דוד ייני בע"מ נ. ענבל בית הלחמי ריבן, עו"ד מנהלת מיוחדת

6 1 בבית המשפט העליון רע"א 5999/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשת: דוד ייני בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. ענבל בית הלחמי-ריבן, עו"ד מנהלת מיוחדת 2. עזבון המנוח עמנואל הקייני ז"ל 3. כונס הנכסים הרשמי 4. נילי למדן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.6.2021 בפש"ר (מחוזי ח"י) 601/00 שניתנה על ידי כבוד השופטת ב' טאובר – סג"נ בשם המבקשת: עו"ד יוסף ברינט בשם המשיבה 1: בעצמה בשם המשיב 2: עו"ד נביל מטר בשם המשיב 3: עו"ד שרית ליפשיץ גריידי בשם המשיבה 4: עו"ד יואב אניספלד פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 30.6.2021, בפש"ר (מחוזי חי') 601/00 (סגנית הנשיא ב' טאובר), שבה נקבע כי הערת אזהרה שנרשמה לטובת המבקשת – תימחק מן המרשם, וכי יוארך המועד להגשת תביעת החוב מטעם המבקשת. רקע עובדתי אלו עיקרי העובדות הדרושות להכרעה בהליך זה: בשנת 1985 נחתם הסכם בין מר עמנואל הקייני ז"ל, לבין המבקשת, חברת 'דוד ייני בע"מ' (להלן: חברת ייני). על-פי ההסכם, התחייבה חברת ייני לטפל בכל העניינים הדרושים להשלמת בנייתו של בניין מגורים ברחוב אידר 48 בחיפה (להלן: הנכס), ובמכירת הדירות שעתידות לקום בו. בתמורה לכך, התחייב עמנואל להעביר לידי חברת ייני, סך של 14% מהתמורה שתשולם על-ידי רוכשי הדירות. לאחר שחברת ייני שילמה את חובותיו של עמנואל לעיריית חיפה, חזר בו עמנואל מן ההסכם, והחל לטפל בעצמו בענייני הנכס; הן בקידום הבנייה, הן במכירת הדירות. נוכח ההפרה, ביצעה חברת ייני שתי פעולות. תחילה, דאגה כי תֵרשם הערת אזהרה לטובתה (הערה מיום 18.3.1987), ובהמשך, במהלך שנת 1988, גם הגישה תביעה אזרחית נגד עמנואל. לימים הועברה התביעה להכרעת בורר, בהסכמת הצדדים. בפסק הבורר, נדחו רוב טענותיה של חברת ייני, אך לצד זאת נקבע, כי עמנואל ידרֵש להשיב לחברת ייני את הכספים ששילמה עבורו לעיריית חיפה, בנוסף על פיצוי סמלי, בגין הפרת ההסכם. ביום 12.4.1994 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' נאמן) את פסק הבורר. עמנואל לא פרע את חובו, ועל כן, פנתה חברת ייני לביצוע פסק הבורר באמצעות ההוצאה לפועל. במסגרת זו, נעשו כמה ניסיונות לגבות את החוב, אך אלה עלו בתוהו. לבסוף, נואשה חברת ייני מגביית החוב, ותיק ההוצאה לפועל נסגר. לאחר זמן-מה, ביום 26.1.1996, הלך עמנואל לעולמו. ביום 12.1.2001, בחלוף כ-4 שנים נוספות, הוציא בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון) צו שיפוטי, שלפיו עזבונו של עמנואל ינוהל על-פי דיני פשיטת הרגל, ועל מנהל העיזבון יחולו כל החובות החלות על נאמן בפשיטת רגל. ואכן, ביום 3.6.2001 מונה עו"ד נביל מטר לשמש כמנהל העיזבון. באותו שלב, על אף שהחזיקה בפסק דין חלוט נגד עמנואל, ומסיבה שלא הובררה, נמנעה חברת ייני מלהגיש תביעת חוב למנהל העיזבון. חלפו-עברו אי-אלו שנים, וביום 16.7.2013 מונתה המשיבה 1, עו"ד ענבל בית הלחמי-ריבן, למנהלת מיוחדת, לצורך רישום הנכס כבית משותף (להלן: המנהלת המיוחדת). באותה עת, ניצבו בפניה כמה וכמה מכשולים, שהיקשו על רישום הבית המשותף, והביאו להתמשכות ההליך, על פני שנים