איתן יוסף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6021/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6021/11 ע"פ 6291/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 6021/11 והמשיב בע"פ 6291/11: איתן יוסף נ ג ד המשיבה בע"פ 6021/11 והמערערת בע"פ 6291/11: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.7.11 בת"פ 103/10 שניתן על ידי כבוד השופט א' כהן תאריך הישיבה: ד' באדר תשע"ג (14.2.13) בשם המערער בע"פ 6021/11 והשיב בע"פ 6291/11: עו"ד ד' ברהום בשם המשיבה בע"פ 6021/11 והמערערת בע"פ 6291/11: עו"ד ח' שוויצר בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן) מיום 10.4.2011 בת"פ 103/10, אשר הרשיע את המערער בעבירות של הצתה, איומים והדחה בחקירה, וכן ערעור וערעור שכנגד על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מיום 6.7.2011 אשר השית על המערער 16 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי בגובה 50,000 ₪. רקע 1. ביום 10.4.2011 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בהתאם לכתב האישום שהוגש נגדו, בשתי עבירות של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק ושתי עבירות של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק. 2. על פי עובדות כתב האישום, העבירות בהן הורשע המערער נעשו על רקע סכסוך כספי שהתגלע בין המערער לבין המתלונן, אהרון עבוש, בעקבות הלוואה שנטל המערער מהמתלונן ומבנו, צביקה עבוש. משלא הוחזרה ההלוואה במלואה (כעבור זמן רב נותר חוב של 150,000 ₪), פתח המתלונן בהליכי הוצאה לפועל נגד המערער, במסגרתם ביום 20.12.2009 או בסמוך לכך הוטלו צווי עיקול על כספים שאמור היה המערער לקבל ממעסיקיו השונים להם נתן שירותי הסעות, כך לפי כתב האישום. בתגובה, כך נטען, ביום 23.12.2009, איים המערער על אדם בשם מיכאל משיח (להלן: מייק) אשר עבד אצלו בעבר והיה ועודנו חברו של צביקה, באומרו כי "המכה של אהרון תבוא" והוסיף "עם צביקה אני כבר אסגור את החשבון". ביום 24.12.2009, לאחר ניסיון של אדם בשם יגאל (מעסיקו של המערער) לפשר בין המערער לבין המתלונן בנוגע לסכסוך הכספי ביניהם, התקשר המערער למתלונן ואיים עליו ש"אם יפגש עם יגאל – הוא ישרוף אותו ואת יגאל". עוד נטען כי כשבוע לאחר הפתיחה בהליכי הוצאה לפועל, ביום 27.12.2009, בסמוך לשעה 4:15, הצית המערער, בעצמו או באמצעות אחר מטעמו, שני כלי רכב השייכים למתלונן בעת שחנו בחניה פרטית הצמודה לביתו של המתלונן. בעקבות ההצתה נגרמו נזקים רבים, בדרגות שונות, לשני כלי הרכב וכן נגרם נזק לסככת עץ אשר תחתיה חנו כלי הרכב. בנוסף, בכתב האישום נטען כי ביום 29.12.2009 במהלך דיון בבית משפט בנוגע להמשך מעצרו של המערער בגין העבירות מושא ערעור זה, ביקש המערער מאשתו (להלן: סימה) שתעביר למייק מסר לפיו לא יאמר דבר בחקירה בעניין המערער, באופן העולה כדי הדחה בחקירה. כמו כן, ביום 30.12.2009 בעת שהייתו במעצר, ביקש המערער מאדם ששהה עימו בתא המעצר, כי עם שחרורו מהמעצר יעביר מסר נוסף למייק לפיו אם לא יחזור בו ממה שמסר במשטרה יאונה לו רע. בדיעבד הסתבר למערער כי אותו אדם הוא מדובב שפעל מטעם המשטרה (להלן: המדובב). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. לפני בית המשפט המחוזי עמדו הקלטות ותמלילים של שיחות בין המערער למדובב במהלך שהייתם בתא המעצר, המתעדים את הודאות המערער במעשים (כולם או חלקם) המיוחסים לו בכתב האישום. כמו כן, העידו לפני בית המשפט כלל המעורבים בפרשה, וביניהם המתלונן, שהעיד בין היתר על הסכסוך הכספי בינו לבין המערער, על שיחת הטלפון המאיימת שקיבל מהמערער לאחר שניסה לגייס את יגאל לפשר בין השניים ועל שיחת טלפון לועגת שקיבל ממספר חסוי לאחר ההצתה, כאשר לטענתו מדובר היה במערער שהתקשר ללעוג לו; בנו של המתלונן, צביקה, שסיפר על החוב הלא סגור של המערער כלפי אביו ועל אותה שיחת טלפון בלתי מזוהה שקיבל אביו מהמערער מיד לאחר ההצתה; מייק, שבהודעתו וכן בעדותו בבית המשפט סיפר כי אכן קיבל מסר מהמערער, דרך יגאל, "שלא יתערב" בעניינים שבינו לבין המתלונן, וכן סיפר על התבטאויות של המערער לגבי צביקה עובר לאירוע ההצתה. לכך הוסיף מייק כי לא הבין שמדובר באיום אלא בכוונה לסגירת חשבון כספי; ויגאל, שהעיד כי קיים שיחה עם המערער בניסיון להביא לקיצו את הסכסוך בינו לבין המתלונן, בלא הצלחה. המערער מצידו כפר לאורך כל הדרך בכל ההאשמות נגדו, הן בחקירותיו במשטרה והן בפני בית המשפט, וטען כי החזיר את מלוא החוב שחב למתלונן ולבנו עוד לפני קרות האירוע. 4. בית המשפט המחוזי קבע, בראש ובראשונה, כי הודאות החוץ של המערער בפני המדובב קבילות. נקבע כי הלחץ שהפעיל המדובב על המערער הוא לחץ סביר ולא היה בו כדי לפגוע באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של המערער במסירת ההודאות. בית המשפט התרשם כי המדובב לא עשה שימוש באמצעים פסולים הפוגעים בזכויותיו הבסיסיות של המערער, וכי בינו לבין המערער נרקמה מערכת יחסים חברית אשר הביאה להחלטה רצונית של המערער לשתף את המדובב בפרטי האירוע, ואף להיעזר בו כדי להעביר מסר למייק, כמתואר בכתב האישום. כן נקבע כי גם כאשר העלה המדובב חששות בנוגע למעצרה של אשתו של המערער, לא היה בכך כדי להלחיץ את המערער או להכניסו למצב נפשי קשה בעקבות זאת. במישור המשקל נקבע כי הודאותיו של המערער בפני המדובב הינן קוהרנטיות, אותנטיות ומאופיינות באמת פנימית. לגבי עדות המדובב נקבע כי מדובר בעדות עקבית וכנה וכי הסתירות שנמצאו בין עדותו בבית המשפט והודעותיו במשטרה לבין השיחות בזמן אמת הן טבעיות נוכח חלוף הזמן. לאור כל אלו קבע בית המשפט כי לא רק שהודאותיו של המערער קבילות, אלא שגם ראוי להעניק להן משקל גבוה. 5. בשלב השני בחן בית המשפט את הודאותיו של המערער בפני המדובב, באופן פרטני לגבי כל אחד מהאישומים המיוחסים לו, ואת קיומן של ראיות המשמשות "דבר מה נוסף" להודאותיו. לגבי כל אחד מן האישומים קבע בית המשפט כי לאור משקלן הגבוה של הודאות המערער ניתן להסתפק בראיות תומכות מסוג "דבר מה נוסף", בעלות משקל נמוך בלבד. לעניין עבירות ההצתה, קבע בית המשפט כי תוספת ראייתית מספקת ניתן למצוא בעדויות השונות לקיומו של סכסוך כספי בין המערער לבין המתלונן, עדותו של המתלונן כי המערער התקשר לאיים עליו ביום שלפני ההצתה וכן עדויותיהם של המתלונן וצביקה לפיהן התקשר המערער למתלונן לאחר ההצתה ללעוג לו על שאירע. כל אלו הוכרו על ידי בית המשפט כעדויות מהימנות. לעניין עבירות האיומים, קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק בעדותו האמינה של המתלונן על אודות שיחת הטלפון בה איים עליו המערער (לפני ההצתה), וזאת על אף מחדלה של התביעה לבדוק את פירוט שיחותיו של המתלונן מאותו יום. תמיכה ראייתית נוספת נמצאה בהודעה שמסר יגאל במשטרה – במסגרתה סיפר שהוא אכן ניסה לפייס בין המערער למתלונן, וכן בהודעה שמסר מייק במשטרה לפיה ברגע של כעס אמר המערער שהוא "יסגור את החשבון" עם צביקה. אשר לעבירות ההדחה בחקירה, נמצאה תוספת ראייתית בדמות הודעותיו של מייק וכן עדותו בבית המשפט, במסגרתן אישר שקיבל מסר מהמערער "שלא להתערב". 