אלירז כהן נ. מדינת ישראל

6 בבית המשפט העליון רע"פ 60129-11-25 לפני: כבוד השופט חאלד כבוב המבקשת: אליס כהן נגד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ג' שלו) בעפ"ת 77174-05-25 מיום 22.10.2025; תשובת המשיבה לבקשה תאריך הישיבה: ב' בטבת התשפ"ו (22 בדצמבר 2025) בשם המבקשת: עו"ד גיא סגל בשם המשיבה: עו"ד לינור בן אוליאל פסק-דין האם קיימת אפשרות לערער על החלטת בית המשפט לתעבורה שבגדרה מתקבלת בקשה להארכת מועד להישפט, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ)? שאלה משפטית עקרונית זו, שניצבת במוקד בקשת רשות הערעור דנן, חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, ועל כן מצאתי לדון בבקשה כבערעור. בהתאם, המבקשת תכונה להלן המערערת. רקע וטענות הצדדים ההליך דנן נסוב על אודות ארבע בקשות שהגישה המערערת בחודש מארס 2025, בהן היא עתרה להארכת מועד להישפט בגין קנסות שקיבלה בין חודש דצמבר 2020 ובין חודש מאי 2023 (המ"ש 8005-03-25, המ"ש 8007-03-25 המ"ש 8018-03-25 ו-המ"ש 8019-03-25). בקשות אלו התקבלו בהחלטות בית המשפט לתעבורה באשדוד (כבוד השופטת, סגנית הנשיא, ה' אזולאי אדרי) מיום 22.04.2025. המשיבה הגישה ערעורים על ארבע ההחלטות האמורות (עפ"ת 77174-05-25, עפ"ת 78343-05-25, עפ"ת 78345-05-25, ו-עפ"ת 78348-05-25), אשר נדונו במאוחד. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ג' שלו) מיום 22.10.2025 – התקבלו שלושה מתוך ארבעת הערעורים ונקבע כי לא היה מקום להאריך את המועד להישפט בעניינם. לעומת זאת, אחד מן הערעורים (עפ"ת 77174-05-25) – נדחה, מהטעם שהמשיבה לא ביקשה לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט לתעבורה בעניין זה, אלא הגישה כבר כתב אישום נגד המערערת (תת"ע 3236-08-25). על כן נקבע, כי אין מקום לקבל את הערעור "באופן שלמעשה יצריך סגירת תיק נפרד". מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור, שנסובה על אודות השאלה העקרונית שפורטה בפתח הדברים – האם עמדה למשיבה זכות לערער על החלטות בית המשפט לתעבורה. ודוק: אין חולק על כך שאדם שנדחתה בקשתו להארכת מועד להישפט, רשאי להגיש ערעור על כך. ערעורים כאלו אכן מוגשים כעניין שבשגרה, מהטעם שהחלטה שכזו סותמת את הגולל על ניהול התיק. המחלוקת היא ביחס לשאלה אם אותו דין חל גם במצב שבו התקבלה בקשה להארכת המועד להישפט. טענת המערערת, בתמצית, היא כי ההחלטה להאריך את המועד להישפט היא 'החלטת ביניים' בהליך פלילי שעליה לא ניתן לערער. לשיטתה, "ההחלטה להתיר הגשת בקשה להישפט באיחור אינה מסיימת כל הליך. היא אינה מכריעה בשאלת האשמה, אינה קובעת ממצאים, ואינה יוצרת 'פסק דין'. היא מאפשרת פתיחתו של משפט שטרם החל". המערערת הוסיפה כי הדין אמנם מכיר באפשרות להגיש 'השגה' על החלטה לפי סעיף 230, אך לא קיימת אפשרות להגיש על כך ערעור. לעניין זה הפנתה המערערת לפרט 4 לחלק ד' לתוספת הראשונה א' לחסד"פ (להלן: התוספת הראשונה א'), שם נכתב כי תובע משטרתי רשאי לטפל בבית המשפט המחוזי "בהשגה על החלטה בעניין בקשה להישפט באיחור לפי סעיף 230". מנגד, המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות. נטען, כי הבקשה לא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, שכן עניינה הוא "אך באופן יישום האבחנה בין החלטה אחרת לפסק דין". לגופם של דברים, המשיבה סבורה כי ההליכים בבית המשפט לתעבורה, שלגביהם הוגשו ערעוריה, עסקו "בשאלה אחת ויחידה" – האם להאריך את