רגב גרינבום מתי נ. רוה''מ נתניהו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6028/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' גולדברג העותר: מתי רגב גרינבום נגד המשיבים: 1. ראש הממשלה 2. פרופ' רינה שפירא יו"ר הועד המנהל של רשות השידור 3. אהוד מנור, עובד רשות השידור עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ד באדר תשנ"ח (22.3.98) בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד שי ניצן פסק-דין השופט י' זמיר: עתירה זאת, אף שהיא מופנית גם נגד ראש הממשלה ונגד יושב-ראש הועד המנהל של רשות השידור, מכוונת נגד אהוד מנור שהינו, מזה שנים רבות, עובד רשות השידור. העותר מבקש שבית המשפט יצווה לפטר את מנור מתפקידו ברשות השידור, או להפסיק את העסקתו כעובד מן השורה ולהעסיקו רק על פי חוזה מיוחד, או לאסור עליו להפיק תקליטים באמצעות חברות תקליטים הבאות עמו בקשרים במסגרת עבודתו ברשות השידור, או להחיל עליו נהלים מסויימים שעניינם אתיקה מקצועית. המכנה המשותף לכל אלה, היא טענת העותר כי עבודתו של מנור ברשות השידור לוקה בניגוד עניינים בין עבודה זאת לבין עבודה פרטית שלו, בעיקר כמחבר תמלילים לשירים. העותר מבקש לבסס טענה זאת, לאורך עתירה ארוכה מאד ומפורטת מאד, בדוגמאות, טעונים ואסמכתאות לרוב. פרקליטות המדינה טוענת בתשובתה כי אין יסוד לטענות העותר. היא מציינת כי העותר אינו טוען שמנור משמיע בתכניותיו שירים שנכתבו על ידו, אלא רק זאת שהוא משמיע שירים של זמרים השרים גם שירים שנכתבו על ידו והם הופקו על ידי חברות תקליטים המפיקות גם שירים שנכתבו על ידו. בעצם, טענת העותר היא, בקירוב, כי עצם העובדה שמנור מראיין זמרים או משמיע שירים יוצרת ניגוד עניינים הפוסל את מנור. לדעת פרקליטות המדינה טענה זאת מופרכת, ויש לדחות אותה לגוף העניין. אולם, מעבר לכך, פרקליטות המדינה מבקשת שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף, אף בלי להיכנס לגוף העניין, בעיקר על יסוד הטענה של מעשה בית דין. היא מציינת בתשובתה כי עתירה זאת היא העתירה הרביעית שהעותר מגיש נגד רשות השידור בשנים האחרונות: בג"ץ 2073/94 (לא פורסם); בג"ץ 1397/95 (לא פורסם); בג"ץ 3504/96 (לא פורסם). בעתירה הראשונה (בג"ץ 2073/94), העלה העותר את אותן טענות מהותיות בדבר ניגוד עניינים בעבודתו של אהוד מנור וביקש באופן מהותי אותם סעדים שהוא מבקש עכשיו בעתירה זאת. בית משפט זה דן באותה עתירה לגוף העניין ודחה אותה לגוף העניין. וכך נאמר, בין היתר, בפסק הדין שניתן באותה עתירה, מפי השופטת דורנר: "ניגוד העניינים הנובע משידור שירים המבוצעים גם על ידי זמרים השרים את שירי אהוד מנור וכן שירים המופצים על ידי חברות התקליטים המפיצות את שיריו של מנור - ככל שניגוד כזה קיים - אינו גורר חשש סביר להטייה בשיקולי עריכת התוכניות, ועל כן אין למנוע שידור שירים אלה. זאת ועוד: הימנעות משידור כאמור היתה מונעת מרשות השידור לשדר שירים רבים, ותוצאה זו אינה רצויה. באשר לעבודתו הפרטית של מנור, התקשי"ר אינו חל על עובדי רשות השידור, והנוהל הישים לגביהם הינו 'נוהל