אמיל אסעד ח'ורי נ. עזבון המנוח פאדל אסעד ח'ורי ז"ל

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6032/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: אמיל אסעד ח'ורי נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוח פאדל אסעד ח'ורי ז"ל 2. אדואר ח'ורי 3. מדינת ישראל – לשכת הסדר המקרקעין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.6.2019 בת"א 42607-12-16 שניתן על ידי כב' השופט דניאל פיש תאריך הישיבה: כ"ז בסיון התשפ"א (7.6.2021) בשם המערער: עו"ד ג'יאת' נאסר בשם המשיבים 1 ו-2: עו"ד מרואן מויס; עו"ד ניזאר מג'דוב בשם המשיבה 3: עו"ד האני טרודי פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט דניאל פיש) מיום 17.6.2019 בת"א 42607-12-16, בגדרו נדחתה תביעת המערער לתיקון לוח זכויות בנוגע למקרקעין המצויים בכפר פסוטה. רקע והשתלשלות האירועים ואלה, בתמצית, העובדות הרלוונטיות לעניין: המערער הוא אמיל אסעד ח'ורי (להלן: המערער או אמיל) – אזרח ישראלי, אשר התגורר משנת 1964 דרך קבע בארצות הברית, וזאת עד ליום 13.8.2016, עת חזר לישראל. פאדל אסעד ח'ורי ז"ל (אשר נפטר בשנת 2014, והמשיב 1 הוא עזבונו. להלן: פאדל) הוא אחיו של אמיל, ולהם אחות ששמה לחאז (להלן: לחאז). אסעד סלים ח'ורי ז"ל, אשר הלך לעולמו בשנת 1947, הוא אביהם של אמיל, פאדל ולחאז (להלן: אסעד). עם פטירתו, הותיר אחריו אסעד נכסי מקרקעין רבים באדמות הכפרים פסוטה וג'דיידה-מכר (להלן: הנכסים). ביום 29.11.1958 ניתן צו ירושה על ידי בית הדין הכנסייתי הקתולי בחיפה, אשר קבע כי לאסעד ארבעה יורשים – אמיל, פאדל, לאחז (ילדיו כאמור) ופאיקה ח'ורי ז"ל (רעייתו של אסעד, ואימם של אמיל, פאדל ולאחז. להלן: פאיקה), וכי נכסיו יתחלקו בין ארבעתם בחלקים שווים. בהמשך, הסתלקה לחאז מהירושה, ובשנת 2006 נפטרה פאיקה. ביום 15.1.2009, תוקן צו הירושה בדיעבד, ואמיל ופאדל נרשמו כיורשיו היחידים של אסעד (להלן: צו הירושה). במוקד הערעור שלפנינו ניצב אחד מהנכסים שהוריש אסעד לבניו – שטח מקרקעין בכפר פסוטה, הידוע כגוש 21085 חלקה 13, שעליו בנוי בית אשר שימש למגוריהם של אסעד ובני משפחתו (להלן: החלקה ו-הבית, בהתאמה). כפי שעולה מטיעוני הצדדים, אסעד ובני משפחתו מתגוררים בבית מזה עשרות שנים, עוד משנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר רק בראשית המאה הנוכחית החל הליך להסדרת הזכויות בבית, כפי שיפורט להלן. הליך הסדר הזכויות בחלקה החל ביום 22.12.2005 (להלן: הליך ההסדר). כעבור כשש שנים, ביום 1.5.2011, פורסמה הודעה בדבר התקדמות ההסדר (בהתאם לסעיף 11 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר)), וביום 19.5.2011 נערכה בדיקת גבולות, אליה הוזמן פאדל, שהחזיק בחלקה באותה עת (וזאת, בהתאם לרשימת המחזיקים שנתקבלה מהמרכז למיפוי בישראל). ביום 9.4.2013 הגישה רעייתו של פאדל, הגב' תריז ח'ורי (להלן: תריז), תזכיר תביעה (מספר 110/14) בשם פאדל, ובה טענה כי החלקה שייכת לפאדל, וכי הוא החזיק בה במשך תקופה ממושכת מבלי שהתעוררה כל התנגדות