6. לבסוף קבע בית המשפט כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירות נוספות שבהן ביקשה המשיבה להרשיעו, לראשונה בסיכומיה, שכן לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני האשמות אלו. 7. בגזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי לתסקיר שירות המבחן, אשר המליץ להימנע ממאסר בפועל נוכח הנזק שייגרם למערער ולמשפחתו, בפרט לאור מצבו הבריאותי הקשה של בנו של המערער. מנגד הדגיש בית המשפט את חומרת עבירת ההצתה, את העונש החמור שקבע המחוקק בצידה וכן את חומרתן של עבירות האיומים וההדחה בחקירה אשר נושאות עימן פגיעה באושיות שלטון החוק. לאחר איזון בין השיקולים הללו גזר בית המשפט על המערער עונש של 16 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר מותנה לבל יעבור המערער אחת העבירות בהן הורשע בתקופה של שנתיים מיום שחרורו ופיצוי למתלונן על סך 50,000 ₪. לנוכח מצבו הכלכלי של המערער מצא בית המשפט שלא להטיל קנס כספי כפי שביקשה המשיבה. הערעורים 8. המערער משיג בערעורו על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו. ראשית, טוען המערער נגד קבילות ההודאות שמסר למדובב. נטען כי הופעלו על המערער לחצים בלתי סבירים מצד המדובב, שהיה אקטיבי יתר על המידה והכל תוך שיתוף פעולה מצד החוקרים. המדובב עשה שימוש באמצעי לחץ רגישים ביותר כגון תיאור הנזק שייגרם למשפחתו של המערער אם לא יודה בביצוע העבירות וכן הדגשת חומרת העבירות בהן הואשם ועונש המאסר שהוא צפוי לקבל אם יורשע. כמו כן, נטען שבית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו כי המערער לא הושפע מהלחץ שהופעל עליו. בא כוח המערער מציג ציטוטים מתוך תמלול השיחות אשר לטענתו מעידים על הלחץ בו היה שרוי המערער. בנוסף, המדובב ייעץ למערער להודות במסגרת הסדר טיעון בהצתת הרכבים. כן נטען כי הוא יזם ושידל את המערער להדיח את מייק. יתר על כן, לדברי בא כוח המערער, בית המשפט המחוזי נשען על תגובות לקוניות של המערער לשאלות ואמירות מצד המדובב ולא על אמירות והודאות של המערער אשר ניתנו מיוזמתו. המערער עצמו לא מסר כל מידע מפליל. לעניין אמינות המדובב נטען כי אין חפיפה בין דבריו בעדותו לבין תמלילי השיחות, ובעדותו נטה המדובב לשכוח פרטים חשובים מהשיחה אשר תועדו, "תופעה" המלמדת על חוסר אמינות. לבסוף, מעלה בא כוח המערער את הקושי הטמון בעובדה שהמדובב פעל מכוחו של הסכם הפעלה אשר קובע תשלום דיפרנציאלי בהתאם ל"איכות העבודה" של המדובב. סעיף כזה בהסכם הפעלה יוצר תמריץ כספי משמעותי עבור המדובב לדלות מידע מהנאשם שמולו, כך נטען. 9. לחילופין טוען המערער כי הנימוקים שהוצגו לעיל יפים לעניין המשקל שיש לייחס להודאות, אם תתקבלנה כקבילות. נטען כי ההודאות לא עומדות במבחן הפנימי והחיצוני לבחינת הודאת חוץ של נאשם וכן במבחני העזר שנקבעו בהלכות קודמות (ראו ע"פ 4179/09 וולקוב נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט הנדל (18.10.2010) (להלן: עניין וולקוב); ע"פ 3140/10 פלוני נ' מדינת ישראל (25.11.2012) (להלן: עניין פלוני 2012)): ראשית, המערער חסר ניסיון בתחום הפלילי ומאופיין בלחץ וחרדה. על כן מצוי הוא ב"קבוצת סיכון" למסירת הודאות שווא, בפרט כשהנמען הוא אדם בעל ניסיון פלילי רב כפי שהציג את עצמו המדובב. במקרה כזה עולה אפשרות ממשית כי אמירותיו של המערער, שנתפסו כהודאות, נועדו לשם התרברבות גרידא. שנית, בכל הנוגע לעבירות ההצתה, הן מקריאת תמלילי השיחות והן מקריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עולה אי בהירות לגבי שאלת זהותו של המצית – האם היה זה המערער עצמו או שביצע את ההצתה באמצעות אחר. נטען כי ההודאות חסרות אלמנט של מסוימות מאחר שנעדרים פרטים מהותיים כגון אמצעי ההצתה, אופן ביצועה וקיומו של תכנון קודם. כמו כן, קיים פער בין תיאור אירוע ההצתה כפי שנמסר למדובב על ידי המערער לבין פרטי האירוע כפי שהתרחש בפועל. שלישית, מלין המערער על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקיומו של "דבר מה נוסף" להודאותיו. אשר לעבירות ההצתה, נטען כי הסכסוך הכספי לא נשא דפוסים אלימים ואף נשמעו התבטאויות של המערער בפני המדובב המלמדות על כוונתו לסיים את הסכסוך בהתדיינות משפטית. לעניין שיחת הטלפון שקיבל המתלונן לאחר ההצתה, נטען כי קיימות סתירות רבות בין ההודעות והעדויות של המתלונן ובנו באשר לזיהוי קולו של המערער. מכאן שהתשתית הראייתית המאמתת עליה הסתמך בית המשפט המחוזי בהיבט זה של האישום אינה מספקת, ובפרט נוכח המשקל הנמוך שיש לייחס (אם בכלל) להודאות המערער בפני המדובב, כך בא כוח המערער. אשר לאיום הראשון, קרי האיום הישיר על המתלונן, טוען המערער כי הוא לא הודה במפורש בעבירה בפני המדובב אלא שבית המשפט רק הסיק זאת מדבריו, וזאת על אף שמן הצד השני הציג בית המשפט אמירות מזכות רבות של המערער שעלו מתמלילי השיחות. נטען כי אמינותו של המתלונן – שעדותו, כאמור, שימשה "דבר מה נוסף" – מוטלת בספק, וכי יש לזקוף לזכותו של המערער את מחדל המשיבה, אשר לא טרחה לבדוק את עצם קיום השיחה האמורה. לעניין האיום על מייק, נטען כי מעשה זה אינו מהווה "איום" על פי הגדרות החוק, משנעשה באוזניו של צד שלישי שלא חש מאוים ואין לו "זיקת עניין" למתלונן. לעניין עבירת ההדחה הראשונה, נטען כי אין לומר שהמסר שהועבר למייק מהווה הדחה בחקירה, ולו בשל העובדה כי לא הוכח שמייק ידע דבר מפרטי אירוע ההצתה או על עצם התרחשותו. לעניין אירוע ההדחה השני, נטען כי המדובב שידל את המערער לבצעו ועל כן אין להרשיעו בעבירה זו, ולו מטעמי צדק. מעבר לכך צוין כי בית המשפט המחוזי כלל לא קיים דיון לגבי אישום זה. בשל טעמים אלו, טוען המערער כי יש לייחס משקל נמוך להודאות שנמסרו לכאורה למדובב, אם בכלל. 10. לבסוף, טוען המערער כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה. נטען כי נוכח נסיבותיו האישיות, ובפרט המצב הבריאותי של בנו, היה על בית המשפט לתת משקל גבוה יותר להמלצת שירות המבחן ולהימנע מגזירת עונש מאסר בפועל. לכל הפחות יש לקבוע עונש מתון יותר משנקבע. בנוסף, מבקש המערער מבית המשפט לתת משקל לעברו הנקי ולחלוף הזמן ממועד התרחשות האירוע, ומאידך לקבוע כי העובדה שהמערער הורשע לאחר "שמיעת ראיות" אינה יכולה להוות שיקול לחומרה. 11. המשיבה מצידה מערערת על קולת העונש שהושת על המערער. המשיבה טוענת כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער הוא "מופלג בקולתו". העונש אינו משיג כל הרתעה, שהינה מרכיב ענישתי חשוב בכל הנוגע להתנהלות המערער המלמדת על נטייה לפתרון סכסוכים כספיים באמצעים עברייניים. כמו כן, העונש שנפסק אינו נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו של המערער המגולמת הן בטיב העבירות, אשר הוכרו כחמורות ביותר גם בחקיקה וגם בפסיקה, והן בכמותן. המשיבה מבקשת להדגיש את מסוכנות מעשיו של המערער, בפרט לעניין עבירות ההצתה, אשר התבצעו בנסיבות מחמירות כשהרכבים שהוצתו חנו בצמוד לבית מגוריו של המתלונן. כמו כן מתייחסת המשיבה לחומרת עבירות האיומים וההדחה בחקירה, אשר טומנות בחובן פגיעה בביטחון האישי של הקורבן וברצונו לשתף פעולה עם הליכי חקירה ומשפט. נטען כי בית המשפט נתן משקל מופרז להמלצת שירות המבחן, על אף שקבע כי מדובר בהמלצה בלתי סבירה, כמו גם למצבו הבריאותי של בנו של המערער אשר היה נתון וידוע עוד בטרם בוצעה העבירה. לבסוף מבקשת המשיבה להדגיש כי המערער נמנע מלקחת אחריות על מעשיו, גם לאחר שהורשע, ועמד על כפירתו במיוחס לו. 12. בתגובתה לערעורו של המערער על הכרעת הדין טוענת המשיבה כי אין ממש בטענות בנוגע ללחץ שהופעל על המערער על ידי המדובב. נטען כי תמלילי השיחות מלמדים על אווירה חיובית וחברית ששררה בין השניים. גם העובדה שלמרות המלצותיו של המדובב, המערער בחר שלא להודות בביצוע עבירות בפני חוקרי המשטרה, מעידה כי המערער פעל מרצונו החופשי. כמו כן, בתמלילים מצויות הודאות ברורות של המערער בכך ששלח אדם לבצע את ההצתה. לסיכום, נטען כי המערער מסר למדובב הודאות עקביות ומהימנות שניתן היה לבסס את הרשעתו בעבירות על יסודן. דיון והכרעה – הערעור על הכרעת הדין 13. הרשעתו של המערער התבססה בעיקרה על הודאות חוץ שמסר למדובב לגבי ביצוע העבירות. טיעוניו של המערער עוסקים בעיקר באי קבילותן של הודאות אלו בשל התנהלות בלתי תקינה של המדובב, או לחילופין במשקלן, שהינו אפסי לעמדת המערער. טענות אלו יבחנו כסדרן. לאחר מכן, אדון בטענות נוספות שמעלה המערער, החורגות מבחינת הקבילות והמשקל של הודאותיו. 