פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6021/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6021/10 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור העותרים: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלוני 4. פלונית 5. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשע"א (15.9.2010) בשם העותרים: עו"ד אסתר שאנן; עו"ד יעקב קצין בשם המשיב 3: עו"ד ארז אדיר רביב פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. עניינה של העתירה בשאלה של מרוץ סמכויות בין מערכת בתי הדין הרבניים לבין בית המשפט לענייני למשפחה. העתירה נוגעת להחלטות שניתנו במערכת בתי הדין הרבניים בעניין ילדיהם של העותרת 1 והמשיב 3. דנו בעתירה בהסכמת בא-כוח המשיב 3 כאילו הוצא בה צו על תנאי. אציע לחברי לקבל את העתירה ולקבוע כי ההחלטות ופסקי הדין של בתי הדין הרבניים שניתנו בשאלת הסדרי הראיה ובשאלת עיכוב היציאה מהארץ – בטלים הם. 2. העותרת 1 (שתיקרא להלן "העותרת" או "האם") והמשיב 3 (שיקרא להלן "המשיב" או "האב") התגרשו זה מזו בשנת 2006. לאם ולאב 4 ילדים משותפים, הם העותרים 2-5. בפסק דין מוסכם בעניין גירושי הצדדים מיום 16.1.2006 נקבע בבית הדין הרבני האזורי כי הילדים יהיו במשמורת האם וכי הסדר הביקורים והמפגשים ייקבע בתיאום בין הצדדים, בהתאם להמלצות איש מקצוע. הוסכם גם על הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הילדים. ביום 10.5.2006 הגישו הצדדים לבית הדין הרבני האזורי הסכם בדבר הסדרי ראיה. בית הדין נתן להסכם זה תוקף של פסק דין ביום 5.6.2006. ואולם, האם והאב חזרו זה לזה וחיו יחד משך כ-3 שנים. בסופו של דבר שוב נפרדה החבילה, ובית הדין הרבני קבע כי יש צורך בגט. לפיכך, האם והאב התגרשו בשנית ביום 4.3.2010. 3. הן טרם הגירושין השניים והן לאחריהם פנו העותרת והמשיב, לסירוגין, לערכאות שונות. לעתים פנו לבית הדין הרבני ולעתים לבית המשפט לענייני משפחה. אין לנו צורך לעמוד על כל פרטי הדיונים ונדגיש רק את העניינים החשובים להכרעה. במאי 2009, דהיינו לפני שבני הזוג התגרשו בשנית, אך לאחר שנפרדו, פתח הבעל בהליכים בבית הדין הרבני האזורי בעניין הסדרי ראיה. בתגובה, טענה האם לחוסר סמכות של בית הדין לדון בסוגיה זו. טענתה נדחתה והיא ערערה על כך לבית הדין הרבני הגדול. במקביל, פנתה האם לבית המשפט לענייני משפחה בעניין הסדרי ראיה. ביום 24.11.2009 נתן בית המשפט לענייני משפחה בהסכמת האם והאב פסק דין לפיו פקידת הסעד תקבע את הסדרי הביקורים בין האב וילדיו. 4. מאחר שפסק הדין האמור ניתן בטרם נשמע ערעורה של האם בפני בית הדין הרבני הגדול, הגישו האם והאב ביום 14.1.2010 בקשה מוסכמת למחיקת הערעור. וכך כתבו: "בקשה מוסכמת למחוק ערעור ולבטל דיון בית דין נכבד זה מתבקש למחוק את הערעור התלוי ועומד והקבוע לדיון ראשון ליום 21.1.01. [צ.ל. 2010 –מ.נ.] ואלה נימוקי הבקשה: 1. לפני בית דין נכבד זה קבוע ערעור המבקשת על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים בעניין סמכותו לדון בהסדרי ראיה בין המשיב לבין ילדי הצדדים. 2. ביום 25.11.01 ניתן פסק דין בהסכמה בעניין הסדרי ראיה ע"י בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. [צ.ל. 24.11.09 – מ.נ.] 3. לנוכח מצב דברים זה, אין צורך בהמשכם של ההליכים לפני בית משפט נכבד זה. 4. בקשה זו מוגשת בהסכמה. 5. לאור האמור והמפורט לעיל, בית דין נכבד זה מתבקש להורות כאמור במעלה הבקשה. 