חיים קובן נ. מדינת ישראל מע"מ ת"א

פסק-דין בתיק רע"פ 6016/06 בבית המשפט העליון רע"פ 6016/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המבקש: חיים קובן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל מע"מ תל-אביב בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.7.06 בב"ש 92155/06 שניתן על ידי כבוד השופטים ת' שפירא, ש' ברוש, ש' טימן תאריך הישיבה: י' בשבט תשס"ז (29.1.07) בשם המבקש: עו"ד יחיאל וינרוט בשם המשיבה: עו"ד ד' פורר פסק-דין השופטת ע' ארבל: זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש) בב"ש 92155/06 שבה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 70322/05 על-פי סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) ולקיום דיון בערעור לגופו של עניין. 1. המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות מע"מ ונדון לעונשים של 18 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים וקנס של 30,000 ₪ (ת.פ 12067/00, סגנית הנשיא ז' הדסי הרמן). על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיים שתי ישיבות לשם דיון בערעור. המבקש התייצב לישיבה הראשונה אך נעדר מן השנייה, ושלח תחתיו את רעייתו ואת עורך דינו. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור עקב אי התייצבות המבקש, וזאת לפי סעיף 208 לחסד"פ. יצוין, כי בית המשפט השתמש בביטוי "מחיקת הערעור", זאת אף שסעיף 208 קובע כי בית המשפט רשאי "לדחות את הערעור" בשל אי ההתייצבות. המבקש הגיש בקשה לבית המשפט קמא כי יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 208א לחסד"פ, יבטל את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור לגופו. בית המשפט המחוזי דחה כאמור בקשה זו בקובעו כי היות שהבקשה לא הראתה כל סיבה לאי התייצבותו של המבקש ומשניתנו למבקש הזדמנויות לשלם את חובו לרשויות המס והוא נמנע מלנצלן, אין מקום להיעתר לבקשה. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו. טענות הצדדים 2. בבקשתו טוען המבקש, כי היה מקום להתייחס להחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול דחיית הערעור, לפי סעיף 208א לחסד"פ, כאל פסק דין. בעניין זה מפנה המבקש לרע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 433 (2000) (להלן: עניין חילף) שבו נקבע כי לאור ההלכה שלפיה יש לסווג כ"פסק דין" כל החלטה שיפוטית שהכריעה סופית בעניין מסוים, ומשההכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהוגשה באותו עניין שמה קץ להתדיינות באופן סופי, יש לסווגה כפסק דין ולאפשר למבקש הבקשה לערער על ההכרעה בה, בזכות. לטענת המבקש, בדומה לעניין חילף, גם הבקשה שהוגשה בענייננו פתחה בינו ובין המדינה התדיינות במסגרת הליך נפרד מן ההליך הפלילי שבו הורשע, וניתנה בה החלטה ששמה קץ להתדיינות באופן סופי, ומכאן שיש לסווגה כ"פסק דין" ולאפשר לו לערער עליו בזכות. לדידו של המבקש, להוציא העובדה שבעניין חילף דובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור ואילו בענייננו מדובר בבקשה שלא לראות באי התייצבותו לדיון עילה לדחיית הערעור, אין כל הבדל בין המקרים, ומכאן שיש להחיל את ההלכה שנקבעה בעניין חילף גם על ענייננו. לגופו של עניין טוען המבקש, כי היה מקום להיעתר לבקשתו לפי סעיף 208א(א) לחסד"פ היות שמתקיימות בעניינו שתי החלופות אותן מציב הסעיף כתנאי לביטול דחיית הערעור: הייתה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות ושמיעת הערעור דרושה כדי למנוע עיוות דין. לטענתו, אי