נחום סטפנסקי נ. בית הדין הארצי לעבודה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6031/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: נחום סטפנסקי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים 3. תלמוד תורה "מורשה" ירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 55667-04-21 מיום 8.8.2021. במסגרת פסק דין זה התקבל באופן חלקי ערעור העותר על פסקי דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בס"ע 3589-08 (פסק דין חלקי מיום 27.2.2019 ופסק דין משלים מיום 19.6.2019), אשר קיבל באופן חלקי את תביעת העותר לתשלומים שונים בגין זכויות שצמחו לו בקשר עם עבודתו בתלמוד תורה "מורשה" ירושלים (ע"ר) וסיומה. העותר, מר נחום סטפנסקי (להלן: העותר), הועסק בין השנים 1992 ועד לפיטוריו ביום 31.8.2008 כמורה בעמותה הרשומה תלמוד תורה "מורשה" שבירושלים (היא המשיבה 3. להלן: מורשה). בעקבות פיטוריו, הגיש העותר במהלך שנת 2008 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (המשיב 2. להלן: בית הדין האזורי) נגד מורשה. בתביעתו ביקש העותר פיצויי פיטורין מוגדלים בשל פיטורין שלא כדין, וכן תשלומים שונים להם הוא זכאי לטענתו בגין תקופת עבודתו במורשה. בחלוף שנים ארוכות במהלכן התנהלו ההליכים המשפטיים בין העותר למורשה, ניתן ביום 27.2.2019 פסק דין חלקי, המקבל באופן חלקי תביעת העותר (להלן: פסק הדין החלקי). במסגרת פסק הדין החלקי, מצא בית הדין האזורי כי אכן נפלו פגמים בהליך פיטוריו של העותר, אשר בגינם הוא זכאי לפיצוי בסך 45,000 ש"ח. כן נקבע כי העותר זכאי לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו במורשה, ובכלל זאת גמול השתלמות, מענק שחיקה, הוצאות נסיעה וכיו"ב. מאידך, נדחו טענותיו של העותר לזכאותו לתשלום בגין עבודה בימי חופשה, דמי הבראה, פיצויי הלנה ביחס לפיצויי הפיטורין, פיצויים מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, ועוד. לבסוף, נקבע כי תביעתו של העותר לקבלת הפרשי שכר, המגיעים לו לטענתו בשל זכאותו לתשלום משכורת על פי המקובל במוסדות החינוך הרשמיים, תוכרע לאחר שהצדדים יגישו לבית הדין תחשיבים רלוונטיים. בהתאם, לאחר שהגישו הצדדים את תחשיביהם, נתן בית הדין האזורי ביום 19.6.2019 פסק דין משלים (להלן: פסק הדין המשלים, ויחד עם פסק הדין החלקי: פסקי דינו של בית הדין האזורי). בפסק הדין המשלים קבע בית הדין האזורי כי מכלול התנאים המיטיבים שקיבל העותר במהלך עבודתו במורשה (להלן: התמורה העודפת) עולים על אלו שהיה זכאי להם לו היה מחושב שכרו בהתאם לתנאים הרגילים של עובדי הוראה במוסדות החינוך הרשמיים. לצד זאת, קבע בית הדין כי אין מקום לקזז את הכספים המגיעים לעותר בעד זכויות אחרות שנפסקו לו במסגרת פסק הדין החלקי כנגד התמורה העודפת ששולמה לו. על רקע האמור, נקבע כי אין מקום לחייב את מורשה לשלם לעותר הפרשי שכר בשל זכאותו לשכר עובדי הוראה במוסדות החינוך הרשמיים; וכי על מורשה לשלם לעותר את הסכומים שנפסקו לזכותו במסגרת פסק דין החלקי בלבד. ערעור וערעור שכנגד שהגישו הצדדים על פסקי דינו של בית הדין האזורי נדחו ברובם בפסק דין מפורט ומנומק של בית הדין הארצי לעבודה (המשיב 1. להלן: בית הדין הארצי) מיום 6.5.2021. בפסק דינו, עמד בית הדין הארצי על הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, וקבע כי עניינו של העותר אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מכלל זה. כן ציין בית הדין כי על פי ההלכה הנוהגת, אין מניעה לערוך התחשבנות בין השכר החוזי ששולם לעותר – אשר הינו גבוה מזה הנוהג במוסדות חינוך רשמיים, לבין רכיבי שכר להם זכאי העותר בהתאם לנהוג במוסדות החינוך הרשמיים. על רקע דברים אלו, דן בית הדין הארצי בטענות הצדדים. בתוך כך, החליט בית הדין לדחות את טענת העותר לפסיקת הפרשי שכר עבור עבודה שביצע בימי חופשה ובפגרות. לעניין זה, צוין כי על פי הוראות הרגולטור, כפי שבאות לידי ביטוי בחוזרי מנכ"ל, יש להבחין בין לוח החופשות במגזר הכללי לבין לוח החופשות במגזר החרדי, אשר על פיו נוהגת מורשה. הואיל וטענות העותר נוגעות לימים שאינם מוגדרים כחופשה על פי לוח החופשות במגזר החרדי (אלא אך על פי לוח החופשות במגזר הכללי), הרי שעבודה בימים אלו לא מזכה אותו בתשלום נוסף. לצד זאת, נתקבלו באופן