6. יהיה זה מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה. ___________ ___________ אסתר שאנן, עו"ד צבי הרניב, עו"ד ב"כ המבקשת ב"כ המבקש" לימים יטען האב כי הסכמה זו ניתנה על ידי בא כוחו שלא על דעתו. ואולם, האב נכח בדיון בבית המשפט לענייני משפחה בו נקבע ההסדר המוסכם. 5. לצד ההליכים בנושא הסדרי הראיה המתוארים לעיל, ביום 10.11.2009 פנתה האם, בשמה ובשם ילדיה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשת הגירה. היא ביקשה לצאת מהארץ לצמיתות יחד עם הילדים ולהתגורר בארצות הברית. האב הגיש כתב הגנה. בית המשפט לענייני משפחה קיים דיונים במעמד הצדדים וזאת בלי שהמשיב העלה כל טענה נגד סמכות בית המשפט לענייני משפחה. בסופו של דבר התיר בית המשפט (סגנית הנשיא נ' מימון) לקטינים, בפסק דין מפורט מיום 26.4.2010, להגר יחד עם האם לארצות הברית (להלן – פסק דין ההגירה). עוד קבע בית המשפט בפסק דינו את סידורי הראיה: נקבע כי המשיב רשאי לבקר את הילדים בארצות הברית פעמיים בשנה בעת חופשת הקיץ ובחופשת הפסח והוא יוכל לראותם, יחד עם מלווה מטעם האם, תוך תיאום בין הצדדים לגבי הימים והשעות של המפגש ומקום המפגש. עוד נקבע כי בתיאום עם הצדדים יהיה האב רשאי לבקר את הילדים ביקורים נוספים, ובלבד שבעת הביקורים יהיה נוכח אדם מטעם האם. כמו כן, פסק הדין כלל קביעות קשות לגבי התנהגותו של האב כלפי הילדים. אין לנו צורך להיכנס לקביעות אלה כיוון שענייננו בשאלה של סמכות. 6. על פסק דינו זה של בית המשפט לענייני משפחה לא היה ערעור. גם במסגרת ההליך שלפנינו לא הייתה מחלוקת על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לקבוע את אשר קבע בפסק דין ההגירה. 7. עוד בטרם הסתיים ההליך בבית המשפט לענייני משפחה התגרשו כאמור בני הזוג בשנית ביום 24.3.2010. באותו תאריך הגיש האב בקשה לבית הדין בכתב יד ובה ביקש לקבוע דיון דחוף בנושא הסדרי הראיה לילדים. בבקשה הלקונית לא הוזכר ההליך שהיה תלוי ועומד בבית המשפט לענייני משפחה בסוגיית ההגירה. האם הגישה תגובה מיום 21.4.2010, גם כן בכתב יד, וביקשה לבטל את הדיון ולסגור את התיק. בבקשה ציינה "אני מבקשת לסגור את התיק של הסדרי ראיה כי זה כבר מטופל בבית המשפט בגבעת שאול (בית המשפט לענייני משפחה – מ.נ.). פסק דין מיום 24.11.2009 ...". בית הדין הרבני האזורי קיים דיון בבקשה ביום 4.5.2010. בדיון זה הזכיר האב את ההליך התלוי ועומד בבית המשפט לענייני משפחה, ואת העובדה שאין עדיין החלטה (למעשה, ההחלטה כבר ניתנה, אך עוד לא הועברה לצדדים). אך, ציין כי "אני באתי בשביל הסדרי הראיה". בית הדין הפנה את האב לבדיקת מסוגלות הורית. 8. האם, מצידה, פנתה ביום 17.5.2010 לבית הדין הרבני בבקשה לבטל את צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו כנגד ילדיה בזמנו. זאת, על מנת לאפשר את יישומו של פסק דין ההגירה. בנוסף, הגישה האם לבית הדין בקשה לבטל את ההחלטה בעניין בדיקת מסוגלות הורית. בבקשתה טענה האם לחוסר סמכות בית הדין בסוגיית הסדרי הראיה. היא הסתמכה, בין היתר, על כך שנוכח פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 24.11.2009 לפיו הסדרי הביקורים ייקבעו על ידי פקידת הסעד, חל עקרון כיבוד הדדי של הערכאות. גם כאן לא נעמוד על כל פרטי הדברים ועל הפניות הרבות של העותרת לבית הדין הרבני האזורי. 9. האב, בתגובה, התנגד לבקשת ביטול צווי עיכוב היציאה מהארץ וציין כי הופנה על ידי בית הדין לבדיקת מסוגלות הורית. כמו כן, ביום 27.5.2010 האב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין ההגירה. גם בבקשה זו ציין האב שהופנה על ידי בית הדין הרבני לבדיקת מסוגלות הורית. בהחלטה מיום 2.6.2010 דחתה סגנית הנשיאה נ' מימון את בקשתו: "ביום 24.11.10 (צ.ל. 24.11.09 – מ.