התייצבותו לדיון הייתה תולדה של מצוקתו הנפשית הקשה שנבעה מן החובות הכספיים הכבדים אליהם נקלע עקב היותו ערב לחובות אחיו שהלך לעולמו, מהתנכלות נושי האח אליו, מן האיומים שהפנו אליו הנושים, ממצבו הרפואי הקשה ומהיעדר תמיכה משפחתית שתזכה אותו בהקלה נפשית, עקב מות אביו, אמו ואחיו בשנים האחרונות. לדידו של המבקש, פסיקתו של בית משפט זה מורה כי ההצדקה לדחיית הערעור עקב אי התייצבות המערער נובעת מן ההתייחסות אל אי ההתייצבות כאל גילוי דעת מצד המערער לחזרתו בו מן הערעור שהגיש. במקרה דנן הוא שלח את אשתו ואת בא כוחו להגיע לדיון בבית המשפט ונמנע מלהגיע אליו מחמת מצוקתו הנפשית, ומכאן שאין מקום לראות בהיעדרותו מן הדיון ביטוי לרצונו לחזור בו ממנו. לבסוף טוען המבקש, כי דחיית הערעור בלא לדון בו לגופו, רק בשל אי התייצבותו לדיון, עולה כדי עיוות דין, באשר נמנע ממנו "יומו בבית המשפט" ולא הייתה לו ההזדמנות להשמיע את טענותיו. 3. בתגובה טוענת המשיבה, כי על אף שאין היא חולקת על כך שיש לסווג את החלטתו של בית המשפט המחוזי כ"פסק דין", מפסיקתו של בית משפט זה עולה, כי הדרך לתקיפת החלטה של בית משפט מחוזי שבה נדחה ערעור מכוח סעיף 208 לחסד"פ היא בהגשת בקשת רשות ערעור ולא בדרך של ערעור בזכות. לדידה, הפתרון שנמצא בעניין חילף נועד לתת מענה לבעיה שאינה מתעוררת בענייננו, היא הבעיה של היעדר הליך אחר שבאמצעותו ניתן להעמיד לביקורת שיפוטית החלטה של בית המשפט המחוזי בהליך פלילי. לטענת המשיבה, בענייננו פתוחה בפני המבקש הדרך להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ומכאן שאין טעם לחרוג מדרך זו הקבועה בחוק ולאפשר למבקש לערער בזכות. הבדל נוסף שמוצאת המשיבה בין המקרה שבענייננו לזה שנדון בעניין חילף הוא שהבקשה להארכת מועד שנדונה באותו עניין הייתה הליך ראשוני בבית המשפט המחוזי ולא הליך ערעורי, בעוד שבענייננו ההחלטה שעליה משיג המבקש היא החלטה שסיימה את הליך הערעור בבית המשפט המחוזי בפסק דין. הבחנה זו, לפי המשיבה, גוררת עמה הבדל בנוגע לדרך המתאימה להשיג על הכרעתו של בית המשפט: ערעור בזכות בעניין חילף לעומת בקשת רשות ערעור בענייננו. דיון 4. מעיון בטענות הצדדים נדמה כי לא נפלה מחלוקת ביניהם בשאלת סיווג ההליך וכי שני הצדדים רואים עין בעין את סיווג החלטתו של בית המשפט המחוזי כ"פסק דין". ברם, עיון שני בטענות מעלה כי הצדדים אינם מתייחסים לאותה החלטה. בעוד שטענותיו של המבקש מתייחסות להחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול דחיית הערעור, לפי סעיף 208א לחסד"פ, מופנות טענותיה של המשיבה לפסק הדין הראשוני של בית המשפט המחוזי, שבו נדחה ערעורו של המבקש בשל אי התייצבותו לפי סעיף 208 לחסד"פ. לאור זאת, לא ניתן להניח כי סוגיית סיווג החלטתו של בית המשפט קמא כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים ואידרש במסגרת הדיון גם לה. למען הסדר הטוב אביא את שני הסעיפים כלשונם. סעיף 208 לחסד"פ, שכותרתו "דיון בפני בעלי הדין" קובע כי- הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור לא בפניו; או, אם המערער הוא שלא התייצב - לדחות את הערעור מטעם זה בלבד. סעיף 208א לחסד"פ עוסק בביטול דחיית הערעור וקובע כי- (א) נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על פי בקשת המערער, כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. (ב) בקשה לפי סעיף זה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שהחלטת הדחיה הודעה למערער או תוך מועד מאוחר יותר שהסכים לו בית המשפט. סיווג החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול דחיית הערעור פסק דין או החלטה אחרת? 5. ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, הן בהליך אזרחי, הן בהליך פלילי כזה שלפנינו, נעוצה בשניים: ראשית, יש לבחון האם הכרעתו של בית המשפט סיימה את בירור המחלוקת הכוללת שבין הצדדים והאם הכריע בית המשפט באופן סופי ביחס לסעדים שנתבקשו במסגרת התובענה. סיום הדיון בתיק עם מתן ההחלטה יהווה שיקול מרכזי התומך בסיווגה כ"פסק דין"(ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991) (להלן: עניין חסן); ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152 (1993)). שנית, יש לבחון את תוכנה ונושאה של ההחלטה. בקשה שנושאה טפל לנושא המחלוקת העיקרית תסווג במרבית המקרים כ"החלטה אחרת". יצוין כי שלב זה של ההבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" רלוונטי בעיקר להחלטות שניתנו לאחר מתן פסק-דין (ראו: ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 768-766 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 2585 (2005) (להלן: עניין זיינלוב)). הבחנה זו טומנת בחובה משמעות רבה בשלב הערעור. הלכה פסוקה היא כי זכות ערעור נולדת אך מכוח הוראת מפורשת שבחוק ובהיעדרה אין היא זכות קנויה הניתנת לבעל דין באופן אוטומטי (ראו ע"פ 522/69 אוחנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 400 (1970) (להלן: עניין אוחנה); בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל לאזור יו"ש, פ"ד מב(1) 353 (1988); עניין זיינלוב). סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי- (א) פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון. (ב) החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין — גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין. סעיף 52 לחוק זה קובע כי- (א) פסק דין של בית משפט שלום ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי. (ב) החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. סיווג ההחלטה כ"פסק דין" מקנה אם-כן לבעלי הדין זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר, בכפוף לכך שהערעור נשמע לראשונה, בעוד שסיווגה כ"החלטה אחרת" מעניק לצד הנפגע אפשרות לערער רק בהינתן רשות. בעניינים פליליים נושאת ההבחנה משמעות רבה אף יותר לאור העובדה שזכות הערעור בפלילים קיימת לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט, רק על החלטות המסווגות כ"פסק דין" ולא על כאלה המסווגות כ"החלטה אחרת", אלא אם קיימת בדין הוראה מיוחדת המעניקה את הזכות, כמו זו שבסעיף 147 לחסד"פ הדנה בערעור על החלטה בטענת פסלות שופט, וזו שבסעיף 74(ה) לחסד"פ הדנה בערר על החלטה בעניין עיון בחומר חקירה. המבקש לערער על החלטות ביניים שניתנו במסגרתו של הליך פלילי רשאי לעשות כן במסגרת ערעור על פסק הדין שניתן בהליך העיקרי, בין אם בזכות, אם מדובר בערעור ראשון, ובין אם ברשות אם מדובר בבקשה ליתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שנייה (ראו למשל: ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 303 (1983)). הטעם העומד ביסודו של הכלל הוא הרצון לרכז את העניינים הנידונים במסגרת התיק הפלילי לכדי מסלול אחד, שבבסיסו עומד החשש מפני פיצול הליכים בלתי נסבל, התמשכות הליכים, סרבול והארכת הדיונים וכן עינוי דין נוסף לנאשם בפלילים (זוסמן, בעמ' 755). 