ארוכות. ביום 20.4.2020 פנתה המנהלת המיוחדת לבית המשפט של פשיטת רגל, בבקשה למתן הוראות, לגבי מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת חברת ייני. במסגרת זו נטען, כי הערת האזהרה לא נועדה להבטיח זכויות קנייניות בנכס, ועל כן, יש להורות על מחיקתה, ובכך לסלול את הדרך להשלמת רישום הנכס כבית משותף. ביום 30.6.2021 החליט בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ב' טאובר), כדברים האלה: "אין מחלוקת וזו היא נקודת המוצא, כי הערת האזהרה נרשמה לטובת [חברת ייני], להבטחת פירעון חוב כספי [שעמנואל] חייב [לחברת ייני], זאת להבדיל מהערת אזהרה שנועדה להבטיח זכות קניינית בנכס. [...] בהינתן האמור, ברי כי [חברת ייני] אינה יכולה לטעון לזכויות קנייניות בנכס או בדירות שנבנו בו. לצד זאת, אין מחלוקת כי הליכי רישום הנכס כבית משותף אינם מתקדמים, לשיטת המנהלת המיוחדת בשל קיומן של הערות האזהרה הרובצות על הנכס, לרבות זו שרשומה לטובת [חברת ייני], וכן אין מחלוקת כי [חברת ייני] לא פעלה להגשת תביעת חוב במסגרת תיק הפש"ר של [העיזבון] תוך שעמדה לה בטוחתה, ואולם בעניין זה קיימת גם מחלוקת אם [חברת ייני] יודעה אודות הליכי הפש"ר של העיזבון. בנסיבות אלה, נדמה כי קבלת בקשת המנהלת המיוחדת בדרך של חיוב [חברת ייני] להסכים למחיקת הערת האזהרה תוך ויתור על הבטוחה שבידיה, אינה יכולה להתקבל. יחד עם זאת, סבורני כי ראוי לאזן בין זכויותיהם של הצדדים על דרך התניית מחיקת הערת האזהרה באישור מתן הארכת מועד [לחברת ייני] לצורך הגשת תביעת חוב לפי מעמדה כמי שמחזיקה בבטוחה של הערת אזהרה. פתרון זה יש בו כדי לקדם את הליכי רישום הנכס כבית משותף, תוך שמירה על זכויותיה של [חברת ייני] בהתאם לדיני הנשייה המקובלים בהליכי פשיטת רגל. תוצאה זו עומדת גם בקנה אחת עם דעת הרוב בעניין שולמן, שעוסק כאמור בהערת אזהרה שלילית שנרשמה על זכויות במקרקעין של חייב, כדי להבטיח פירעון חוב כספי". נפסק אפוא, כי "הערת האזהרה שרשומה לטובת [חברת ייני] תימחק. במקביל וכתנאי למחיקת הערת האזהרה, יוארך המועד להגשת תביעת חוב על ידי [חברת ייני]". מכאן הבקשה שלפנַי. תמצית טענות הצדדים חברת ייני טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי, עת הורה על מחיקת הערת האזהרה שרשומה לטובתה. ראשית, נטען כי המנהלת המיוחדת כלל לא הוסמכה להגיש בקשות להסרת הערות אזהרה. עוד נטען, כי הערת האזהרה שנרשמה לטובתה איננה מונעת את רישום הבית המשותף, שכן ניתן להעתיק את הערת האזהרה הרובצת כיום על הנכס כולו, לאותן דירות שנרשמו הערות אזהרה לגביהן, במועד מאוחר מזה שבו נרשמה ההערה לטובתה-שלה. כמו כן נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי מנוגדת הן לדעת הרוב ברע"א 1554/16 י.ש. אבן ישראל בע"מ נ' שולמן (5.6.2016) (להלן: עניין שולמן), הן לדעת המיעוט. לטענת חברת ייני, בדעת הרוב בעניין שולמן נקבע אמנם, כי ניתן להמיר הערת אזהרה, בערובה כספית מתאימה, אך מכך עולה, כי מחיקת ההערה תֵעשה רק כנגד הפקדת ערובה כספית הולמת. לבסוף טוענת חברת ייני, כי מנהל העיזבון, וכך גם המנהלת המיוחדת, ידעו במשך כל השנים על אודות הערת האזהרה האמורה, ולמרות זאת, לא טרחו לפנות אליה, בניסיון להסדיר את חובו של