משה טורג'מן נ. אחים עופר(ניהול) בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 6019/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6019/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המערער: משה טורג'מן נ ג ד המשיבה: אחים עופר (ניהול) בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.6.07 בת"א 428/07 שניתן על ידי כבוד השופט מ' רניאל תאריך הישיבה: י"א בכסלו תשס"ט (8.12.08) בשם המערער: עו"ד נ' בן חורין, עו"ד ד' אלימלך-אבן בשם המשיבה: עו"ד מ' ספרן, עו"ד ע' מלצר פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) אשר קיבל את בקשת המשיבה לסלק על הסף את תביעתו של המערער לביטול פסק דין חלוט בשל טענה של זיוף חתימתו של המערער. 1. המערער שימש כטבח על האוניה "צים אנגליה" השייכת למשיבה. המערער הגיש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה בעקבות תאונה שאירעה לו במהלך עבודתו על האוניה. ביום 13.10.98, במהלך סיור שערך לטבח חדש באוניה (להלן: יונל), עלה במדרגות שנמצאות בבטן האוניה, החליק ונפגע. המערער טען שהמדרגות מסוכנות וכי היו עליהן שמנים ולכלוך מחדר המכונות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' דר) פיצל את התביעה ושמע תחילה ראיות לעניין אחריות המשיבה. לאחר שמיעת ההוכחות החליט בית המשפט לדחות את התביעה (להלן: פסק הדין הראשון). נקבע כי עדותו של המערער הינה בלתי מהימנה וגרסאותיו, שאחת מהן נמסרה בפני חוקר פרטי לאחר האירוע, סותרות זו את זו. לעומת זאת, נקבע כי עדותו של יונל, שהתלווה למערער, וטען כי המדרגות היו יבשות ולא היה עליהן שמן, וכן כי המערער רק ישב על המדרגות ולא נפל, היא מהימנה. לפיכך נקבע כי לא הוכח שישיבת המערער נגרמה עקב החלקה. טענות נוספות של המערער, כגון מדרגות לא תקינות, שמן באזור בו הלך וכדומה, הופרכו לחלוטין, כך נקבע על-ידי בית המשפט. לבסוף נקבע כי חזקת הרשלנות בנזיקין אינה מתקיימת שכן המדרגות אינן "חפץ מסוכן". ערעור שהוגש על פסק הדין הראשון לבית משפט זה נמחק ביום 19.4.05 לאחר שהמערער חזר בו מהערעור, "תוך שהודיע כי הוא שומר על טענותיו, היה ויתברר כי המשיבה סמכה על מסמכים מזויפים בטענותיה בפני בית המשפט המחוזי". 2. ביום 23.4.07 הגיש המערער תביעה לביטול פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי. המערער נימק את תביעתו בשניים: ראשית טען כי החתימה על מוצג נ/9, שהוצג כעדותו החתומה של המערער בפני חוקר פרטי, אינה חתימתו, וכי חתימתו על המסמך זויפה. המערער הבהיר כי המסמך המקורי לא הוגש לבית המשפט, והגיש חוות דעת של גב' אורה כבירי לפיה גם לפי הצילום של המסמך ניתן לקבוע כי חתימתו של המערער זויפה. כן צוין כי הוגשה תלונה במשטרת ישראל על-ידי אשתו של המערער בגין זיוף החתימה. שנית, נטען כי קיימת סתירה בין תוכנה של תעודת עובד ציבור מיום 19.11.02 החתומה על-ידי מר לשם ממנהל הספנות והנמלים של משרד התחבורה, לבין מכתב של מר לשם לחברת צים מיום 16.9.98, וזאת באשר לבעלות על האוניה, אשר חשיבותה הוא בפיקוח הבטיחותי על האוניה. המערער טען כי אין בטעם זה כשלעצמו להצדיק את ביטול פסק הדין הראשון, אך יש בו להצביע על התמיהות העולות ממסכת הראיות של המשיבה. 3. בעקבות הגשת התביעה הגישה המשיבה בקשה לסילוקה על הסף. בית המשפט המחוזי ציין כי לצורך ביטול פסק הדין הראשון על המערער להוכיח כי לראיה החדשה ישנה אמינות לכאורית ומשקל חזק דיו על מנת להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט. בית המשפט קבע כי טענות המערער עומדות בתנאי זה. אם אכן ההודעה שנמסרה לחוקר הפרטי אינה גרסת המערער, יתכן כי בית המשפט לא היה רואה בגרסאותיו של המערער גרסאות סותרות והיה מעדיף את גרסתו על פני עדותו של יונל. תנאי נוסף שציין בית המשפט המחוזי לצורך ביטול פסק דין חלוט הינו שיש בידי בעל הדין ראיה חדשה שהתגלתה לו רק לאחר פסק הדין והוא לא יכול היה להשיגה קודם לכן אפילו בשקדנות סבירה. תנאי זה, כך נקבע, אינו מתקיים. המסמך נ/9 הוצג למערער ולבא-כוחו במהלך ישיבת ההוכחות מיום 20.11.02, בה נחקרו הן המערער והן החוקר הפרטי. המערער לא טען כי זו אינה חתימתו או כי זו אינה הגרסה שמסר. רק כעבור יותר משנתיים מאותה ישיבת הוכחות התלוננה אשתו של המערער במשטרה על זיוף המסמך. כמו כן, בבקשה להתיר הבאת ראיות מפריכות שהגיש המערער בטרם ניתן פסק הדין הראשון, טען המערער כי החוקר הפרטי שיקר בעדותו הן לגבי צילום המדרגות והן לגבי העובדה שביקר באוניה ביום התאונה. עם זאת לא העלה טענה באשר לחתימתו או לגרסתו במסמך שערך החוקר הפרטי. צוין כי בקשתו להבאת הראיות נדחתה, וכן נדחתה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על ההחלטה, בקביעה כי לא היתה מניעה להביא את הראיות המפריכות במהלך דיון ההוכחות. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער אינו מסביר מדוע לא העלה את טענותיו בעת ניהול ההליך, למרות שהיו לו מספר הזדמנויות לכך. לפיכך נקבע כי לא מתקיימות נסיבות בהן ניתן לומר כי שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין, וכי בקשת הסילוק על הסף מתקבלת (להלן: פסק הדין השני). על פסק הדין השני נסב הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 4. המערער טוען כי אכן חוקר פרטי מטעם המשיבה פקד את ביתו למחרת התאונה, גבה ממנו הודעה והחתים אותו עליה. עם זאת, לטענת המערער הוא חתם על נוסח אחר, ומאן דהוא שִכתב את ההודעה המקורית וזייף את חתימתו של המערער על גבי הנוסח המשוכתב, הוא נ/9. המערער מציין כי למרות מאמציו, לרבות הגשת תלונה במשטרה, לא הצליח לאתר את מקור המסמך נ/9. המערער מציין כי פנה אל המומחית, גב' אורה כבירי, וזאת חיוותה את דעתה כי בסבירות הגבוהה ביותר אין מדובר בחתימתו של המערער על המסמך נ/9. 