6. עד לעניין חילף היה דינן של החלטות שניתנו על ידי בית המשפט לאחר שכבר ניתן פסק דין בהליך העיקרי, או שניתנו על-ידי ערכאת הערעור בטרם דנה בהליך גופו, הן בתיקים אזרחיים, הן בתיקים פליליים, דין "החלטה אחרת" (זוסמן, בעמ' 767; בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299 (1995); רע"פ 1290/90 דבראשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2) 997 (1990); רע"פ 62/87 זיותי נ' מדינת ישראל, תק-על 87(3) 759 (1987); ע"א 39/83 עזבון אלראי נ' ליברמן, פ"ד לח(4) 428 (1984); ע"פ 215/69 מדינת ישראל נ' שרבני, פ"ד כג(2) 71 (1969)). סיווגן של ההחלטות כ"החלטה אחרת" נעשה חרף העובדה שבחלק מן המקרים היה בהחלטות אלה כדי להביא את הדיון בתיק כולו לסיומו. בעניין חילף נקבעה כאמור ההלכה שלפיה החלטה בבקשה להארכת מועד בתיקים פליליים יש לסווג כ"פסק דין" על מנת לאפשר לצד הנפגע ממנה לערער על ההחלטה שחסמה את המשך בירור טענותיו לגופו של עניין. כמובן, בהליכים אזרחיים, שבהם ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות ביניים, נותר סיווגה של החלטה בעניין הארכת מועד כ"החלטה אחרת" (ראו למשל: רע"א 1141/04 בוזגלו נ' משמר הירדן-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, תק-על 2004(2) 1491 (2004)). 7. אכן, יש שהיעדר זכות לערער על החלטה שניתנה עובר לקיום דיון בערעור או שניתנה לאחר שניתן זה מכבר פסק דין בערעור, תותיר את בעל הדין בלא אפשרות להשיג על החלטה שניתנה בעניינו, אף שהבקשה שהביאה להחלטה נידונה רק בפני ערכאה אחת. בסיווגה של החלטה במקרים שכאלה כ"החלטה אחרת" לא יהיה כדי להגשים את התכלית בדבר ריכוז הדיון בכל הסוגיות בהליך אחד, משממילא לא מתקיים כל דיון בתיק לאחר ההחלטה. דרך אחת להתמודד עם קושי זה היא זו שננקטה בעניין חילף, ועניינה סיווג ההחלטה כ"פסק דין", על אף שלצד מאפייניה ככזו יש בה גם מאפיינים של "החלטה אחרת", ובראשם הנושא שבו היא עוסקת וחשיבותו במארג הכללי של התיק. דרך זו, המציבה במרכז את מאפינו של פסק הדין כ"סוגר הליך", ננקטה גם בתחום האזרחי בעניין חסן, בו סווגה החלטת הביניים של בית המשפט להטיל על עד שלא היה צד להליך סנקציה מכוח סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט, לאחר שמצא כי מדובר ב"עד סרבן", כפסק דין (ראו גם ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, תק-על 2007(1) 1563 (2007) (להלן: עניין נבון), שבו נקבע כי במקרה שבו מתקבלת בקשת בזיון בבית משפט השלום, קיימת זכות ערעור עליה לבית המשפט המחוזי). אחד הטעמים לסיווג ההחלטה כפסק דין ולהכרה בזכותו של "העד הסרבן" לערער עליה דומה לזה שבעטיו סווגה ההחלטה בעניין חילף כפסק דין, ובלשונו של השופט א' גולדברג- " אין מקום לתלות את זכותו של מי שנפגע מן ההחלטה להביאה לביקורת שיפוטית במעשהו של אחר, ורק אם זה יגיש ערעור בהליך "הראשי", יוכל הנפגע מההחלטה לערער. שהרי אין חולק, כי לא ראוי הוא שהחלטה (...) תישאר בגדר סוף פסוק, בלי שלנפגע מן ההחלטה תעמוד זכות עצמאית להשיג עליה לפני ערכאה גבוהה יותר" דרך שנייה להתמודד עם קושי זה, הרלוונטית לאותן החלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין, היא התייחסות אל ההחלטה כאל חלק מפסק הדין, כך שההחלטה המאוחרת "נבלעת" בתוכו ונתונה לערעור ככל רכיב מרכיביו של פסק הדין במסגרת הערעור על פסק הדין כולו (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים 1331-1325 (2003)). כך, בבש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד(4) 212 (1990) (להלן: עניין לוי) נקבע כי את ההחלטה הניתנת בבקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ואת