המועד להישפט אם לאו. משכך, אין זה משנה אם ההכרעה שהתקבלה היא חיובית או שלילית – ההליך הסתיים. המשיבה הוסיפה וציינה כי בפועל, לאחר שמתקבלת בקשה להארכת מועד להישפט, התיק שנפתח לדיון בבקשה (המסווג כ-המ"ש) נסגר, ובמקומו נפתח תיק חדש שבגדרו מוגש כתב האישום (שמסווג כ-תת"ע). ממילא, נטען כי כל החלטה בבקשה להאריך את המועד להישפט מהווה 'פסק-דין', שעליו שני הצדדים רשאים לערער. המשיבה הוסיפה ודחתה את טענת המערערת ביחס לסיווג ההליך כ'השגה' ולא כ'ערעור', בציינה כי התוספת הראשונה א' עוסקת בסמכותו של תובע משטרתי להופיע בבית המשפט המחוזי, ולא בסמכויות הנתונות לבית המשפט המחוזי גופו. בדיון שהתקיים לפניי ביום 22.12.2025, בא-כוח המערערת חזר על טענותיו בכתובים, וביקש להדגיש את ההבדל הקיים, לשיטתו, בין מצב שבו נדחתה הבקשה להאריך את המועד להישפט – שאז ברי כי קיימת זכות ערעור כדי לעמוד על בירור שאלת האשמה; לבין מצב שבו התקבלה הבקשה להארכת מועד – שאז שאלת האשמה מתחילה להתברר לגופה, וממילא יש להמתין עד לתום ההליך כדי להגיש ערעור. באת-כוח המשיבה, מנגד, ביקשה להדגיש שני היבטים שלא באו לידי ביטוי בכתובים: ההיבט הראשון הוא שההחלטה המקבלת בקשה להארכת מועד להישפט עשויה לסיים את ההליך באופן סופי. שכן, קיימת אפשרות שהמשיבה תחליט, משיקוליה, שלא להגיש כתב אישום. במצב כזה, התיק לגופו לעולם לא יידון. ההיבט השני הוא, שלפי הנטען, קיימת תופעה של הגשת בקשות 'טקטיות' להישפט באיחור, במטרה להימנע מהצורך לעבור 'קורס נהיגה מונעת' או להימנע ממצב של פסילה מינהלית. בנסיבות אלה, המשיבה עמדה על כך שנכון שיתאפשר לה להגיש ערעור בנדון. דיון והכרעה כפי שציינתי בפתח הדברים, הבקשה לרשות ערעור מעוררת שאלה משפטית עקרונית שטרם נדונה בבית משפט זה: האם קיימת זכות ערעור על החלטה המקבלת בקשה להארכת המועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ? לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ודין הערעור להתקבל לגופו. אסביר. כידוע, במשפט פלילי לא ניתן לערער על החלטות ביניים, אלא רק על פסקי-דין, למעט מקרים חריגים שבהם החוק מתיר זאת בפירוש (להרחבה ראו: רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (17.07.2007) (להלן: עניין קובן); בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל, פסקאות 10–11 (09.08.2017) (להלן: עניין ברמלי)). בענייננו, אין חולק על כך שלא קיימת הוראת חוק מפורשת המסדירה את הסמכות להגיש ערעור על החלטה לפי סעיף 230 לחסד"פ, ועל כן עלינו להידרש לשאלה האם נכון לסווג החלטה מעין זו כ'החלטה אחרת', שעליה לא ניתן לערער בפלילים בהיעדר הוראת חוק מפורשת; או שמא עסקינן ב'פסק-דין' שעליו ניתן לערער בזכות בפני בית המשפט שלערעור? אפתח בכך שאציין כי התוספת הראשונה א' אינה יכולה לסייע בפתרון השאלה מושא ענייננו. אכן, תוספת זו מתייחסת לאפשרות של תובע משטרתי לייצג בבית המשפט המחוזי במסגרת השגה על החלטה לפי סעיף 230. עם זאת, מכך לא ניתן ללמוד דבר על השאלה מושא ענייננו – האם השגה מעין זו יכולה להיות מוגשת גם כאשר הבקשה לפי סעיף 230 התקבלה, או שמא היא יכולה להיות מוגשת רק כאשר הבקשה להארכת מועד להישפט נדחתה. כמו כן, אין בעובדה שתיק ה-המ"ש נסגר כדי ללמד על כך שמדובר ב'פסק-דין'; ובאותה מידה לא ניתן ללמוד מכך שבכותרת ה-המ"ש מתנוססת התיבה 'החלטה' על כך שמדובר ב'החלטה אחרת'. שכן, על מנת לדעת אם לפנינו 'החלטה אחרת' או 'פסק-דין', נדרשת בחינה מהותית של הדברים. כך נקבע, למשל, בעניין קובן: "ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, הן בהליך אזרחי, הן בהליך פלילי כזה שלפנינו, נעוצה בשניים: ראשית, יש לבחון האם הכרעתו של בית המשפט סיימה את בירור המחלוקת הכוללת שבין הצדדים והאם הכריע בית המשפט באופן סופי ביחס לסעדים שנתבקשו במסגרת התובענה. סיום הדיון בתיק עם מתן ההחלטה יהווה שיקול מרכזי התומך בסיווגה כ'פסק דין' [...]