לכך. לביסוס טענותיה צירפה תריז היתר לבניית גדר בטון שניתן לפאדל ביום 27.11.1979 ואת הבקשה להיתר – במסגרתה הצהיר פאדל כי הוא הבעלים של החלקה, וכן אישור של המועצה המקומית פסוטה מיום 11.4.2012 בו צוין כי פאדל הוא בעלי החלקה תוך תיאור גבולותיה. בהמשך לכך, ביום 3.7.2014 פורסם לוח התביעות, וביום 24.7.2014 הוצגה מודעה בדבר בירור התביעות לפי סעיף 39 לפקודת ההסדר. ביום 7.8.2014 נערך סקר מקרקעין בחלקה, אליו התייצב, בשם פאדל (אשר נפטר זמן קצר קודם לכן, ביום 16.7.2014), אדוארד ח'ורי – בנו של אמיל (המשיב 2. להלן: אדוארד). לעניין אחרון זה יצוין, כי אדוארד גר במשך תקופה ארוכה בבית שנבנה על החלקה, וראה בדודו, פאדל, כדמות אבהית עבורו (עת שהה אביו בחו"ל). בהמשך, על פי הנטען, הוריש לו פאדל, בצוואתו, את זכויותיו בחלקה, משלא היו לו ילדים משלו. ביום 14.8.2014 נערך בירור תביעות בלשכת הסדר המקרקעין בעכו, בסופו החליט פקיד ההסדר לרשום את כל הזכויות בחלקה על שם פאדל. בהתאם, ביום 29.9.2016 פורסם לוח הזכויות לציבור (על פי סעיף 57 לפקודת ההסדר), וביום 1.1.2017 נרשמה הבעלות בחלקה בלשכת רישום המקרקעין על שם פאדל. ההליך בבית המשפט המחוזי ביום 20.12.2016, לאחר פרסום לוח הזכויות ובטרם רישום הבעלות במרשם המקרקעין, הגיש אמיל תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד עזבונו של פאדל (אשר בשמו השיב אדוארד, בהיותו יורשו כמובהר) ונגד פקיד הסדר המקרקעין במחוז צפון (אשר בשמו השיבה לשכת הסדר המקרקעין – היא המשיבה 3. להלן: לשכת ההסדר). במסגרת תביעתו, אשר הוגשה מכוח סעיף 59 לפקודת ההסדר, נתבקש בית המשפט לתקן את לוח הזכויות כך שהבעלות בחלקה תירשם על פאדל ועל אמיל באופן שווה. לטענת אמיל, צו הירושה קובע כי הבעלות בחלקה תיעשה בחלקים שווים, ואילו הליך הרישום של פאדל כבעלים יחידים על החלקה נעשה על בסיס מצג עובדתי שגוי. בתוך כך, הוסיף אמיל וטען כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך ביסוס טענת בעלות מכוח "חזקה נוגדת" (בהתאם לסעיף 51 לפקודת ההסדר), המקנה לפאדל זכות להירשם כבעלים יחידים על החלקה, וזאת משום שהחזקתו של פאדל בחלקה ברבות השנים נעשתה בהסכמתו וברשותו של אמיל. בתגובתה, טענה לשכת ההסדר כי דין התביעה להידחות. לדבריה, הגם שעמד אמיל במועדים הקבועים להגשת ערעור על לוח הזכויות (שכן, זה הוגש בטרם חלפו שלושה חודשים ממועד פרסום לוח הזכויות), הרי שהיה עליו לנמק את השתהותו בהגשת התביעה, ובתוך כך לבאר מדוע לא תבע כל זכות בחלקה במשך כ-12 השנים במהלכם התנהל הליך ההסדר, ולא הגיש תזכיר תביעה. משלא ניתן הסבר מספק כאמור, די בכך כדי לדחות את התביעה. לצד זאת הודגש כי הליך ההסדר בוצע כדין, בהתאם להוראות פקודת ההסדר והתקנות שהותקנו מכוחה. אדוארד, מצידו, הצטרף לטענותיה של לשכת ההסדר, אך הוסיף כי מעת שהזכויות בחלקה נרשמו על שם פאדל בלשכת רישום המקרקעין (וזאת ביום 1.1.2017), הרי שניתן לבקש את תיקון הרישום בספר המקרקעין רק על סמך העילות המנויות בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר, ואילו