ההחלטה המקבלת בקשה לתיקון פסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, יש לראות כחלק מפסק הדין בתיק העיקרי, ומכאן שהאפשרות לערער עליהן הולכת "יד ביד" עם האפשרות לערער על פסק הדין (ראו גם: ע"א 7024/97 עדקה נ' תמיר, פ"ד נד(5) 826 (2000)). קביעות אלו שניתנו בתחום האזרחי, יפות הן גם לתחום הפלילי. כשם שיוסבר להלן, כזו היא גם הדרך להתייחס להחלטה שניתנה במקרה שלפנינו. מן הכלל אל הפרט 8. המבקש הגיש בקשה לביטול דחיית הערעור בשל אי התייצבותו לדיון, לפי סעיף 208א לחסד"פ. דחייתה של בקשה מעין זו סותמת את הגולל על הדיון בתיק. עם זאת, בניגוד להחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בעניין חילף, ההחלטה בענייננו לא פתחה מסלול התדיינות במסגרת הליך נפרד מן ההליך הפלילי העיקרי שבמסגרתו הורשע המבקש ונגזר עונשו, כי אם התייחסה לנקודה מרכזית שנידונה בפסק הדין עצמו, שימשה כהמשך וכהשלמה לו, ועל-פי טיבה ומהותה מהווה היא רכיב מרכיביו. במצב דברים זה, סבורה אני, כי אף שאין לראות בהחלטה לפי סעיף 208א לחסד"פ "פסק דין" באשר היא עוסקת בנושא שהוא טפל לנושא פסק הדין העיקרי (על סיווג ההחלטה לביטול פסק דין כ"החלטה אחרת" ראו: בר"ע 37/74 כללביט (סוכנות לביטוח) בע"מ נ' רמד בע"מ, פ"ד כח(2) 165 (1974); ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 345 (מהדורה שמינית, 2005)), יש לראותה כחלק מפסק הדין הדוחה את הערעור מחמת אי ההתייצבות, ולבחון את אפשרות הערעור עליה במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור על פסק הדין עצמו. יוסף, כי התייחסות אל החלטתו של בית המשפט כ"החלטה אחרת" נפרדת להליך העיקרי לא תאפשר למבקש להשיג עליה, משזו ניתנה לאחר מתן פסק הדין בהליך העיקרי, דבר שיש בו טעם לפגם. בעניין זה יצוין, כי לא מצאתי שיש מקום להחיל את הלכת חילף על המקרה דנן. פסק הדין בעניין חילף ניתן על רקע הנסיבות שהיו רלוונטיות לו, במטרה לפתוח פתח לערעור על החלטה החוסמת את המשך בירור טענותיו של המבקש לגופו של עניין. כשם שציינתי במקרה אחר, סיווג ההחלטה שנדונה בעניין חילף כפסק דין לא היה דבר מובן מאליו, ועל מנת לעשות כן נדרש "מאמץ פרשני", במיוחד על רקע ההלכה כי זכות ערעור חייבת להינתן מפורשות בדרך של חיקוק ובהיעדרו היא אינה קיימת (עניין זיינלוב). אוסיף עוד, כי אף שישנם טעמים טובים לסיווג ההחלטה שנידונה בעניין חילף כפסק דין, קביעה כי הערעור על פסק דין כאמור הינו ערעור בזכות, חרף העובדה שהתיק נדון ב"גלגול שלישי" אינה, לטעמי, נקייה מספקות. נכון יותר היה לדעתי, להתייחס אל ההחלטה כאל פסק דין בהליך העיקרי, ולא כאל כזו הפותחת הליך נפרד ומנותק מן ההליך העיקרי. במקרה שכזה היה מוצא ערעורי בפני הצד הנפגע, בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור פלילי לבית המשפט העליון ובמקביל היה מתקיים שלב נוסף של סינון לפני שמיעתו של תיק בפעם השלישית, דבר שהיה מקדם את היעילות. התייחסות אל החלטה בבקשה להארכת מועד כאל פסק דין בערעור עולה בקנה אחד עם הכרעתי בעניין זיינלוב, שניתנה במקור על רקע הלכת חילף, לפיה בערעור על בקשה להארכת מועד להגשת ערעור הנידונה בבית המשפט המחוזי, די במותב של שופט אחד, ואף מובילה אליה בדרך המלך. מכל מקום, הדרך הפרשנית שננקטה בעניין חילף אינה נדרשת בענייננו, היות שההחלטה במקרה דנן ניתנה לאחר מתן פסק הדין בערעור, ולא לפניו כבעניין חילף, ומכאן שעל ידי שילובה במסגרת פסק הדין והתייחסות אליה כחלק אינטגראלי ממנו, פתוחה בפני המבקש האפשרות לבקש רשות