5. המערער ממשיך וטוען כי פסק הדין השני מותיר טעם מר, בייחוד לאור קביעתו של בית המשפט קמא בפסק הדין השני לפיה טענת הזיוף היתה לכאורה חיונית להכרעה בתביעה. באשר לדחיית התביעה בשל העובדה שלא חשף את המרמה בהליך הראשון מבקש המערער לטעון כי אין לערוך הבחנה בין מרמה פנימית, הנוגעת לעילה גופה, לבין מרמה חיצונית, וטוען כי יש להותיר לבית המשפט שיקול דעת לקבוע מתי תחייב טענת תרמית פתיחתו של ההליך מחדש. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מהאינטרס הציבורי שבעריכת משפט חוזר במקרה כגון זה. המערער טוען כי לא ניתן להשלים עם שימוש לרעה בתוצרי חקירתו של חוקר פרטי, לאור הסתמכותם של בתי המשפט על ניסיונם ויכולתם המקצועית של חוקרים פרטיים. 6. המשיבה מנגד מבקשת להבהיר כי הפסיקה אכן הבחינה בין תרמית חיצונית לפנימית. באשר לתרמית פנימית נקבע כי אין בכוחה לבטל פסק דין חלוט. לעומת זאת, באשר לתרמית חיצונית נקבע כי ביכולתה לשלול חלותו של מעשה בית דין, בכפוף לכך שיש בידי בעל הדין ראיה חדשה שהתגלתה לו רק לאחר פסק הדין והוא לא יכול היה להשיגה קודם לכן אפילו בשקדנות סבירה, ושבכוחה של הראיה לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט. המשיבה טוענת כי פסק הדין השני כלל לא עורך הבחנה בין סוגי התרמיות ומניח כי חלים התנאים המקלים יותר של התרמית החיצונית, ולפיכך אין רלוונטיות לטענות המערער בעניין. המשיבה טוענת כי תרמית כשלעצמה אין בכוחה לבטל פסק דין חלוט ללא התקיימות התנאי של גילוי ראיה חדשה לאחר מתן פסק הדין. לטענתה, המסמך נ/9 אינו ראיה חדשה שכן הוא הובא כראיה במהלך ההוכחות במשפט. המסמך הוצג בפני המערער אשר זיהה אותו ואישר אותו. גם בהזדמנויות מאוחרות יותר במהלך המשפט לא נשמעה כל טענת זיוף. יתרה מכך, המערער עצמו אף עשה שימוש במסמך נ/9 על מנת לתמוך בסיכומיו בתביעה את טענתו כי החליק במדרגות. 7. מוסיפה המשיבה וטוענת כי נימוק נוסף המצדיק את דחיית הערעור הוא כי אין בכוחה של הראיה האמורה לשנות את תוצאות המשפט. לטענתה, הסתירה בין עדותו של המערער לבין דבריו בנ/9 היוותה רק נדבך אחד בקביעת אי אמינותו של המערער. עוד הסתמך בית המשפט על הסתירה בין העדות לבין תיאור התאונה מפי המערער כפי שנמסר למומחה הרפואי. כמו כן, אף בעדותו בבית המשפט ענה המערער לאחת מהשאלות כי אינו יודע מדוע החליק. 8. המשיבה טוענת כי אין כל שיקול של צדק המצדיק במקרה זה ביטול פסק דין חלוט. כמו כן היא סבורה כי אין כל אינטרס ציבורי אשר לאורו מן הדין לבטל את מעשה בית הדין בנסיבות העניין. המערער לא טען דבר בדבר אותנטיות המסמך בזמן ההליך, ואף הסתמך על המוצג נ/9 בניסיון להוכיח את עילת תביעתו. משנדחתה תביעתו אין זה מאינטרס הציבור כי יותר לו להחזיר את הגלגל לאחור ולפתוח התדיינות מחדש. דיון 9. המקרה שבפנינו מעלה סוגיה של ביטול פסק דין חלוט בשל טענת מרמה. נקודת המוצא הינה שהמערכת מבקשת להגיע לחקר האמת ולפסוק על-פי האמת. הסוגיה מעוררת שאלה קשה ומהותית שיש לה השלכות מעבר למקרה הקונקרטי. יש לבחון את הדברים בקפידה ובזהירות רבה אל מול שתי כפות מאזני הצדק. הפסיקה הבחינה לעניין זה בין תרמית פנימית לתרמית חיצונית. תרמית פנימית הינה תרמית שגרמה לפגם בהליך השיפוטי עצמו כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט. בגדר זה ניתן למנות עדות שקר או הבאת מסמך מזויף. תרמית חיצונית, לעומת זאת, הינה תרמית המונעת מבעל דין את ההזדמנות להציג לפני בית המשפט כיאות את טענותיו. כך למשל תיכלל בתרמית זו מתן שוחד לבית המשפט, קנוניה עם נציגו המשפטי של בעל הדין שכנגד ועוד. בניגוד לתרמית פנימית בה נטען למעשה לטעות בפסק הדין שניתן, הרי שתרמית חיצונית עוסקת בנסיבות חיצוניות לפסק הדין שפגמו בהליכי המשפט ובתקינות התהליך של מתן ההכרעה השיפוטית (נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 599 (1991) (להלן: זלצמן); כן ראו ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 455 (1959) (להלן: עניין אינגסטר)). המקרה דנן עוסק בתרמית פנימית ולפיכך אמקד את דיוני בסוגיה לתרמית מסוג זה בלבד, כאשר את הדיון בתרמית חיצונית, ואת השאלה האם בכלל יש לערוך הבחנה בין השתיים, אותיר לעת מצוא. 10. הסוגיה של ביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית אינה מעוגנת בדבר חקיקה כלשהו, ולפיכך ההלכות בעניין זה מקורן בפסיקה המתפתחת. באופן כללי ניתן לומר כי הסוגיה מעוררת מתח בין שני ערכים מתחרים של מערכת המשפט: האחד, הינו עיקרון סופיות הדיון, והשני עניינו ברצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו (ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 644-645 (1991) (להלן: עניין אע'בריה)). עיקרון סופיות הדיון עיקרון מושרש הוא במשפטנו ואין להפחית בערכו. מגולמים בו צרכיה של מערכת המשפט שלהבטחת יעילותה נדרש לשים סוף לדיון ולא לאפשר פתיחת דיונים מחדש. אינטרס זה אינו רק מערכתי אלא אינטרס של כל פרט הזקוק למערכת המשפט וממתין לבירור עניינו במצב בו משאביה של