זבולון צופיוף נ. אליקים רוט

פסק-דין בתיק ע"א 6028/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6028/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: זבולון צופיוף נ ג ד המשיבים: 1. אליקים רוט 2. אהרון חיים אדל 3. יוסף סופיוב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 020832-06-14 שניתן ביום 23.06.2015 על ידי כב' השופטת ח' פלינר תאריך הישיבה: ח' באייר התשע"ו (16.05.2016) בשם המערער: עו"ד יורם חגבי חגי ועו"ד אלישיב ברקוביץ' בשם המשיבים 2-1: אין התייצבות בשם המשיב 3: עו"ד עמיר ליבונטין פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר) מיום 23.6.2015 בת"א 20832-06-14, במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער על הסף. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. בשנת 1965 רכש המערער (להלן: זבולון) מאֵחָיו, המשיב 3 (להלן: יוסף) ובכור סופיוב, את הזכויות במקרקעין שהיו בזמנו מגרש ריק וכיום ניצב במקום בניין מגורים ברח' קושניר 18 בבני ברק (גוש 6178 חלקה 208) (להלן: המקרקעין או הנכס). העסקה לא נרשמה. בשנת 1987 בכור ויוסף התקשרו בעסקת הלוואה שהומרה לעסקת מכר עם המשיבים 2-1 (להלן: אליקים ואהרון), והעבירו להם חלק מהמקרקעין בתמורה לבנייה על החלקים הנותרים (להלן: עסקת הקומבינציה). בשנת 1988 זבולון רשם לטובתו הערת אזהרה, לאחר שגילה את דבר קיומה של עסקת הקומבינציה. בעקבות מסכת אירועים זו החל רצף של הליכים משפטיים בין הצדדים. 2. בת"א 205/97, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' גרסטל), נדונו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים לעניין הבעלות במקרקעין. בפסק דין מיום 6.2.2004 נדחתה תביעתו של זבולון מחמת שיהוי ומהטעם שאכיפה תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין, ונקבע שבכור ויוסף הם הבעלים של הנכס (להלן: פסק דינה של השופטת גרסטל) (בהמשך אסקור את עיקרי פסק הדין). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית משפט זה, שהתקבל חלקית בפסק דין מיום 13.6.2007, ובו נקבע כי חלקי הבניין שלא נמכרו לאליקים ואהרון יירשמו על שם זבולון, דהיינו, תביעתו של זבולון כנגד אחיו בכור ויוסף נתקבלה. בנוסף נאמר בפסק הדין בערעור, כי "כפי שציינה הערכאה הראשונה פתוחה הדרך לצדדים לבקש סעדים כספיים, ובכך ניתן, למעשה, היתר לפיצול סעדים" (ע"א 2907/04). [בהערת אגב אציין כי השופטת (כתוארה אז) נאור המליצה לאחים ליישב את המחלוקות הכספיות ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, ולאחר שחלפו 10 שנים יש לשוב ולהצר על כך שההמלצה לא יושמה]. בת"א 22581/08 נדונה תביעתם של אליקים ואהרון נגד זבולון, בכור ויוסף, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' עורקבי), שנסבה על החבות במס והוצאות הבנייה על פי עסקת הקומבינציה. בתביעה נטען, בין היתר, כי בשל אי תשלום חובות המס נבצר מאליקים ואהרון לרשום את דירותיהם על שמם. תביעתם של אליקים ואהרון התקבלה בפסק דין מיום 5.6.2011, בו נמתחה ביקורת נוקבת על זבולון. בית המשפט קבע כי זבולון חטא בהגשת מסמך מזויף, בדה עובדות מליבו ועשה ניסיונות חוזרים ונשנים להטעות את בית המשפט. ערעור לבית המשפט המחוזי נדחה על אתר בהסכמת הצדדים, למעט התערבות נקודתית שאינה נוגעת לענייננו (ע"א (ת"א) 1053-08-11 צופיוף נ' רוט (19.4.2012)). בת"א 49993-02-12, הוגשה תביעה נוספת מצידו