חלקי טענות העותר ביחס לתוספת וותק ושחיקה, לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים ועוד. לבסוף, קיבל בית הדין הארצי באופן חלקי את הערעור שכנגד שהגישה מורשה, וקבע כי ניתן לקזז חלק מחובה הפסוק של מורשה כלפי העותר כנגד התמורה העודפת ששולמה לו במהלך תקופת העסקתו. בין הרכיבים הניתנים לקיזוז, מנה בית הדין תשלומים בגין תוספת שחיקה, תשלום עבור עבודה בבחירות, הוצאות נסיעה ועוד. בהתחשב באמור, קבע בית הדין הארצי כי נוכח קבלת חלק מטענות העותר ביחס לתשלומים נוספים המגיעים לו, ובשים לב לביצוע הקיזוז האמור, יש מקום להגדיל אך במעט את הסכום אותו חויבה מורשה לשלם לעותר בפסקי דינו של בית הדין האזורי. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי הגיש העותר בקשה לתיקון פסק הדין, במסגרתה העלה טענות ביחס לשורה ארוכה של טעויות שנפלו לשיטתו בפסק הדין (להלן: הבקשה לתיקון פסק דין). ביום 5.8.2021 נתן בית הדין הארצי החלטה הדוחה את הבקשה ברובה. כך, נקבע כי רבות מטענות העותר הן טענות "ערעוריות" במהותן, אשר לבית הדין אין סמכות לקבלן במסגרת בקשה לתיקון פסק דין. טענות אחרות שהעלה העותר נדחו על ידי בית הדין בהיותן טענות הנוגעות לאופן בו נוסח פסק הדין, תוך שנקבע כי התיקונים המבוקשים אינם תורמים להבנתו, אינם בעלי חשיבות עניינית, וממילא אין בהם כדי להשפיע על תוצאות פסק הדין. עם זאת, בית הדין הארצי ראה מקום לקבל את הבקשה ככל שהיא נוגעת למספר טעויות סופר שנפלו בפסק הדין, והורה על תיקונו ביחס לטעויות אלו בלבד. בהתאם, ביום 8.8.2021 ניתן פסק הדין המתוקן. על החלטות אלו של בית הדין הארצי לעבודה נסבה העתירה שלפנינו. במסגרת עתירתו, מעלה העותר, אשר איננו מיוצג, שלל טענות ביחס לפגמים שנפלו לשיטתו בפסקי דינו של בית הדין האזורי, בפסק דינו של בית הדין הארצי, ובהחלטת בית הדין הארצי בבקשה לתיקון פסק דין. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה מצאנו כי דינה להידחות על הסף, מבלי להידרש לתגובה. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו בכגון דא שמורה למקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית אשר שיקולי הצדק מחייבים את תיקונה (ראו מני רבים: בג"ץ 8760/20 ביסאן נ' המועצה המקומית יאנוח-ג'ת, פסקה 11 (19.7.2021) (להלן: עניין ביסאן); בג"ץ 8751/20 ברילקין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (24.2.2021) (להלן: עניין ברילקין); בג"ץ 8575/20 סולימן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (31.12.2020) (להלן: עניין סולימן)). אמת המידה המרכזית הנבחנת בהקשר זה היא חשיבותה הציבורית של הסוגיה המתעוררת והשלכות הרוחב שנודעות לה (ראו: עניין ברילקין, שם; עניין סולימן, שם; בג"ץ 3197/20 אלהייב נ' המשרד לבטחון פנים, פסקה 6 (23.6.2020)). איננו סבורים כי העתירה דנן באה בגדר אמות המידה האמורות. העותר אומנם מנסה לשוות לטענותיו נופך עקרוני, ואולם לאמיתו של דבר מדובר בטענות "ערעוריות" במהותן, הממוקדות בעניינו הקונקרטי של העותר וביישום הוראות הדין על נסיבותיו, ומשכך אינן מצדיקות את התערבותנו. מסקנה זו נכונה ביתר שאת בשים לב לפסיקתו של בית משפט זה לפיה ביחסי הגומלין שבינו לבין בית הדין הארצי לעבודה, יש לראות באחרון כערכאה השיפוטית בעלת המומחיות בתחום משפט העבודה (ראו למשל: עניין ביסאן, בפסקה 11; בג"ץ 3420/20 אשבל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (10.6.2020)). בענייננו, נסבה עתירתו של העותר על תשלומים להם הוא זכאי, לטענתו, בגין תקופת העסקתו במורשה – עניין זה, הנטוע ביחסי העבודה בין הצדדים ובהיקף הזכויות הסוציאליות להן זכאי העותר, מצוי בליבת מומחיותו של בית הדין לעבודה. בנסיבות אלה, ולאחר עיון בפסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי, וכן בהחלטה בבקשה לתיקון פסק דין, הגענו לכלל מסקנה כי לא קמה הצדקה להתערבותנו. העתירה נדחית איפוא. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תגובה, נסתפק בהטלת הוצאות בשיעור צנוע של 2,000 ש"ח על העותר לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ‏א' בחשון התשפ"ב (‏7.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21060310_Y02.docx שר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1