היתר עבודה פרטית ברשות השידור'. מנור עומד בתנאים של נוהל זה, והוא אף קיבל היתר על-פיו". מכאן השאלה: מה ההצדקה לכך שהעותר יעלה עכשיו פעם נוספת את טענותיו בעניין ניגוד עניינים אצל אהוד מנור בניגוד לכלל בדבר מעשה בית דין? העותר, אף שאינו מיוצג על ידי עורך דין, חקר ובדק את הדין ככל שהוא נוגע לעתירה, והוא מביא אסמכתאות משפטיות רבות, ובכלל זה אין הוא מתעלם מן הכלל בדבר מעשה בית דין. הוא מתמודד עם כלל זה, בין היתר (בסעיפים 193-191 לעתירה) כך: "שתי העתירות הראשונות בבג"צ הנוכחי הן עתירות חדשות שלא נעתרו בעבר ולא חל עליהם מעשה בית דין... טענתו של העותר לדחות מעשה בית דין נסמכת בעיקרה על השינוי ב'אוירה המשפטית' ביחס לתקשורת...". אולם תשובת העותר אין בה כדי להתגבר על הטענה בדבר מעשה בית דין. כידוע, בית משפט זה אינו מוכן בדרך כלל לחזור ולדון בטענה שהועלתה בפניו בעתירה קודמת, בין אותם צדדים, והוכרעה על ידו לגופו של עניין, שכן אחרת לא יהיה סוף להתדיינות, ואף אין להצדיק הטרדה חוזרת של בית המשפט ושל הצדדים האחרים להתדיינות. במקום אחר דנתי בתחולת הכלל בדבר מעשה בית דין בבית משפט זה, וכך אמרתי: "אין עותר רשאי לחזור ולהביא אותו עניין לבית המשפט פעם שניה, כאילו בית המשפט אינו אלא בית משחקים, ואם לא זכה בפעם הראשונה, אולי ישחק לו מזלו בפעם השניה, או אולי בפעם השלישית או הרביעית". (בג"ץ 3731/95 שמואל סעדיה נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם)). העותר עצמו מודה כי שתי הטענות (בלשונו של העותר: העתירות) האחרונות בעתירה זאת, מתוך ארבע הטענות, נתפסות על ידי הכלל בדבר מעשה בית דין. שתי טענות אלה עוסקות באופן ישיר ומפורש בניגוד העניינים אצל אהוד מנור: האחת מבקשת שמנור יפוטר מתפקידו ברשות השידור, והשניה מבקשת שיוטל איסור על מנור לעסוק בעבודה פרטית בהפקת תקליטים, והכל מחמת ניגוד עניינים. אולם, כאמור, הטענה בדבר ניגוד עניינים כבר הועלתה על ידי העותר באופן ארוך ומפורט בעתירה הקודמת (בג"ץ 2073/94) ונדחתה על ידי בית המשפט לגוף העניין. העותר מבקש שבית המשפט ישוב וידון בטענה זאת פעם נוספת בגלל שינוי ב"אוירה המשפטית". אולם בפועל לא חל שינוי של ממש בהלכה המשפטית או באוירה המשפטית, לא בנוגע לסוגיה של ניגוד עניינים ולא בהתייחסות המשפטית אל רשות השידור, בפרק הזמן הקצר שחלף מאז דן בית המשפט באותה עתירה והכריע בטענות העותר בדבר ניגוד עניינים אצל אהוד מנור. המסקנה היא, שלא היתה הצדקה לכך שהעותר העלה עכשיו טענות אלה פעם נוספת, ואין מקום לכך שבית המשפט ישוב וידון בטענות אלה גם בעתירה זאת. אולם העותר הוסיף לעתירה זאת שתי טענות (בלשונו, עתירות) חדשות, ועל טענות אלה, לדבריו, לא חל הכלל בדבר מעשה בית דין. ומה הן טענות אלה? הטענה הראשונה היא, שרשות השידור חייבת להעסיק את אהוד מנור, לא כעובד מן השורה, אלא על פי חוזה מיוחד, וזאת מכוח סעיף 24(ג) לחוק רשות השידור התשכ"ה1965-. הטענה השניה היא, שרשות השידור חייבת להחיל על אהוד מנור נהלים מסויימים מתוך "מסמך נקדי", מתוך "נוהל פרסים, מתנות וטובות הנאה של רשות