של זבולון לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' אלמגור). התביעה הוגשה נגד אליקים ואהרון, וכמשיבים פורמליים צורפו יוסף ועזבונו של בכור ז"ל. במסגרת הליך זה תבע זבולון את ביטול הסכם הקומבינציה וכן "פיצויים ראויים שייתנו ביטוי לאופי ההפרה ולהתנהלות הנתבעים משך למעלה מ-20 שנה עת חיו בנכס על חשבון התובע" (סעיף 21ג לכתב התביעה). יחד עם זאת, ביקש זבולון היתר לפיצול סעדים באופן שיתאפשר לו לתבוע את נזקיו הכספיים בהליך נפרד. בפסק דין חלקי, מיום 20.11.2012, נדחתה התביעה נגד בכור ויוסף, בהסכמתו של זבולון. בפסק דין מיום 27.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי גם את תביעתו של זבולון נגד אליקים ואהרון, וכן את בקשתו לפיצול סעדים (להלן: פסק דינה של השופטת אלמגור). במקביל להליך שהתנהל בפני השופטת אלמגור, הגיש זבולון לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר) תביעה נוספת נגד אליקים, אהרון, יוסף ועזבונו של בכור ז"ל (ת"א 20832-06-14) (להלן גם: התביעה הנוכחית). במסגרת תביעה זו תבע זבולון פיצויים בסך 3.1 מיליון ₪ בגין אובדן הנאה ודמי שימוש בחלקים מן המקרקעין שנמצאים בבעלותו וכן בגין נזק בלתי ממוני. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של זבולון על הסף, משני טעמים: ראשית, נקבע כי ההליך שהתנהל בפני השופטת אלמגור נוגע לאותה מסכת עובדתית ולאותה עילה, ולא ניתן היתר לפיצול סעדים. שנית, מחמת התיישנות התביעה, מכיוון שהאפשרות המעשית של זבולון להגיש תביעה כספית התגבשה כבר בשנת 2004, כאשר ניתן פסק-דינה של השופטת גרסטל. 3. המערער הגיש שני ערעורים, הערעור שבפנינו נסב על התביעה הנוכחית והערעור השני נסב על פסק דינה של השופטת אלמגור. הערעור על פסק דינה של השופטת אלמגור נדחה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 3.5.2016 (ע"א 4185/15), למעט קביעה אחת הנוגעת לענייננו, ואותה נביא כלשונה: "בשלב זה הושגה בין הצדדים הסכמה בהמלצתנו לפיה הערעור יידחה למעט קביעה אחת הנוגעת לדחיית הבקשה לפיצול סעדים המתבטלת בזאת, במובן זה מוסכם על המשיבים שבפנינו כי התביעה בת.א. 20832-06-14 – (התביעה הנוכחית – י"ע) אשר נדחה על הסף בפסק-דין מיום 23.6.2015 בשל העדר היתר לפיצול סעדים בהליך שבפנינו – תושב על כנה כלפי המשיבים שבפנינו – וזאת תוך שמירת כל טענות המשיבים לרבות לענין השתק פלוגתא והתיישנות". נוכח פסק הדין שניתן בע"א 4185/15 הנ"ל, הערעור הנוכחי התייתר בכל הנוגע לאליקים ואהרון, שלגביהם נקבע כי זבולון יוכל להמשיך בתביעתו נגדם תוך שמירה על טענותיהם. בנוסף, התביעה נגד יורשתו של בכור ז"ל, פרידה, נמחקה בפסק דינו החלקי של הרשם ג' לובינסקי מיום 29.11.2015. המשיב היחיד שנותר רלוונטי בתביעה הנוכחית הוא יוסף, כך שענייננו מתמקד בשאלה אם ראוי היה לדחות על הסף את תביעתו של זבולון נגד יוסף. טענות הצדדים בערעור 4. בערעורו טען זבולון נגד שני הנימוקים שבעטיים נדחתה תביעתו על הסף. לטענתו, התביעה בפני השופטת אלמגור התנהלה רק נגד אליקים ואהרון, ולכן לצורך התביעה הנוכחית נגד יוסף כלל לא היה צורך בהיתר לפיצול סעדים. לעניין ההתיישנות טען זבולון כי המירוץ החל ביום מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור על פסק דינה של השופטת גרסטל, ולשיטתו של זבולון רק אז קמה לו האפשרות המעשית לתבוע דמי שימוש עבור התקופה שבה נושל מהמקרקעין. להבנתו של זבולון פסק דינה של