חיים עמר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 60/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 60/12 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: חיים עמר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 7.12.2011, בת"פ 8290/08, שניתן על-ידי כב' השופט א' ביתן בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין; עו"ד שרון חזות בשם המשיבה: עו"ד סיוון רוסו פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8290-08, אשר ניתן על-ידי כב' השופט א' ביתן, ביום 7.12.2011. בפסק דינו הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של הצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו 4 שנות מאסר בפועל, וכן, שנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו, ובלבד שלא יעבור עבירה כלשהי מסוג פשע. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין. עובדות כתב האישום 2. במהלך השנים 2005 עד 2008, עבד המערער כשכיר בעסק "חי חלפים לרכב דרום", שנמצא באזור התעשייה בנתיבות (להלן: העסק) ובמהלך שנת 2008, אף התגורר במקום. ביום 12.10.2008, קיבל המערער מכתב פיטורין המודיע לו על תום העסקתו, החל מיום 1.1.12008. 3. ביום 22.11.2008, בשעה 23:44 או בסמוך לכך, הגיע המערער ברכבו מסוג סיאט קורדובה (להלן: הרכב), לעסק, וזאת, במטרה להציתו. המערער החנה את רכבו בקרבת מקום, נכנס לעסק באמצעות מפתח שהיה ברשותו, והצית בו אש בשלושה מוקדים שונים, באמצעות חומר דליק. בסמוך לאחר השעה 23:50, נמלט המערער מהמקום באמצעות רכבו. האש שהוצתה, התפשטה ממרכז העסק אל עבר חלקו הקדמי וחלקו האחורי, ובשל עוצמת האש, קרסה הגלריה שבמרכזו. כוחות כיבוי אש שהוזעקו למקום, הצליחו לכבות את הדליקה. הכרעת דינו של בית משפט קמא 4. לאחר שמיעת ראיות, קבע בית משפט קמא בהכרעת דינו, כי "השכל הישר, מחייב את המסקנה, שהיא מעבר לספק סביר, שהנאשם הוא שהצית את העסק". בית המשפט ביסס את הרשעתו של המערער על צבר ראיות נסיבתיות שעמדו נגדו, ואלו הן: מסקנותיו של חוקר השריפות 5. מסקנותיו של פנחס בסט, חוקר השריפות בשירות כבאות באר שבע (להלן: חוקר השריפות), אשר חקר את שריפת העסק, וקבע כי העסק אכן הוצת; כי העסק לא נפרץ עובר להצתתו; וכי המצית נכנס אליו מאחת מדלתות החזית באמצעות מפתח. בית משפט קמא מצא כי עבודתו של חוקר השריפות הייתה מקיפה ויסודית, וכי ממצאיו, אשר נתמכו בראיות אובייקטיביות נוספות, היו הגיוניות ומתבקשות. סרטי מצלמות האבטחה שהיו באזור העסק 6. סרט ראשון, צולם על-ידי מצלמת אבטחה הממוקמת בבית העסק של יאיר אברהם, אשר נמצא בקרבת העסק (להלן: סרט בית העסק הסמוך). הסרט שהוגש לבית משפט קמא, הועתק מצג המחשב בבית העסק הסמוך באמצעות מצלמת וידאו, על-ידי השוטר עודד יונה, אשר העיד בבית המשפט כי צפה בסרט המקורי, וכי לא ניתן היה להעתיקו למדיה אחרת. חוקר השריפות העיד בבית המשפט כי הוא צפה בסרט המקורי שבו נראה רכב לבן המגיע לאזור העסק, חונה, ומדלת הנהג יוצאת דמות, בשעה 23:18. הסרט המועתק הוצג בפני המערער בעת שנחקר במשטרה, והוא אכן הודה כי הרכב המופיע בו, הוא שלו, וכי הוא זה שיצא ממנו. 7. סרט שני, צולם על-ידי מצלמת האבטחה של תחנת הדלק שנמצאת בקרבת העסק (להלן: סרט תחנת הדלק). בסרט זה צפה השוטר אליחי דורון בתחנת הדלק עצמה, לאחר שנודע לו אודות קיומו של הסרט. השוטר דורון ציין בדו"ח שכתב (ת/12), בין היתר, כי ביום 22.11.2008, בשעה 23:47, הופיע רכב לבן שנסע לכיוון העסק. לאחר כארבע דקות, בשעה 23:51 אותו רכב לבן נסע במהירות מהמקום, וכשלוש דקות לאחר מכן, בשעה 23:54, נראה עשן המתמר לכיוון מצלמת האבטחה. ביום 2.12.2008, הועתק הסרט ממצלמת האבטחה של תחנת הדלק, באמצעות החסן נייד (Disk On Key) ותוכנו נצרב לשני דיסקים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, והתקבלו כמוצג (ת/18), בהסכמת ההגנה. לאחר צפייה בסרט תחנת הדלק, קבע בית משפט קמא כי תיאורו של השוטר דורון, בדו"ח שסומן ת/12, משקף את המתועד בסרט, אם כי הזמן המדויק של הגעת העשן לכיוון מצלמת האבטחה, היה 23:55:08 ולא 23:54. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי מצלמת האבטחה בתחנת הדלק לא צילמה את העסק עצמו, אלא אזור הנמצא במרחק מה מן העסק, ואף זאת בהפרשי זמן מסויימים. בית המשפט המחוזי קבע כי על-פי הנתונים העולים מסרט תחנת הדלק מיום 22.11.2008, ניתן לקבוע כי מהרגע שהמערער הגיע לעסק ועד שעזב אותו, חלפו כארבע דקות; וכי מהרגע שהמערער עזב את העסק ברכבו ועד שהמצלמה תיעדה עשן באזור המצולם על ידה, חלפו פחות מארבע דקות "כאשר ברור שהעשן עצמו יצא מהעסק עוד קודם לכן ולקח לו זמן מסוים להגיע לאזור שצולם". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי, מצפייה בסרט תחנת הדלק, ניתן ללמוד כי העשן לא נע במהירות וכי הוא נצפה באזור תחנת הדלק, במשך דקות ארוכות. 8. סרט שלישי, צולם על-ידי מצלמת אבטחה של העיר נתיבות, המוצבת על מגדל המים בעיר (להלן: סרט מגדל המים). המצלמה מצלמת במחזוריות קבועה, של אחת לכשלוש דקות, מספר אזורים, כאשר אחד מהם, הוא איזור התעשייה בו ממוקם העסק. לפי עדותו של מר ארז תדהר, מנהל יחידת האבטחה של העיר נתיבות (להלן: תדהר), התקבלו ביום 22.11.2008, במוקד העירוני דיווחים על שריפה באזור התעשייה. מאוחר יותר, פנתה אליו המשטרה בבקשה לבדוק האם מצלמות האבטחה המצלמות את איזור האירוע, קלטו דבר מחשיד. תדהר צפה בסרט המצלמה המוצבת במגדל המים, אשר צולם ביום האירוע, ומצא כי בשעה 23:44, הופיע אל מול העסק רכב לבן, ממנו יצאה דמות לבושה בגדים כהים, הנכנסת לעסק. תדהר העתיק על גבי דיסק קטע מסרט המצלמה, המתחיל כארבעים דקות לפני השעה 23:44, ומסרו אישית לידי המשטרה. הדיסק הוגש לבית המשפט המחוזי וסומן ת/14. בעדותו בבית המשפט הסביר תדהר, כי בעת העתקת הקטע שצולם במצלמה, שעת הצילום, שמופיעה בקטע המקורי, אינה מופיעה בקטע המועתק, ובמקומה מופיע מונה עצמאי (להלן: המונה). תדהר ציין כי כאשר בקטע שהעתיק הופיע מונה של 36:44, השעה בקטע המקורי הייתה 23:44. לאחר שצפה בסרט המצלמה ממגדל המים, קבע בית משפט קמא כי המצלמה במגדל המים סורקת 18 מוקדים שונים, וביניהם את העסק, במחזוריות של 2.5 דקות, וכי העסק נראה בסרט 18 פעמים, כאשר בפעם ה-18 העסק נצפה כשעשן סמיך יוצא ממנו. בית משפט קמא ציין כי ב-12 מתוך 14 הפעמים הראשונות בהן צולם העסק, הוא נראה כשחזיתו הקדמית פנויה מכלי רכב ואנשים, ואילו בפעם ה-15 בה צולם, במונה 36:41, מופיע רכב לבן, חונה בחזיתו הקדמית, ואדם לבוש שחורים הולך לכיוון הכניסה אליו. יצויין, כי המערער הודה במשטרה (ת/4) כי הרכב המצולם במונה 36 הוא רכבו. בית משפט קמא המשיך וקבע כי בפעם ה-16 בה צולם העסק, במונה 39:12, הרכב הלבן נותר כשהוא חונה במקום. בפעם ה-17 בה צולם העסק, במונה 41:42, הרכב הלבן כבר אינו חונה בחזיתו של העסק, וכאשר דופן הפח של העסק, שעד כה הופיע בכל הצילומים בצבע בהיר, נראה בפעם זו כשהוא כהה ומעורפל, בשל קיומו של עשן. בפעם ה-18 בה צולם העסק, במונה 44:12, לא נראה איש או רכב בקרבת העסק, ועשן רב וסמיך מתמר ממנו. מניתוח הנתונים שעלו מסרט תחנת הדלק למד בית משפט קמא כי המערער שהה בעסק, בעת הרלבנטית, במשך כארבע דקות. מצירוף נתון זה עם הנתונים העולים מסרט המצלמה במגדל המים, קבע בית משפט קמא כי המערער עזב את העסק במונה 40:20, דהיינו, פחות מדקה וחצי לפני צילום העסק בפעם ה-17 (מונה 41:42), על-ידי המצלמה הממוקמת על מגדל המים. לנוכח העובדה כי הצילום, באמצעות המצלמה הממוקמת במגדל המים, נעשה בתדירות של אחת ל-2.5 דקות, ובשים לב לכך שבפעם ה-18 בה צולם העסק, במונה 44:12, נראה עשן סמיך ורב, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה כי העשן הצטבר במקום, במשך זמן מה קודם, לצילום העסק בפעם ה-17, דהיינו, פחות מדקה וחצי מרגע שהמערער עזב את המקום. בית משפט קמא דחה את טענת המערער בנוגע להפרשי הזמנים המופיעים על גבי הסרטים שתיעדו המצלמות השונות, וקבע כי יש חשיבות לזמן המשוער של ההתרחשויות, ולזמן שחלף בין עזיבת המערער את העסק לבין המועד בו עלה העסק באש. הודעות המערער במשטרה 9. בית משפט קמא קבע כי בדברי המערער, בהודעה שמסר במשטרה ביום 7.12.2008, שעה 13:07 (ת/13), לפיהם הגיע לבת-ים בערב אירוע ההצתה "לפני השעה 12 בלילה", יש משום טענת אליבי שקרית. זאת, לנוכח