המערכת מוגבלים (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: עניין כוזלי); ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, פסקה 8 (לא פורסם, 19.9.07) (להלן: עניין גת)). האינטרס החברתי ליצירת כלל של סופיות הדין נוגע גם לצורך בוודאות ויציבות של פסק הדין, וכנגזר מכך גם לאמון הציבור במערכת המשפט (זלצמן, בעמ' 14). לצד זאת מגולם בעיקרון זה הצורך להגן על המתדיין שכנגד שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או פלוגתא. עיקרון זה מאפשר לצד שכנגד לכלכל את צעדיו בעתיד הן באשר לענייניו הכספיים והן באשר לענייניו האישיים ללא חשש כי יוטרד פעם נוספת באותו עניין בו הוכרע הדין. כך גם פטור אותו בעל דין מלשמור את ראיותיו באותו עניין לנצח (זלצמן, בעמ' 14; עניין גת, פסקה 8). מנגד ניצב העיקרון לפיו אין מעוול נמצא נשכר בעוולתו. וכך תיאר זאת השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "כל מעשי ממשל ומינהל הניגעים במירמה - ובהם מעשי שפיטה - כמוהם כפרי שפשה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יבשה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה" (בג"ץ 706/94 רונן נ' רובינשטיין, פ"ד נג(5) 389, 415 (1999)). במסגרת עיקרון זה מצוי גם רצונה של מערכת המשפט להגיע לחקר האמת ולתקן טעויות שעשתה, תוך הכרה במגבלותיה של מערכת השפיטה (עניין כוזלי, בעמ' 559). 11. פסיקת בית משפט זה הכירה בכך כי כאשר מדובר בתרמית בהשגת פסק הדין, נקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק, ולפיכך ניתן יהיה לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך משפט חוזר אזרחי (עניין אינגסטר, בעמ' 455-456; המ' 445/80 אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1) 505, 507 (1980) (להלן: עניין אברהם); בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקות וזכויות בע"מ, פ"ד מג(1) 414 (1989) (להלן: עניין משה"ב); עניין אע'בריה; ע"א 4511/91 בוהדנה נ' כונס הנכסים הרשמי ומפרק חברת אליאנס (לא פורסם, 2.3.94) (להלן: עניין בוהדנה); ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, 371 (2003) (להלן: עניין בית טלטש); רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול (לא פורסם, 14.1.98) (להלן: עניין יהושוע שיווק); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1, 15-16 (2004) (להלן: עניין פלוני); עניין גת, פסקה 8; רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור (לא פורסם, 8.3.09) (להלן: עניין וינשטיין)). אעיר אגב הדברים כי בית משפט זה אף הרחיב והכיר עקרונית באפשרות לבטל פסק דין חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שנתגלו ללא שנטענה מרמה (ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני, פ"ד יג(2) 1497, 1501 (1959); דנ"א 79/01 עין גב- קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (לא פורסמה, 29.11.01) (להלן: דנ"א עין גב); עניין בית טלטש, בעמ' 371; עניין גת, פסקה 8). עוד נקבע כי הדרך לביטול פסק דין שהושג במרמה הינה באמצעות הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי הגשת בקשה לביטולו. בקשה כזו יש להגיש לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין שהושג במרמה (עניין אע'בריה, בעמ' 647; בש"א 7364/05 כהן נ' דגן (לא פורסמה, 25.8.05)). עם זאת, על מנת לא לפרוץ לחלוטין את עיקרון סופיות הדיון ועל מנת לאזן בין שני העקרונות נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים (ראו ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000) (להלן: ע"א עין גב); עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; רע"א 194/07 פור נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (לא פורסמה, 6.3.07) (להלן: עניין פור); רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 21.5.08) (להלן: עניין לוי)). התנאים עצמם טרם גובשו באופן מובנה, אך ניתן ללקטם מפסקי דין אשר עסקו בנושא מכיוונים שונים. אפנה כעת לסקירת כללים אלו. תנאי 1: אמינות לכאורית 12. התנאי הראשון לביטול פסק דין חלוט הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. מובן כי לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך. "עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה" (עניין יהושוע שיווק, פסקה 2). לטעמי, בדרך כלל סדר הדברים להוכחת התרמית צריך להיות כדלהלן: בשלב ראשון על מבקש הביטול להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית המבססות את טענת התרמית. לאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. הטענות בשלב זה יכולות להיות כי לא הוכחה תרמית אפילו לכאורה; או כי לא התקיימו תנאים אחרים כגון חיוניות הראיה או היותה חדשה (ועל כך בהמשך הדברים). אם נדחית הבקשה והתביעה נידונה לגופה יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי. רק לאחר מכן, אם אכן הוכחה התרמית ואף הוכחו יתר התנאים הנדרשים יינתן האישור להליך המשפט החוזר עצמו (ראו עניין אברהם, בעמ' 507; עניין בוהדנה). המטרה של תהליך זה הינה לחסוך בעלויות של הצדדים ובזמנו של בית המשפט ולא לקיים דיונים שלא לצורך. תנאי 2: חיוניות הראיה 13. אחד התנאים החשובים לביסוס עילה המצדיקה ביטול פסק דין חלוט בשל מרמה הינו תנאי החיוניות. במסגרת זו נבחנת השאלה האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה במסגרת משפט חוזר שיערך (עניין פור, פסקה ו(1); עניין לוי, פסקה ז; רע"א 7746/09 טוויל כהן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף התחנה המרכזית, פסקה 25 (לא פורסמה, 26.11.09)). ברי כי גם אם היתה מרמה אך אין בכוחה לשנות את תוצאות ההליך הראשון, הרי שאין מקום לקיומו של משפט חוזר אזרחי. תנאי 3: ראיות חדשות ושקדנות סבירה 14. הכלל השלישי הוא המצוי במחלוקת בענייננו. מובן כי אם טענת המרמה הועלתה ועמדה לנגד עיניו של בית המשפט בהתדיינות הראשונה והיא נדחתה על ידו, לא ניתן לשוב ולהעלות את טענת המרמה במסגרת תביעה לביטול פסק דין (ע"א 428/74 מלבין נ' זונטג, פ"ד כט(1) 281, 285 (1974); עניין וינשטיין, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת נאור; עניין יהושוע שיווק, פסקה 3). כמו כן נפסק כי אם בהתדיינות הראשונה דחה בית המשפט בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור שיבססו טענת מרמה, לא ניתן לעקוף החלטה זו על-ידי הגשת תביעה לביטול פסק דין המבוססת על אותן ראיות (עניין משה"ב, בעמ' 416). עם זאת, מה דינה של טענת מרמה שלא נידונה בהתדיינות הראשונה? 15. הפסיקה דורשת במקרה כזה להוכיח שהראיות המוכיחות את טענת המרמה מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה, או על ראיה החיצונית למשפט עצמו (עניין יהושוע שיווק, פסקה 2; רע"א 109/94 ברנוביץ נ' ברנוביץ (לא פורסמה, 13.4.94); עניין פלוני, בעמ' 17-18). המערער מנסה למעשה לתקוף הלכה זו ולטעון כי אין מקום לדרוש תנאי זה לצורך ביטול פסק דין שהושג במרמה, כאשר מדובר על תרמית פנימית, כאמור. לטעמי אין לוותר על תנאי זה כליל, אך יש לפרשו באופן שיאזן בין העקרונות המתנגשים בסוגיה. אבהיר את דברי. 16. כאמור, העקרונות המתנגשים בסוגיה הינם סופיות הדיון אל מול עיקרון של צדק וחקר האמת. לכאורה, כאשר מוכחת טענת מרמה על-ידי אחד הצדדים היה נכון, צודק וראוי לאפשר לו לפתוח את ההליך מחדש ולשנות את תוצאתו שעוותה בשל מרמת הצד השני או מי מטעמו, וזאת ללא קשר לרשלנותו של אותו צד בגילוי המרמה בעת ההליך או לאחריו. עם זאת, שיטת המשפט שלנו, על מגבלותיה ומשאביה המצומצמים, אינה יכולה לאפשר כלל כזה כמות שהוא, שכן כלל זה משמעותו דיונים חוזרים רבים בהליכים שנסתיימו וזאת על חשבון יעילות המערכת ודיון בתיקים חדשים המובאים לבית המשפט. מחיר זה מוצדק כאשר התגלתה מרמה שלא היה ניתן לגלותה במהלך ניהול ההליך עצמו, אך הוא מוצדק במידה פחותה כאשר היתה לבעל הדין המרומה אפשרות לגלות את המרמה בשקדנות סבירה עוד במהלך ההתדיינות הראשונה בין הצדדים. השלכה נוספת יש לכלל כזה גם על זכותו של הצד השני לא להיות מוטרד שנית באותו עניין לאחר שהסתיימו ההליכים בין הצדדים, וכן לא לחייבו לשמור את ראיותיו לעד. מובן כי אם המרמה נעוצה בהתנהגותו של הצד שכנגד הרי שמשקלו של שיקול זה אינו רב. למרות זאת יש לזכור כי בקשת ביטול יכולה להיות מוגשת גם כאשר לא היתה בהכרח מרמה על-ידי הצד השני, ולפיכך אותו צד נאלץ להיות מוטרד פעם נוספת ללא הצדקה ולהוכיח כי לא רימה. כמו כן תיתכן מרמה שלא בידיעתו של הצד שכנגד, שאז פוחתת עוד יותר ההצדקה לפתוח את ההליך בשל מרמה שהיתה יכולה להתגלות בעת ניהול ההליך המקורי. לבסוף, ולא פחות חשוב, יש לציין כי כלל כזה אף יתמרץ את בעלי הדין מלכתחילה לעשות את כל המאמצים הנדרשים למיצוי טענותיהם וראיותיהם בעת ההליך עצמו. 17. יש להזכיר כי גם במקרים אחרים עשוי להימנע מבעל דין להביא בפני בית המשפט טענת מרמה, בין שנעשתה בבית המשפט ובין שנעשתה מחוץ לו וזאת בשל טעמי יעילות וסדרי דין. כך למשל, כאשר מועלית טענת מרמה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות מאז נודעה המרמה לא ידון בה בית המשפט (סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). כך גם כאשר לא עומד בעל הדין במועדים שנקבעו בחיקוק או על-ידי בית המשפט. אמנם רשאי בית המשפט להאריך מועדים אך לשם כך נדרש טעם מיוחד, במסגרתו נדרש בעל הדין לתת הסבר למחדלו. כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין או בבא כוחו ולא בנסיבות חיצוניות לא יהיה בדרך כלל צידוק להאריך את המועד (רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסמה, 28.4.08)). כך גם באשר להבאת ראיות נוספות בערעור. המבקש להביא ראיות אלו נדרש להוכיח כי לא ידע על קיומן בעת ניהול ההליך בערכאה הראשונה וכי לא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה. "רשלנותו של בעל דין, בגינה לא הובאה הראיה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר " (רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שלוה, פ"ד נו(3) 831, 842 (2002)). אעיר, עם זאת, כי גם בנוגע להארכת מועד וגם בנוגע להבאת ראיות נוספות בערעור ישנו פתח המאפשר במקרים חריגים לסטות מההלכות הקבועות ולהיענות לבקשה למרות רשלנותו ומחדליו של המבקש (ראו דעת הרוב בע"א 105/05 דהאן נ' קסון (לא פורסם, 10.11.05); רע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין התגמולים (לא פורסמה, 6.12.07); ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389 (2004)). אלא שיש לזכור כי הפתח שהושאר צר הוא ביותר ושמור למקרים חריגים, כאשר ההלכה הכללית שמה דגש על מחדליו ורשלנותו של המבקש (ראו למשל ע"א 5747/91 שבארו נ' צבאג (לא פורסם, 6.4.95)). יתרה