14. בטרם אגש לבחינת הסוגיות האמורות אזכיר כי ככל שטענה מטענות המערער נוגעת לקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, ובפרט ממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות ישירה מהעדים שהעידו בפניו, מידת ההתערבות של בית משפט זה תהיה מצומצמת למדי (ראו: ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (30.7.2012)). לכלל זה נקבעו מספר חריגים אשר קיומם מצדיק התערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, וזאת למשל כאשר זו מאבדת את היתרון השמור לה בהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים, וכן כאשר נפלו טעויות מהותיות בקביעותיה, לרבות התעלמות משאלות וקשיים העולים מחומר הראיות (ראו ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (10.03.08); ע"פ 5569/12 אבו שמאלה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (24.7.2013)). קבילות ההודאות 15. סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כי הודאת חוץ של נאשם תהא קבילה אם בית המשפט שוכנע שהיא נמסרה באופן חופשי ומרצון. כלל זה מניח קיומם של אמצעים חיצוניים פסולים אשר עלולים לפגוע בחופש הבחירה של הנאשם ולפיכך מקימים חשש למסירת הודאות שווא. על כן, שימוש באמצעים פסולים אלה יוביל לפסילת ההודאה שנגבתה באמצעותם. לצד סעיף 12 לפקודה, התווסף כלל הפסילה הפסיקתי אשר מאפשר פסילת ראיות מסוגים שונים, לרבות הודאות, שהושגו באמצעים פסולים, כשהכוונה היא לאמצעים אשר הביאו לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן או לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. זאת, אף כאשר לא קיים כל חשש בדבר אמיתות הראיה, או לענייננו – ההודאה (ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פס' 32, 63-68 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) ביניש (4.5.06) (להלן: עניין יששכרוב); ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פס' 4 לחוות דעתה של השופטת חיות (22.6.2009) (להלן: עניין אלזם); ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 291-292 (1996) (להלן: עניין אלבה)). כיום, אין עוד מחלוקת כי הפעלתם של מדובבים אינה פסולה והיא בגדר תחבולה חקירתית לגיטימית. הלכה היא כי הפעלת מדובב כשלעצמה אינה פוגעת בזכות הנאשם לאי-הפללה עצמית, שכן זכות השתיקה שמורה לו גם בשיחתו עם המדובב (עניין אלזם, פס' 4 לחוות דעתה של השופטת חיות; עניין אלבה, עמ' 292). השאלה הדורשת בירור היא, אם כן, אם נקט המדובב עצמו תחבולות אסורות באינטראקציה מול המערער, או במילים אחרות, האם בהתנהלות המדובב היה כדי להפעיל לחץ בלתי-סביר על המערער אשר הוביל למסירת הודאה בלתי רצונית. שאלה זו, כמתבקש מאופייה, נבחנת בנסיבות כל מקרה לגופו (ראו: עניין אלבה, עמ' 284; עניין אלזם, פס' 4 לחוות דעתה של השופטת חיות ופס' 26 לחוות דעתו של השופט לוי). 16. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער מסר הודאותיו מבלי שנפגעה אוטונומיית הרצון שלו, אלא מתוך החלטה מודעת שקיבל נוכח האמון שרחש למדובב. כמו כן נקבע כי התנהלות המדובב לא חרגה מגבולותיה הסבירים של חקירה לגיטימית וכי הוא לא עשה שימוש באמצעים שיש בהם כדי לפגוע בזכויותיו של המערער. בחנתי את תמלילי השיחות בין המדובב והמערער, האזנתי להקלטות, והגעתי לידי מסקנה כי אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. מהראיות עולה כי בין המערער למדובב התנהלה שיחה ידידותית ורצונית, והמידע שמסר המערער למדובב נמסר באופן חופשי כחלק מהקשר החברי שנרקם בין השניים. המערער החליט לחשוף את מעשיו בפני המדובב כדי להיעזר בו ולשתף אותו בחששותיו, מחשבותיו ותכניותיו, וכפי שכתב בית המשפט "מתוך חיפוש אחר אוזן קשבת" (עמ' 12 להכרעת הדין). 17. בא כוח המערער חזר בטיעוניו על ציטוטים מתוך תמלילי השיחות בין המערער למדובב אשר הועלו בהכרעת הדין על ידי בית המשפט המחוזי. בין היתר הדגיש את החששות שניסה המדובב לטעת במערער כי אשתו תיוותר במעצר זמן רב וכי גורמי הרווחה יוציאו את ילדיו מחזקתו. אמירות אלו לא נעלמו מעיני בית המשפט, ונבחנו אחת לאחת לאורך הכרעת הדין. אמת, המדובב לא נותר אדיש אל מול המערער, וזאת בלשון המעטה. הוא פעל במרץ וללא לאות לצורך מילוי תפקידו ועשה כל שביכולתו כדי לגרום למערער לבטוח בו ולפרוש בפניו את הפרשה – המדובב הביע דאגה ואכפתיות למערער ולמשפחתו, הביע עניין רב במעשים שביצע המערער וביכולתו לעמוד בפני החוקרים כמו גם בפני בית המשפט, והכל לכאורה מתוך רצון להיטיב עימו. כמו כן הביע המדובב הערכה כלפי מעשי המערער ותקווה "לעבוד עימו" בעתיד. המדובב עשה שימוש בטקטיקות שונות וביניהן ניסיון להגביר את חששו של המערער מפני העונש הצפוי לו, ניסיון למצוא דרך להקטין את הפגיעה בו ובמשפחתו, כשרוב הפעולות נעשו בתיאום עם החוקרים. אף על פי שפעילותו של המדובב התאפיינה באקטיביות רבה, כמתואר בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, מצאתי לאמץ את מסקנת בית המשפט כי פעילותו לא עלתה כדי אמצעי פסול שהיה בו כדי לשלול את רצוניות ההודאות או כדי לפגוע בזכותו של המערער להליך הוגן. מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי גם בהינתן "גבוליות" האמצעים בהם נקט המדובב בהקשר האמור, אין בכך כדי לפסול את הודאות המערער שכן דומה כי זה לא הושפע מדברי המדובב באופן שפגם בחופשיות הודאתו. יפים לעניין זה הדברים הבאים של השופט א' מצא: "ככלל, יש להבחין בין אמצעי שיש בו כדי להביא לפסילת הודאה לבין אמצעי שנקיטתו אמנם ראויה לביקורת אך אינה גוררת פסילת הקבילות של הראיות [...] בית המשפט אינו יכול להסתפק בקביעת עצם הפסול, אלא מוטל עליו לבדוק ולהיווכח, על רקע נסיבותיה של הפרשה הנחקרת, כי השימוש בתחבולה פסולה הפר זכות מהותית של הנאשם, באופן שקבלת הראיות שהושגו באמצעותה תגרום לו עיוות-דין או תפגע במידת הצדק" (עניין אלבה, עמ' 284). הציטוטים שמציג בא כוח המערער (בסעיפים 45-48 לנימוקי הערעור המתוקנים) אינם מובילים למסקנה כי המערער היה נתון ללחץ נפשי כזה אשר שלל את חופש הבחירה שלו, בניגוד לטענה שאותה מנסה בא כוח המערער להוכיח. נהפוך הוא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מחומר הראיות עולה כי המערער הגיב בביטחון וברוגע ללחצים שהפעיל עליו המדובב ואף ניסה הוא להרגיעו, תוך שהוא מביע אמון מלא באשתו, בכוחותיה וביכולתה להתמודד עם החוקרים ובכך שישחררו אותה תוך ימים ספורים. המערער גם לא השתכנע מדבריו של המדובב כי בזמן זה שירותי הרווחה יכנסו לפעולה בעניינם של ילדיו (עמ' 31 לתמליל מס' 13), וכלשונו של המערער "אז יום אחד תכנס, יום וחצי, לא חמש שנים... אז תשב עם כמה בחורות מה קרה?" ומוסיף "היא לא פראיירית, עזוב אותך. אני יודע, אני בוטח בה במיליון אחוז" (עמ' 29 לתמליל מס' 13). רק לאחר זמן מה, ולאחר שכבר מסר הודאות מלאות וברורות, החל המערער להראות סימנים של חשש מהתמשכות מעצרה של אשתו, או אז ניסה המדובב להשיב לו את תחושת הביטחון באומרו כי משהשתכנע (מדבריו של המערער) שאינה יודעת דבר על אודות ההצתה אין לו כל סיבה לחשוש (ראו עמ' 63-64 לתמליל מס' 13). יתר על כן, השימוש שעשה המדובב במשפחת המערער נועד לעודד את המערער להודות בעבירות בפני גורמי החקירה על מנת למנוע את מעצרה של סימה. במבחן התוצאה, ניסיון זה לא צלח שכן את ההודאות השמיע המערער באוזני המדובב בלבד, משמצא בו תמיכה ואוזן קשבת, אך הלחץ שהופעל לא הוביל אותו להודות בפני החוקרים ובכך "לשחרר" את סימה מהפרשה. לסיכום נקודה זו, אף אם אמצעי הלחץ שהפעיל המדובב – ובפרט הניסיון לעורר במערער חששות כי ילדיו יוצאו מחזקתו ומחזקת אשתו על ידי גורמי הרווחה – עומדים על קו התפר בין אמצעי לגיטימי לאמצעי פסול, וגם אם ראויים הן לביקורת, בנסיבות העניין שלפנינו לא היה באמצעי זה כדי להשפיע על אוטונומיית הרצון של המערער בפועל. משכך, השימוש באמצעים אלו אינו מצדיק, בנסיבות המקרה, את פסילת ההודאות (ראו: ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל, פס' 12 (29.7.2010); עניין יששכרוב, פס' 35-36, פס' 76; והשוו גם עניין מועדי, עמ' 222-225). 