תביעתו של אמיל הוגשה מכוח סעיף 59 לפקודת ההסדר. משכך, נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף. לגופו של עניין נטען, כי מאז עבר אמיל להתגורר בארה"ב (בשנת 1964 כאמור), הוא אינו מתגורר בבית המצוי בחלקה וכי מעורבותו הדלה לאורך השנים בכל הנוגע לחלקה מלמדת על כך שוויתר על הבעלות בה. בתוך כך, צוין כי הבית על החלקה עבר שיפוצים משמעותיים (שכן, הבית נבנה עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת, עם תשתיות רעועות), אשר נעשו במימונו הבלעדי של פאדל, וכי האחרון נשא גם בהוצאות שוטפות בגין החלקה (כגון ארנונה, מיסים אחרים וכיו"ב) וכן בעלויות נוספות לתחזוקתה והשבחתה. בהתחשב בכל אלה, נטען כי זכותו של פאדל על החלקה נרשמה כדין. פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 17.6.2019 דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של אמיל לתיקון לוח הזכויות. בפתח הדברים, סקר בית המשפט קמא באריכות את האמור בתצהירי העדות הראשית ובסיכומים שהגישו הצדדים ופרש בהרחבה את העדויות שנשמעו לפניו. על בסיס אלה, מצא בית המשפט קמא כי עדותו של אדוארד מהימנה, וזאת לעומת עדותו של אמיל, שלא התקבלה בעיקרה. לאחר דברים אלו, עמד בית המשפט קמא על ההלכה הפסוקה, לפיה כאשר מוגשת בקשה בהתאם לסעיף 59 לפקודת ההסדר – הגם שבמועד הקבוע לכך בדין – נדרש לתמוך אותה בנימוקים מיוחדים, אשר יש בכוחם להצדיק את היעדרה של הגשת תזכורת תביעה במהלך הליך ההסדר. נפסק, כי אמיל לא פירט בתביעתו מדוע נמנע מלהגיש תזכורת תביעה ומדוע נמנע מלהתעניין במצבה המשפטי של החלקה במשך תקופה כה ממושכת. בתוך כך, נדחתה טענתו של אמיל לפיה לא ידע על קיומו של הליך ההסדר, משום שלא נכח בישראל בין חודש יוני 2008 ועד חודש אוגוסט 2014, שכן הליך ההסדר החל עוד בחודש דצמבר 2005, דהיינו למעלה משנתיים וחצי בטרם יצא אמיל מן הארץ. כמו כן, תמה בית המשפט קמא על התנהלותו של אמיל, אשר על אף שידע כי תריז הגישה תזכיר תביעה בשמו של פאדל (ובשמו בלבד) – לא הביע כל מחאה בעניין. בנוסף נקבע, על בסיס העדויות, כי אמיל כלל לא היה מעורב בהחלטות הנוגעות לחלקה, ואף לא השתתף בעלויות שהוצאו בגינה לאורך השנים. לבסוף, התייחס בית המשפט קמא להחלטתו של אדוארד שלא להעיד את תריז מטעמו, ולגבי כך קבע כי ייתכן שעדותה הייתה מסייעת לבירור האמת, אך בשל גילה ומצבה הבריאותי אין מקום לזקוף זאת לחובת אדוארד. בהינתן האמור, נקבע כי "משנת 1964, עת היגר [אמיל] לארה"ב ועד לשנת 2016 לא התעניין בזכויותיו בחלקה וזאת למעלה מ-50 שנים" (עמ' 27 לפסק הדין). משכך דין התביעה להידחות. על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים לטענת אמיל, פסק דינו של בית המשפט קמא מנוגד לצו הירושה, ולאופן שבו חולקו נכסיו של אסעד בפועל (קרי, באופן שוויוני בין אמיל ופאדל), וזאת בלא שניתן לכך כל הסבר. לעמדתו, כשם שאין חולק שהבעלות בחלקה עברה לאמיל ולפאדל בחלקים שווים בהתאם לצו הירושה, אף אין חולק כי לא הועברה מאז הבעלות בחלקה באף אחת מהדרכים המקובלות על פי דיני