השופטת גרסטל שלל ממנו את "כוח התביעה", מפני שהנימוק העיקרי בפסק הדין היה השיהוי בהגשת התביעה, וההתייחסות לסייג הצדק לצורך שלילת האכיפה נעשתה רק בבחינת "למעלה מן הצורך". מן העבר השני, הטעים יוסף כי התביעה נגדו נדחתה בהסכמת זבולון בפסק הדין החלקי של השופטת אלמגור מיום 20.11.2012 (ללא שניתן היתר פיצול סעדים), ומאחר שמדובר בתביעה שעילתה זהה לתביעה הנוכחית – נוצר מעשה בית דין. לעניין התיישנות תביעתו של זבולון נטען כי ניתן היה להגיש את התביעה הכספית מיד לאחר פסק דינה של השופטת גרסטל, שהכירה במפורש באפשרות זו. עוד צויין, כי לכל המאוחר התגבש כח תביעתו של זבולון ביום מתן פסק הדין בערעור על פסק דינה של השופטת גרסטל, אך תביעת הפיצויים הוגשה בסמוך לחלוף 7 שנים מיום זה, ומכאן הטענה גם להתיישנות הנזק, שהרי חלפו 7 שנים מאז הימים האחרונים של הפלישה למקרקעין. בסיכומים מטעמו של יוסף נטען בנוסף, כי היה מקום לדחות את תביעתו של זבולון גם בשל העדר עילה. דיון והכרעה 5. נפתח את הדיון בסוגיית ההתיישנות, ונזכיר כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות)), וכאשר לתובע יש "אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו". עוד הודגש בפסיקה "אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, פסקאות 44-39 וההפניות שם (2010)). לטענת יוסף מירוץ ההתיישנות החל כבר כאשר ניתן פסק דינה של השופטת גרסטל ביום 6.2.2004. ואילו זבולון טען כי במועד בו ניתן פסק דינה של השופטת גרסטל לא היה בידו "כוח תביעה" להגיש תביעה כנגד יוסף בגין אבדן הנאה ודמי שימוש. לגישתו, כוח התביעה היה בידו רק ביום 13.6.2007, כאשר ניתן פסק הדין שבו התקבל הערעור על פסק דינה של השופטת גרסטל. על מנת להכריע במחלוקת בין הצדדים, יש לברר אם זבולון יכול היה להגיש את תביעתו בשעה שפסק דינה של השופטת גרסטל עמד בתוקפו או שהיה עליו להמתין להכרעה בערעור בבית המשפט העליון. לשם כך, אסקור בקצרה את עיקרי פסק דינה של השופטת גרסטל. 6. בפסק דינה של השופטת גרסטל נדונה תביעתם של האחים להורות על מחיקת הערת אזהרה שרשם זבולון לטובתו, ותביעה שכנגד מצידו של זבולון, שביקש כי הנכס יירשם על שמו, כי יימחקו הערות האזהרה לזכות אליקים ואהרון מכוח עסקת הקומבינציה וכי יסלקו ידם מהמגרש והמבנה. פסק הדין מכריע בארבע פלוגתאות עיקריות, וכך נקבע בו: א. תביעתו של זבולון לא התיישנה – בשנת 1988 רשם זבולון הערת אזהרה לזכותו מכוח ההסכם וייפוי הכוח משנת 1965. בכור ויוסף הגישו כנגדו תביעה כבר בשנת 1988 ועתרו למחיקת הערת אזהרה שרשם לטובתו וכן לפסק דין הצהרתי על בעלותם במגרש. זבולון מצידו הגיש תובענה לצו מניעה נגד המשך הבנייה. בשלב מסויים ניתן כנגד זבולון פסק דין בהיעדר הגנה, וזה בוטל רק בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 31.12.1995. כשלושה שבועות לאחר מכן הגיש יוסף כתב הגנה ותביעה שכנגד הכוללים את הסעדים המנויים לעיל. נקבע כי תביעתו של זבולון לא התיישנה, בין היתר, מאחר שאין למנות את התקופה של כמעט שש שנים בהם היה ערעורו של זבולון תלוי ועומד בבית המשפט העליון (הערעור על פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה); ב. לא הוכח כי זבולון זייף את הסכם המכר וייפוי הכוח משנת 1965, שמכוחם טען לבעלות במקרקעין. משכך, נתקבלה טענתו כי אכן רכש משני אחיו, בכור ויוסף, את המגרש; ג. שיהוי וזניחת הזכות – למרות זאת, נקבע כי יש לדחות את תביעתו של