השידור" ומתוך "תקנון האתיקה" של מועצת העיתונות. אולם טענות אלה הן שוליות בעתירה, העוסקת בעיקרה בניגוד העניינים, וגם הן קשורות מבחינה מהותית לאותה טענה. אין בהן כדי לשמש בידי העותר מעין מפתח, שיפתח בפניו את הדלת אל בית המשפט, על מנת להכניס אל אולם המשפט פעם נוספת את הטענה העיקרית בדבר ניגוד עניינים. זאת ועוד. בית המשפט אינו חייב לעשות עבור העותר מלאכת ניפוי, ולהוציא את הבר המועט מתוך התבן הרב. הטפל הולך אחר העיקר, וכיוון שאין הצדקה לכך שבית המשפט ידון מחדש בטענה העיקרית שבעתירה, אין גם הצדקה לכך שבית המשפט ישלוף מן העתירה את הטענות השוליות, וידון בהן. על העותר היתה מוטלת המלאכה להפריד בין הישן לבין החדש, ולהגיש לבית המשפט עתירה נקייה, שאינה חוזרת ומעלה טענות שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כיוון שכך, די בכלל בדבר מעשה בית דין כדי לדחות את העתירה כולה, בלי לדון בטענות העותר לגוף העניין. עם זאת, וכדי להעמיד דברים על דיוקם, נוסיף ונאמר כי לא מצאנו ממש גם בטענות החדשות של העותר. כאמור, הטענה הראשונה של העותר היא, כי רשות השידור חייבת להעסיק את אהוד מנור, לא כעובד מן השורה, אלא על פי חוזה מיוחד. טענה זאת נסמכת על סעיף 24(ג) לחוק רשות השידור. סעיף 24, המסדיר קבלת עובדים לרשות השידור, מוסיף וקובע בסעיף 24(ג) כי "אין האמור בסעיף זה גורע מסמכות הרשות לחתום על חוזים מיוחדים עם משוררים, סופרים, מוסיקאים, אמנים...". אולם ברור כי סעיף 24(ג) נותן בידי רשות השידור סמכות-רשות, ואינו מטיל עליה סמכות-חובה. הוא אינו אוסר עליה להעסיק משוררים, סופרים וכיוצא באלה כעובדים מן השורה. נראה כי העותר סבור שלגבי אהוד מנור הרשות הופכת חובה, וזאת בגלל ניגוד העניינים, שיש בו כדי למנוע העסקתו של מנור כעובד רגיל. אולם, כאמור, הטענה בדבר ניגוד עניינים כבר נדחתה על ידי בית המשפט לגוף העניין. הטענה השניה מבקשת להחיל על אהוד מנור הוראות מסויימות מתוך נהלים מסויימים. הוראות אלה אף הן עוסקות בניגוד עניינים, והרי זו שוב אותה גברת בשינוי אדרת. מכל מקום, פרקליטות המדינה אומרת בתשובתה כי הוראות אלה חלות על אהוד מנור, כשם שהן חלות על כל העובדים של רשות השידור. די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לעתירה בעניין זה. אם העותר סבור כי בפועל אהוד מנור אינו מקיים את ההוראות האמורות, פתוחה בפניו הדרך לנהוג בהתאם לנהלים הכוללים הוראות אלה, כלומר, להגיש תלונה למוסדות המוסמכים לדון בתלונות על הפרת הנהלים, אם ברשות השידור ואם במועצת העיתונות. התוצאה היא שהעתירה נדחית. בא-כוח המשיבים ביקש שבית המשפט יחייב את העותר בתשלום הוצאות המשפט. אכן, כיוון שלא היה לעותר טעם טוב להטריד את המשיבים בעתירה זאת, בעניין שכבר נדון והוכרע על ידי בית משפט זה, מן הראוי לחייב אותו בתשלום הוצאות המשפט למשיבים, ולו רק באופן סמלי. לפיכך אנחנו מחייבים את העותר לשלם למשיבים את הוצאות המשפט בסך 1,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר. ניתן היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060280.I02