18. אשר ל"ייעוץ המשפטי" שסיפק המדובב. הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שפגיעה בזכות להיוועצות בעורך דין – אשר חשיבותה נודעת מימים ימימה – עשויה להביא לפסילתה של הודאת נאשם (ראו: עניין אלזם, פסקה 25 לחוות דעתו של השופט לוי והפסיקה המוזכרת שם). כן ידוע כי פגיעה בזכות זו אינה תחומה למקרה הקלאסי בו נמנעת מהנאשם אפשרות מעשית להיוועץ בעורך דינו, אלא עלולה להתרחש גם בדרכים אחרות, ובכלל זה בפעולות של מדובב אשר חודרות למתחם מערכת היחסים בין הנאשם לעורך דינו. בעיקר הוכרו כפגיעה כזו ניסיונות להכפשת עורך הדין של נאשם באופן שיוצר בקרב הנאשם תחושה שאין לו אלא להיוועץ במדובב, לצד השאת עצות משפטיות על ידי המדובב, שלרוב משמעותן הודאה בעבירות (ראו דוגמא מובהקת לכך בפרשת אלזם, פס' 6-7 לחוות דעתה של השופטת חיות, וחוות דעתו של השופט דנציגר). גישות המרחיבות ומדגישות את חשיבות הרחקתם של מדובבים משדה הייעוץ המשפטי, הופיעו בפסיקות מאוחרות יותר וקבעו כי אף השאת עצות משפטיות על ידי המדובב לבדה עלולה להוות פגיעה בזכות ההיוועצות, ומשכך להוות שיקול לפסילת הודאת הנאשם (על הקשר בין זכות ההיוועצות לזכות השתיקה ולאי הפללה עצמית, ראו: עניין אלזם, פס' 7; עניין יששכרוב, פס' 14). בע"פ 8743/09 מנקין נ' מדינת ישראל (13.2.2013) (להלן: עניין מנקין), אותו הזכיר המערער בהשלמת טיעוניו, מציג השופט דנציגר גישה המחייבת זהירות יתרה בכל הנוגע לחדירת המדובב לתחום מערכת היחסים שבין הנאשם לעורך דינו, בקובעו כי גם אם הנאשם פונה למדובב לשם קבלת ייעוץ משפטי, הלה צריך להימנע מלהיענות לבקשה. עם זאת, באותו מקרה, אשר דומה בנסיבותיו למקרה שלפנינו מבחינת היקף ה"ייעוץ" שניתן על ידי המדובב, הצטרף השופט דנציגר לעמדתו של השופט ג'ובראן וקבע כי פעולתם של המדובבים הייתה סבירה וההודאות שנמסרו להם קבילות. כמו בעניין מנקין גם במקרה הנדון דומה כי המדובב לא הכפיש את שמה של עורכת דינו של המערער דאז, וממילא לא נטען כי נשללה או נפגעה בדרך כלשהי זכותו של המערער להיפגש עם עורכת דינו, ומכאן שלמערער הייתה אפשרות לפנות אליה ולבקש ייעוץ לגבי כל שנאמר על ידי המדובב, ואף נראה כי כך עשה. אכן, בניגוד לעניין מנקין, העצות שנתן המדובב בענייננו ניתנו מבלי שקדמה לכך בקשה ישירה מצד המערער, אולם הדברים נאמרו כחלק מדו-שיח מתמשך בין השניים ואין לומר כי המדובב פעל בחלל ריק. במיוחד חשובה העובדה שבסופו של יום לא שמע המערער בעצת המדובב, ולא הודה באף אחת מן העבירות בפני החוקרים, לא בתמורה להסדר טיעון ולא בתמורה לשחרור אשתו ממעצר. המערער השיב בסירוב נמרץ לכל "הפצרות" המדובב להודות בעבירות, בפרט בעבירות ההצתה, במטרה להטיב את מצבו ומצב משפחתו (ראו בין היתר ציטוטים המוזכרים בעמ' 16 לכתב הערעור המתוקן). הדבר מעיד על מצבו הנפשי היציב ויכולת עמידתו מול המדובב, ומחזק את רצוניות הודאותיו. מדברים אלו נגזר כי גם אם ראוי היה שהמדובב ימנע ממתן עצות משפטיות כאלו ואחרות – בהתאם לגישות המרחיבות את מגבלות המדובבים בתחום – אין בכך כדי לפגוע בזכותו של המערער להליך הוגן ולפסול את ההודאות שנמסרו במקרה שלפנינו (השוו: ע"פ 7165/07 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 10 לפסק הדין (12.4.2010)). 19. האם סעיף התגמול שעליו הוסכם בין המדובב למפעיליו מהווה תמריץ פסול? המערער טוען, כאמור, כי עצם קיומו של סעיף תגמול מיוחד התלוי בהשגת הודאה מהנאשם צריך להוות שיקול משמעותי לפסילת ההודאות. הוספת סעיף תגמול בהסכמי העסקה של מדובבים המבטיחים תוספת שכר למדובב – מעבר לשכר היומי הרגיל – כנגד פעילות "איכותית" של המדובב או תוצאות מסוג "תרומה להתקדמות החקירה", הינה פרקטיקה ידועה. בית משפט זה, בפרשת פלוני (ע"פ 4029/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 50-52 (10.7.2012)), ניתח בהרחבה את סעיפי התגמול הללו תוך שהצביע על הבעייתיות הרבה בקיומן של תוספות שכר דיפרנציאליות. נקבע כי תגמול דיפרנציאלי שכזה מייצר אינטרסים כלכליים התומכים בהשגת הודאות ומהווים תמריץ עבור המדובבים לפעול באופן בלתי ראוי, תוך שימוש באמצעים פסולים להשגת הודאה, בין אם היא אמיתית ובין אם לא. עם זאת, נקבע כי אין בקיומו של מבנה שכר זה להביא בהכרח לפסילת ההודאות, שהרי לבית המשפט הכלים לבחון בעצמו את הפסול בהתנהלותו של מדובב, בהתאם לחומר הראיות ובמנותק מאינטרסים כאלו ואחרים של המדובב. אם כן, השאלה שצריכה להישאל היא האם בפועל הופעל על הנאשם לחץ בלתי סביר, בשים לב לאינטרסים החיצוניים של המדובב (שם, פס' 53). בענייננו, כאמור, מצאתי כי במבחן התוצאה לא נעשה שימוש באמצעים פסולים באופן המצדיק את פסילת ההודאות שמסר המערער, וזאת גם בהתחשב בסעיף התגמול המצוי בהסכם ההעסקה של המדובב. אוסיף כי בהשוואה לסעיף התגמול בהסכם שעמד לבחינה בפרשת פלוני האמורה, סעיף התגמול שהציג המערער בענייננו מנוסח באופן ניטראלי יותר, שכן אין הוא עוסק בשאלת "התקדמות התיק" אלא אך באיכות פעולתו של המדובב (ראו: שם, פסקה 52). 20. לקראת סיום דברים אלו, אציין כי לא מצאתי מקום להידרש לטענות שהעלה המערער בנוגע למהימנותו של המדובב. עדותו והודעותיו של המדובב אינן אלא "כלי שני" בכל הנוגע לשיחות שקיים עם המערער. השיחות תועדו, כאמור, בהקלטות ובתמלילים שלהם האזנתי ובהם עיינתי ישירות בקשב רב. מכאן שאין צורך להעמיק חקר בשאלת מהימנות המדובב, כאשר מונח בפניי "האובייקט" שביחס אליו נבחנת מהימנותו. ככל שניתן היה להפיק מעדותו של המדובב פרטים או אף התרשמויות נוספות באשר לשיחה שהתנהלה בינו לבין המערער, ממילא לא מצאתי עילה להתערב בהתרשמותו הישירה והחיובית של בית המשפט המחוזי מעדותו. מסקנתי היא, אם כן, כי לא נפל פגם בפעולת המדובב בענייננו המצדיק את פסילת ההודאות שמסר לו המערער ומכאן שההודאות קבילות. משקל ההודאות 21. בא כוח המערער טוען כי גם אם ייקבע שהודאות המערער קבילות, משקלן הוא נמוך ביותר באופן שאינו מספק לצורך הרשעה. בפסיקה נקבעה מסגרת לבחינת משקלן של הודאות חוץ, אשר מורכבת משני מבחנים – מבחן פנימי, העוסק בשאלת הגיונה הפנימי של ההודאה; ומבחן חיצוני, העוסק בתימוכין ראייתיים חיצוניים לה. בין המבחנים הללו קיימים יחסי גומלין במובן זה שככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גבוה יותר, קטן בהתאמה משקל הראיות החיצוניות הנדרש, ולהיפך (ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979); עניין אלזם, פס' 31 לחוות דעתו של השופט לוי; עניין וולקוב, פס' 23; עניין פלוני, פס' 7). 22. בית המשפט המחוזי ניתח את הודאותיו של המערער לגבי כל אחת מן העבירות, והגיע למסקנה כי מדובר בהודאות עקביות, אותנטיות ובעלות אמת פנימית משכנעת. כמו כן, לצד ההודאות בעבירות נמנו ונידונו ראיות חיצוניות, המבוססות בעיקר על עדויות של גורמים נוספים המעורבים בפרשה בצורה זו או אחרת. בית המשפט המחוזי התרשם מעדויות אלו באופן בלתי אמצעי וקבע כי מהימנותן גבוהה. להלן יידונו משקלי ההודאות בכל אחת מהעבירות, לפי הנדרש. בטרם אפצל את הדיון בעבירות, אתייחס לשתי נקודות שהעלה המערער, הרלוונטיות למשקל הודאותיו בכללותן: ראשית, אין בידי לקבל את הטענה כי המדובב שתל את ההודאות בפיו של המערער, אשר כל תרומתו הייתה להגיב בחיוב לאמירות המדובב באשר למעורבותו בביצוע העבירות. אכן, דומה כי השיחה בין השניים התנהלה בניצוחו של המדובב שהיה אקטיבי ומוביל. עם זאת, בהחלט ניתן למצוא לאורך התמלילים וההקלטות אמירות ישירות ויזומות מצד המערער המתייחסות לביצוע העבירות או למעורבותו בביצוען, גם אם נאמרו באופן עקיף או בניסיון לרמוז בלבד (לדוגמאות לאמירות אלו אפנה בהמשך). יותר מכך, גם כאשר המערער אך הגיב בחיוב לקביעות או שאלות מנחות של המדובב, מדובר בתשובות חד-משמעיות המאשרות את דבריו של המדובב ויכולות להוות, בראי המכלול, הודאות בביצוע העבירות. אין זה מופרך כי המערער חשש להתבטא באופן ברור בנוגע לביצוע המעשים שיוחסו לו בהיותו נתון במעצר ממושך לראשונה בחייו ולכן ניהל את השיחה עם המדובב בזהירות יתרה. עוד חשוב לציין כי טענת המערער, לפיה בית המשפט המחוזי הסתמך בפסק דינו רק על אמירות שהיו "במענה לשאלה סגורה מצד המדובב" (עמ' 18 לכתב הערעור במתוקן) אינה מתיישבת עם אמירות רבות מפי המערער שציטט בית המשפט בפסק דינו (ראו למשל פסקאות 30-32, 35 ו- 39 להכרעת הדין). שנית, אין בידי לקבל גם את הטענה שהמערער מצוי ב"קבוצת סיכון" למסירת הודאת שווא. אמנם למערער אין "ניסיון" בתחום הפלילי, ברם נראה כי הוא לא הרגיש בעמדת נחיתות ביחס למדובב ולא הביע שאיפה לרצותו. בבחינת סדר הדברים, המערער לא חשף את כלל המידע כדי לזכות בתשומת ליבו של המדובב או כדי לרצותו אלא שהחלטתו לחשוף את המידע התקבלה רק לאחר שבין השניים נוצר אמון ונרקם קשר חברי. מהחומר עולה כי המערער החזיק בדעה עצמאית ונחרצת לגבי אופן ההתנהלות הראוי עבורו במהלך החקירות וההליכים המשפטיים נגדו. הוא סירב לקבל את רובן המכריע של עצות המדובב, החזיק בקו הגנה משלו ולא השתכנע להודות במעשים בפני החוקרים, גם במטרה לשחרר את אשתו ממעצר, כאמור. על כן, מהתרשמותי, המבוססת כאמור על האזנה להקלטות השיחות, ומהתרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט המחוזי מהמערער, עולה כי הלה אינו נושא מאפיינים אישיים המקימים סיכון להודאות שווא באופן הפוגם במשקל שניתן להודאותיו (ראו והשוו: עניין וולקוב, פסקה 4 לפסק דינו של השופט הנדל; עניין פלוני 2012, פסקה 7). וכעת לדיון בעבירות גופן. (א) עבירות ההצתה 23. הודאות המערער בעבירות ההצתה נמסרו אמנם ב"מנות קטנות" לאורך שעות ארוכות של שיחות בין המערער למדובב, אך הן הלכו והתחזקו בהדרגה לאורך השיחות, והגיעו לשיאן בשעותיהן האחרונות (דיסקים 13-14). מדובר באמירות מסוגים שונים המרכיבות יחדיו את הודאת המערער, אמירות כגון: "...