לערער עליה במסגרת הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין כולו. אשר על-כן את הערותיי בנוגע לעניין חילף, אבקש להשאיר בצריך עיון עד לבואו של מקרה שבו ימצא בית המשפט לשוב ולדון בסוגיה. שאלת המועדים 9. התייחסות אל ההחלטה שניתנה בבקשה שהוגשה לאחר מתן פסק הדין כאל חלק מפסק הדין, עלולה ליצור קושי בנוגע למועדים הקבועים להגשת ערעור. כך, אם ההחלטה הדוחה את הבקשה תינתן לאחר חלוף הזמן להגשת ערעור, עלול המבקש לשוב ולהימצא במצב שבו אין לו אפשרות להשיג עליה. בתחום האזרחי ניתן פתרון לקושי זה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שקובעת כי- המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו -ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. הוראה מעין זו אינה קיימת בתחום הפלילי. עם זאת, כמו בהליך האזרחי, כך גם בהליך הפלילי קיים צידוק למנות את פרק הזמן שבו ניתן להגיש ערעור החל מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטול, ואין מקום לחייב את המבקש להגיש במקביל בקשה לביטול לפי סעיף 208א ובקשת רשות לערער על פסק הדין, מתוך חשש שמא יחמיץ את המועד להגשת בקשת רשות הערעור אם ימתין עד להחלטה בבקשתו הראשונה. 10. פסק הדין הדוחה את ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי ניתן ביום 12.6.06. סעיף 208א(ב) מאפשר למבקש ביטול החלטה לדחיית ערעור מחמת אי התייצבות להגיש את בקשתו תוך 15 ימים מאז שהחלטת הדחייה הודעה לו או תוך מועד מאוחר יותר שהסכים לו בית המשפט. המבקש עמד במגבלת 15 הימים והגיש את בקשתו ביום 22.6.06. ביום 6.7.06 נדחתה הבקשה וביום 17.7.06 הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור על ההחלטה, אף שציין כי הוא רואה בה ערעור בזכות ולא ברשות. עולה מן האמור, כי אף לו מנינו את פרק הזמן להגשת הערעור מיום מתן פסק הדין המקורי, עמד המבקש בפרק הזמן להגשת הערעור, הקבוע בסעיפים 200-199 לחסד"פ. דיון בבקשה גופה בקשות רשות ערעור על פסקי דין שדחו ערעור שלא לגופו של עניין 11. הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דין ב"גלגול שלישי" תינתן אך באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה). בקשת רשות לערער על פסק דין שדחה את הערעור עקב אי התייצבות המבקש לפי סעיפים 208-208א לחסד"פ אינה מקימה שאלה מעין זו. עם זאת, סבורה אני כי כשמוגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין אשר דחה את ערעורו של המבקש מנימוק שאינו "לגופו של עניין", יש מקום לשקול האם חרף היעדרה של שאלה משפטית מובהקת, ובנסיבות שבהן נראה הדבר מוצדק, לא יהיה זה ראוי להתיר לו לערער על פסק הדין ב"גלגול שלישי". לדידי, הותרת הסדק הצר שמתירה הלכת חניון חיפה לקבלת הבקשה, במקרים שבהם טען המבקש טענות לגופו של עניין רק בפני ערכאה אחת עשויה להיות במקרים מסוימים בלתי ראויה, ולצד שימור הלכה זו, שיתרונותיה ברורים, כנקודת מוצא, יש מקום בנסיבות מסוימות וחריגות להידרש לשיקולים נוספים. שיקולים מעין אלה עשויים לכלול, בין השאר, שיקולי הגינות ושיקולי צדק לצד שיקולי יעילות; הסבריו וטעמיו של המבקש לאי קיום הדרישה הדיונית שבעטיה נדחה ערעורו; חשיבות העניין הנדון ובכלל זה הנזק שייגרם למבקש עקב דחיית הערעור; וכן סיכויי הערעור להתקבל לגופו של עניין. שקילת שיקולים אלה תיצור, לטעמי, איזון ראוי יותר בין זכויותיו החוקתיות של המבקש, ובראשן זכות הגישה לערכאות, הזכות להישמע והזכות להליך הוגן, לבין האינטרסים בדבר הגבלת הדיון בערעור לנושאים משפטיים, סופיות