זבולון "משום זניחת טענותיו ושיהוי". נקבע כי מאז שנת 1965 ועד לרישום הערת האזהרה לזכותו בשנת 1987, זבולון לא גילה עניין במגרש ולא נהג בו מנהג בעלים – לא פעל להעברת הזכויות בחלקה על שמו, לא רשם הערת אזהרה, לא החזיק בנכס, ולא דיווח על העסקה לרשויות המס. מנגד, היו אלה בכור ויוסף שנקטו במהלך שנים אלה בפעולות שונות ביחס למגרש – שילמו דמי השתתפות בהוצאות סלילת כביש, הגישו התנגדות ביחס לתב"ע שהייתה אמורה לחול על המגרש, הגישו בקשה להיתר בניה ושילמו תשלומים שונים שחלו על המגרש. בנוסף, שינו בכור ויוסף ואליקים ואהרון את מצבם לאחר שהתקשרו בהסכמים והוציאו הוצאות כספיות ניכרות לבניית הבניין. ד. על אף מסקנתו כי דין התביעה של זבולון להידחות מחמת שיהוי, המשיך בית המשפט וקבע "למעלה מן הצורך" כי באספקלריה של תחרות בין זכויות נוגדות, זבולון נהג בחוסר תום לב מובהק בכך שרשם הערת אזהרה בהסתר, נקט בגישה של "שב ואל תעשה" ואף השתהה משך ארבעה חודשים בהגשת בקשה לצו מניעה, מהמועד שבו לדבריו שלו הבחין בבנייה במגרש. לאור זאת, נקבע כי "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין" (ס' 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970) ולפיכך התקבלה תביעת האחים ונדחתה התביעה שכנגד. בסיום פסק הדין צויין כי "מובן שלנוכח קביעותיי דלעיל, פתוחה הדלת בפני הצדדים המעוניינים בכך, לתבוע נזקיהם הכספיים זה מזה. אך בפן הקנייני – תבוטל הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע". לטענתו של זבולון, נוכח האמור בפסק דינה של השופטת גרסטל לא היה בידו להגיש תביעה בגין אבדן הנאה ודמי שימוש במקרקעין, ורק לאחר שהערעור על פסק הדין התקבל, נפתחה בפניו האפשרות להגיש תביעה כספית נגד יוסף. 7. אין בידי לקבל את הטענה, ואני סבור כי בהקשר זה יש להעדיף את עמדתו של יוסף. ראשית, התקשיתי להבין מדוע זבולון לא תבע פיצויים ודמי שימוש מלכתחילה, עוד בשנת 1988, כאשר הגיש את הבקשה לצו מניעה, ולמצער, בשנת 1996, כאשר הגיש את התביעה שכנגד. כפי שידע זבולון לעתור לסילוק יד מהמבנה והמגרש, כך יכול היה לעתור לפיצויים ולדמי שימוש ראויים או לעתור לפיצול סעדים, על מנת לשמור לעצמו זכות זו. באספקלריה זו, דומה כי יש ממש בטענה שמירוץ ההתיישנות החל לפחות משנת 1996, כך שתביעתו של זבולון התיישנה בשנת 2003, והוגשה רק בשנת 2014, 11 שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות. שנית, כפי שניתן ללמוד מן הציטוט שהובא לעיל, השופטת גרסטל היטיבה להבחין בין הדיון במישור הקנייני לבין הדיון במישור הזכויות הכספיות. תביעותיהם של הצדדים נסבו אך ורק על רישום הזכויות במקרקעין, והקביעות בפסק הדין נותרו במישור זה. בפסק הדין אמנם נדחו בדוחק הטענות נגד האותנטיות של הסכם המכר שהקנה לזבולון את הזכויות בנכס (וכלשונה של השופטת גרסטל, היא הייתה קרובה "כפסע" לקבוע כי ההסכם אכן מזויף), אך העובדה שתביעת האכיפה נדחתה, לא היה בה כדי לשלול את זכותו של זבולון לפיצויים. כאן המקום להדגיש כי הנימוקים לדחיית תביעת האכיפה מטעמו של זבולון, קשורים בטבורם לעובדה שהוא נותר לעמוד מנגד בשעה שעל המקרקעין התבצעו פעולות בנייה מכוח הסכם הקומבינציה. לעניין השיהוי צויין בפסק הדין כי עם התקדמות הליכי הבנייה השתנה מצבם של יוסף ובכור לרעה (עמ' 14), ולעניין סייג האכיפה נאמר כי זבולון ביקש "לקדם את המשך הבנייה מתוך מחשבה שבהמשך יוכל 'לזכות מן ההפקר' בבניין שייבנה על