אנשים בקטע של ההצתה... אין אף אחד... לבד... לא אני אבל בן אדם עשה לבד". בתגובה לשאלת המדובב "אולי הבחור הזה שאמרת ששלחת אותו להצית, אולי הוא הביא את הבחורים ומישהו אחד פתח עליו", עונה המערער "...אין מצב" (עמ' 43 לתמליל מס' 13). כמו כן, התנהל דיון מעמיק בין המדובב והמערער בשאלה מי מבין הגורמים המעורבים בפרשה יודע על מעורבותו של המערער בהצתה או את זהות המצית (למשל בעמ' 40-45 לתמליל מס' 13). בין היתר מספר המערער כי אשתו לא יודעת דבר על התכנון ועל מעורבותו בעבירה אלא רק יודעת שהוא "היה דלוק" על המתלונן ולא התכוון לוותר לו (דקה 17 לדיסק 14; עמ' 10 לתמליל מספר 14). הצטברותן של אמירות אלו יוצרת מכלול בעל עוצמה ראייתית גבוהה ביותר. אכן, לא מדובר בהודאה אחת כוללת המציגה סיפור רציף מתחילתו ועד סופו, אולם יש לזכור כי אופן מסירת ההודאה מושפע מאופיו של המערער, אשר כאמור נהג בחשדנות ובזהירות יתרה לאורך כל שיחותיו עם המדובב – זהירות המתבטאת ברמיזות, לחישות למדובב וכן בחשש מהאזנות סתר, חשש אשר קינן בו עד לשלבי השיחה האחרונים. מצאתי כי בסופו של יום, הודאותיו של המערער בכללותן מגלות סיפור קוהרנטי וברור לפיו בתגובה לפעולות הגבייה מצד המתלונן, שלח המערער אדם מטעמו – שזהותו לא ידועה וככל הנראה מדובר במספר אנשים שגויסו למשימה – להצית את כלי הרכב של המתלונן בשעת בוקר מוקדמת עת שחנו בחניה פרטית הצמודה לביתו. בין אם מדובר בתשובות החלטיות לשאלות המדובב ובין אם מדובר באמירות יזומות של המערער, מבחינת התמלילים והקלטות השיחות עולה בבירור כי המערער הודה בפני המדובב במעורבותו בעבירות ההצתה, והכל כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 24. המערער טוען כי הודאותיו בעבירות ההצתה חסרות פרטים משמעותיים, נתון אשר פוגע לכאורה במשקלן. ראשית, טוען המערער לחוסר ודאות באשר לזהות המצית, שכן הודאותיו "מספקות" שלוש גרסאות סותרות בהקשר זה. האחת היא שהמערער פעל לבדו; השנייה היא שהמערער פעל עם אדם נוסף; והשלישית היא שהמערער פעל עם מספר שותפים. לעמדתי, בטענה זו אין ממש. מדובר בגרסה אחת אשר נחשפה באופן הדרגתי לאורך השיחות שניהלו המערער והמדובב. חשיפה הדרגתית של פרטי האירוע העברייני אופיינית לחקירת חשודים (ראו למשל ע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל, פס' 48 (27.12.2012)), בפרט חקירה על ידי מדובבים אשר תלויה באמון שנבנה, גם כן בהדרגה, בין מדובב לנאשם (ראו עניין וולקוב, פסקאות 15-18 לחוות דעתי). בענייננו, מדבריו של המערער, ובהקשר בו הם נאמרו, עולה בבירור כי הוא לא הצית בעצמו את הרכבים, אלא שלח אדם אחר שיבצע את ההצתה עבורו. הוא מספר כי הוא בוטח בבחור שהצית ב"מיליון אחוז", וכן מאמין שהמשטרה לא תגיע אליו באומרו "... הוא צריך להגיע לקלקיליה בשביל להביא את האנשים" (עמ' 21, תמליל מס' 12), והוא מוסיף "לא מאמין הוא יגיע [למצית, ע.א]. הוא יגיע, הוא צריך לפצח, לפצוח הרבה אגוזים" (עמ' 14, תמליל מס' 14, דקה 26 לדיסק). כמו כן, יצוין כי באמירותיו – כי הוא פעל לבדו – רק ביקש הוא להבהיר שאנשים נוספים שמעורבים בפרשה ונחקרו על ידי המשטרה, כגון אשתו סימה ומייק, לא מודעים למעורבותו בעבירות נושא ערעור זה ולכן אין חשש שיחשפוהו (ראו לדוגמא: עמ' 44 לתמליל מס' 13). גם טיעוני הצדדים שנשמעו בדיון מחזקים את המסקנה לפיה ברור, גם למשיבה, שהמערער נעזר באדם נוסף שהצית את השריפה ולא הציתה בעצמו. אכן, זהותו של המצית (או המציתים) לא ידועה, אולם אין בכך כדי לשנות כהוא זה מהאחריות המוטלת על המערער, אשר "הזמין" את ההצתה ומדבריו עולה שגם שילם למצית שכר על פועלו (ראו: עמ' 46 לתמליל מס' 13). שנית, בא כוח המערער מצביע על פער בין הודאת המערער בהצתת שני רכבים לבין המסקנה העולה מדו"ח חקירת הדליקות (ת/2) (להלן: הדו"ח) כי הוצת רכב אחד בלבד. אולם, עיון בדו"ח מלמד כי טענה זו אינה נכונה, שכן בדו"ח נאמר כי קיימים שני מוקדי שריפה שונים. עוד נאמר בדו"ח מפורשות כי ברכב "השני" – אשר לטענת המערער נפגע מהחום שהקרין הרכב הראשון ולא הוצת בעצמו – נמצא מוקד שריפה עצמאי שאינו קשור לשריפת הרכב הראשון. כן מצוין בדו"ח כי קיומם של מספר מוקדים מלמד על כך שמדובר בהצתה. לפיכך, גם בטענה זו אין ממש. יצוין כי לא הובאה כל חוות דעת נגדית מטעם המערער לעניין השריפה ולמעשה ממצאי הדו"ח ומסקנותיו לא נסתרו. מעבר לכך, בא כוח המערער מעלה רשימה של פרטים שנותרו בלתי ידועים – כגון אופן ההצתה, החומר ששימש את המצית, קיומו של תכנון מוקדם וכדומה. ואולם, אין בחסרונם כדי לפגוע במשקלה הפנימי של ההודאה ובמהימנותה ובתמונה הכוללת המצטיירת על פיה. יש לזכור כי מחומר הראיות עולה שההצתה לא בוצעה על ידי המערער עצמו, ומכאן שהעובדה שלא ידע באיזה חומר עשו שימוש המציתים ובאיזה אופן בדיוק בוצעה ההצתה אינה משוללת היגיון. דהיינו, היעדרו של המערער מזירת האירוע עשוי להסביר את החסרים בהודאתו הנוגעים לפרטי ביצוע ההצתה. יתר על כן, אין בקיומם של חסרים אלו כדי לפגום במהימנות הפרטים שכן נמסרו על ידי המערער, ואשר מעידים במידה רבה על אשמתו. הפרטים שמסר המערער בהודאתו, במידה ואכן תמצא להם התוספת הראייתית הנדרשת, מגבשים בנסיבות העניין תמונה ראייתית מספקת להרשעתו של המערער בעבירות ההצתה (ראו והשוו: עניין וולקוב, פסקה 30 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) גרוניס וכן פסקאות 28-32 לחוות דעתי). 25. לאור האמור סבורתני כי עיקר אמירותיו של המערער המגבשות את הודאתו בעבירות ההצתה, הן בעלות משקל פנימי ממשי. כמו כן, מצאתי לדחות את טענות המערער המופנות כלפי הראיות החיצוניות עליהן נשען בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין. אף לשיטתי, מדובר בראיות המספקות חיזוק של ממש להודאות המערער בנושא ההצתה. ראשית, קיומו של סכסוך כספי בין המערער לבין המתלונן ובנו מספק מניע ובסיס לביצוע העבירות על ידי המערער. למעשה, קיומו של סכסוך כספי בין הצדדים כלל אינו שנוי במחלוקת אלא שהמערער טוען כי הגיע לסיומו עוד לפני שהתרחש האירוע, עם החזרת מלוא החוב על ידו. בהקשר זה אימץ בית המשפט את גרסת המתלונן ובנו כי החוב לא נסגר, ולראיה אכן פתחו נגד המערער בהליך הוצאה לפועל בגדרו הוטלו צווי עיקול על כספים המגיעים לו, וזאת מספר ימים בטרם אירעה ההצתה. תמיכה נוספת בקיומו של הסכסוך ובגרסתם של המתלונן ובנו נמצאה גם בדבריו של מייק, שכזכור מקורב במידה רבה הן למערער והן למתלונן ובנו ומכיר את היחסים ביניהם, אשר העיד כי ידע על קיומו של סכסוך כספי בין הצדדים. לכך יש להוסיף התבטאויות של המערער המלמדות על מורת רוחו מהטלת צווי העיקול, אותה הביע בצורה נחרצת מספר פעמים לאורך השיחות עם המדובב (עמ' 33 לתמליל מס' 12; עמ' 85 ו-87 לתמליל מס' 13). מכלול נתונים זה מגבש סיפור מסגרת המניח את התשתית לביצוע עבירות ההצתה. אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה הסכסוך הכספי אינו יכול להוות דבר מה נוסף לעבירות ההצתה רק בשל כך שאינו מאופיין כשלעצמו באלימות. יש לזכור כי מבחן המשקל החיצוני אינו דורש ראיות המוכיחות את אשמתו של הנאשם, ובוודאי שלא מעבר לכל ספק סביר, כי אם ראיות חיצוניות אשר מלמדות "על שום מה יש לסמוך את ההודאה" ואשר נועדו להראות כי "הנאשם הוא אדם אשר הייתה לו הזדמנות לעשות את מעשה הפשע שבעשייתו הודה לפני עמדו לדין" (ע"פ 3/49 אנדלרסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1) 589 (1949)). ניתן להסתפק בכל ראיה – ישירה או נסיבתית – שיש בה כדי לאמת את ההודאה, וכך הוא הסכסוך הכספי בענייננו (רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, פסקאות 17 לחוות דעתו של השופט לוי (14.12.06); ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2) 1489, 1499 (1960); עניין לוי, עמ' 235; ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(3) 1489, 1499 (1960)). שנית, תימוכין חיצוני נוסף לדבר ההצתות ניתן למצוא באיום שהשמיע המערער באוזני המתלונן ימים מספר לפני ההצתות – כי הוא "ישרוף אותו (ואת יגאל)". למעשה, אירוע של ההצתה הוא מימוש האיום שקדם לו. כפי שיובהר בהמשך, מצאתי כי ביצוע האיום האמור אכן הוכח מעבר לכל ספק סביר, ולכן ניתן לראות גם בכך דבר מה נוסף להודאה בעבירות ההצתה (ודוק: לא מדובר בשימוש בהודאת חוץ בעבירה אחת כדבר מה נוסף המחזק הודאת חוץ בעבירה אחרת; כי אם באיום שהוכח מעבר לכל ספק סביר על סמך הודאת חוץ נפרדת וראיות חיצוניות מחזקות נפרדות. השוו: ע"פ 556/80 אל בחירי נ' מדינת ישראל, ל"ז(3) 169, 181 (1983)). 