הקניין (מכר, ירושה או הפקעה), ובמצב דברים זה – ברי כי מחצית מהזכויות בחלקה נותרו בבעלותו. עוד מבהיר אמיל כי הוא מעולם לא ניתק את זיקתו לבית, והיה מעורב בנעשה בו; כי יש לראות את מגורי ילדיו (ובפרט אדוארד) בבית כנוכחותו שלו; וכי אין לראות בשהותו הממושכת בחו"ל כוויתור על זכויותיו בבית. בהתחשב בכל אלה, ובשים לב לכך שאין בפסק הדין כל קביעה פוזיטיבית המורה על קבלת טענת עיזבונו של פאדל ואדוארד לקיומה של "חזקה נוגדת" בהתאם לסעיף 51 לפקודת ההסדר, די בכך לטעמו כדי להורות על ביטול פסק הדין. ממילא, גורס אמיל, לא הוכח כי מתקיימים התנאים להכרה ב-"חזקה נוגדת" כפי שפורשו בפסיקה, בוודאי לא ברף הנדרש להוכחת טענה כאמור המועלית בין יורשים, שכן פאדל לא החזיק בחלקה באופן בלעדי (למצער, עד לשנת 2006, הואיל ופאיקה, שהייתה גם בעלת זכויות בחלקה, התגוררה עימו), ואף לא הוכח קיומו של סכסוך בין אמיל לבין פאדל (או בין אמיל לבין אימו). יתר על כן, אמיל מלין על האופן בו נוהל הליך ההסדר, שהיה רדום בעיקרו, וטוען כי נפלו בהליך מספר פגמים. בתוך כך, נטען כי נדרש היה להגדירו כ"נעדר" עוד משנת 2008, נוכח שהייתו הממושכת בחו"ל, ובהתאם לכך להביא את עניינו לפני ועדת ההסדר אף בהיעדרו, כפי שמורה סעיף 13(ב) לפקודת ההסדר ("הועדה תביא לתשומת לבו של פקיד ההסדר או של בית המשפט, הכל לפי הענין, או של כל אדם שמתפקידו להגן על עניניהם של נעדרים... שמו של כל אדם שתביעתו לזכות במקרקעין לא הוגשה"). כן נטען כי יש לראות בהיעדרותו מן הארץ כהסבר סביר לאי השתתפותו בהליך ההסדר, וכי יש לדחות את עדותו של אדוארד לפיה אמיל ידע על ההליך. עוד לטענת אמיל, תזכורת התביעה הוגשה על ידי תריז, בשמו של פאדל (שהיה עוד בחיים), בלא כל ייפוי כוח מתאים כמתחייב לפי סעיף 17 לפקודת ההסדר, ומבלי שהוצגה כל ראיה כי תזכורת התביעה אכן נובעת מרצונו של פאדל. זאת ועוד, בתזכורת התביעה לא צוין מקור הזכויות בחלקה, ובפרט צו הירושה החל עליה. לעמדתו, מדובר בקנוניה שנרקמה בין תריז לבין אדוארד כדי לנשלו מזכויותיו בחלקה, שכן אין זה סביר שפאדל, אשר כל חייו היה ביחסים תקינים עם אמיל, יבקש לנשל אותו מזכויותיו בחלקה – בניגוד גמור להתנהלותו ביחס ליתר הנכסים שירשו. לבסוף, מלין אמיל על התנהלותו של פקיד ההסדר, אשר לא נקט בפעולות אקטיביות על מנת ללמוד את מצבה המשפטי של החלקה או לברר את נכונות הפרטים שנמסרו לו בתזכורת התביעה, ואף לא נימק את החלטתו לרשום את הזכויות בחלקה על שם פאדל. כן מלין אמיל על היעדרו של פרוטוקול דיון בתזכורת התביעה. אדוארד, מנגד, סומך ידו על פסק דינו של בית המשפט קמא, על נימוקיו, ומדגיש כי הכרעת בית המשפט מבוססת על קביעות מהימנות וממצאי עובדה בהם אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. עוד טוען אדוארד כי השגותיו של אמיל לעניין חוקיות הליך ההסדר לא הועלו לפני בית המשפט קמא, וממילא לא ניתן להעלותן לראשונה לפני ערכאת הערעור. כן שב אדוארד על טענותיו כי אמיל לא סיפק כל הסבר להשתהותו בהגשת התביעה, וכי מעת שנרשמו זכויותיו של פאדל במרשם