מכך, בקשה להארכת מועד ובקשה להבאת ראיות נוספות בערעור מוגשות בעת ניהול ההליך עצמו, ובטרם הסתיימו הדיונים בעניין. שונה הדבר כאשר מדובר בתביעה לביטול פסק דין חלוט. 18. דהיינו, לעיתים אין מנוס מליתן לשיקולים המערכתיים ולשיקולי הצדק הדיוני לגבור על שיקולי הצדק המהותי בעניין הפרטני, גם אם הדבר נעשה לא בלב קל ובניגוד לתפיסה הבסיסית שלנו שהצדק והאמת צריכים להיראות ולהיעשות. וכפי שהציג זאת השופט רובינשטיין בנסיבות אחרות, כאשר בערעור נדחתה תביעת נזיקין של לקוחה נגד בנק בשל קיומו של מעשה בית דין בהליך קודם בו נדחתה בקשת התובעת ליתן לה רשות להתגונן: "אכן, תחושת צדק אינטואיטיבית אומרת על פניה, כי פסק דין המברר את הסוגיה לגופה עדיף. ומקרה זה קשה במיוחד, כיון שבניגוד לתיקים "רגילים", בהם התשובה לשאלה 'מה היה קורה אילו היה התיק מתברר לגופו?' לוטה בערפל, במקרה שלפנינו - עקב דחיית טענת ההשתק - ניתנה תשובה בפסיקה בהתדיינות השניה. ער אני גם לחדותה של התוצאה של קביעת מעשה בית דין בכגון דא, הדומה במובן מסוים לדחיה על הסף, הכרעה המחייבת זהירות רבה, אל מול שתי כפותיהם של מאזני הצדק (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם)). ואף על פי כן, משלקה התיק ב"חטא קדמון" - ויש משמעות לביטוי "קדמון" בתולדות התיק שתיארה חברתי - לא היה מנוס, עם כל הצער שבדבר למערערת, מן ההכרעה כנתינתה" (עניין וינשטיין, פסקה ח' לפסק דינו של השופט רובינשטיין). 19. בעניין זה מעניין לערוך השוואה בין משפט חוזר בתחום הפלילי למשפט חוזר אזרחי. בעבר נדרש המבקש משפט חוזר בפלילים להציג ראיות חדשות שלא היו בפני הערכאה הראשונה ולא יכלו להיות בפניה. עם זאת, לאחר תיקון תשנ"ו שונתה הוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 כך שהוסרה דרישה זו. כיום נדרש מהמבקש להציג ראיות או עובדות נוספות שיש בהן פוטנציאל לשינוי התוצאה. כמו כן נדרש כי ראיות או עובדות אלו תקמנה תשתית ממשית המצדיקה חריגה מעקרון סופיות הדיון וכי תהיה להן אמינות לכאורית (עניין כוזלי, בעמ' 560-561). דהיינו, שני התנאים הראשונים שהצגנו, בדבר אמינות לכאורית וחיוניות הראיה, נדרשים גם לצורך קיום משפט חוזר פלילי, בעוד שתנאי השקדנות הסבירה כבר לא נדרש לאחר תיקון תשנ"ו. עם זאת, ההנחה הבסיסית היא כי אין לבצע היקש מלא בין יישום הסוגיה במשפט הפלילי לבין יישומה במשפט האזרחי. על כך כבר אמר בית משפט זה כי "ברי, כי האיזון שיש לערוך בין העקרונות המנוגדים בתחום הפלילי שונה מן האיזון הראוי לחול בתחום האזרחי. הסיבה נעוצה בחשיבותם המכרעת של כבוד האדם וחירותו בהקשר הפלילי" (ע"א עין גב, בעמ' 22). עם זאת אעיר כי היה ראוי שהמחוקק יסדיר את הסוגיה של משפט חוזר גם בתחום האזרחי, כפי שהיא מוסדרת בחוק בתחום הפלילי. 20. התנאי השלישי, אם כן, לצורך קיומו של משפט חוזר אזרחי הוא כי הוצגה ראיה שלא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגה במהלך ההתדיינות הראשונה. אמנם אני סבורה כי תנאי זה ראוי הוא באופן עקרוני, אך לצד זאת, לטעמי, יש לפרשו באופן שיתיישב עם עקרונות הצדק. לפיכך, יש לנקוט לטעמי בפרשנות מקלה עם הטוען למרמה באשר למידת השקדנות הסבירה הנדרשת ממנו, ולשים דגש בעיקר על שני התנאים האחרים הנדרשים – אמינות לכאורית וחיוניות הראיה. כך למשל, יש לזכור כי העלאת טענת מרמה במהלך ההליך כנגד צד להליך או כנגד עד הינה האשמה חמורה שלא ניתן להעלות על יסוד חשד בלבד, אלא יש לעגנה בראיה לכאורית כלשהי. לפיכך, בפסיקת בית משפט זה התקבלה בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור, כאשר ממצאי חקירה פרטית אשר ביססו טענת מירמה סופקו למערער רק לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה (ע"א 82/88 שמואלי נ' קצב, פ"ד מו(4) 129 (1992)). עוד יש לצאת מנקודת הנחה כי בעל דין אינו מעלה על דעתו במקרה הרגיל כי מסמך שהוגש במשפט הוא מסמך מזויף, ולפיכך אין הוא פועל מידית לבחינת מהימנותו של המסמך. עם זאת, באופן עקרוני, ככל שמדובר במרמה הנוגעת לעניין שבידיעתו הספציפית של הצד הטוען למרמה הנטייה תהיה לקבוע שלא מתקיים התנאי של שקדנות סבירה, אך גם זאת בהתאם לנסיבות אותו מקרה. פרשנות מקלה כזו תאזן נכונה, לטעמי, בין העקרונות המתנגשים במקרים כגון אלו. הערות נוספות 21. לאחר סקירת שלושת התנאים הנדרשים מאדם התובע ביטול פסק דין חלוט ופתיחת משפט חוזר אזרחי, ברצוני להוסיף שתי הערות הנוגעות אף הן לאיזון העדין הנדרש בין עיקרון סופיות הדיון לעיקרון האמת והצדק. הראשונה נוגעת לחריג לתנאי השקדנות הסבירה; השניה נוגעת לשיהוי בהגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. לבסוף ברצוני להתייחס בקצרה להתמודדות עם טענת המרמה במישורים אחרים מלבד המישור של משפט חוזר אזרחי ולמשפט משווה בסוגיה. חריג – אינטרס ציבורי ועוול משמעותי 22. לצד האיזון שיש לערוך במסגרת פרשנותו של התנאי בדבר שקדנות סבירה, סבורני כי יש להותיר פתח לסטייה מתנאי זה במקרים בעלי חשיבות ציבורית או עוול משמעותי לאחד מהצדדים. יש לציין כי נפסק שכוחו של בית המשפט להתיר משפט חוזר אזרחי אינו מוגבל, והשאלה היא כיצד לעצב את שיקול הדעת השיפוטי בעניין (עניין אינגסטר, בעמ' 455-456). "פסק דין שניתן על בסיס תרמית פגום הוא משורשו. סמכותם של בתי המשפט להיזקק לטענות תרמית נוגעת ליסודות ההליך השיפוטי" (עניין פלוני, בעמ' 16). לפיכך אין מניעה ליצור חריג זה לתנאים ולכללים שנקבעו בעניין. 