26. סיכומו של דבר, על יסוד ההודאה והתימוכין החיצוניים שנמצאו לה, ולאור יחסי הגומלין בין המשקל הפנימי למשקל החיצוני של ההודאות, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר באשמתו של המערער בעבירות ההצתה המיוחסות לו. (ב) עבירות האיומים 27. כתב האישום מייחס למערער שתי עבירות איומים. האחת, כי לאחר שיגאל פנה אל המערער והציע לפשר בינו לבין המתלונן, התקשר המערער למתלונן ואיים עליו ש"אם ייפגש עם יגאל – הוא ישרוף אותו ואת יגאל" (להלן: האיום על המתלונן). השנייה, כי בתגובה לצווי העיקול, התבטא המערער בפני מייק כי "המכה של אהרון תבוא" וכי "עם צביקה אני כבר אסגור את החשבון" (להלן: האיום על מייק). כזכור, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער גם בעבירות אלה. 28. אפתח באיום על המתלונן. לדעתי, האמרות שעליהן התבסס בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין אינן בעלות משקל פנימי גבוה. חרף זאת, החלטתי לאמץ את מסקנתו הסופית של בית המשפט מנימוקים מעט שונים מאלו שעליהם הסתמך בית המשפט. הציטוט המרכזי שעליו התבסס בית המשפט המחוזי הוא ציטוט של המערער שמתאר למדובב שיחה בינו לבין אדם נוסף, וכלשונו "תשמע אני אומר לך את האמת... מביא לך כפה לפנים. בספר תורה ככה אמרתי לו... אמרתי לו תשמע אתה לא מכיר אותי..." (ראו פס' 35 להכרעת הדין). אלא שהאזנה לשיחות בין השניים מגלה כי ציטוט זה כלל לא מתייחס למתלונן, אלא ככל הנראה אמירה זו הופנתה כלפי אחד מחוקריו של המערער. נראה כי המערער תיאר למדובב חלק מחקירתו, כאשר בהמשך השיחה נשמע המערער מוטרד מכך שאותו חוקר יודע רבות על עסקים שהיו למערער ומידע שהמערער הגדיר כ"חסוי" (עמ' 34 לתמליל מס' 12). למעשה, ההודאה בעבירת האיום על המתלונן מורכבת בעיקרה מתשובות של המערער לשאלות המדובב ולניסיונותיו לגלות אם מישהו שמע את דבר האיום. לצד זה, קיימות אמירות של המערער המרמזות על נסיבות האיום ועל האופן בו הוא נעשה (ראו עמ' 22-23 ו-61 לתמליל מס' 12). בהקשר זה, ניתן לומר כי על פניו המערער היה פסיבי ולא הודה באופן ישיר בביצוע העבירה. מדבריו של המערער ומההקשר בו נמסרו ניתן ללמוד על כך שאיים על המתלונן, אך מדובר באמירות חלקיות בלבד, כשלצידן נשמעות מפעם לפעם כפירות מצד המערער (אם כי אינן חד-משמעיות). בנסיבות אלה, סבורתני כי לא ניתן לייחס להודאה בעבירה זו משקל פנימי גבוה כפי שייחס לה בית המשפט. יחד עם זאת, אני מסכימה בהחלט עם קביעתו של בית המשפט כי קיימות ראיות חיצוניות המחזקות באופן משמעותי את ההודאות בביצוע העבירה, והן בעלות משקל גבוה ביותר. הדברים אמורים בעדותו של המתלונן בבית המשפט אשר נתפסה כמהימנה ביותר, במסגרתה תיאר את דבר האיום באומרו כי, ככל הנראה משנודע ליגאל על צווי העיקול שהוטלו, ולאחר שהלה שוחח עם המערער בניסיון לגשר בינו לבין המתלונן, המערער התקשר אליו ואיים עליו שישרוף אותו ואת יגאל. עדות זו של המתלונן נתמכת ומתיישבת עם עדותו של יגאל שהיה מעסיקו של המערער במועד הרלוונטי. יגאל דיווח כי קיבל שיחת טלפון מצביקה שסיפר לו כי המערער חייב לו הרבה כסף וכי הוא מתכוון "להטיל שם עיקול", כלשונו. עוד מסר יגאל כי בעקבות השיחה ניסה לדבר עם המערער וליישב את הסכסוך בין השניים, אולם ניסיונותיו לא צלחו משום סירובו של המערער לשוחח עם צביקה (עמ' 31 לפרוטוקול הדיון). כאמור, שיחה זו בין יגאל והמערער היא שהניעה את המערער לאיים על המתלונן כי ישרוף אותו ואת יגאל, כפי שהעיד המתלונן. משקלן הגבוה של ראיות אלו משלים את משקלן הפנימי הנמוך של הודאות המערער ולאור היחס המשלים ביניהם, מסקנתי היא כי קיימת תשתית ראייתית בעלת משקל כולל מספק להרשעת המערער בעבירה זו. אעיר כי לא התעלמתי ממחדלה של התביעה לבדוק את פירוט השיחות של המתלונן, ראיה שעשויה הייתה להיות רלוונטית ביותר לאישום זה. כבית המשפט המחוזי סבורה גם אני כי מוטב היה אילו הייתה המשיבה מבצעת פעולה זו, אולם לא מצאתי כי יש בכך כדי לפגום בתשתית הראייתית העומדת בבסיס הרשעתו של המערער. 28. אשר לאיום על מייק. אף שהמערער לא התייחס בטיעוניו למשקל ההודאות באשר לעבירה זו, בחינה מעמיקה של חומר הראיות ונימוקי הכרעתו של בית המשפט המחוזי, הובילה אותי למסקנה כי התשתית הראייתית שהוצגה אינה גבוהה במידה המאפשרת הרשעה וכי נותר ספק סביר בדבר ביצוע עבירת איומים זו. תחילה, יש לזכור כי מדובר בעבירה אחת מבין שרשרת עבירות בהן הורשע המערער, וביניהן עבירת איומים נוספת. בית המשפט בחן את משקלן הפנימי של שתי עבירות האיומים יחדיו, תוך שהוא מתבסס על רשימת אמירות העולות משיחותיו של המערער עם המדובב, מבלי להבחין בין איום כזה או אחר. אולם, ברי כי אין לבסס את הרשעת המערער בעבירת האיומים על מייק על כל אמירה שניתן לדלות מהשיחות בין המערער למדובב הנוגעות לנושא האיומים, אלא שדרושה התייחסות קונקרטית לאיום הספציפי על מייק כפי שהוא מיוחס למערער בכתב האישום (וכמובן תמיכה בחומר הראיות החיצוניות). התרשמתי כי רובן המכריע של האמירות המוזכרות בניתוח של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו מתייחס לאיום על המתלונן, כאשר רק אמירה אחת שהוצגה מתיישבת עם לשון האיום המיוחס למערער בכתב האישום בהקשרו של מייק, אם כי לא ניתן להבין באורח ודאי כי אכן מדובר באיום שהופנה כלפיו. כוונתי היא לדיאלוג בין המערער למדובב על רקע ניסיונותיו של המדובב לברר אם היו עדים לאמירה מאיימת שהפנה המערער לכאורה לאדם אחר. במסגרת זו שואל המדובב: "אשתך, על האיומים, כאילו, אם מייק יגיד שהוא שמע אותך אומר אני ייתן מכה. מה אמרת, אני יגמור עליו? לא יגמור עליו. הוא יקבל את המכה, לא זוכר", והמערער משיב לו ומתקן "יקבל את המכה" (סעיף 35 סיפא להכרעת הדין). בתגובה זו של המערער ניתן לראות משום הודאה באיום בנוסחו זה. אמירה זו חזרה שוב לאורך השיחות מפי המדובב, לדוגמא באומרו כי "בטח [מייק, ע.א] פתח עלייך כבר... מחר יגיד לו... אני שמעתי אותו אומר הוא יקבל את המכה שלו" (עמ' 71 לתמליל מס' 13; וראו גם עמ' 40 לתמליל מס' 13). הניסוח הזהה שחזר על עצמו במספר הזדמנויות מקנה להודאות אלו מימד משכנע. יחד עם זאת, מדובר באמירה ישירה אחת בלבד מצד המערער, ממנה אף לא ניתן ללמוד בבירור כלפי מי הופנה האיום. משכך, דומה כי לא ניתן לייחס להודאה זו משקל פנימי גבוה. ואולם, גם מבלי לקבוע קביעות חד-משמעיות לעניין המשקל הפנימי של ההודאה האמורה, מצאתי כי חומר הראיות אינו מגלה כל תוספת ראייתית התומכת בהודאת המערער כפי שהיא עולה מן השיחות, ודי בכך כדי להביא לזיכויו של המערער מעבירה זו (ראו: עניין וולקוב, פסקה 8 לחוות דעתי; עניין מילשטיין, פסקה 16 לחוות דעתו של השופט לוי). התוספת עליה נשען בית המשפט המחוזי מתמצה בהודעתו של מייק במשטרה מיום 30.12.09 (נ/3). אלא שבהודעה זו כלל לא מוזכרת התבטאותו של המערער שעולה משיחתו עם המדובב כי המתלונן יקבל את המכה, אלא כל שמוסר מייק הוא שהמערער אמר לו – "זה לא קשור אליך אל תתערב. עם צביקה אני כבר אסגור את החשבון". אמירות אלו, אותן מאחד כתב האישום לכדי מעשה איום אחד, נפרדות זו מזו ושונות הן בתוכנן והן במושאן. במילים אחרות, עדותו זו של מייק העוסקת בהתבטאות המערער כלפי צביקה אינה תומכת בהודאת המערער בפני המדובב המופנית בכלל למתלונן ועוסקת ב"מכה שיקבל". התוצאה היא, אם כן, כי הודאת המערער באמירתו כי "המכה של המתלונן עוד תבוא" נעדרת תוספת ראייתית חיצונית. המסקנה המתבקשת היא כי משלא הציגה המשיבה "דבר מה נוסף" התומך בהודאת המערער, אין אלא לזכותו מעבירה זו. (ג) עבירות ההדחה בחקירה 29. המערער הורשע, כאמור, בשתי עבירות הדחה – הדחתו של מייק בעזרת סימה (להלן: ההדחה הראשונה), בגדרה נקבע כי במהלך דיון בהארכת מעצרו של המערער הוא שלח את סימה להעביר למייק מסר, במטרה להניאו מלשתף פעולה עם גורמי החקירה בכל הנוגע לפרשה שבענייננו; והדחתו של מייק באמצעות המדובב (להלן: ההדחה השנייה), עבירה שתוכננה עת שהה המערער במעצר, כאשר ביקש משותפו לתא, בטרם ידע שהוא מדובב, כי עם שחרורו מהמעצר יפציר במייק לחזור בו מההודעות שמסר במשטרה. גם בעבירות אלו קיים בית המשפט המחוזי דיון אחד משותף, ומשכך אקיים בהן דיון מפורט מהרגיל. 