ההליכים, ידיעת הצדדים כי עניינם הסתיים ואי הטרדת ערכאות פעם אחר פעם באותו עניין, שאין להמעיט בחשיבותם, ותגשים בצורה טובה יותר את עקרון המידתיות (ראו והשוו בהקשר אחר: בש"א 5822/05 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלמלם, תק-על 2006(2) 4479 (2006)). ואמנם, בית משפט זה קבע זה מכבר בפסיקתו, כי במקרים מסוימים רשאי בית המשפט לשקול שיקולים החורגים מהלכת חניון חיפה בשל חשיבות ורגישות העניין או כדי למנוע עיוות דין (ראו למשל החלטתי ברע"א 7682/05 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק-על 2006(4) 1115 (2006); רע"א 1099/00 בודקר נ' בודקר, תק-על 2000(1) 897 (2000)). יפים לעניין זה דברי השופט אלון ברע"א 263/88 "דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית נ' פקיד השומה ת"א, פ"ד מב(4) 418, 421 (1989), בהתייחס לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור של נישום בגין חיובו במס: "מדובר בריבו של אדם עם רשויות המס, ודחייה מוחלטת של הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור עלולה ליצור מצב, בו המחלוקת האמיתית לא תתברר כלל לפני בית-משפט. לדעתי, אין זה מן הראוי למצות את הדין שבדיון בעניינים ובנסיבות כגון אלו...סבורני, כי הנימוק האמור של נושא העניין מן הראוי שיישקל, לעיתים, כאחד השיקולים בשקילת מכלול הנסיבות(...)" כשמדובר בעניינים פליליים, העוסקים פעמים רבות בדיני נפשות, מקבלים דברים אלה משנה תוקף (ראו והשוו פסק דינו של השופט גרוניס בעניין נבון, פסקה 11 לפסק הדין). ויודגש, אין באמור כדי "להכשיר את הקרקע" לקבלה גורפת של בקשות רשות ערעור על פסקי דין שדחו ערעורים מטעמים שבדיון. כאמור, נקודת המוצא הייתה ונותרה כי רק כאשר מתעוררת שאלה משפטית המצדיקה את שמיעת התיק בפעם השלישית יש לקבל את בקשת הרשות לערער. להלכה זו יש יתרונות ברורים בכל הקשור ליעילות ההליך, לחלוקה הוגנת של המשאבים ושל זמנו של בית המשפט ולמניעת עינוי דין מבעלי דין המחכים להכרעה בתיקים אחרים. עם זאת, במקרים מתאימים בהם נוצרת תחושה כי דחיית הערעור מטעמי פרוצדורה תגרום למבקש עיוות דין או שיש בה כדי לפגוע בעיקרון הצדק לאור תוצאותיה הקשות ועל רקע הטעמים שבעטים נדחה, יהיה מקום לאפשר למבקש לערער ב"גלגול שלישי". מן הכלל אל הפרט 12. בקשת רשות הערעור הועברה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים. לאחר ששמענו את טענות הצדדים, החלטנו לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, בתגובת המדינה וכן בהחלטות ובפסקי הדין שניתנו בערכאות הקודמות מצאתי כי דין הערעור להתקבל. גזר הדין שניתן בבית משפט השלום בתיק זה בשנת 2004 ניתן בגין עבירות שהתרחשו בין השנים 1996-1994. התארכותם של ההליכים נבעה, כך לפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.7.06, בשל דחיות שונות מצד המבקש, שבמהלכן הוא ניסה להסדיר את חובו לשלטונות המס, ובשל חילופי סנגורים בתיק, כשכל אחד מבקש ארכה כדי לפעול לחיסולו של החוב. חוב המס של המבקש טרם הוסדר. בנסיבות אלה ומשהטעם להיעדרותו של המבקש מן הדיון בערעור לא נמסר לבית המשפט בעת הדיון ממנו הוא נעדר, איני סבורה כי שגה בית המשפט כשדחה את הערעור מחמת אי התייצבותו של המבקש אליו. עם זאת, סבורה אני כי במקרה דנן, לאור עונשי המאסר והקנס שנגזרו על המבקש ועל רקע מצוקתו הנפשית, הבריאותית והכלכלית הקשה, כשם שנטען, היה מקום לקבל את הבקשה לביטול דחיית הערעור, שהגיש המבקש, ולאפשר לו, חרף היעדרותו מן הדיון, להשמיע את טענותיו בערעור במועד אחר. לתוצאה זו הגעתי לאחר שמצאתי כי אין לשלול את האפשרות שאכן מצוקתו הקשה של המבקש הפכה את ההגעה לדיון בבית המשפט בעניינו לקשה מנשוא, עד אשר ביכר שלא להגיע לדיון ולשלוח תחתיו את אשתו ופרקליטו. 