. שנית, יש לבחון את תוכנה ונושאה של ההחלטה. בקשה שנושאה טפל לנושא המחלוקת העיקרית תסווג במרבית המקרים כ'החלטה אחרת'" (שם, פסקה 5; ההפניות הושמטו – ח' כ'. וראו גם: עניין ברמלי, פסקאות 12–14). בענייננו, בחינה מהותית של ההחלטה המקבלת בקשה להארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ, מובילה למסקנה כי מדובר ב'החלטה אחרת'. ראשית, הכרעה זו לא מסיימת את המחלוקת בין הצדדים. אדרבה, ההחלטה, למעשה, פותחת את בירור המחלוקת בין הצדדים. שכן, עד למועד נתינתה רואים את המבקש כמי שהודה, הורשע ונשא את עונשו (סעיף 229(ח) לחסד"פ); ואילו לאחר שניתנה ההחלטה – שאלת ההרשעה הפכה להיות שנויה במחלוקת. המבקש אינו מוחזק עוד כמי שהורשע, והמאשימה רשאית להגיש נגדו כתב אישום במסגרתו תיבחן שאלת ההרשעה לגופה (כפי שאכן נעשה בענייננו במסגרת תת"ע 3236-08-25, בו הוגש נגד המערערת כתב אישום לאחר שניתנה ההחלטה להאריך את המועד להישפט). שנית, ההכרעה שבגדרה מאושרת בקשה להאריך את המועד להישפט – טפלה למחלוקת העיקרית בין הצדדים. שכן, החלטה זו נועדה לאפשר את בירור האשמה; אשמה שהיא המחלוקת העיקרית. יוצא אפוא, כי שני המבחנים שנקבעו לצורך הבחנה בין 'החלטה אחרת' לבין 'פסק-דין' מובילים למסקנה כי לפנינו 'החלטה אחרת'. זאת ועוד. החלטה בבקשה להארכת מועד להישפט, דומה מאוד במהותה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בשני המקרים, ההחלטה להאריך את המועד פותחת את ההתדיינות בין הצדדים בהליך המברר את האשמה לגופה; בעוד שהחלטה שדוחה את הבקשה להארכת מועד סוגרת את ההתדיינות בין הצדדים. נראה אפוא שניתן להקיש לגבי השאלה שבמוקד ענייננו מהדין החל ביחס לבקשות להארכת מועד להגשת ערעור – שם קיימת פסיקה ענפה של בית משפט זה. בעבר, ההלכה המקובלת הייתה שלא ניתן לערער כלל על החלטה בבקשה להאריך מועד להגשת ערעור – בין אם הבקשה התקבלה ובין אם נדחתה (ראו: ע"פ 522/69 אוחנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 400 (1970); ב"ש 96/81 שטרייט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3)27 (1981); רע"פ 62/87 זיותי נ' מדינת ישראל (16.09.1987); רע"פ 165/89 דגן נ' מדינת ישראל (26.04.1990); רע"פ 1290/90 דבראשוילי נ' מדינת ישראל (06.05.1990); בש"פ 7811/95 זגורי נ' מדינת ישראל (20.12.1995)). ואולם, הלכה זו השתנתה בעניין חילף (רע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 433 (2000)). באותו עניין נקבע, כי החלטה שלא להאריך את המועד להישפט מהווה פסק-דין. ביסוד פסק הדין עמד ההיגיון הבא: "הטעם להלכה זו הוא, שיש לאפשר לבעלי-דין לערער על הכרעה שיפוטית שניתנה בעניינם אף אם הכרעה זו לא הוכתרה פורמאלית כ'פסק-דין', אם בפועל בעלי-הדין אינם יכולים עוד להשיג עליה. שכן, שלילת אפשרות הערעור מנוגדת לעיקרון המקובל במשפטנו, שלפיו יש לאפשר ביקורת נוספת על כל הכרעה שיפוטית. עיקרון זה מיועד למנוע טעויות שאינן בנות תיקון, ולהגביר את הוגנותו של ההליך המשפטי" (שם, בעמוד 