23. סבורני כי כאשר מצטרף אל האיזון הרגיל בין עיקרון סופיות הדיון לעיקרון החתירה לאמת אינטרס נוסף, כגון אינטרס ציבורי חשוב, או עוול פרטני משמעותי, נוטה הכף לעבר פתיחת ההליך הסופי, וזאת למרות מחדליו או רשלנותו של הצד המבקש לפתוח את ההליך. לחריג זה ניתן למצוא עיגון בפסיקה קודמת של בית משפט זה בעניינים מקבילים. כך לדוגמא נפסק כי כאשר מוגשת בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור על-פי פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], התשל"ב -1972 תפחת חומרת המבחנים שנקבעו לקבלת הבקשה, וזאת מאחר "[ש]למחלוקת בין הצדדים עשויה להיות השפעה גם על ציבור רחב יותר מאשר הצדדים לסכסוך הספציפי..." (ע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ (לא פורסם, 9.10.07)). 24. מקרים נוספים מראים כי כאשר היה אינטרס ציבורי חשוב בבסיס העניין, לא היסס בית המשפט לבטל פסק דין חלוט, גם ללא בחינה של דרישת השקדנות הסבירה. כך למשל, בג"ץ 10352/05 פסחוב נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין (לא פורסם, 27.7.08) עסק בפסק דין חלוט של בית הדין הרבני אשר הכריז על שתי אחיות כיהודיות ובנות להורים יהודים. בעקבות כך הוענקה להן אזרחות ישראלית. לאחר מספר שנים עלו ספקות באשר לנכונות טענת העותרות כי הן יהודיות כמו גם באשר לאמינות המסמכים שהוגשו בעניינן. בעקבות זאת ביטל בית הדין הרבני את פסק דינו המכריז על העותרות כיהודיות. בית משפט זה קבע כי בית הדין הרבני פעל במסגרת סמכותו כאשר ביטל את פסק דינו החלוט, וזאת לאחר שהוא הושג בדרכי תרמית. כך גם במקרה בו הכריז בית דין רבני על גיורם של עותרים, ולאחר מכן התברר כי כוונותיהם היו מיסיונריות, ביטל בית הדין את גיורם של העותרים. בית משפט זה כשבתו כבית משפט גבוה לצדק קבע כי ביטול זה הינו כדין (בג"ץ 467/75 האטשינס נ' שר הפנים, פ"ד ל(3) 148 (1976)). שיהוי – הגברת הנטל 25. כתמונת מראה לחריג האינטרס הציבורי עומד מעין חריג שעניינו בשיהוי הגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. כפי שבהצטרפותו של אינטרס ציבורי נוטה הכף לטובת עיקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול (עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; עניין לוי, פסקה ז). במקרה של שיהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף (ראו בעניין וינשטיין, חוות דעתו של השופט מלצר; דנ"א עין גב)). אעיר עוד כי בעבר נפסק כי ישנה תחולה לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 על תביעה לביטול פסק דין בשל מרמה, ולפיכך גם לסעיף 7 לו הקובע כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". כך נקבע כי "האיזון שערך המחוקק בסוגיית המרמה והאונאה מתאים גם למרמה הנוגעת להליכים משפטיים בתחום האזרחי" (ע"א עין גב, בעמ' 24; עם זאת ראו דבריו של השופט (כתוארו אז) מצא בבקשה לדיון נוסף לפיהם יש להותיר שאלה זו בצריך עיון: דנ"א עין גב). התמודדות עם המרמה במישורים אחרים – המישור הפלילי, המישור הנזיקי ותקיפה עקיפה 26. לעיתים מלבד תביעה לביטול פסק הדין החלוט אין דרך אחרת להתמודדות של המרומה עם המרמה שהופעלה כלפיו. כך למשל, כפי שקרה במקרה דנן, אין מערכות האכיפה מוכנות להתערב במישור הפלילי ולפתוח חקירה בעניין המרמה או הזיוף. כמו כן במישור הנזיקי נפסקה ההלכה לפיה עדות שקר אינה עוולה נזיקית ולא ניתן לתבוע בגינה גם במסגרת עוולות נזיקיות אחרות (ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט(2) 57 (1975)). לא למותר לציין כי אחד הנימוקים לקביעת הלכה זו היה כי ניתן להתמודד עם עדות השקר הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי באמצעות ביטול פסק הדין שהושג על-ידי עדות שקר. לפיכך יש להביא בחשבון במסגרת קביעת ההלכות בנושא ביטול פסק דין אזרחי חלוט כי פעמים רבות המישורים האחרים חסומים בפני המרומה. לצד זאת אותיר בצריך עיון את הסוגיה של התמודדות עם מרמה באמצעות תקיפה עקיפה. דהיינו, האם ניתן להעלות את הטענה כי פסק הדין הושג במרמה במסגרת הליך אחר בו מבקש בעל דין להסתמך על אותו פסק דין (ראו זלצמן, בעמ' 600-601, 608-609). משפט משווה 27. הצצה אל מעבר לים מציגה תמונה לפיה גם שיטות משפט אחרות מנסות בדרכים שונות לאזן בין עקרונות הצדק וסופיות הדיון בסוגית ביטול פסק דין חלוט בשל מרמה ועריכת משפט חוזר אזרחי. במשפט האמריקאי מוסדרת סוגית ביטול פסק דין חלוט בשל מרמה ב- Rule 60(b) of the Federal Rules of Civil Procedure, הקובע כי: On motion and upon such terms as are just, the court may relieve a party or his legal representative from a final judgment, order, or proceeding for the following reasons: (1) mistake, inadvertence, surprise, or excusable neglect; (2) newly discovered evidence which by due diligence could not have been discovered in time to move for a new trial under Rule 59(b); (3) fraud (whether heretofore denominated intrinsic or extrinsic), misrepresentation, or other misconduct of an adverse party; (4) the judgment is void; (5) the judgment has been satisfied, released, or discharged, or a prior judgment upon which it is based has been reversed or otherwise vacated, or it is no longer equitable that the judgment should have prospective application; or (6) any other reason justifying relief from the operation of the judgment. The motion shall be made within a reasonable time, and for reasons (1), (2), and (3) not more than one year after the judgment, order, or proceeding was entered or taken. . . . This rule does not limit the power of a court to entertain an independent action to relieve a party from a judgment, order, or proceeding, or to grant relief to a defendant not actually personally notified as provided in Title 28, USC, § 1655 [28 U.S.C.A. § 1655], or to set aside a judgment for fraud upon the court. 