הקרקע" (עמ' 20). בנסיבות אלה אין קושי מיוחד להסיק כי דחיית תביעתו של זבולון לרישום המקרקעין על שמו, אין משמעה בהכרח דחייה של תביעה לפיצוי כספי. כאמור הדברים אף צויינו במפורש בסוף פסק הדין ואין בידי לקבל את טענתו של זבולון כי מדובר ב"סתירה פנימית" בפסק דינה של השופטת גרסטל. בענייננו יש ליתן משקל לנתון נוסף. בפסק דינו של בית משפט זה בערעור על פסק דינה של השופטת גרסטל נאמר כי למעשה ניתן היתר לפיצול סעדים "כפי שציינה הערכאה הראשונה", וכי החוזה שמקנה לזבולון זכויות במקרקעין הוא "חוזה תקף ומחייב, כפי שקבעה הערכאה הראשונה". אף אם נניח כי עד לאותו רגע זבולון סבר שאין בידו כוח תביעה, הרי שלאור הבהרות אלה היה עליו להבין שמירוץ ההתיישנות החל זה מכבר. רוצה לומר, ככל שזבולון לא היה מודע לאפשרויות הפתוחות בפניו מכוח פסק דינה של השופטת גרסטל, בא בית המשפט העליון והבהיר לו את מצב הדברים לאשורו. 8. זבולון טען כי חשש שהקביעות בפסק דינה של השופטת גרסטל יעמדו לו לרועץ ויקשו על קבלת מלוא הפיצוי הכספי, ואולם מדובר בהכבדה גרידא ולא בשלילת כוח התביעה מעיקרו. כפי שציינתי במקום אחר: "יש להבחין בין שיקולים של 'חוסר כדאיות' לפתוח בהליך משפטי, כל עוד לא הוכרע הליך אחר, לבין שיקולים של 'מניעות פסיקתית' בגינה לא ניתן להגיש תביעה או שיהא זה בלתי סביר להגיש תביעה, כל עוד לא יוכרע הליך אחר" (ע"א 7589/13 ‏‏establishment adoka‏ נ' מכון ויצמן למדע, פסקה 23 (8.6.2015)); וראו ישראל גלעד "עילת התובענה בהתיישנות האזרחית: מושא ההתיישנות, מושגיות מול קונקרטיות וכוח התביעה" (צפוי להתפרסם בשערי משפט ט (תשע"ו) (להלן: גלעד)). אין לכחד כי במישור העיוני קיים קושי להבחין בין 'הכבדה' על סיכויי התביעה לבין 'מניעות' שהופכת את הגשת התביעה באותה עת ל'בלתי סבירה'. במישור המעשי, הבחנה זו צריכה להיות מותאמת לנסיבותיו של כל מקרה ולשיקולים העומדים על הפרק, תוך הערכה מתמדת של העקרונות המנחים בדיני ההתיישנות. כפי שאפרט להלן (בפסקה 10), עמדתי העקרונית היא כי יש לצמצם את השימוש בחריג של "מניעות פסיקתית". 9. אף שהצדדים לא טענו לכך במפורש, לא ראיתי להתעלם מפסק הדין בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010) (להלן: עניין פסגת אשדוד) אשר עשוי לכאורה להשליך על התוצאה במקרה דנא. באותו עניין נדונה שאלת ההתיישנות במקרה שבו תביעה להשבה כספית היתה תלויה בתוצאתו של הליך משפטי אחר, שבמסגרתו התברר מערך הזכויות הקנייניות במקרקעין. על פי פסק הדין בעניין פסגת אשדוד, כוח התביעה מתגבש רק כאשר התובע יכול להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש "בלא כל צורך להמתין להכרעה שיפוטית קודמת בענין קשור" (שם, בפסקה 17). מגמה זו, של עיכוב מירוץ ההתיישנות בשל קיומו של הליך משפטי תלוי ועומד, זכתה לביקורת בספרות (ארז קמיניץ "דיני ההתיישנות בקודקס האזרחי — שיקולים בקביעת ‏ההסדרים החדשים ובפרשנותם" משפט ועסקים ד 339, 386-385 (תשס"ו); חבקין, בעמ' 235-234; גלעד), אך לעת עתה נדמה כי הביקורת לא שינתה את מגמת הפסיקה (ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (22.12.2014) (להלן: עניין טנוס) ודנ"א 130/15 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (12.4.2015); ואולם השוו גם לדברים שנאמרו ברע"א 8857/14 יאראק נ' יבולי גליל בע"מ, פסקה 16 (1.3.2015); ובבג"ץ 2126/12 הרץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (8.8.2012)). לצורך