המקרקעין, היה על אמיל לבקש את תיקון הרישום רק על סמך העילות המנויות בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר. עוד טוען אדוארד כי אמיל ידע על הליך ההסדר, וכי תביעתו הוגשה כמהלך טקטי במסגרת סכסוך בין השניים לגבי נכסים אחרים. בנוסף, נטען כי בית המשפט קמא לא נדרש לקבוע כל קביעה פוזיטיבית לעניין קיומה של "חזקה נוגדת", משלא הוגשה כל תביעה נוגדת לתביעתו של פאדל. ממילא, סבור אדוארד כי מתקיימים התנאים לקיומה של "חזקה נוגדת". בתוך כך, טוען אדוארד כי במשך שנים נהג פאדל בחלקה כמנהג בעלים, וכי התנהגותו של פאדל בפועל מלמדת על קיומו של קונפליקט בינו לבין אמיל. כן נטען כי פאדל השקיע ממון רב בחלקה ושינה אותה מיסודה, בעוד שטענת אמיל לפיה העניק סיוע כספי לתחזוקת החלקה והשבחתה נדחתה על ידי בית המשפט קמא. עוד גורס אדוארד, כי דין התביעה להידחות אף מטעמי יושר וצדק – שכן, במשך 52 שנים (משנת 1964, עת היגר אמיל לארצות הברית, ועד לשנת 2016) לא דרש אמיל כל זכות בחלקה. לשכת ההסדר טענה, בתגובתה התמציתית, כי פסק הדין של בית המשפט קמא בדין יסודו, ואין כל עילה להתערב בו. בנוסף, נטען כי יש לדחות את טענותיו של אמיל נגד תקינות הליך ההסדר ונגד התנהלות פקיד ההסדר, משאלו הועלו לראשונה אך במסגרת הערעור דנן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתובים ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי לעשות – הכול, כפי שיפורט להלן. אכן, סעיף 59 לפקודת ההסדר מורה כי "תוך שלושה חדשים מהיום שהוצג לוח הזכויות רשאי כל התובע זכות למקרקעין לפנות לבית המשפט בבקשת תיקון, ובית המשפט רשאי, לאחר מתן הודעה מספקת לכל מי שנפגע על ידי הבקשה, לשנות את החלטתו של פקיד ההסדר". ואולם, בפסיקת בית משפט זה הובהר כי "סעיף 59 [לפקודת ההסדר] אינו בבחינת 'מועד ב'' להגשת תביעות" (ע"א 74/88 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' חג'אג'רה, פ"ד מג(4) 280, 283 (1989)), כך שמי שלא תבע את זכויותיו במקרקעין במועדים הקבועים בפקודת ההסדר, אלא המתין עד תום הליכי הסדר הזכויות בהם, "עלול להפסיד את זכויותיו כליל" (ע"א 223/81 רשות הפיתוח נ' עיד, פ"ד לט(1) 605, 609 (1985) (להלן: עניין עיד). וראו גם: ע"א 87/87 סובחה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 191, 193 (1989) (להלן: עניין סובחה)). בהתאם לכך, נקבע כי על הפונה לבית המשפט בבקשה לתיקון לוח הזכויות מכוח סעיף 59 לפקודת ההסדר (שהוא השלב האחרון בהליך ההסדר), הגם שבתוך המועדים הקבועים לכך בדין, להראות טעם סביר לכך שלא תבע את זכויותיו במקרקעין בשלבים מוקדמים יותר של הליך הסדרתם, בטרם פורסם לוח הזכויות (עניין עיד, בעמ' 610; ע"א 676/83 דמאל נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 (25.5.1986); ע"א 425/87 חוסין נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 215, 218-217 (1990); ע"א 3250/00 עיזבון המנוח חסארמה ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 7, 12 (2002)). התכלית שביסוד דרישה זו פורטה על ידי השופט