עמנואל כלפיה. המנהלת המיוחדת טוענת מצדה, כי אין לקבל את טענת חברת ייני, לפיה כביכול היא נעדרת סמכות לבקש את מחיקת הערת האזהרה. לטענתה, מחיקת הערת האזהרה מצויה בגדרי תפקידה-סמכותה, וזו נתונה לה לטובת השלמת הרישום. לחלופין טוענת המנהלת המיוחדת, כי בקשתה הוגשה על-דעת מנהל העיזבון, ובהסכמתו. לחלופי חלופין נטען, כי משעה שבית המשפט של פשיטת רגל, אשר מינה אותה לתפקידה, לא ראה כל פסול בבקשתה למחיקת הערת האזהרה, ניתן לראות בכך מעין 'אישור בדיעבד'. אשר לטענת חברת ייני, כי החלטת בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה לפסק הדין בעניין שולמן, טוענת המנהלת המיוחדת, כי יש להבחין בין עניין שולמן לענייננו-אנו. לטענתה, עזבונו של עמנואל נתון בהליכי פשיטת רגל, ועל כן, "התניית מחיקת ההערה בהפקדה כספית או מתן ערובה בנסיבות אינה ריאלית ואינה מעשית". לבסוף טוענת המנהלת המיוחדת, כי דרך התנהלותה של חברת ייני, שלא הגישה כל תביעת חוב לנאמן, אף שידעה על קיומו של הליך פשיטת הרגל, מעידה בבירור כי זו זנחה את החוב הנטען. על כן, גם מן הטעם הזה היה מקום להורות על מחיקת ההערה. מנהל העיזבון, יחד עם המשיב 3 – כונס הנכסים הרשמי, והמשיבה 4 – שירי למדן – בתו של עמנואל, טוענים כולם כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, מטעמים דומים לאלו שהעלתה המנהלת המיוחדת. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, בבקשת הרשות לערער, בתשובות לבקשה, ובנספחים הרבים שצורפו להן, ובהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. ברם, לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור גופו – להידחות. ראשית, נסיר מדרכנו את הטענה המקדמית שהעלתה חברת ייני, כי המנהלת המיוחדת כלל לא הוסמכה להגיש בקשות להסרת הערות אזהרה. אף אם נניח כי לא ניתנה לה הסמכה כזו מלכתחילה, הרי שאין חולק כי בית המשפט של פשיטת רגל, רשאי היה להעניק לה סמכות לפעול כך. והנה, חברת ייני העלתה את טענת הסמכות לפני בית המשפט המחוזי, וזה מצא לנכון לדחותה, וקבע כי המנהלת המיוחדת מוסמכת להגיש בקשות למחיקת הערות אזהרה שרובצות על הנכס. אם כן, גם אם נניח שעד אותו שלב לא ניתנה הסמכות, הרי שזו הוקנתה למנהלת המיוחדת, למצער בדיעבד, בהחלטתו העדכנית של בית המשפט המחוזי. מכאן – לגופו של עניין. בית המשפט המחוזי, בחן את הסוגיה שעל הפרק באספקלריית דיני 'המרת בטוחות' – בכלל, והמרת הערת אזהרה בבטוחה אחרת – בפרט. כפי שציינתי בעניין שולמן (פסקה 17 לחוות דעתי), סוגיית 'המרת בטוחות' "נדונה אך מעט בפסיקת הערכאות השונות, וטרם זכתה לבירור מעמיק בבית משפט זה". בהתאם, משהגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי ענייננו כאן ב'המרת בטוחה', הריהו נדרש להלך ב'ארץ לא זרועה', ולנסות ולהבחין בין עניין שולמן, לבין העניין דנן. דא עקא, לגבי דידי, לא היה מקום להידרש לכך כבר מלכתחילה; בשונה מן האופן שבו ניתח בית המשפט המחוזי את הסוגיה, אני סבור כי שאלת 'המרת בטוחות' כלל אינה מתעוררת בנדון דידן. כידוע, סעיף 132(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מורנו, כי "הערה שנרשמה לפי סעיפים 126, 128 או 129 תימחק על פי צו של בית משפט או אם הוכח להנחת דעתו