הכרעה במקרה הנוכחי אינני נדרש לרדת לשורש העניין, שכן ישנם הבדלים עובדתיים בין המקרים. בעניין פסגת אשדוד, המערערת רכשה זכויות בקרקע מסויימת. כאשר ניתן פסק הדין ההצהרתי היא הופתעה לגלות כי קיבלה זכויות פחותות ממה שסברה, וקביעה זו היוותה את הבסיס לתביעת ההשבה מידי צד שלישי. כלומר, פסק הדין ההצהרתי שימש תנאי הכרחי לתביעת ההשבה. לא כך בענייננו, שבו מלכתחילה היה על זבולון לעתור לסעד כספי בד בבד עם הסעדים האחרים בתביעה שכנגד (או לעתור לפיצול סעדים). מה עוד, שפסק הדין של השופטת גרסטל לא שלל מזבולון את האפשרות לתבוע פיצויים כספיים, והדבר אף הובהר במפורש בסיפא לפסק דינה. כפי שהוסבר לעיל, בענייננו אין מדובר ב'מניעות פסיקתית' אלא לכל היותר בהכבדה על אפשרות התביעה. בנוסף, בעניין פסגת אשדוד נאמר כי "מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי שני ההליכים, על פי טיבם, מופנים כנגד צדדים שונים, ומהווים, על פי מהותם, שתי חוליות דיוניות נפרדות, האמורות להתברר בזו אחר זו, ובכפוף זו לזו" (שם, פסקה 21; ההדגשה במקור). לעומת זאת, במקרה הנוכחי מדובר בצדדים זהים ובעילות תביעה "מקבילות" ולא "עוקבות", במובן זה שהאפשרות של זבולון לתבוע פיצויים לא היתה תלויה בהכרח בתוצאת הערעור, אף שתוצאת הערעור יכולה הייתה להשפיע על היקפה וסיכוייה של התביעה. הבדל נוסף שעשוי להיות רלוונטי הוא שבעניין פסגת אשדוד המתינו הצדדים לפסק דין של ערכאה ראשונה וכאן ההמתנה היתה לפסק דין בערעור, וייתכן כי במצב כזה האינטרסים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות יזכו למשנה תוקף. 10. כיוון שנדרשתי לסוגיה זו, אוסיף ואומר כי המסקנה, לפיה פסק דינה של השופטת גרסטל לא השעה את מירוץ ההתיישנות, עולה בקנה אחד עם שיקולי מדיניות רחבים יותר. הנושא של השעיית תקופת ההתיישנות מחמת "מניעות פסיקתית" נדון לאחרונה במאמרו של פרופ' ישראל גלעד, וכך נאמר שם: "בצד החיובי אין ספק שכלל כזה מאפשר לבית המשפט לקדם צדק והגינות במסגרת מוסד ההתיישנות, שכן הוא מונע התיישנות של תביעות שהעיכוב בהגשתן מוצדק. מנגד, הסדר שיפוטי זה לוקה בשני היבטים עיקריים. ראשית, בשל עמימותו וריבוי התארים בו, הסדר ההשעיה כפי שהתפתח בפסיקה עד היום – השעיה בשל היעדר כוח תביעה דיוני, מעשי וממשי – הוא למעשה היתר "פתוח" וחסר גבולות מוגדרים [...] שנית, ועיקר, בשל היקפו הרחב של שיקול הדעת שהקנה בית המשפט לעצמו קשה להעריך כיצד יופעל שיקול דעת זה ולאלו תוצאות יביא. עקב כך עלולה להיווצר אי-ודאות עמוקה, שיש בה כדי לערער את יסודות ההתיישנות ולסכל את מטרותיה [...] הדין הראוי בעת הזו הוא לתחום את כלל ההשעיה בשל היעדר כוח תביעה דיוני, ממשי ומעשי רק למקרים שבהם העיכוב בהגשת בתביעה נובע ממניעה משפטית כמו צו המונע או חוסם התדיינות, חסינות דיונית, ובהכללה – מה שקרוי בפסיקה 'מצב שיפוטי-פסיקתי' [...] מוטב כי התפתחות הסדר זה של השעיה שיפוטית תיעצר ואף תוסג לאחור ולא תתרחב באופן העלול לערער את הסדרי ההתיישנות הקיימים וליצור אי-ודאות המסכלת את מטרות ההתיישנות [...] חשוב במיוחד להימנע מהרחבת הסדר זה על ידי החלתו על קשיים ראייתיים, קשיים כספיים של התובע ומגבלות נפשיות ופיזיות. בכפוף ליוצאים מן הכלל [...], היעדר אינטרס של התובע בהגשת תביעה, בדומה להיעדר כדאיות, אינו צריך להוות חלק מעילת ההשעיה (וכמובן גם לא לעכב את הולדת עילת תביעה)" (גלעד; ההדגשה נוספה – י"ע). רוח