הודעתו הראשונה, אותה מסר ביום 3.12.2008 (ת/3), לפיה באותו ערב הגיע לעסק "לפני חצות", וכאשר, בהתאם לנתוני סרטי המצלמות השונות, הגיע המערער ברכבו לעסק, פעמיים, בשעות 23:18 ו-23:44. המניע לביצוע העבירה 10. בית משפט קמא קבע כי הראיות שהוצגו בפניו, הנוגעות למעמדו של המערער בעסק (שכיר או שמא שותף) סותרות הן, ואין חובה להכריע בעניין זה מהטעם שגם אם תתקבל טענת ההגנה, לפיה המערער היה שותף בעסק יחד עם נפתלי עמר (להלן: נפתלי), אין בה כדי לשלול קיומו של מניע. וממילא, כך קבע בית המשפט, קיומו של מניע איננו יסוד מיסודות העבירה והוכחתו איננה תנאי להרשעה. הוצאת פרטי ציוד יקרים מהעסק 11. בית משפט קמא קבע כי הודאתו של המערער לפיה, יום לפני אירוע ההצתה הוא הוציא מהעסק, בו התגורר, ציוד יקר ערך אשר היה שייך לו (ת/13), תומכת במידה מסוימת בגרסת התביעה. 12. בהכרעת דינו, דחה בית משפט קמא את התזה החילופית שהועלתה על-ידי המערער, לפיה קיימת אפשרות כי אדם אחר, שהחזיק מפתח לעסק, היה במקום, בדיוק במועד שהמערער נכנס אליו, המתין ליציאתו של המערער ושרף את העסק, מיד כשיצא המערער. נקבע, כי תזה זו רחוקה מהמציאות ואין לה כל בסיס, כל שכן, כאשר אין כל יסוד לחשוב שנפתלי, שהוא האדם היחיד שהחזיק במפתח לעסק, פרט למערער, היה מעורב בהצתה. זאת, כאשר עדותו של נפתלי, לפיה, עם היוודע דבר השריפה יצאו הוא ואשתו, מביתם לעבר המקום, התקבלה על-ידי בית המשפט כעדות נאמנה ומהימנה. עוד נקבע, כי יש לעדות זו חיזוקים שונים, וביניהם: סרט תחנת הדלק; העובדה שלמחרת ההצתה פנה נפתלי לבעלי עסקים שכנים וביקש לבדוק האם נקלט דבר מה במצלמות האבטחה המותקנות בהם; בכך שנפתלי פנה מיוזמתו למשטרה והניע אותה להגיע למחזיקי המצלמות; ובכך שנגרם לנכס אשר הוצת, שהיה שייך למשפחתו של נפתלי, נזק שאין עליו פיצוי, משלא היה מבוטח. בית משפט קמא קבע, כי לאור תשתית ראייתית זו, ההיגיון והשכל הישר מחייבים את המסקנה כי המערער הוא זה שהצית את העסק, וזאת מעבר לספק סביר. גדר דינו של בית משפט קמא 13. ביום 7.12.2011, גזר בית משפט קמא את דינו של המערער, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש. בית המשפט עמד על חומרת מעשיו של המערער וציין כי נסיבות ההצתה, והעובדה שהמערער הצית אש בשני מוקדים, והשתמש במאיץ בעירה חזק, מלמדים על כוונתו לגרום לנזק חמור. בית המשפט התייחס לעוצמת האש ולנזק שגרמה, וציין, כי לולא תגובתם הנמרצת של הכבאים, הייתה האש מתפשטת למבנים נוספים, והנזק שנגרם היה גדול אף יותר. כמו כן, בית משפט קמא נתן את דעתו לכך שהמערער כפר במיוחס לו; נותר בעמדתו המכחישה; ולא נטל אחריות על מעשיו מבלי שהביע כל חרטה. נקבע, כי חומרת מעשיו של המערער, תוצאותיו של המעשה והסכנה הרבה הטמונה בהצתת אש במבנה, מחייבות ענישה משמעותית, שתהווה גמול מתאים למערער על מעשיו ותרתיע אחרים. 14. בין שיקוליו לקולא, הביא בית משפט קמא את גילו הצעיר של המערער; את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות; את העובדה שחלק גדול מהרשעותיו הקודמות התיישן וכי הוא טרם נדון למאסר בפועל; את המצוקה בה היה נתון המערער עובר להצתה, כשאיבד את מקום עבודתו ומקום מגוריו; את העובדה שבזמן ההצתה העסק לא היה פעיל ועמד למכירה; וכן את העובדה שבסופו של דבר, לא נגרמו פגיעות בנפש או נזקים לעסקים אחרים. לבסוף, השית בית משפט קמא על המערער 4 שנות מאסר בפועל, וכן שנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו, ובלבד שלא יעבור כל עבירה מסוג פשע. תמצית טענות המערער בערעור על הכרעת הדין 15. המערער טוען בערעורו כי סלעי המחלוקת העיקריים בין הצדדים מצטמצמים לשני נושאים בלבד: האחד, זהות המצית, והשני, מעמדו של המערער בעסק, דבר המשליך, לדידו של המערער, על טענת המשיבה בדבר המניע שעמד מאחורי המעשה. אשר לשאלת זהותו של המצית, חולק המערער על מסקנותיו של בית משפט קמא, המבוססות על סרטי מצלמות האבטחה שהיו באזור העסק, וטוען כי היות שהאירוע התרחש בעונת החורף, יותר מסביר להניח כי במועד זה נשבו רוחות במהירות גבוהה, אשר גרמו לעשן לנוע במהירות רבה יותר, מכפי שסבר בית המשפט, לאחר שצפה בסרט תחנת הדלק (ת/18). המערער הוסיף