436). בהמשך, נקבע בעניין זיינלוב, כי הערעור יידון בפני דן יחיד (ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל (09.06.2005)). מנגד, החלטת בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, פותחת את ההתדיינות המשפטית בין הצדדים, ולכן היא מהווה 'החלטה אחרת' שעליה לא ניתן לערער עד למתן פסק-הדין בהליך. ואכן, עד כמה שידיעתי משגת, לא מוכרת דוגמה שבה המדינה הגישה ערעור על החלטה להאריך את המועד להגשת ערעור פלילי. הנה כי כן, גם ההשוואה בין החלטה בבקשה להארכת מועד להישפט לבין החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, מובילה למסקנה שלפיה ניתן להגיש ערעור רק על החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להישפט, ולא על החלטה המקבלת בקשה שכזו. כאמור לעיל, המשיבה טענה בדיון שהתקיים לפניי כי ההחלטה להאריך את המועד להישפט עלולה לסיים את ההתדיינות בין הצדדים, שכן לעתים עשויה להתקבל החלטה שלא להגיש כתב אישום בתיק. ברם, גם במקרים מעין אלו, סגירת ההתדיינות בין הצדדים לא נובעת מההחלטה להאריך את המועד להישפט; אלא מהחלטת המאשימה שלא להגיש כתב אישום. ומכאן לטענת המשיבה כי לעתים מוגשות בקשות להארכת מועד להישפט מטעמים טקטיים כאלו ואחרים, ועל כן נכון שיתאפשר להגיש על כך ערעור. שלוש תשובות לדבר: ראשונה, המשיבה רשאית, מבחינה פורמלית, להעלות את כל טענותיה ביחס להחלטה שהאריכה את המועד להישפט בגדרי הערעור בסיום ההליך הפלילי, ככל שאכן יוחלט לבסוף לזכות את הנאשם בגדרי המשפט שיתנהל נגדו. שניה, חזקה על בתי המשפט לתעבורה שיביאו במניין שיקוליהם גם את המניעים הטקטיים להגשת הבקשה להישפט באיחור, ככל ששיקולים מעין אלו אכן עמדו ביסוד הבקשה (לעניין השיקולים הרלוונטיים להחלטה אם להאריך את המועד להישפט, ראו, למשל: רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (30.10.2014)). שלישית, טענות מעין אלו – ביחס לדין הרצוי – לא יכולות להקים זכות ערעור במקום שהמחוקק לא מצא להקנות זכות שכזו. סיכומו של דבר. כאשר מתקבלת החלטה להאריך את המועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ, לא ניתן להגיש ערעור על החלטה זו, שהיא החלטת ביניים במשפט פלילי, וזאת עד לסיום ההתדיינות בין הצדדים בגדרי פסק-הדין שיינתן במשפט לגופו. משמעות הדברים היא שככל שהמשיבה תחפוץ לערער על החלטה שכזו, היא תוכל לעשות כן רק בסיום ההליך הפלילי המתנהל נגד הנאשם. מן הכלל אל הפרט בענייננו, כאמור, בית המשפט המחוזי נכנס בעובי הקורה; דן בתנאים שצריכים להתקיים על מנת שתאושר בקשה להארכת מועד להישפט; והגיע למסקנה כי תנאים אלו לא התקיימו במקרה דנן. ברם, משהגעתי למסקנה כי יש לסווג את החלטת בית המשפט לתעבורה כ'החלטת ביניים', הרי שלמשיבה לא עמדה זכות ערעור על ההחלטה, ועל כן יש לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. סוף דבר: החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כבערעור, ולקבל את הערעור לגופו, במובן זה שייקבע כי למשיבה לא עמדה זכות לערער על החלטות בית המשפט לתעבורה באשדוד. ממילא, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי – מבוטל; והחלטת בית משפט לתעבורה להאריך את המועד להישפט שבה למקומה. עם זאת, ובכפוף לאמור בפסקאות 22–23 לעיל, טענות הצדדים ביחס להחלטת בית המשפט לתעבורה שמורות להם לאחר שההליך הפלילי יגיע לסיומו. ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ו (15 פברואר 2026). חאלד כבוב שופט