המנוח אברהם חלימה בעניין עיד, כדלקמן: הדרישה להסבר כזה תואמת את רוח הפקודה ומתיישבת עם מטרותיה. שאם לא תאמר כן, יתעודד כל תובע זכות בקרקע לשבת בחיבוק ידיים, ורק בגמר הפעולות ופירסום לוח הזכויות יקום ויבקש סעד על-פי סעיף 59 הנזכר. פירוש כזה של הסעיף עלול לפגום במטרותיה של הפקודה (שם, בעמ' 610). בפסיקה מאוחרת יותר, אף הוסיף השופט חלימה, אשר היה מומחה גדול בדיני מקרקעין, כי "[]יש לקמץ בשימוש בו [=בסעיף 59 לפקודת ההסדר] עד למינימום האפשרי" (עניין סובחה, בעמ' 193). ובמקום אחר נאמר כי "אם לא יידרש אדם למתן הסבר כאמור [...], ייווצר מצב לא הגיוני, על פיו קל יהיה יותר להגיש בקשה לתיקון על-פי סעיף 59 [לפקודת ההסדר], אף שהליכי ההסדר למעשה הסתיימו, מאשר להגיש בקשה להצטרף ללוח התביעות עוד בטרם הדיון בזכויות המשפטיות במקרקעין לגופו של עניין" (ע"א 827/86 סלמאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 23, 25 (1990) וראו גם: ע"א 265/83 חמזה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 53, 55 (1985)). בהתאם לכך, הובעה הדעה כי יש לפרש את סעיף 59 לפקודת ההסדר "כמקנה שיקול-דעת לבית המשפט שלא להיענות לבקשה כאמור (שהוגשה בתוך המועד הקבוע לכך) אם המבקש לא הראה טעם, על שום-מה פנה בבקשתו רק לאחר פירסום לוח הזכויות" (ע"א 3701/93 אל הוזייל נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (30.6.1994)). בענייננו, נימק אמיל את הימנעותו מלתבוע את זכויותיו בחלקה במסגרת הליך ההסדר בטענה שהתגורר מחוץ לארץ בתקופה הרלוונטית להליך, ועל כן לא ידע על קיומו. טענותיו כי לא ידע על דבר הליכי ההסדר נדחו בפסק דינו המנומק של בית המשפט קמא, אשר ניתן לאחר עיון בתצהירי הצדדים והתרשמות ישירה מעדותם, ובהתבסס על התשתית הראייתית שהונחה בפניו. כידוע, הלכה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, המבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה, וזאת למעט מקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקום בו מתגלים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו, מיני רבים: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 693/04 אל קימרי נ' אל קימרי, פסקה 9 (28.9.2007)). סבורני כי אין ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים. כפי שקבע בית המשפט קמא, מאז החל הליך ההסדר על פי פקודת ההסדר בחודש דצמבר 2005, ועד להגשת התביעה לתיקון לוח הזכויות בחודש דצמבר 2016, חלפה תקופה ארוכה, שבמהלכה אמיל יכול היה לתבוע את זכויותיו בחלקה. חלף זאת, והגם שנקבע, כממצא עובדתי, כי אמיל ידע על שתריז הגישה תזכורת תביעה ביחס לחלקה, נמנע אמיל מלתבוע את זכויותיו הנטענות בחלקה. ויובהר, הדברים אמורים גם בהתעלם מהתקופה שבין חודש דצמבר 2005, עת החל הליך ההסדר, ועד לחודש מאי 2011, עם פרסום ההודעה בדבר התקדמות הליך ההסדר – במהלכה ביקר אמיל בארץ בשתי הזדמנויות שונות – ואשר לגביה טען אמיל כי אין להביאה במניין התקופה שבה יכול היה לפעול להסדרת זכויותיו במקרקעין (מהטעם