הדברים מקובלת עליי, ואף אני רואה חשיבות בריסון ההלכה המשעה את מירוץ ההתיישנות בשל 'מצב שיפוטי-פסיקתי', על מנת שלא יווצר חריג פסיקתי רחב מדי שעלול לחתור תחת עקרונות יסוד של דיני ההתיישנות. אכן, בעניין טנוס, נקט השופט זילברטל גישה מרחיבה לעיכוב מירוץ ההתיישנות בקובעו כי "איני סבור כי ניתן להסיק מהפסיקה שהובאה לעיל כי יש לקבוע שכוח התביעה המהותי ניטל מתובע רק באותם מקרים שבהם אפשרותו לממש את זכות התביעה שבידיו נשללה או נחסמה לחלוטין...". עם זאת, דומה כי גם על פי הגישה המרחיבה, לא הייתה מניעה פסיקתית בגינה נמנע מזבולון להגיש תביעה כספית, ואף לא ניתן לומר כי הגשת תביעה כספית הייתה בבחינת צעד לא סביר. לסיכום, בנסיבות העניין הכף נוטה לקביעה כי תביעתו של זבולון אכן התיישנה. 11. נראה כי השיהוי מאפיין את התנהלותו של זבולון לכל אורך הדרך. השופטת גרסטל עמדה בפסק דינה באריכות על התנהלותו של זבולון, שנקט משך שנים רבות ב"שב ואל תעשה". התנהלות זו נמשכה גם לאחר שניתן פסק הדין בערעור על פסק דינה של השופטת גרסטל (13.6.2007) ועד שהגיש את תביעתו הנוכחית לבית המשפט המחוזי (11.6.2014), כך שבין האירועים חלפו כמעט שבע שנים תמימות. הצדדים לא הרחיבו לגבי האפשרות של דחיית התביעה מחמת שיהוי ובא-כוחו של זבולון אף סיפק הסבר מסויים לשיהוי מצידו, ועל כן אף אני לא אדרש לסוגיה נכבדה זו (סעיף 27 לחוק ההתיישנות; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, 449-443 (2003); עניין גיא-ליפל, פסקאות 97-96). בבחינת הרהור לעתיד לבוא, אני סבור כי מקום בו מירוץ ההתיישנות התעכב מחמת "מניעות פסיקתית", יש טעם לדרוש מהתובע להגיש את תביעתו בסמוך לאחר הסרת המניעות ולא להוסיף שיהוי (מיותר) על שיהוי (בלתי-נמנע) (טל חבקין התיישנות 235 (2014) (להלן: חבקין); וראו סעיף 838 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח 595)). 12. למעלה מן הצורך אומר כי גם בהיבט של פיצול סעדים, דומני כי יש מקום לדחיית הערעור. זבולון מודה בפה מלא כי תביעתו בתביעה הנוכחית הוגשה בזמן שהליך מקביל (בפני השופטת אלמגור) היה פתוח ובטרם ניתן לו היתר לפיצול סעדים. זבולון ביקש להסביר כי צעד זה נעשה על ידו "לאור התמשכות ההליך העיקרי ובשל חששו של המערער מהתיישנות ובכך כי השופטת אלמגור השהתה את החלטתה בבקשה לפיצול סעדים" (ס' 19 לערעור). הסבר זה איננו מצדיק "מעקף" עצמאי של הוראת הדין (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) ואינו מייתר את הצורך בקבלת היתר לפיצול סעדים כתנאי להגשת תביעה נוספת. טענה חלופית של זבולון היא כי ההליך שהיה פתוח במועד הגשת התביעה הנוכחית התנהל רק בעניינם של אליקים ואהרון, ובשלב זה יוסף לא היה צד לתביעה. ניסוח זה של הטענה עלול להטעות את השומע, שהרי קודם לכן זבולון הסכים לדחיית התביעה נגד יוסף ובכור, ובהתאם לכך ניתן פסק דין חלקי. באותו שלב היה על זבולון לבקש את מחיקת התובענה או לוודא כי ניתן לו היתר לפיצול סעדים שיאפשר לו להגיש תביעה כספית נפרדת. משלא כך נעשה, פסק דינה של השופטת אלמגור מציב בפני זבולון משוכה נוספת בדמות מעשה בית דין. העובדה שבערעור על פסק דינה הסופי של השופטת אלמגור בוטלה הקביעה לעניין פיצול הסעדים לגבי המשיבים שם (אליקים ואהרון) אינה משליכה בהכרח למפרע על עניינו של יוסף, שלא היה צד להליך זה, ונזכיר כי ככלל, היתר לפיצול סעדים יכול שיינתן רק כל עוד התובענה תלויה ועומדת (ע"א 702/89‏ ‎‎אליהו חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' אורים, פ"ד מה(2) 811, 825 (1991); אך ראו גם בש"א 384/88 מרגלית נ' כהן, פ"ד מז(2) 617 (1993)). מכל מקום איני רואה לקבוע מסמרות בנושא זה, לאור התוצאה אליה הגעתי בשאלת ההתיישנות. 