28. כלל 60(b) מבחין, לפי פרשנות בתי המשפט בארצות הברית, בין מרמה "סתם" לבין מרמה כלפי בית המשפט. מרמה כלפי בית המשפט היא מושג מצומצם יותר של מרמה הכולל מרמה הנעשית על-ידי בית המשפט עצמו או על-ידי עורך דין המשמש בפניו וככזה מהווה "officer of the court". מרמה כזו מונעת למעשה מהצד השני להציג באופן מלא ואמיתי את עמדתו וטיעוניו. כך למשל בפסקי דין רבים נקבע כי זיוף או עדות שקר אינן מגיעים לכדי מרמה כלפי בית המשפט והן מהווים מרמה "סתם". לעומת זאת, שוחד או שחיתות אחרת של השופט או של חבר המושבעים יכולים להוות מרמה כלפי בית המשפט. גם מרמה אשר מעורב בה עורך הדין המופיע בפני בית המשפט יכולה לעלות לכדי מרמה כלפי בית המשפט (Sheldon R. Shapiro "Construction and Application of Provision of Rule 60(b) of Federal Rules of Civil Procedure" 19 A.L.R. Fed. 761 (2009)). להבחנה בין שני סוגי המרמה יש השלכות. כך למשל, כאשר מדובר במרמה "סתם" תביעה לביטול פסק הדין צריכה להיעשות תוך שנה אחת ממתן פסק הדין. הגבלה זו אינה קיימת ככל הנוגע למרמה כלפי בית המשפט. כמו כן, שיהוי מטעם צד המעלה טענת המרמה יכול למנוע ממנו את ביטול פסק הדין בשל טענה זו. מניעה זו אינה קיימת, לפי מרבית בתי המשפט, כאשר מדובר במרמה כלפי בית המשפט (שם). 29. נראה, אם כן, כי גם המשפט האמריקאי, ככל האמור בתרמית אותה כינינו פנימית, מנסה לאזן בין עיקרון סופיות הדיון לבין הרצון לתת מענה למקרה בו הושג פסק דין במרמה. לשם כך אין הכלל האמריקאי בוחן את התנהגות הצד שכנגד ואת שקדנותו הסבירה במהלך ההליך, אלא מעניק לכל בעל דין שנה מיום מתן פסק הדין להגיש תביעה לביטול פסק דין חלוט בשל מרמה. כמו כן מחייב הדין את המרומה לפנות תוך זמן סביר לבית המשפט ולא להשהות את פנייתו. 30. המשפט העברי, לעומת זאת, מכיל, כך נראה, תנאי של שקדנות סבירה לצורך ביטול פסק דין חלוט. הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק ז קובע בהלכות ו-ח כדלקמן: הלכה ו מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר את הדין וחוזר הדין, אע"פ שכבר נגמר הדין כל זמן שהוא מביא ראיה סותר, אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום סותר את הדין מה יעשה אם לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. הלכה ז אבל אם סתם את טענותיו אינו סותר, כיצד אמרו לו יש לך עדים אמר אין לי עדים, יש לך ראיה אמר אין לי ראיה ודנו אותו וחייבוהו, כיון שראה שנתחייב אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו אין זה כלום ואין משגיחין על עדיו ועל ראיתו. הלכה ח במה דברים אמורים כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה, אבל אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה החמת של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיתו הרי זה מביא וסותר, ומפני מה סותר מפני שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי עדים אין לי ראיה מפני שלא היו מצויין אצלי, וכל זמן שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי עדים אין לי ראיה מפני שלא היו מצויין אצלי או מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה והיה ממש בדבריו הרי זה לא סתם טענותיו וסותר, לפיכך אם פירש ואמר אין לי עדים כלל לא הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל לא בידי ולא ביד אחרים אינו יכול לסתור. 31. מדברים אלו ניתן ללמוד על גישתו הגמישה ביותר של המשפט העברי כלפי העיקרון של סופיות הדיון, גישה המאפשרת הבאת ראיות חדשות בכל עת. עם זאת, נראה כי ניתן להבין מדברי הרמב"ם כי נדרשת מבעל הדין שקידה סבירה בהבאת ראיותיו. כך אם אמר בעל הדין כי אין בידיו ראיות, אך לאחר חיובו בדין נזכר לפתע להביא ראיותיו לא תינתן לו האפשרות להציגן ויגבר עיקרון סופיות הדיון. עם זאת, אם התגלו לו ראיות שלא היה יכול לגלותן בעת הדיון, כגון שהיו עדיו מעבר לים, יוכל להביא ראיותיו למרות שהסתיים הדיון והוא חויב. יש להעיר כי נראה שדרישת השקדנות הסבירה מקלה יחסית עם בעל הדין, שכן הדוגמא למקרה בו לא יאפשרו לבעל דין להביא ראיותיו לאחר סיום הדיון הינה "שהוציא ראיה מתוך אפונדתו", דהיינו הראיה היתה אצל בעל הדין אך הוא לא עשה בה שימוש מטעמיו. מן הכלל אל הפרט 32. במקרה דנן טוען המערער, כאמור, כי חתימתו על המסמך נ/9, אשר מתעד את גביית גרסתו בנוגע לתאונה על-ידי חוקר פרטי, זויפה. מדובר, לפיכך, בתרמית פנימית. באשר לדרישת התקיימותה של אמינות לכאורית של טענת המרמה, ניתן לקבוע כי היא מתקיימת לצורך שלב זה. המערער הגיש חוות דעת של גרפולוגית מומחית אשר קבעה בסבירות הגבוהה ביותר כי החתימה על נ/9 אינה חתימתו של המערער ולא