עאסלה נ' שר האוצר-משרד האוצר ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותר: אחמד עאסלה נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר-משרד האוצר 2. הרשות הפלסטינית 3. AHLIA INSURANCE 4. אלסונדוק אלפלסטיני- הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תא עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד דקה מוסא פסק-דין השופט א' שטיין: במסגרת העתירה דנן, מבקש העותר כי נוציא מלפנינו צו על-תנאי אשר יורה למשיב 1, שר האוצר, להתייצב וליתן טעם "מדוע לא יעשה שימוש בסמכות שהוענקה לו מכוח סעיף XI(8) לנספח V (פרוטוקול בנושא יחסים כלכליים) להסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, ו/או מכוח סעיף 16 לחוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסכמים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה-1994, ו/או מכוח כל דין אחר, ויקזז מכספי הרשות הפלסטינית כספי פיצויים בגין נזקי גוף אשר נפסקו לעותר במסגרת ת"א 55491-09-19 בבית משפט השלום ירושלים, בעקבות פגיעתו הקשה של העותר בתאונת דרכים". ואלה העובדות הנדרשות לענייננו, כפי שנטענו בעתירה. ביום 24.6.2019 נפגע העותר בתאונת דרכים בעת שעבר במעבר חצייה בעיר חברון, וכתוצאה מהתאונה נותר נכה לצמיתות. ביום 14.9.2021 ניתן פסק דין בתביעה אותה הגיש העותר נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ונגד המשיבה 3, חברת הביטוח הפלסטינית בה היה מבוטח הנהג שפגע בעותר (ת"א (שלום י-ם) 55491-09-19, השופט א. סילברמן, ס"נ) (להלן: פסק הדין). במסגרת פסק הדין נקבע, לענייננו, כי המשיבה 3, חברת הביטוח הפלסטינית, חבה לעותר פיצויים בסך של 220,000 ש"ח. בהתאם לאמור במכתב שנשלח לבא-כוחו של העותר ביום 22.11.2022 על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים (להלן: מכתב הפרקליטות), ביום 3.1.2022 פנה העותר לפרקליטות מחוז ירושלים בבקשה להורות על ביצוע תשלום הסכום בו חויבה המשיבה 3 בפסק הדין, בדרך של קיזוז מהכספים אותם מעבירה מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. במועד שאינו מובהר בעתירה פנתה המשיבה 3 לעותר והצהירה לפניו כי היא מעוניינת לשלם את חובה באמצעות המחאות. תחילה הוצע לעותר שהתשלום יועבר ב-12 המחאות, לאחר מכן בשש המחאות, ולבסוף הוצע לו שהתשלום יועבר לידיו בשלוש המחאות. מסיבות שלא הובהרו בעתירה כל צורכן, העותר מתנגד לקבלת התשלום באמצעות המחאות, ועומד על כך כי התשלום יועבר בהעברה בנקאית לחשבון נאמנות שהוקם לטובת תשלומים אלה. כן נאמר בעתירה שביום 27.10.2022 הוגש פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אולם התברר שלהליך זה אין תוחלת – זאת, מאחר שלמשיבה 3 אין נכסים בשטח ישראל מהם ניתן להיפרע, ואף "הובא לידיעתו של בא כוח העותר שיש תיקים רבים שמתנהלים נגד המשיבה 3". ביום 22.11.2022 נשלח לבא-כוח העותר מכתב הפרקליטות, בו נמסר לו כי הוחלט שלא להמליץ לשר האוצר להפעיל בעניינו של העותר את סמכות הקיזוז שבידיו. נאמר שם כי שר האוצר אכן משתמש לעתים בסמכות הקיזוז המוקנית לו במקרים בהם ישנו קושי באכיפת פסק דין נגד גורמים ברשות הפלסטינית, אולם מדובר "בסוגיה מדינית מובהקת, הכרוכה ביחסי החוץ והביטחון של מדינת ישראל ויורדת לשורשם, וככזו – שיקול הדעת המוקנה לשר האוצר בעת שקילת הפעלתה הוא שיקול דעת רחב ביותר." כן נאמר במכתב הפרקליטות, כי בהתאם למידע שנמסר מהגורמים הרלבנטיים ברשות הפלסטינית – מידע שכאמור נתמך בהצהרתו של העותר עצמו – העותר סירב להסדר תשלום שהוצע לו על-ידי המשיבה 3. נמסר לעותר כי בנסיבות אלה "לא מתקיימת התשתית המשפטית המתאימה על מנת להמליץ לשר האוצר על קיזוז מכספי הרשות הפלסטינית". לבסוף, הובהר לעותר כי "ככל שתגיע [הכוונה לעותר – א.ש.] עם החברה [הכוונה למשיבה 3 – א.ש.] להסדר תשלום וחברת הביטוח לא תעמוד בו, תשובת המדינה תיבחן מחדש". נגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו, במסגרתה נטען כי סמכותו של שר האוצר להורות על קיזוז כספים הינה סמכות שבחובה; כי ההחלטה שלא לבצע את הקיזוז התקבלה "משיקולים זרים ופסולים"; וכי ההחלטה שלא לקזז את הכספים אינה סבירה ואינה מידתית. דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותנו. כאמור במכתב הפרקליטות, החלטה בדבר קיזוז מכספי הרשות הפלסטינית כרוכה בשיקולי מדיניות-החוץ של המדינה – ובאלו אין אנו מתערבים אלא במקרי קצה חריגים, אם בכלל (ראו והשוו: בג"ץ 8542/18 אקרמן נ' ממשלת ישראל, פסקאות 6-4 (9.12.2018)). בענייננו-שלנו, הוחלט כאמור שלא להפעיל את סמכות הקיזוז כל עוד לא מיצה העותר את דרכי הגבייה האחרות. החלטה זו הינה סבירה ומידתית לחלוטין; ובוודאי שלא ניתן לתארה כחריגה קיצונית ממתחם הסבירות. גם בשאר טענות העותר לא מצאתי ממש. סעיף 16(ב) לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994, קובע כי "שר האוצר רשאי להורות על קיזוז [...]". כעולה מלשון הסעיף, וכמשתמע מההקשר המדיני-ביטחוני שבו נטועים שורשיו, עסקינן בסמכות שבשיקול-הדעת, ולא בסמכות שבחובה. העותר ממילא לא הצביע על הטעמים שלשיטתו-שלו הופכים את הסמכות האמורה לסמכות שבחובה. באשר לטענות העותר אשר מייחסות למשיבים, או למי מהם, שיקולים זרים ופסולים – טענות אלו נטענו בעלמא ומבלי להישען על אסמכתאות. אזכיר שבמכתב הפרקליטות הובהר לעותר שפתוחה בפניו האפשרות לפנות בשנית בבקשה לקיזוז כספים, לאחר שימצה את האפשרות לממש את חובו בדרכים חלופיות. חזקה היא כי בקשתו זו של העותר, לכשתוגש, תִשַקֵל בלב פתוח ובנפש חפצה. סוף דבר – העתירה נדחית בזאת על הסף. נוכח נסיבותיו של העותר, ולפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט' בטבת התשפ"ג (‏2.1.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23000060_F01.docx בל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il