13. במסגרת גזר הדין, ציין בית משפט השלום את הסתבכותו הכלכלית של המבקש שנטל הלוואות בשוק האפור ונרדף עתה על-ידי הלווים המאיימים על חייו ועל חיי בני משפחתו. בשנת 2000 נפטר אחיו של המבקש, והמבקש, שלפי טענתו היה ערב לחובות האח, נותר לבדו מול הנושים. עוד קודם למות האח, הוצב ראש כרות של חזיר על סף דלת ביתו של האח, כשם שעולה מידיעה עיתונאית שצורפה לתיק, במה שנראה כאיום עליו מצד הנושים. בשנים האחרונות מתו על המבקש מלבד אחיו גם אביו ואמו, אותה סעד בתקופה שקדמה למותה. לפי קביעת בית משפט השלום, מצבו הכלכלי של המבקש בכי רע: הוא נתון בהליכי פשיטת רגל ותיקי הוצאה לפועל רבים פתוחים ועומדים נגדו. גם מצבו הבריאותי של המבקש, הסובל מאוטם בשריר הלב, ואושפז בגין כך, הינו ירוד. אמנם, אין לומר כי בכל אלה יש כדי להוות "סיבה מוצדקת" לאי התייצבותו, כאמור בסעיף 208א, ואף אין לומר כי הליכה בדרך כללי הפרוצדורה כלשונם תגרום למבקש עיוות דין. המבקש היה מודע להשלכות האפשריות של היעדרותו וחרף מצוקתו היה עליו לעשות מאמץ להגיע לדיון, ולו על מנת לעשות את הצעד הראשון בדרך לשיקום חייו. עם זאת, כאמור, יש לדעתי מקום לגלות הבנה לאי הגעתו של לדיון לאור הנסיבות שפורטו לעיל, ולו לפנים משורת הדין, ולא למנוע ממנו את זכות הטיעון בערעור, במיוחד לאור תוצאותיה הקשות של דחיית הערעור מבחינתו. תחת השימוש בדחיית הערעור דומני כי היה על בית המשפט לנסות ולרפא את הנזק שנגרם בשל הפגם הדיוני בדרך שתפגע פחות במבקש, ובכלל זה, פסיקת הוצאות (ראו: רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (2000); ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, תק-על 2006(2) 2994 (2006)). אמנם, פסיקת הוצאות בהליכים פליליים אינה דבר שכיח, הגם שאפשרי, שכן על הכף מוטלת חירותו של המבקש (ראו: ע"פ 431/62 מאפיית אילת בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד יז(2) 843 (1963); ע"פ 722/84 אלעלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 679 (1985); רע"פ 8716/06 גלזר נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 1251 (2007)). עם זאת כשפסיקת ההוצאות נועדה למנוע שימוש בכלי חמור יותר של דחיית הערעור, נראה כי מן הראוי במקרים מתאימים לשקול שימוש בכלי זה גם בהליך פלילי. כשם שנקבע זה מכבר על ידי בית משפט זה- "אמנם שומה על בית המשפט לעמוד על המשמר ולהקפיד על קיום הוראות הפרוצדורה על פרטיהן ודקדוקיהן ולמנוע את הזלזול בהן- אך החובה לעשיית דין לגופם של סכסוכים קודמת" (ע"א 84/81 גולדפרב נ' גולדפרב, פ"ד לו (3) 253, 263 (1982); ראו גם ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 (1966)). 14. אשר על-כן, אציע לחבריי להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בטענותיו של המבקש לגופן. לאור חלוף הזמן הארוך ועל מנת לא להוסיף על נזקו של המבקש, הנושא בריבית בגין החוב ההולך ותופח ככל שחולף הזמן, מורה אני, אם תתקבל עמדתי, כי הדיון בבית המשפט המחוזי יתקיים תוך פרק זמן של שלושה חודשים. ימי הפגרה לא יבואו במניין זה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום ב' באב תשס"ז (17.7.07) ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06060160_B09.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il