וטען כי חיזוק לטענה, כי באותה עת נשבה רוח לא קלה, ניתן למצוא בקביעת בית משפט קמא לפיה, העשן הנראה בסרט המצלמה ממגדל המים (ת/14), אינו מתמר אנכית מעל העסק, אלא נע אופקית מאזור העסק. בהתייחס למסקנות בית משפט קמא, המבוססות על ניתוח סרטי מצלמות האבטחה שהיו באזור העסק, טוען המערער כי ניתוח הממצאים היה צריך להיעשות באמצעות חוקר השריפות, שעל יסוד מומחיותו, ניתן היה לבצע ניתוח מקצועי ומבוסס יותר של סרטים אלו. 16. המערער העלה את האפשרות לפיה, מי שהצית את העסק נכנס למתחם דווקא מהכניסה האחורית, אשר אינה מבוקרת על-ידי אף לא אחת ממצלמות האבטחה, המתעדות את העסק. אפשרות נוספת, אותה העלה המערער, היא כי מאן דהוא (שאינו המערער) הספיק להיכנס לעסק מבלי שמצלמת האבטחה ממגדל המים תתעד את כניסתו. בהסתמך על אפשרויות אלה, טען המערער כי לא ניתן לקבוע, באופן חד משמעי, כי הוא היחיד שנכנס לעסק, עובר לאירוע. 17. המערער הוסיף עוד, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי המערער שיקר בחקירתו במשטרה בנוגע לשעת הימצאותו בעסק ביום האירוע. לטענת המערער, בית משפט קמא התייחס לאמרה מאוחרת שלו, היינו להודעתו מיום 7.12.2008, שעה 13:07 (ת/13), אך מדובר בהתבטאות שהיא בבחינת פליטת קולמוס גרידא. כראיה לכך, הפנה המערער להודעתו המוקדמת יותר, מיום 3.12.2008 (ת/3), בה סיפר לחוקריו כי ביום האירוע הגיע לעסק לפני שעת חצות. כמו כן, הפנה המערער להודעתו מיום 7.12.2008, שעה 14:47 (ת/4), בה אישר לחוקריו, לאחר צפייה בסרט מצלמות האבטחה, כי הגיע לעסק לקראת שעת חצות. 18. אשר לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה הוצאת פרטי ציוד יקרים מהעסק תומכת במידה מסוימת באשמתו, טען המערער כי נתן לכך הסבר בהודעתו מיום 7.12.2008 (ת/13). לגרסתו של המערער, הוא התבקש על-ידי נפתלי להוציא את חפציו מהעסק עד ליום 23.11.2008. המערער הפנה, בהקשר זה, להודעתו של נפתלי מיום 3.12.2008 (נ/6), בה אישר כי המערער ביקש ממנו להמשיך ולהתגורר בעסק עד ליום 23.11.2008, והוא (נפתלי) הסכים לכך. 19. אשר לשאלת מעמדו של המערער בעסק, חזר המערער על טענתו, לפיה לא עבד כשכיר בעסק, אלא היה שותף בו יחד עם נפתלי, וכי בשל חובות כספיים של השניים, נרשמה חגית לסרי, גיסתו של נפתלי, (להלן: חגית) כבעלת העסק. נטען, כי עדויותיהם של עדי התביעה, חגית ונפתלי מדליקות "נורות אזהרה" בנוגע למעמדו בעסק, וכי דיון בהן מעורר תהיות וספקות בנוגע לאשמתו. המערער הוסיף כי לשאלת מעמדו בעסק ולשאלת המניע לביצוע העבירה יש חשיבות רבה, שכן יש בהן כדי להשליך על הממצאים והמסקנות העולים מהראיות הנסיבתיות, עליהן ביסס בית משפט קמא את הכרעתו. 20. עוד טוען המערער כי ההחלטה לסגור את העסק ולמוכרו נעוצה בסכסוך שהתפתח בינו לבין נפתלי על רקע חשדו של המערער, כי נפתלי מעלים ממנו כספים ומנהל את העסק בצורה כושלת. לשיטתו של המערער, ניסיונו של נפתלי להסתיר את המניע שהיה לו לשרוף את העסק, הוא זה שגרם לנפתלי לטעון בכזב, כי לא היה בינו לבין המערער כל סכסוך. המערער הוסיף וטען כי תכולת העסק הייתה מבוטחת, כאשר המוטב בפוליסת הביטוח הייתה חגית. לכן, הגורמים העשויים להפיק תועלת משריפת העסק, ואשר ייהנו מכספי הביטוח, הם חגית וגיסה נפתלי. אשר לעובדה שמבנה העסק, אשר היה שייך למשפחתו של נפתלי, לא היה מבוטח, טוען המערער כי היות שהתגלע סכסוך בין בני משפחתו של נפתלי בנוגע לנכס, שיעור הנזק שנגרם לנפתלי כתוצאה משריפת המבנה אינו משמעותי, כפי שסבר בית משפט קמא. לטענת המערער, שריפת העסק המיוחסת לו, עומדת בניגוד גמור להתנהגותו עובר לאירוע, המלמדת כי רצה בהמשך הפעלתו של העסק. על כך, ניתן ללמוד, לטענתו של המערער, מעצם העובדה כי הוא הביא משקיע פוטנציאלי אשר נפגש עם נפתלי, לצורך רכישת חלקו בעסק. לאור האמור לעיל, טוען המערער, כי יש לקבל את הערעור המופנה כנגד הכרעת דינו של בית משפט קמא ולזכותו מהאשמה שיוחסה לו. תמצית טענות המערער בערעור על חומרת העונש 21. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משהחמיר עימו יתר על המידה, בגוזרו עליו תקופת מאסר ארוכה. זאת, מבלי להתייחס לפרק הזמן הממושך בו שהה במעצר בית, וכן בתנאים מגבילים אחרים; ללא שנשקלה העובדה כי מדובר במאסרו הראשון; וללא מתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות. המערער הינו המפרנס היחיד של משפחתו והוא תומך בהם כלכלית וגם רגשית, בעקבות נכותה הנפשית של רעייתו. עוד טוען המערער, כי בית משפט קמא סטה מרף הענישה המקובל במקרים דומים ובנסיבות דומות, מבלי שהייתה כל הצדקה לסטייה זו. לטענת המערער, היה ובית המשפט ידחה את ערעורו על הכרעת הדין, הרי שיש להקל משמעותית בעונשו, ולהעמידו על רף התואם את מדיניות הענישה, במקרים כגון דא. תגובת המשיבה 22. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 25.7.2012, טענה המשיבה, כי הכרעת דינו של בית משפט קמא מבוססת, בחלקה הגדול, על קביעות מהימנות ועובדה, ולפיכך אין כל מקום להתערב בה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לאפשרויות החילופיות אותן הציג המערער באשר לזהות המצית, אין כל אחיזה בחומר הראיות שבתיק, דבר שאינו מותיר כל אפשרות אחרת, מלבד האפשרות, לפיה, המערער הוא המצית. 23. אשר לשאלת מעמדו של המערער בעסק והשלכתה על סוגיית המניע, סומכת המשיבה את ידיה על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה, גם בתרחיש בו מתקבלת טענת המערער כי הוא היה שותף בעסק, אין בכך כדי לבטל את האפשרות לקיומו של מניע. בהקשר זה הדגישה המשיבה, כי המערער ונפתלי הם היחידים שהחזיקו במפתח לעסק, ובית משפט קמא שלל, מכל וכל, את האפשרות לפיה נפתלי היה המצית, בהתבסס על התרשמות בית המשפט ממידת מהימנותו, ובהתבסס על ראיות החיזוק שפורטו בעניינו. לפיכך, ביקשה המשיבה לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין. 24. לעניין העונש, עמדתה של המשיבה היא כי אין בגזר הדין כל חריגה מרמת הענישה בעבירות דומות, וכי בית משפט קמא גזר את עונשו של המערער, לאחר שנתן דעתו לכלל הנסיבות לקולא ולחומרה. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 25. הכרעת הדין בעניינו של המערער, מושתתת כולה על ראיות נסיבתיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, ועל המסקנות שהסיק מתוך ראיות אלו. יודגש, בהקשר זה, כי גם עדויותיהם של העדים השונים, אשר העידו בפני בית משפט קמא, הם בבחינת ראיות נסיבתיות, שכן אף לא אחד מהם ראה את המערער כשהוא מצית את העסק. במצב דברים זה, עיקר המחלוקת, הן בבית משפט קמא והן בפנינו, נסבה סביב שאלת זיהויו של המערער, כמי שביצע את העבירה נשוא כתב האישום. 26. בפתח הדברים ראוי להזכיר, כי ככלל, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, שהרי הערכאה הדיונית היא זו בעלת היכולת להתרשם, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מהעדים שהופיעו לפניה, דבר המאפשר לה לתור נאמנה אחר "אותות האמת המתגלים במשך המשפט" (כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). בכך בא לידי ביטוי יתרונה הברור של הערכאה הדיונית על-פני ערכאת הערעור (ראו, לעניין זה, ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' טראבין (לא פורסם, 3.11.2008) (להלן: עניין טראבין); ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2012) (להלן: עניין סגל)). יחד עם זאת, להבדיל מקביעת העובדות עצמן, כאשר מדובר במסקנות של הערכאה הדיונית המבוססות על קביעותיה העובדתיות, אין לערכאה הדיונית יתרון על-פני ערכאת הערעור. במקרים מעין אלו, הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אינו חל, וככל שמדובר במסקנות שהוסקו מראיות נסיבתיות, מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור יהיה רחב יחסית (ראו, לעניין זה, עניין סגל, פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (לא פורסם, 22.4.2010), פסקה 6 לפסק דינם של השופטת מ' נאור והשופט י' דנציגר (להלן: עניין רבינוביץ)). 