נחתמה על ידיו. כמו כן לא הועלתה כל טענה מטעם המשיבה לעניין זה. 33. בית המשפט המחוזי קבע כי מתקיים התנאי של חיוניות הראיה, אך לא מתקיים התנאי של שקדנות סבירה. אפתח תחילה בתנאי של שקדנות סבירה. המסמך הנטען כמזויף הוא נ/9. מסמך זה מתעד את ההודעה שגבה חוקר פרטי מטעם המשיבה מהמערער יום לאחר אירוע התאונה. המסמך הוצג בפני המערער בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי ביום 20.11.02, והמערער אישר שהוא מזהה את המסמך. כאמור לעיל, ככל שמדובר במרמה הנוגעת לעניין שבידיעתו הספציפית של הצד הטוען למרמה, הנטייה תהיה לקבוע שלא מתקיים התנאי של שקדנות סבירה. עם זאת, מוכנה אני לקבל כי במקרה זה אין בכך כדי לשלול את התקיימותה של דרישת השקדנות הסבירה, בהתאם לפרשנות המרחיבה שהצעתי לעיל. ברי כי אין המערער יכול בעינו שלו להבחין בזיוף חתימתו. כמו כן, המערער מאשר כי נגבתה ממנו הודעה באשר לתאונה על-ידי החוקר הפרטי יום לאחר האירוע. המערער אינו טוען כי כל המסמך זויף, אלא כי משפט מסוים מתוכו שונה או הוסף, ולפיו אינו יודע מה היתה הסיבה לנפילתו. במהלך העדות שהתמקדה באופן קצר ביותר במסמך זה, לא ניתן לצפות כי המערער ישווה בין המסמך לגרסה שמסר בעבר. בנוסף, גם לאחר מתן העדות קשה היה לצפות מהמערער כי יגלה את התרמית. מדובר, על-פי הטענה, בשינוי המסמך באופן נקודתי וממוקד, כאשר מזמן מתן הגרסה בפני החוקר הפרטי ועד למתן עדותו של המערער חלפו כארבע שנים. מתקבל על הדעת כי המערער לא זכר מה בדיוק אמר לחוקר הפרטי, ולפיכך לא חשד כי דבריו סולפו או כי חתימתו זויפה. יתכן כי סבר שבשל הבלבול שלאחר האירוע לא מסר לחוקר הפרטי את כל הידוע לו על האירוע. 34. למרות זאת, איני סבורה כי ניתן להיענות לערעור, הן בשל השיהוי בהעלאת הטענה והן בשל הספק בדבר התקיימותו של תנאי חיוניות הראיה. אפרט את עמדתי, ואפתח בעניין השיהוי. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט זה בערעור שהוגש בהליך הראשון, כבר באותה העת עלו חשדות למסמכים מזויפים. במסגרת פסק הדין הוסכם למחוק את הערעור תוך שמירת טענותיו של המערער "היה ויתברר כי המשיבה סמכה על מסמכים מזויפים בטענותיה בפני בית המשפט המחוזי" (ע"א 2471/04, מיום 19.4.05). התביעה לקיום משפט חוזר אזרחי הוגשה על-ידי המערער רק ביום 23.4.07. במצב דברים זה, בו חל שיהוי של לפחות שנתיים מהיום בו התעוררו חשדותיו של המערער בדבר זיופים ועד להגשת תביעה לביטול פסק הדין, דומני כי אין מקום להיענות לבקשה זו. יש לזכור כי טרם הוכחה באופן מלא טענת הזיוף והמרמה, וכן לא ברור האם המרמה, אם אכן בוצעה, נעשתה מטעמה של המשיבה, או על דעתו של החוקר הפרטי בלבד. לפיכך האינטרס, הן זה הכללי והן של המשיבה, בסופיות הדיון ואי הטרדתה של המשיבה בשנית באותו עניין בנסיבות שפורטו גובר. 35. יתרה מכך, לא שוכנעתי, בניגוד לעמדתו של בית המשפט המחוזי, כי מתקיים התנאי של חיוניות הראיה. בית המשפט המחוזי בהליך הראשון התרשם כי הטענה שההחלקה נגרמה משמנים שהיו באזור המדרגות נולדה בכתב התביעה. אכן, בית המשפט התבסס בקביעה זו על הדברים שאמר המערער לחוקר הפרטי בנ/9, לפיהם הוא אינו יודע מה היתה הסיבה לנפילה. עם זאת, בית המשפט הסתמך גם על חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם המשיבה, פרופ' אליצור, אשר שמע מפיו של המערער כי נפל לאחר שהטבח המחליף, יונל, הסתובב בפתאומיות והבהיל את המערער. מתיק המוצגים בהליך הראשון עולה כי מומחים נוספים שוחחו עם המערער על התאונה, וכי באף אחד מהמסמכים או מחוות הדעת לא עלתה גרסתו לפיה החליק במדרגות בשל שמנים שהיו שם. כך בחוות דעתו של מנחם אופיר, פסיכולוג קליני מטעם המשיבה; בחוות דעתו של ד"ר נפתלי מטעם המשיבה; בדו"ח הודעה על פגיעה בעבודה של המוסד לביטוח לאומי; בדו"ח חוות דעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי; ובתעודת חדר מיון אליו הגיע המערער לאחר התאונה. אמנם ניתן להניח כי לא בכל מקום נדרש המערער לספר בפירוט על אירוע התאונה, אך מאידך לא הוצגה כל תמיכה לגרסתו של המערער, בה לא נתן בית המשפט המחוזי אמון, בניגוד לעדותו של יונל, אשר ממהימנותה התרשם בית המשפט המחוזי באופן חיובי. 36. מאחר שאני סבורה כי לא התקיימו כל התנאים לצורך היענות לתביעה לביטול פסק דין חלוט ועריכת משפט חוזר אזרחי, יש לטעמי להותיר על כנה את תוצאת בית המשפט המחוזי בהליך זה ולדחות את הערעור. בנסיבות העניין הייתי מציעה שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מן הטעמים אותם פירטה חברתי השופטת ע' ארבל, ובמיוחד אלה הנוגעים לחיוניות הראיה ולשיהוי בהעלאת הטענה, מצטרף אני למסקנתה כי אין לבטל את פסק-הדין וכי אין לקיים משפט חוזר אזרחי. האינטרס של סופיות הדיון ושל הצורך למצות את ההתדיינות במועדה מומחש היטב בתיק שלפנינו. אין לקבל גישה האומרת כי בעניין זה רחב שיקול דעתו של בית-המשפט וכי תחושת הצדק – כפי שהוא מבין אותה – היא שצריכה להדריכו כשיקול מרכזי בבואו לבטל את שנעשה; תחושת "צדק" סובייקטיבית, שאינה מתוחמת בכללי דיון היא פתח לאי-ודאות ואף לשרירות-לב – ויש על-כן להישמר ממנה היטב. אני מצטרף, איפוא, לפסק-דינה של חברתי השופטת ע' ארבל. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"א באדר תש"ע (25.2.10). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07060190_B03.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il