13. לפני סיום אבהיר כי המסקנה אליה הגעתי אינה מבטאת פורמליזם קשיח גרידא, אלא שאיפה להפחית את כמות ההליכים המיותרים ולמנוע הכבדה על הנתבעים ועל מערכת המשפט, בפרט בשים לב לכך שבין הצדדים התנהלו די והותר הליכים משפטיים, ונוכח התבטאויות חוזרות ונשנות של בתי המשפט לגבי דרך התנהלותו של זבולון. 14. סוף דבר שהערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיב 3 בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת בהסכמה לפסק-דינו של חברי השופט י' עמית. מקובלת עליי מסקנתו של חברי לפיה הדוקטרינה של "מניעות פסיקתית" אשר מצאה אחיזה בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים (ראו: ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010); ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (22.12.2014); דנ"א 130/15 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ, פסקה 12 להחלטתי (12.4.2015) והאסמכתאות שם), אין בה כדי להועיל למערער במקרה דנן. זאת שכן תביעתו הכספית התגבשה במישור הקונקרטי כבר בשנת 1988 עת הגיש את הבקשה לצו מניעה ולמצער בשנת 1996, עת שהגיש תביעה שכנגד לבעלות נגד אחיו ובהם יוסף (המשיב 3). בצדק קבע על כן חברי השופט י' עמית כי כבר באותם שלבים היה בידי זבולון כוח תביעה מהותי לדרוש תשלום פיצויים ודמי שימוש ראויים או לכל הפחות היה בידו לעתור לפיצול סעדים בהקשר זה. לבסוף אציין כי תמימת דעים אני עם חברי כי יש לנהוג משנה זהירות בכל הנוגע ליישום דוקטרינת ה"מניעות הפסיקתית", על מנת שלא ליצור חריג פסיקתי רחב מדי הסוטה מעקרונות יסוד של דיני ההתיישנות. עם זאת, נוכח המסקנה שאליה הגענו אין המקרה דנן מצריך ליבון והכרעה ביתרונותיה וחסרונותיה של דוקטרינת ה"מניעות הפסיקתית" וניתן להותיר את הדיון העקרוני בסוגיה זו למקרה שיצדיק זאת. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט י' עמית. זהו אחד מאותם מקרים שבהם התוצאה הפורמאלית של התיישנות עולה בקנה אחד עם ההתרשמות הנוספת מכך שהגיעה העת – תרתי משמע – לסיום ההתדיינויות. 2. אוסיף כי אף אני סבורה שיש לחתור לכך שההכרה בדוקטרינה של "מניעות פסיקתית" בדיני ההתיישנות – החשובה כשלעצמה – לא תוביל להארכה בלתי מוצדקת של טווח הזמן שבו ניתן לנקוט בהתדיינויות. אכן, בבסיסה של דוקטרינה זו עומדים טעמים חשובים ומוצדקים – הן טעמים מערכתיים שעניינם החשש מהגשתן של תביעות סרק שאין לבית המשפט יכולת מעשית להכריע בהן והן טעמים קונקרטיים של צדק עם הצדדים. יחד עם זאת, אף אני סבורה כי במקרים שבהם לא התאפשרה הגשת תביעה מטעמים של "מניעות פסיקתית", אל לצד הנוגע בדבר להשתהות באופן בלתי סביר בהגשתה משניתן פסק הדין שפותח בפניו את האפשרות לעשות כן. הטעמים התומכים במסקנה זו הם פשוטים – חתירה לסיומם של הליכים משפטיים תוך הבטחת אינטרס ההסתמכות של הנתבעים. דומה כי המקרה שבפנינו מדגים שיקולים חשובים אלה באופן שאין ברור ממנו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ו (‏31.7.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15060280_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il