27. בענייננו, הרשעתו של המערער מבוססת על יסוד ראיות נסיבתיות. כידוע הוא, כי ראיה נסיבתית הינה ראיה שממנה ניתן, על דרך ההיסק ההגיוני, להגיע למסקנה בדבר קיומה של עובדה הטעונה הוכחה (ראו, למשל, ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 577, 587 (2003) (להלן: עניין בן שלוש); ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2008) (להלן: עניין ג'ורן); יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה 791 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)). בית משפט זה עמד, לא אחת, על כך, שכוחן של ראיות נסיבתיות, כמוהו כמשקלן של ראיות ישירות וכי ניתן לבסס עליהן הרשעה (ראו, למשל, ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.5.2007); ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2008) (להלן: עניין סראבוניאן)). יחד עם זאת, נקבע כי הדבר יעשה לאחר שבית המשפט נתן את דעתו למכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו והעמיד את הסבריו של הנאשם, במבחן ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, ולאחר זאת הגיע למסקנה, יחידה וחד משמעית, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם (ראו, למשל, עניין סראבוניאן, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' אלון; עניין סגל, פסקה 21 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). 28. לעיתים, עשויה הרשעה בדין להתבסס על מקבץ של ראיות נסיבתיות, שגם אם בכל אחת מהן, כשלעצמה, לא די כדי להוכיח את האשמה, משקלן המצטבר מכריע את הכף ומוביל להרשעה. יפים לעניין זה, דברי השופט י' דנציגר, לפיהם: "לא נדרש להראות שכל אחת מהראיות הנסיבתיות בפני עצמה מספיקה להרשעת הנאשם. המסקנה המרשיעה יכולה להתקבל מצירופן של מספר ראיות נסיבתיות, אשר לכל אחת מהן בנפרד כוח 'מחשיד' בלבד, אם הן משתלבות זו בזו כך שמשקלן המצטבר הינו משקל ראייתי מפליל המבסס הרשעה בדין. זאת ועוד, ייתכן גם שלכל אחת מהראיות ניתן לספק הסבר תמים וסביר, אולם כאשר בוחנים את צירופן יחד לא ניתן עוד לספק הסבר תמים וסביר. לפיכך, ככל שהראיות רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר זו בזו, מתחזקת המסקנה המרשיעה ונחלשת חזקת החפות של הנאשם, ועל הנאשם לספק הסבר אלטרנטיבי סביר למכלול הנסיבות." (עניין סגל, פסקה 21. וראו גם, ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004); עניין סראבוניאן, פסקה 6 לפסק דינו של השופט א' א' לוי; קדמי, בעמ' 806-804). ויודגש, כי הספק הסביר, שיש בו כדי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגד הנאשם, אינו יכול להתבסס על אפשרות חלופית היפותטית או על מערכת נסיבות תיאורטית, אלא על אפשרות ממשית, שהסתברותה אינה אפסית, כך שהמסקנה, בדבר אשמתו של הנאשם, לא תוכל לעמוד על רגליה (ראו, לעניין זה, ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.1997); ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2012)). 29. ומהכלל אל הפרט. לאחר בחינת כלל הראיות ושמיעת טיעוני הצדדים, מתחייבת המסקנה כי אין מקום להתערבותנו בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא בדבר אשמתו של המערער, ואין כל יסוד לתזה החילופית שהעלה. סבורני, כי מסקנותיו של בית משפט קמא מעוגנות בחומר הראיות והן עולות בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. בית משפט קמא ביסס את הכרעתו על מקבץ של ראיות נסיבתיות אשר יש, במשקלן הכולל, כדי להכריע את הכף ולהביא להרשעת המערער. בכלל ראיות אלו, ניתן למנות את ממצאי חוקר השריפות, אשר בדיקתו נמצאה מקיפה ויסודית, ומסקנותיו הגיוניות ומתבקשות; את העולה מסרטי האבטחה שצולמו מבית העסק הסמוך, מתחנת הדלק, וממגדל המים, לאחר שהגורמים אשר צפו בסרטים המקוריים עמדו על מהימנותם; את הודעות המערער במשטרה, וטענת האליבי השקרית שהעלה באחת מהן, לפיה בערב האירוע הגיע למלון בבת-ים יחד עם בחורה "לפני השעה 12 בלילה" (הודעת המערער מיום 7.12.2008, שעה 13:07 (ת/13), שורות 88-82); וכן את העובדה המחשידה, לפיה המערער הוציא פרטי ציוד יקרים מהעסק, יום לפני אירוע ההצתה. 