נ) ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים בעניין הסדרי ראיה בין המבקש לקטינים משכך אין מובן כיצד מתנהל הליך בבית הדין הרבני בעניין החזקת הקטינים. משהבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין תולה עצמה בהליך המתנהל בבית הדין הרבני, אשר כאמור איננו מובן נוכח פסק הדין בעניין הסדרי הראיה, אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין. כמו כן לא מציין המבקש כי הגיש ערעור על פסק הדין את ביצועו מבקש לעכב, כך שפסק הדין הופך, בהעדר ערעור, לפסק דין חלוט ואין מובן על יסוד מה מבקש המבקש עיכוב ביצועו. נוכח האמור נדחית הבקשה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות." 10. ביום 30.5.2010 דחה בית הדין הרבני האזורי את טענות האם המתוארות לעיל וקבע כי על הצדדים לפנות לעורכת חוות הדעת כדי לזרז את מתן חוות הדעת בעניין המסוגלות ההורית. ביום 30.6.2010 נתן בית הדין הרבני האזורי הוראה נוספת בעניין המשך עיכוב יציאה מהארץ והמשך הליך האבחון. על החלטה זו הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. לא נעמוד על כל גלגולו של הליך זה. נזכיר כי האב טען בדיון כי בא כוחו הקודם פעל שלא על דעתו כשהסכים לפסק הדין בעניין הסדרי הראיה שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. בסופו של דבר ניתנה ביום 8.8.2010 החלטת בית הדין הרבני הגדול העומדת במרכזה של עתירה זו. בית הדין דחה את טענות העותרת, וכך קבע: "בית הדין סבור שדינו של הערעור להידחות, וזאת מהנימוקים דלהלן: א. אין ספק שנושא המשמורת נתון בידי ביה"ד. בנושא זה נפתח תיק כבר בשנת תשס"ו והתקיימו דיונים לגופו של עניין. הוצא גם צו לתסקיר. בדיונים אלה ייצגה עו"ד שאנן את האישה, ואז לא טענה שום טענה של חוסר סמכות. ואין ספק שלבית דין יש בעניין זה סמכות נמשכת. בהחלטת ביה"ד האזורי מתמוז תשס"ו צוינו כל ההליכים שנעשו משנת תשס"ו ע"י ביה"ד הרבני. מזה נגזר שגם נושא הירידה מהארץ נתון בידי ביה"ד (הדגשה שלי – מ.נ). אין שום הגיון לראות בנושא ההגירה נושא של הסדרי ראיה גרידא. אין ספק כי הנושא הזה הוא חלק בלתי נפרד מנושא המשמורת. כי גם אם המשמורת הפורמאלית נתונה לאמה, הרי בקשר של האב עם ילדיו יש גם מעורבות חינוכית ורגשית. אי אפשר להחליט החלטה על הגירה מהארץ, בלי להתייחס לנושא הרחב של משמורת שהוא בסמכות בית הדין הרבני. ב. גם בנושא הסדרי הראיה, לא הוצאה הסמכות מעולם מביה"ד. אין לראות בהחלטה יחידה על הסדר ראיה, משום ויתור על הסמכות העקרונית. לא אחת מסכימים בני זוג להחלטות מקומיות בעניין הסדרי ראיה, במקום לטלטל עצמם לבי"ד אחר. אין לראות בהחלטה בודדת משמעות של ויתור על נושא הסמכות. האב טוען שההחלטה על סדרי הראיה, ניתנה שלא בהסכמתו. ביה"ד אינו מקבל טענה זו, כי הוא היה נוכח בדיון. אבל בהחלט אפשר לקבל טענה זו בקשר לנושא הויתור של הסמכות של ביה"ד. הבעל אינו משפטן ואם הסכים שבית המשפט [לענייני משפחה – מ.נ.] יוציא הסדרי ראיה אין לראות בכך הסכמה על נושא הסמכות. חיזוק לכך אפשר לראות בהתעלמות השופטת מנושא הסמכות. אם הייתה רואה בכך משמעות רחבה כל כך של ויתור על הסמכות, אין ספק שהייתה מתייחסת לכך. בעצם השתיקה אפשר להבין שלא ראתה בכך פס"ד בעל משמעות מרחיקת לכת כל כך. מכל הנ"ל נראה שנותרה לביה"ד הסמכות לדון במשמורת וכן בהסדרי ראיה (הדגשה שלי – מ.