שהליך ההסדר היה רדום ועל כן לא חלה במהלך תקופה זו התקדמות ממשית בהליך). זאת, שכן גם בתקופה שלאחריה (בין חודש מאי 2011 ועד לפרסום לוח הזכויות בחודש ספטמבר 2016), המשיך אמיל לבקר בארץ במספר הזדמנויות נוספות, בעודו שוהה בבית, ונמצא בקשר ישיר עם בני משפחתו. משכך, עולה התמיהה כיצד לא ידע על ההליך ההסדר, ולמצער מדוע נמנע מלהתעניין במצבה המשפטי של החלקה לאחר פטירת אחיו, פאדל, בשנת 2014 – שנתיים לפני פרסום לוח הזכויות. אמיל מתעקש כי לנוכח שהותו הממושכת בארה"ב כלל לא היה מודע להליך ההסדר, וממילא לא יכול היה ליטול בו חלק ולעמוד על זכויותיו. לדבריו, ידע על הליך ההסדר לראשונה רק בספטמבר 2016. אכן, שהות בחוץ לארץ, בוודאי שהות ממושכת, עשויה להקשות על בעל נכס להתעדכן במצבו המשפטי. ואולם, בחירת אדם את מקום מושבו מחוץ לארץ, איננה יכולה, בהיעדר נסיבות נוספות, להוות הסבר מספק להשתהותו בהסדרת זכויותיו וענייננו בקשר לנכסיו המצויים בישראל (ראו והשוו: ע"א 34/88 רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 284 (1990); עע"מ 1090/19 נג'טולה נ' עיריית בת-ים, פסקה 33 (27.5.2020)). על האמור יש להוסיף כי במשך כל התקופה בה שהה אמיל בחו"ל, הלה לא הביע עניין במתרחש בחלקה (והשוו: ע"א 72/89 ערטול נ' נויסר, פ"ד מה(4) 7, 13 (1991)). בתוך כך, עברה החלקה שינויים משמעותיים, לרבות בניית קומת מגורים מעל בית המגורים הבנוי עליה, וכל זאת מבלי שהיה אמיל מעורב כלל בהחלטות שהתקבלו בנושא, ובלא שהשתתף בהוצאות הכרוכות במימושן. כך גם, לא "בדק [אמיל] את ההשלכות המשפטיות או את מצבה המשפטי של החלקה", לנוכח השינויים הללו (עמ' 23 לפסק הדין). במצב דברים זה, סבורני כי בצדק קבע בית המשפט כי אמיל לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת לכך שהמתין עד לשלב כה מאוחר בהגשת תביעתו, ודי היה בכך כדי לדחותה. עוד יצוין כי לא מצאתי מקום להידרש לטענותיו של אמיל נגד תקינות הליך ההסדר והתנהלות פקיד ההסדר. זאת, שכן על דרך הכלל אין להידרש בערכאת הערעור לטענה שלא הועלתה בפני הערכאה הדיונית (ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר, פסקה 8 (14.8.2008); ע"א 780/14 סילברבוים אחזקות בע"מ נ' פקיד שומה – היחידה הארצית לשומה, פסקה 25 (28.6.2015)). ודוק, טענות אלה של אמיל לא נזכרו בכתב התביעה, ואף לא במסגרת הסיכומים שהגיש, וממילא בית המשפט קמא לא דן בהן. משכך, ברי שאין להיזקק אליהן לראשונה במסגרת הערעור דנן. סוף דבר: אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולהותיר את פסק הדין של בית המשפט קמא על כנו. עוד אציע כי המערער יישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסכום של 10,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבה 3 בסכום של 5,000 ש"ח (סך הכול 15,000 ש"ח). ש ו פ ט המשנה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏כ' באדר ב התשפ"ב (‏23.3.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19060320_Y26.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1