30. סרטי מצלמות האבטחה שהוצגו בפני בית משפט קמא מלמדים כי עובר למועד ההצתה הגיע למקום העסק רכב לבן, כאשר מדלת הנהג יצאה דמות, אשר שהתה במקום כארבע דקות. עוד עלה, כי מהרגע, שאותה דמות עזבה את העסק באמצעות הרכב, ועד הפעם הראשונה שהמצלמות תיעדו עשן המתמר באזור המצולם על ידן, חלפו פחות מארבע דקות. יתרה מכך, בית המשפט הסיק, כי לאור הצטברות העשן במקום, כפי שזו נחזתה בעת הצפייה בסרט מגדל המים, עברה פחות מדקה וחצי, מרגע שאותה דמות עזבה את המקום ועד שהתמר העשן לראשונה. את הנלמד מסרטים אלו יש לבחון במבט כולל, יחד עם יתר הראיות הנסיבתיות, היינו: העדר המחלוקת כי המערער הוא אותה דמות שנחזתה בסרטים; האמור בעדותו של חוקר השרפות, לפיה העסק לא נפרץ וכי המצית נכנס אליו באמצעות מפתח; בצירוף העובדה כי המערער מסר כי הוציא ביום שלפני ההצתה ציוד אישי יקר ערך; ובהינתן העובדה כי נפתלי, אשר עדותו נמצאה מהימנה, לא ביצע את ההצתה בעצמו, בהתאם לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא. 31. סבורני, כי הראיות הנסיבתיות במקרה דנן משתלבות זו בזו ומחזקות האחת את רעותה. מסכת ראייתית זו מציבה את הכרעת דינו של בית משפט קמא על קרקע מוצקה ומובילה למסקנה יחידה וחד משמעית, לפיה המערער הוא העומד מאחורי הצתת העסק. אין לטעמי, כל ממש בתזות האלטרנטיביות שהעלה המערער, ובכללן, האפשרות לפיה אדם אחר, שהחזיק במפתח לעסק ואשר לא נקלט באף לא אחת ממצלמות האבטחה, שהה בעסק בזמן שהמערער נכנס אליו, המתין ליציאתו של המערער והצית את העסק מיד כשיצא המערער מהמקום. המדובר באפשרות דמיונית שאין לה כל בסיס ותשתית ראייתית. כך גם, אין כל סבירות בטענה, שהושמעה בשפה רפה על-ידי בא כוח המערער, כי נפתלי היה מעורב בהצתה, שעה שהנכס אשר הוצת היה שייך למשפחתו, ולא היה מבוטח (וזאת אף אם תכולת העסק הייתה מבוטחת, כפי שטוען המערער); כאשר עדותו נמצאה על-ידי בית המשפט כנאמנה ומהימנה; וכן לאור העובדה כי הוא פנה מיוזמתו למשטרה ואף הניע אותה להגיע למחזיקי המצלמות. מן הראוי להבהיר, כי אין מניעה להעלות תרחישים חלופיים לאלו שהוצעו על-ידי המשיבה, באשר להתרחשויות עובר להצתה, ואולם על תרחישים אלו להיות מעוגנים בראיות המבססות חלופה סבירה. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן, בציינו כי: "אין די בהעלאתה של אפשרות חלופית, שאיננה מעוגנת במציאות, על-מנת לערער את מערכת הנסיבות, לפיהן הורשע המערער וליצור בה ספק סביר. לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה למסכת הראיות, אשר הסתברותה 'סובסטאנטיבית ולא אפסית'... ואשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער." (ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2005), עמ' 7. וראו גם, ע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2010); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2011)). כפי שהובהר לעיל, החלופות אשר הוצגו על-ידי בא כוח המערער אינן מתיישבות עם מסכת הראיות בתיק, ואין בהן כדי לבסס תזה חלופית, סבירה והגיונית. 32. אשר לטענתו של המערער, בדבר מעמדו כשותף בעסק, הרי שאין בה כדי להועיל לו. זאת, שכן אף אם אכן היה המערער שותפו של נפתלי בעסק, אותו נאלץ לעזוב בעל כורחו, וספק אם כך היה הדבר, אין בכך כדי לפגום בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. בית משפט קמא לא נדרש להכריע בין הגרסאות, בנוגע למעמדו של המערער בעסק, הן מכיוון שאין בכך כדי לשלול קיומו של מניע, שעיקרו רצון לנקמה בשל הרחקתו משותפות זו, והן לנוכח העובדה כי הכרעה בסוגיית המניע אינה נדרשת במקרה דנן, שכן היא אינה חלק מיסודות העבירה. נזכיר, כי המניע משמעו, אותה המוטיבציה או היצר הפנימי העשויים להביא אדם לידי ביצוע עבירה, וכי, ככלל, אין למשפט הפלילי עניין במוטיבציה המיוחסת למבצע העבירה. יפים, לעניין זה, דברי הנשיא בדימוס מ' שמגר, בציינו כי: "המחוקק אף פטר את הערכאה השיפוטית מן החובה להתחקות אחרי המניע בעת בחינת יסודותיה של העבירה, שהרי קיומו או העדרו אינו מעלה ואינו מוריד לעניין האחריות הפלילית... אי-ידיעת המניע או הבנתו החלקית בלבד אינן פוטרות מן האחריות הפלילית, אם הוכחו המעשה הפלילי והמחשבה הפלילית הדרושה. אין המדובר בתנאי-שאין-בלעדיו, ויודעים אנו אל נכון לאור ניסיוננו, כי לא אחת נותר המניע, כדוגמת הרקע העובדתי המלא, כאשר הוא אפוף ולוט בערפל, המתפזר רק לעיני השותפים לסוד." (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 234 (1984). וראו גם, ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, 279 (1990); ע"פ 9275/06 אבו מוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010), פסקה 9; ע"פ 9878/09 מדינת ישראל נ' רמי מוסא (לא פורסם, 20.9.2010), פסקה 18). אשר על כן, גם אם תתקבל הטענה, כי לא הוכח קיומו של מניע גלוי, המיוחס למערער, אין בכך כדי לפגום בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא, שבסיסן מוצק ואיתן, כפי שפורט לעיל. לאור האמור, ומשלא נמצאה כל עילה להתערבותנו בהכרעת דינו של בית משפט קמא, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין 33. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, בהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו, למשל, ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 6095/10 יחיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.7.2012); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012)). סבורני, כי מקרה זה אינו נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בעונש, שכן לא ניכרת בגזר הדין כל סטייה ממדיניות הענישה הראויה. 34. במקרה שלפנינו, שקל בית משפט קמא את כלל השיקולים הנוגעים לעניין, ואיזן ביניהם כראוי. מחד גיסא, התייחס בית משפט קמא לחומרת מעשיו של המערער; לכך שנסיבות ההצתה מלמדות כי בכוונתו היה לגרום לנזק חמור; וכן לכך שהמערער כפר במיוחס לו, נותר בעמדתו המכחישה, לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע כל חרטה. מאידך גיסא, נתן בית משפט קמא את דעתו לגילו הצעיר של המערער; לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות; לעובדה שחלק גדול מהרשעותיו הקודמות התיישן וכי הוא טרם נדון למאסר בפועל; למצוקה בה היה נתון המערער עובר להצתה, כשאיבד את מקום עבודתו ומקום מגוריו; לעובדה שבזמן ההצתה, העסק לא היה פעיל ועמד למכירה; וכן לעובדה שבסופו של דבר, לא נגרמו פגיעות בנפש או נזקים לעסקים אחרים. 35. על רמת הענישה בעבירות דומות של מעשי הצתה, ניתן ללמוד מע"פ 6463/11 ברדוגו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.6.2012) שם אושר עונש של ארבעים חודשי מאסר לריצוי בפועל, שהושת על מערער אשר הורשע בעבירה של הצתת מכונית, ועבירות תעבורה שונות. במקרה אחר, דחה בית משפט זה ערעור על עונש של ארבעים ושניים חודשי מאסר לריצוי בפועל, אשר הוטל על מערער שהורשע, בעקבות הודאתו, בהצתת תחנת משטרה (ע"פ 1925/11 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2011)). ברוח דומה, קיבל בית משפט זה, בע"פ 180/93 מדינת ישראל נ' עבדאללה (לא פורסם, 18.4.1994), את ערעור המדינה על קולת עונשו של נאשם שהצית שלוש מכוניות, והעמיד את תקופת המאסר על שלוש וחצי שנות מאסר בפועל, חלף עשרים ושבעה חודשי מאסר שהשית עליו בית משפט קמא (לרף הענישה, ראו גם, ע"פ 181/93 מדינת ישראל נ' באסם אבו ברביה (לא פורסם, 18.4.1994); ע"פ 9700/05 שלמה עבו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2006); ע"פ 2360/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2012)). 36. לאור האמור, סבור אני, כי על אף שהעונש שהוטל על המערער עומד על הצד הגבוה במתחם הענישה, הרי שלאור נסיבותיו של המקרה ובהעדר סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת, אין בטענות המערער כדי להוביל להקלה בעונש שהושת עליו. אין להקל ראש בחומרת מעשי המערער, אשר הצית בית עסק בכוונה לגרום לנזק חמור, מבלי שקיבל כל אחריות על מעשיו ואף לא הראה כל סימן לחרטה. על אף השיקולים לקולא, אשר נלקחו בחשבון בעת גזירת הדין, יש ליתן את משקל הבכורה לאינטרס הציבורי המחייב תגובה ענישתית הולמת, לכל מי שמעורב במעשי הצתה, ולשיקולי הגמול וההרתעה. 37. על כן, מתבקשת המסקנה כי בית משפט קמא לא החמיר בעונשו של המערער יתר על המידה, וסבורני כי בנסיבות העניין, העונש שהושת עליו הינו הולם ומאוזן, ויש לדחות את הערעור גם על גזר הדין. 38. לאור העולה מן המקובץ, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ב בחשון התשע"ג (‏7.11.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12000600_I03.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il