של הרשם אחד מאלה: [...] עילת ההערה בטלה". בענייננו-אנו, אין חולק כי הערת האזהרה לא נועדה להגן על זכותה הקניינית של חברת ייני בנכס; גם החברה עצמה אינה טוענת אחרת. אף לשיטתה, מטרת ההערה, לא היתה אלא להבטיח את פרעון החוב הכספי של עמנואל כלפיה. דא עקא, עזבונו של עמנואל הוכרז כפושט רגל כבר בשנת 2001. לעניין זה, סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), קובע כי "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". בית המשפט המחוזי אמנם ציין, כי "קיימת גם מחלוקת אם [חברת ייני] יודעה אודות הליכי הפש"ר של העיזבון", אך יחד עם זאת, אין חולק כי למצער בשנת 2013 נודע למר דוד ייני, בעליה של חברת ייני, כי עזבונו של עמנואל נתון בפשיטת רגל. אף על-פי כן, לא טרחה חברת ייני להגיש כל תביעת חוב, אף לא בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. בנסיבות הללו, אף לפי אמות המידה המקלות שנקבעו בפסיקה, לגבי הגשת בקשה להארכת מועד להגשת תביעות חוב (רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (21.8.2012)), אין מנוס מלקבוע, כי חברת ייני אינה יכולה עוד לתבוע את חובו של עמנואל כלפיה. חובו של עמנואל – עבר ובטל, ואינו מצדיק עוד את קיומה של הערת האזהרה. נוכח מסקנה זו, סבורני כי היה מקום להורות על מחיקת ההערה, אף ללא הארכת מועד להגשת תביעת חוב. יחד עם זאת, משלא הוגש ערעור על ההחלטה להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, תעמוד החלטת בית המשפט המחוזי על מכונה, גם בנקודה זו. כך או כך, כאמור, לא היה מקום להידרש לשאלות משפטיות סבוכות, מתחומי 'המרת בטוחות'; עוד חזון למועד. טרם סיום אציין, כי על אף שחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, מנהל העיזבון בתשובתו, מבקש לשמור לעצמו אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור נגד ההחלטה. לטענתו, "אין ספק כי במידה ותינתן זכות להגשת ערעור, יוגש גם ערעור שכנגד מטעם מנהל העיזבון, שכן גם לטעמי שגה כב' בית המשפט בהחלטתו [מושא] בקשת רשות ערעור [זו], עת העניק למבקשת הארכת מועד כה ארוכה". מנהל העיזבון מוסיף בהקשר זה, כי "הערעור לא הוגש עד עתה אך בשל הצורך לקבלת אישור בית המשפט שנתן את ההחלטה, ומנהל הליך פשיטת הרגל". על כך יש להשיב בשניים: ראשית, בניגוד לטענת מנהל העיזבון, עיון במערכת 'נט המשפט' מלמד כי עד כה, לא פנה מנהל העיזבון לבית המשפט המחוזי, בבקשה לאפשר לו להגיש בקשת רשות ערעור מטעמו. טעם נוסף, והוא עיקר: האפשרות להגיש 'ערעור שכנגד', גם לאחר חלוף המועד להגשת ערעור 'רגיל', מעוגנת בסעיף 137(ב) לתקנות, אך לצד זאת, בסעיף 149(5) לתקנות נקבע מפורשות, כי "תקנה 137(ב) לא תחול על בקשת רשות לערער". למדנו אפוא, כי הדין כלל אינו מכיר באפשרות להגיש 'ערעור שכנגד', על בקשת רשות ערעור. אשר על כן, על-פי תקנה 146(א)(2) לתקנות, המסמיכה את ערכאת הערעור "לאשר את ההחלטה שעליה מערערים [...] מנימוק שונה" – הערעור נדחה בזאת. בנסיבות כמתואר לעיל, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בכסלו התשפ"ב (‏28.11.2021). ש ו פ ט _________________________ 21059990_O08.docx יר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1