נ). מזה נגזר שיש הצדקה לכך שביה"ד האזורי השאיר את עיכוב היציאה הן לצורך קביעת המשמורת נוכח שאלת ההגירה, והן לצורך הדאגה להסדרי ראיה. כל טענות האם על סיכון הילדים, צריכה לעלות בפני ביה"ד האזורי בדיון על הסדרי ראיה. על פי האמור לעיל, בית הדין מחליט: א. אין לקבל את טענת ב"כ המערערת שבית הדין האזורי היה חייב לבטל את עיכוב היציאה, נוכח חוסר סמכות לטענתה לדון בהסדרי הראיה. ב. כתוספת פורמאלית יש להעיר שההחלטה שלא לבטל את עיכוב היציאה ניתנה לאחר הערעור, והערעור לא התייחס אליה. ג. הערעור המקורי הוא על קביעת ביה"ד שהסמיכו לדון בהסדרי ראיה, נתונה לו. ובזה מסקנתנו כאמור לעיל שהסמכות לביה"ד למרות הפסיקה בבית המשפט בעניין ההגירה והסדרי הראיה שנפסקו שם (הדגשה שלי – מ.נ)." כאמור, העתירה שלפנינו הוגשה כנגד החלטה זו וכנגד החלטות ביניים שונות, ביניהן ההחלטה בעניין עיכוב היציאה מהארץ. השאלה הנשאלת, אם כן, היא האם היה בית הדין הרבני מוסמך לדון בעניין הסדרי הראיה של הילדים, לרבות הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ. תשובתי על כך, כפי שצוין בתחילת הדברים, בשלילה. 11. במקום בו דנה ופסקה אחת הערכאות מכוח סמכות שיפוט מקורית, לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, אותה ערכאה תמשיך להחזיק בסמכות שיפוט כלפי התדיינות נוספת בסוגיה. סמכות נמשכת זו מהווה חריג לכלל הקובע ברירה חופשית בין ערכאות ונשענת על רציונל כיבוד הדדי בין ערכאות (ראו: בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591 (1994); בג"צ 8478/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002); בג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 13.7.2008). 12. בענייננו, גם בהנחה שבית הדין הרבני רכש סמכות מקורית בסוגיה של הסדרי ראיה, בית הדין הרבני לא "דן ופסק" בה. כל שעשה בית הדין הרבני הוא להעניק תוקף של פסק דין להסכם בין האב לאם בעניין הסדרי הראיה. אומנם, בית הדין עיין בהסכם ואף שאל קצרות את הצדדים האם הוא לטובת הילדים. לכן, ברי כי לא התעלם מטובתם של האחרונים באשרו את ההסכם. ואולם, בהיעדר דיון מהותי לגוף הסוגיה לא די בכך על מנת לקבוע כי בית הדין "דן ופסק" בשאלת הסדרי הראיה (לעניין זה ראו: בג"צ 2898/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 560-561 (2004) (להלן: עניין פלונית)). על כן, לא רכש בית הדין הרבני סמכות נמשכת בסוגיית הסדרי הראיה. בית המשפט לענייני משפחה, מנגד, דן ופסק בסוגיה זו במסגרת פסק דין ההגירה, תוך שהייתה לו סמכות לכך כפי שיפורט להלן. 13. לצורך הדיון מוכנה אני להניח, כי גם פסק הדין המוסכם שניתן בבית המשפט לענייני משפחה ביום 24.11.2009 לפיו ייקבעו הסדרי הראיה על ידי פקידת הסעד - איננו פסק דין לגוף העניין, כיוון שבית המשפט לא "דן ופסק" בשאלת טובת הילדים. על כן, הנחתי היא שאין פסק הדין האמור מעלה או מוריד בשאלת הסמכות (השוו: עניין פלונית). אולם, להנחה זו אין נפקות להכרעה במקרה דנן בהינתן פסק דין ההגירה. 14. במתן היתר להגירה עקרון מנחה הוא טובת הילדים. טובת הילדים נבחנת, בין היתר, על ידי היכולת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה שלא בידיו המשמורת (ראו: רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321, 333 (2001); בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.2.2006); בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 13.5.2005)). במקרה שלפנינו, בית המשפט לענייני משפחה קיים דיון, שמע ראיות, פסק והכריע הן בשאלת ההגירה והן בשאלת הסדרי הראיה. בשים לב לטובת הילדים ולזכותם לגדול בשלוה, התיר בית המשפט את הגירת האם עם ילדיה לארצות הברית וכזכור, קבע קביעות ברורות ביחס להסדרי ראיה. אומנם, סוגיית הסדרי הראיה הייתה טפלה לשאלת ההגירה. אך, אף שאלה זו הוכרעה. על כן, לכל הדעות, פסק דין ההגירה כלל דיון והכרעה בשתי הסוגיות, תוך שקילת טובת הילדים. בבית המשפט לענייני משפחה לא הועלתה כזכור טענת חוסר סמכות, וגם במסגרת עתירה זו אין טענה כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה מוסמך לקבוע את אשר קבע בפסק דין ההגירה. 