30. לעניין ההדחה הראשונה. מהראיות עולה כי סימה העבירה ליגאל מסר שנועד להניא את מייק משיתוף פעולה עם גורמי החקירה, ויגאל אכן העבירו למייק (שהוא אחיינו). ראשית, יובהר כי גם אם מייק לא ידע דבר על אודות ההצתה, אין זה מוכיח כי המערער לא ביקש להדיחו ולו בשל מעורבותו של מייק בסכסוך הכספי בין המערער למתלונן ובנו (שהוא חברו הטוב של מייק). לגופו של עניין, גם ההרשעה בעבירה זו התבססה על הודאות שמסר המערער למדובב וכן על ראיות חיצוניות שהיוו "דבר מה נוסף". בית המשפט קבע כי מדובר בהודאה מהימנה, מפורשת וברורה, וייחס לה משקל פנימי גבוה. זאת, בהתבסס על רשימה ארוכה של ציטוטים של המערער והמדובב המלמדים באופן חד-משמעי על ביצוע ההדחה. אין לי אלא לאמץ את קביעותיו של בית המשפט בעניין זה. הודאותיו של המערער בעבירה זו רבות הן, ומקבלות ביטוי הן באמירות ישירות והן בהתייחסויות לעובדה שמייק חושש מהמערער ולכן הוא לא "יפתח עליו" בחקירה. בין היתר אמר המערער כי "אין עוד אנשים. יש אנשים שאמרתי להם אל תגיד, כן תגיד. יגאל ומייק זה התמונה" (עמ' 27 בתמליל מס' 13). כמו כן מוסיף המערער: "שיזהיר את מייק אז מה? בסדר היא דברה איתו..." (עמ' 33 בתמליל מס' 13) וכן "אמרה לו [ליגאל, ע.א] ש... אמרה לו שתגיד ל... לזה שיסתום את הפה, אמרה לו. מה הבעיה? אמרתי." (עמ' 66 לתמליל מס' 13). אם כן, אכן מדובר בהודאות בעלות משקל פנימי גבוה. תמיכה ראייתית מספקת להודאות אלו מצויה, כאמור בהכרעת הדין, בהודעתו של מייק במשטרה (נ/3) בה סיפר באופן מפורש על אודות המסר שקיבל מהמערער דרך סימה ויגאל. דומה כי על נקודה זו כלל אין מחלוקת. זאת ועוד, לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה המסר שהועבר למייק – "לא להתערב" – אינו מהווה הדחה. נסיבות העברת מסר זה מדברות בעד עצמן – המסר הועבר דרך סימה ובאמצעות יגאל, דודו של מייק, כאשר המערער נתון במעצר בגין עבירות שבוצעו על רקע סכסוך בינו לבין המתלונן ובנו, סכסוך בו היה מייק מעורב במידה רבה. בנסיבות אלו, אין ספק שמטרת המערער הייתה למנוע ממייק למסור למשטרה פרטים הנוגעים לפרשה. כמו כן, המערער לא סיפק כל הסבר אחר למאמץ שעשה להעביר את המסר האמור למייק דרך שני אנשים נוספים מלבדו, בעודו בדיון באולם בית המשפט בנוגע להמשך מעצרו. וכאמור, דברים אלו זוכים לחיזוק משמעותי בשיחות שבין המערער למדובב שעסקו בשאלה אם מייק חושש מהמערער, ואף נאמר מפורשות על ידי המערער כי "הוא יודע שהוא לא צריך לדבר" (ראו רשימת ציטוטים בעמ' 21 להכרעת הדין וכן: עמ' 7-9 לתמליל מס' 7; עמ' 19, 24 לתמליל מס' 6; חלק החמישי של דיסק מס' 13). 31. אשר להדחה השנייה. תחילה יש לעמוד על כך שעבירה זו התבצעה בשעה שהמערער ישב במעצר. דהיינו, בקשתו של המערער מהמדובב להעביר למייק מסר תועדה בזמן אמת בהקלטות המשטרה. על כן, הדברים שאמר המערער לגבי העבירה, ואשר נשמעו בהקלטות השיחות, אינם בבחינת "הודאת חוץ" ואינם מצריכים בחינה בהתאם למטריה של סעיף 12 לפקודת הראיות. עבירה זו הוכחה מעבר לכל ספק בהקלטות ובתמלילים של השיחות בין המדובב למערער, אשר מהווים ראייה ישירה המסבכת את המערער במיוחס לו בהקשר זה. 32. המערער טוען כי המדובב שידלו לבצע עבירה זו והוא אשר יזם את ביצועה, ועל כן יש לזכותו מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק. אין בידי לקבל טענה זו. תכנון ההדחה מתואר בפרטי פרטים וממשיך לאורך עמודים רבים בתמלילי השיחות (חלק חמישי של תמליל מס' 13 ועמודים 1-5 לתמליל מס' 14 ואף לאחר מכן). המערער שיתף את המדובב בכעסו על מייק, על שסיפר בהודעתו במשטרה על המסר שהעביר לו באמצעות סימה, מעשה הנתפס בעיני המערער כחמור יותר אף ממעשי המתלונן (ראו: עמ' 87 לתמליל מס' 13). בלשונו אומר המערער כי "מה שעשה מייק גרוע פי שבע", בתגובה שואל המדובב "אז אם לזה שרפת, וזה מה צריך לקבל?" והמערער משיב "זה צריך לקבל תלייה באוויר" (עמ' 86 לתמליל מס' 13). מכאן, החלה השיחה לזרום לכיוון הדחתו של מייק במטרה שיחזור בו מן הדברים שמסר בהודעתו. לשם הצגת מלוא התמונה אביא תיאור קצר של תכנון ההדחה: תחילה רומז המדובב שהוא מוכן לסייע למערער להדיח את מייק באומרו "אבל שמע המייק הזה... וואלק אני אפגוש אותו ברחוב אני... איפה הוא גר?" (עמ' 88 בתמליל מס' 13). בתגובה, אומר המערער "לך אליו, תגיד לו שמע... אל תגיד לו שאני שלחתי אותך" (שם ומתוך האזנה לדיסק מס' 13 לשם השלמות). בשלב זה המערער מספק למדובב את כל הפרטים הנדרשים – כתובתו של מייק, מקום עבודתו, מספר הטלפון של סימה ממנה ישיג את מספר הטלפון של מייק – והשניים מגבשים תכנית לפיה המדובב יעביר למייק מסר שעליו לפנות למשטרה ולחזור בו מהדברים שמסר בחקירותיו, בפרט לגבי הדחתו באמצעות סימה, כך נראה, ולהגיד לחוקרים ש"לא היה ולא נברא". כך סיכם המדובב את המסר שעליו להעביר: "אתה [מייק, ע.א] רץ מהר [לתחנת המשטרה, ע.א] להגיד שנכנסת ללחץ וזה וזה" (עמ' 8-9 לדיסק 14). בהמשך, מוסיף המערער ומדריך את המדובב איך עליו לפנות לסימה, ומה עליו להגיד כדי לרכוש את אמונה כך שהיא תדע שהוא פועל לטובת המערער ותיתן לו את מספר הטלפון של מייק (עמ' 18, תמליל 14 ודקה 27-29 לדיסק 14). חשוב לציין כי לתכנון זה קדמו הערות יזומות של המדובב על הצורך "להשתיק" את מייק. הערות אלו לא נאמרו בהקשר קונקרטי אלא במסגרת השיחה השוטפת בין המערער למדובב. המדובב אף מציע למערער ליצור מהלך שיביא להכנסת מייק לתא המעצר שלהם כך שתתאפשר למערער שיחה ישירה עימו (טענה 55 של המערער), מהלך אשר לא יצא אל הפועל. 33. על בסיס מסכת עובדות זו, מבקש המערער לראות במדובב מעין "סוכן מדיח" (ראו: ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, פס' 65 והפסיקה המוזכרת שם (10.2.2010) (להלן: עניין בלדב)). ככלל, פעולתו של סוכן, אשר מעלה חשד להדחה, נבחנת במסגרת דוקטרינת "הגנה מן הצדק" המקנה לבית המשפט כוח לבטל כתב אישום, כולו או חלקו, במקרים בהם טעמי הצדק וההגינות מחייבים זאת, תוך התחשבות באיזון בין הצורך למצות הליכים עם נאשמים לבין זכויות הנאשמים להליך הוגן, והתנגדות להתנהלות בלתי-ראויה של רשויות האכיפה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 807 (2005) (להלן: הלכת בורונוביץ'); עניין פרחי, פסקה 15; עניין בלדב, פסקה 63). הלכה היא כי ברוב המקרים לא יהיה בהפעלת דוקטרינה זו כדי לפטור את הנאשם מאחריות פלילית, אלא שהמשקל שניתן להדחת הנאשם יבוא לידי ביטוי בעונש שיושת בגין העבירה הרלוונטית (ראו והשוו: עניין בלדב, סעיף 65; ע"פ 6097/98 דיין נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (24.6.1999) (להלן: עניין דיין); ע"פ 129/61 שלום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 2444, 2446 (1961) (להלן: עניין שלום)). יחד עם זאת, הוכרה בפסיקה אפשרות כי במקרים חריגים וחמורים ביותר, הפעלת סוכן מדיח תוביל אף לביטול מוחלט של האישום הפגום (ראו: ע"פ 3396/09 אלהיב נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (5.9.11) (להלן: עניין אלהיב); עניין בלדב, פסקה 72; והשוו: עניין דיין). 34. מתיאור העובדות לעיל, עולה כי המדובב אכן פעל באופן אקטיבי כדי לעודד את המערער להדיח את מייק, ואף הציע עצמו לביצוע העבירה בשם המערער. המדובב לקח חלק בתכנון ההדחה תוך שהוא מקבל מהמערער את כל הפרטים הדרושים כדי לבצעה. בכך, מעוררות פעולותיו של המדובב קושי בלתי מבוטל. יחד עם זאת, מכלול הראיות מלמד כי המערער הוא שיזם את ביצוע הדחתו של מייק כאפשרות רצינית שניתן להוציא אל הפועל, באומרו "לך אליו, תגיד לו שמע... אל תגיד לא שאני שלחתי אותך" (עמ' 88 לתמליל מס' 13). אמירתו של המדובב שקדמה לכך – "וואלק אני אפגוש אותו ברחוב אני... איפה הוא גר?" – אינה אמירה שמאחוריה עמדה כוונה אופרטיבית להדחתו, והיא אף לא נאמרה בחלל ריק, אלא לאחר שסיפר המערער על אודות ניסיונו למנוע ממייק למסור פרטים במשטרה באמצעות סימה, וכן לאחר שהתבטא בפניו פעמים רבות לגבי הצורך "להשתיק" את מייק. בהינתן האמור, לא ניתן לומר שמדובר ב"סוכן השותל את רעיון ביצוע העבירה במחשבתו של המודח" (ע"פ 4048/91 דהאר נ' מדינת ישראל (1993); ראו: עמ' 87-88 לתמליל מס' 13). עוד יש להדגיש שהמערער הוא זה אשר "צייד" את המדובב בכל הפרטים הדרושים לביצוע ההדחה מרגע שהוחלט על ביצועה באמצעותו. בהקשר זה חשוב לזכור כי אין לו למדובב כלים רבים לחקירת נאשם ובירור אחריותו על המעשים המיוחסים לו, מלבד הניסיון לרכוש את אמונו כדי שזה ישתף אותו בסודותיו הכמוסים. ואכן, מחומר הראיות עולה כי פעולותיו של המדובב, גם בהקשר הנדון, נעשו למען מטרה זו. המדובב לקח חלק ברעיון ההדחה של מייק במסגרת ניסיונותיו להתחבב על המערער ובתוך כך להביע הזדהות עם כעסו של המערער על מייק. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שההדחה השנייה של מייק הינה המשך ישיר לשורת העבירות שעמדו בלב השיחות שבין המערער למדובב. דומה כי המדובב ניסה "למנף" במידה רבה את התבטאויותיו של המערער כלפי מייק ואת הצורך "להשתיקו", כפי שעמד עליו המערער. 35. לסיכום, שוכנעתי כי התנהלותו של המדובב, אף שמאופיינת באקטיביות יתרה, אינה מצדיקה תוצאה חריגה של ביטול האישום והסרת אחריות מעל המערער לביצוע העבירה. זאת, בהתחשב בדומיננטיות שגילה המערער בתכנון העבירה כפי שתואר לעיל ובעובדה שהצעות המדובב להדחתו של מייק לא הועלו יש מאין, בלשון המעטה (השוו: עניין דיין). מחומר הראיות עולה בבירור כי רעיון ההדחה של מייק היה בחלל האוויר לאורך השיחות עם המדובב, עוד בטרם התגבשותה של עבירת ההדחה השנייה. על בסיס דברים אלו, מצאתי כי המקרה שלפנינו אינו מן המקרים בהם נעשה שימוש בסוכן מדיח בניסיון להכשיל "אזרח תמים" אשר לא התעורר כלפיו חשד ואשר נועד אך להפילו ברשת הפלילית (עניין בלדב, פסקה 74; עניין אלהיב, פסקה 31; והשוו: עניין דיין). גם אם תרם המדובב בכך שעודד את המערער לבצע את העבירה ואף הציע לבצעה באמצעותו, אין זה מן המקרים החריגים בהם שיקולי הצדק זועקים לביטול האישום, אלא שניתן להתחשב בכך, במידה הראויה, לעניין העונש. הערעור על הכרעת הדין – סיכום 36. כמבואר לעיל, מצאתי כי יש לזכות את המערער מעבירת האיומים על מייק. לגבי יתר העבירות בהן הורשע המערער, לא מצאתי הצדקה להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. עיון בחומר הראיות ובפרט האזנה להקלטות חקירות המדובב הביאני למסקנה כי הודאותיו של המערער בשילוב התוספות הראייתיות התומכות בהן, מניחות תשתית איתנה להרשעתו במיוחס לו (להוציא האיום על מייק, כאמור). מסקנה זו מתחזקת בבחינת האירוע בכללותו. מדובר בשרשרת עבירות הקשורות בקשר הדוק זו לזו, כאשר האחת הינה תולדה של השנייה – משלב הסכסוך הכספי דרך האיום על המתלונן, הצתת הרכבים, ועד לניסיונות הדחת אחד העדים המרכזיים בפרשה. הסתכלות כוללת על הפרשה מגלה רצף אירועים המאופיין בהיגיון פנימי ברור התורם להוכחת אשמתו של המערער. משכך, אציע לחבריי להותיר את ההרשעות על כנן, למעט עבירת האיום על מייק, שממנה יש לזכותו. הערעורים על גזר הדין 37. כזכור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 16 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי שישולם למתלונן בגובה 50,000 ₪. המערער מתייחס בערעורו באשר לחומרת העונש, בין היתר, להמלצת שירות המבחן להימנע ממאסרו, לחלוף הזמן מיום ביצוע העבירה עד למועד הרשעתו ולנסיבותיו האישיות ובפרט מצבו הבריאותי המורכב של בנו. המשיבה בערעורה על קולת העונש מדגישה מנגד את חומרת העבירות שביצע המערער, ובמיוחד עבירת ההצתה. כמו כן, מדגישה היא את הצורך בהרתעת המערער. 38. יצוין כי בתסקיר משלים שהוגש לבית המשפט לקראת הערעור בעניינו של המערער, חזר והדגיש שירות המבחן את הנזק שעלול להיגרם למשפחתו של המערער אם ישב במאסר מאחורי סורג ובריח. שירות המבחן ציין את היות המערער המפרנס העיקרי במשפחתו, ואת העובדה שהמערער נושא בנטל הטיפול בהוריו ובבנו החולה. עוד מצוין כי הן ההליך עצמו והן המעצר בו היה נתון מהווים עבורו גורמים מרתיעים. מנגד, נאמר כי המערער לא לוקח אחריות על מעשיו ונוטה למזער את חומרתם. בשל הידרדרות במצבו הנפשי, נוכח אי הוודאות בה הוא מצוי באשר להליך המשפטי, הוצע למערער לקבל טיפול מקצועי, אולם עד למועד הגשת התסקיר לא ניתנה הסכמתו לכך. 39. שקלתי את הטענות מזה ומזה והגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות שנוצרו, לא יהיה זה נכון להתערב בעונש שהוטל על המערער, ולפיכך יש לדחות את שני הערעורים. תחילה חשוב להדגיש כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער הוא נמוך ביותר ביחס לחומרת העבירות שביצע בנסיבותיהן, בהתחשב בעונש המירבי בצידן וברף הענישה שנקבע בפסיקה. על פי מדיניות הענישה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה, העונש הנהוג בעבירות הצתה, בנסיבות דומות לנסיבות המקרה שלפנינו, עומד על 3-4 שנות מאסר (ראו ע"פ 180/93 מדינת ישראל נ' עבדאללה (18.4.1994); ע"פ 12/60 עמר נ' מדינת ישראל, פס' 35 והפסיקה המוזכרת שם (‏7.11.2012)). גם אם במקרה הנוכחי לא נגרם נזק לגוף כתוצאה מההצתות, פוטנציאל הנזק הגלום בעבירות אלו, בפרט כשהן מבוצעות בסמוך לבית מגורים, לצד הנזקים שנגרמו לרכושו של המתלונן, מלמדים כי מדובר בעבירות חמורות ביותר. לכך מתווספות עבירת האיומים ועבירות ההדחה, שהן עבירות חמורות כשלעצמן המצדיקות ענישה משמעותית (ראו לדוגמא ע"פ 5074/10 מרדאווי נ' מדינת ישראל, פס' 31 (19.9.2012); ע"פ 10577/02 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 706, 719-720 (2004); ע"פ 1430/12 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל (‏14.4.2013)). זאת ועוד, מעשי המערער חמורים ביתר שאת לאור העובדה שבוצעו כתגובה לניסיון המתלונן לגבות חובותיו מהמערער באופן חוקי, תוך שימוש בכלים משפטיים נאותים. גם אם האמין המערער כי נעשה לו עוול על ידי המתלונן ובנו, יש להבהיר כי עשיית דין עצמית היא אסורה ובפרט כשהיא נעשית תוך שימוש בכוח ואלימות (ראו ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' גוזלן, פ"ד לח(3) 572, 577-578 (1984)). נסיבות אלה חייבו לטעמי ענישה חמורה, ובוודאי שלא ניתן להסתפק בעונש שאינו מאסר בפועל כבקשת המערער. על רקע זה, סבורתני כי היה ממש בערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר. 40. יחד עם זאת, בשלב זה התווספו למערך השיקולים הנזכר גורמים משמעותיים שהביאוני למסקנה כי בנסיבות העניין אין להחמיר בעונש שנגזר על המערער. כוונתי כמובן לעובדת זיכויו של המערער מאחת מעבירות האיומים בהן הורשע, כמו-גם הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות ועד היום, תקופה של למעלה מארבע שנים, לצד העובדה שהמערער טרם החל בריצוי עונשו, שביצועו עוכב בינתיים. כמו כן, ברקע הדברים ראוי לזכור את התנהלותו האקטיבית של המדובב (הגם שלא היה בה משום הדחה) בכל הנוגע לעבירת ההדחה השנייה בה הורשע המערער, כפי שצוין במסגרת הערעור על הכרעת הדין. משאלה הם פני הדברים, דומני כי התערבות בעונש שנגזר – הגם שמדובר בעונש מתון ביותר, בלשון המעטה – לא תהיה נכונה ולא תביא, במכלול הנסיבות, לתוצאה צודקת. 41. אשר לפיצוי שנפסק למתלונן, מצאתי כי אין להתערב גם ברכיב זה. בהקשר זה יודגש כי למצבו הכלכלי של המערער ניתן משקל במסגרת גזר הדין ומטעם זה גם הוחלט להימנע מהטלת קנס. סיכומו של דבר, אם תשמע דעתי, יידחו גם הערעורים על גזר הדין. ש ו פ ט ת השופט זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 9.3.14 עד השעה 10:00 בימ"ר ניצן או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-978377 או 08-9787336. ניתן היום, כ"ד באדר א' תשע"ד (24.2.14). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11060210_B18.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il