15. זהו סוף פסוק מבחינת מרוץ הסמכויות בעניין הסדרי הראיה. משנדון העניין והוכרע בבית המשפט לענייני משפחה, ואין כאמור מחלוקת שההכרעה הייתה בסמכות, אין ערכאה אחרת נזקקת עוד לתביעה חוזרת באותו עניין. כפי שנקבע בבג"צ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלדמן, פ"ד נז(2) 118, 136-137 (2003): "הלכה ידועה היא כי 'מקום שערכאה אחת דנה ופסקה בתום-לבה בעניין פלוני, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו העניין עצמו – תהא אשר תהא הסמכות הפורמלית' (דברי השופט ח' כהן בע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי, פ"ד לא(2) 25, 27). כדי שלא תתקיימנה הכרעות סותרות של בית-המשפט ושל בית-הדין הרבני בתביעות שהוגשו בפני שתי הערכאות באותו עניין, נקבע כי הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בעניין נשוא התביעה, היא המחייבת - כל עוד לא בוטלה או נהפכה בערעור כדין. (ראו: ע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי, פ"ד לא(2) 25, 26-27; בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 379-384, 397-400; וראו גם: ע"א 659/78 בוטניק נ' בוטניק, פ"ד לג(2) 488; בג"צ 706/80 סופר נ' ביה"ד הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד לה(3) 13, 17; בג"צ 387/85 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד מ(2) 813, פסק-דינו של השופט בך). יודגש כי בכל פסקי-הדין המאוזכרים, אשר בהם יושמה ההלכה האמורה, לא הועלתה בעת הדיון בפני הערכאה שהכריעה ראשונה בעניין נשוא התביעה, כל טענה כנגד סמכותה. לשון אחר; ההלכה לפיה החלטתה של הערכאה שהכריעה ראשונה היא המחייבת, מתייחסת למצב בו שאלת הסמכות לא הייתה נתונה במחלוקת בעת הדיונים בפני אותה ערכאה (הדגשה שלי –מ.נ)." זהו, בדיוק, המצב בענייננו, ודי בכך כדי להכריע בגורל העתירה ולהורות על קבלתה. הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שדן ופסק בעניין, היא המחייבת. 16. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי המשיב כלל לא ביקש מבית הדין הרבני האזורי משמורת על הילדים. כל שביקש הוא הסדרי ראיה. הסדרי הראיה צריכים להיקבע בשים לב למקום המשמורת ולהיתר ההגירה שאיפשר להוציא את הילדים מהארץ. גם בשל כך שלא הוגשה תביעה למשמורת לא היה מקום לכך שבית הדין הרבני הגדול ייקבע כי נושא המשמורת נתון לסמכות מערכת בתי הדין הרבניים. 17. עוד אבקש להעיר כי כפי שצוין בעניין פלונית בסיטואציה דומה: הסכמות בין ההורים, ככל שהיו כאלה, בשאלת מקום ההתדיינות אינן מחייבות את ילדיהם הקטינים. דהיינו, בנסיבות עניין זה זכאים היו הילדים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה שייקבע כי טובתם היא לצאת עם האם לארצות הברית. 18. על כן, אציע לחברי לקבוע כי כל החלטות בתי הדין על ערכאותיהם בשאלת הסדרי הראיה ועיכוב יציאה מהארץ, בטלות. הסמכות בעניין ההגירה והסדרי הראיה - נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. כל צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו נגד הילדים בידי בית הדין הרבני מבוטלים בזה. 19. המשיב ישלם לעותרת שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏כ"ו תשרי, תשע"א (4.10.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10060210_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il