מוחמד עקול נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5998/15 בבית המשפט העליון ע"פ 5998/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: מוחמד עקול נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.7.2015 בתפ"ח 9787-06-14 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' הלמן, י' שטרית וס' דבור תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ו (9.5.2016) בשם המערער: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד תומר סגלוביץ פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים א' הלמן, י' שיטרית וס' דבור) בתפ"ח 9787-06-14 מיום 15.7.2015, במסגרתו הושת על המערער עונש של 9 שנות מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או עבירות בנשק מסוג פשע; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון, למעט איום; ופיצוי למתלונן בסך 20,000 ש"ח. כתב האישום 2. המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים, בעבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 וסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין; ועבירות בנשק (נשיאה והובלה), לפי סעיף 144(א) + (ב) רישא + סיפא לחוק העונשין. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 2.5.2014 בסמוך לשעה 18:45 המערער הגיע ברכבו אל שכונת אל ראם בנצרת (להלן: הרכב והשכונה בהתאמה), ונכנס לרחוב שמוביל לחניון (להלן: החניון). בכניסה לשכונה, בעת שהיה המערער ברכב, הוא פגש את בנו הבכור, אשר סיפר לו כי באחר הצהריים של אותו היום התקוטט עם נערים אחרים בשכונה. בזמן שהמערער ישב ברכב, הגיעו מספר אנשים ונעמדו לידו, וביניהם המנוח ואדם נוסף בשם אמג'ד. המערער פנה לאמג'ד ושאל אותו "למה אתה מסתכל עליי?", ואמג'ד ענה לו שהוא לא מסתכל עליו. בעקבות כך יצא המערער מהרכב, ואילו חבר של אמג'ד הרחיק אותו מהמקום בדחיפות עד לכניסה לחניון. מיד לאחר מכן המערער ניגש לאמג'ד, אחז בצווארו ומשך אותו הצידה, ולאחר שהשניים החליפו מספר מילים, החל לתקוף את אמג'ד בכך שהיכה אותו, חנק אותו ומשך אותו לכיוון הרצפה. במהלך המאבק בין השניים, הגיע למקום בן דודתו של אמג'ד (להלן: מחמוד), והבחין בתקיפתו של אמג'ד על ידי המערער. בתגובה לכך, מחמוד הצטייד באלה ובלבנת בניין ואחר זאת שב למקום המריבה, הטיח את הלבנה לכיוונו של המערער ופגע בו בכתפו השמאלית. על פי עובדות האישום השני, זמן קצר לאחר האירועים המתוארים לעיל, המערער נכנס לשכונה עם מספר אנשים נוספים, כשהוא מחזיק בידו הימנית אלה וכשעל גופו מוסתר אקדח (להלן: האקדח). באותו הזמן, אמג'ד, המנוח, מחמוד ואנשים נוספים, יצאו מהשכונה דרך החניון, וחזרו אליה כשהם מצוידים ברימון הלם (להלן: רימון ההלם). בעת שהגיעו לשכונה, המערער פנה לעברם, ואחד מהם השליך את רימון ההלם לכיוונו. הרימון חלף על פניו של המערער והתפוצץ בסמוך אליו. המערער, שנבהל מפיצוץ רימון ההלם, שלף את האקדח והחל לירות מספר יריות לכיוון המקום שממנו נזרק הרימון. כתוצאה מהירי האמור, המנוח נפגע אנושות בראשו – פגיעה שהביאה לבסוף למותו, ואמג'ד נפגע קשות מקליע שחדר לצווארו. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 3. ביום 15.7.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ועל מדיניות הענישה הנהוגה. תחילה, בית המשפט המחוזי קבע כי כלל המעשים שביצע המערער מהווים אירוע עברייני אחד – כך שיש לקבוע בגינם מתחם עונש הולם אחד, וזאת לאחר שמצא כי המעשים התרחשו באותו אזור ובאותו הזמן, וכי יש ביניהם קשר פנימי. באשר לערך החברתי שנפגע, נקבע כי מעשיו של המערער פגעו פגיעה חמורה וממשית בערכים המוגנים של קדושת החיים וזכותו של אדם לביטחון ושלמות גופו, וכן בשמירת סדרי השלטון והסכנה שבפגיעה בחיי אדם. באשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התחשב בנסיבות הספציפיות שהביאו את המערער לעשות שימוש באקדח – באשר הוא נבהל מפיצוץ רימון ההלם, כמו גם בכך שלמעשיו לא קדם תכנון מוקדם. מנגד, בית המשפט המחוזי עמד על מספר נסיבות לחומרה: הנזק שנגרם מביצוע העבירות – שכולל את קיפוח חיי המנוח, הנזק שנגרם עקב כך לבני משפחתו של המנוח, והנזקים הגופניים שנגרמו לאמג'ד; היעדר ההצדקה למעשיו – באשר הוא הגיע למקום האירוע לאחר האירוע האלים הראשון, כשברשותו אקדח ואלה; והיותו של המערער אחראי באופן מלא לביצוע העבירות ולתוצאותיהן. לבסוף, בית המשפט המחוזי בחן את הענישה הנהוגה בעבירות מן הסוג שביצע המערער, אשר התקיימו בהן נסיבות דומות למקרה שלפנינו, וקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 ל-14 שנות מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים. 4. על מנת לקבוע את העונש המתאים למערער, בית המשפט המחוזי בחן את נסיבותיו האישיות של המערער שאינן קשורות לביצוע העבירה, וביניהן הודאתו ונטילתו אחריות על מעשיו, כמו גם הזמן השיפוטי שחסך עקב כך; הבעתו צער וחרטה על המעשים ורצונו לחזור למוטב; עמדת אביו של המנוח – שראה לסלוח למערער ועתר לשחרורו לאלתר; הסולחות שנכרתו בין הצדדים, אשר כללו גם תשלום פיצוי למשפחת המנוח; נסיבותיו האישיות, המשפחתיות והכלכליות – באשר המערער נשוי ואב לילדים קטינים; והנזק שצפוי להיגרם למשפחתו הגרעינית משהייתו מאחורי סורג ובריח. מאידך, בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את עברו הפלילי הכבד והרלבנטי של המערער – הכולל, בין היתר, עבירות אלימות ורכוש ונשיאה והובלת נשק שלא כדין; את העובדה שהמערער ריצה בעברו עונש מאסר לתקופה לא מבוטלת; ואת העובדה שהאקדח בו עשה שימוש במקרה דנן ואשר בו החזיק שלא כדין לא הוסגר – על כלל המשמעויות וההשלכות שיש לכך. על סמך מכלול השיקולים האמורים, בית המשפט המחוזי מצא כי יש לגזור את עונשו של המערער ברף הבינוני-נמוך של מתחם העונש שנקבע לעבירות, וגזר את עונשו כאמור בפסקה 1 לעיל. נימוקי הערעור ותשובת המשיבה 5. המערער טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש החורג מעבר לעונש הראוי בנסיבות העניין ונוכח כל העובדות והשיקולים הרלבנטיים, ועל כן מבקש הפחתה משמעותית בעונשו. לשיטתו, בית המשפט המחוזי שגה בקביעת מתחם העונש ההולם בעניינו, וזאת משום שפסקי הדין אותם סקר בגזר דינו חמורים בהרבה בנסיבותיהם ממקרהו שלו. בעניין זה, המערער מדגיש כי למעשיו לא קדמו מחשבה ותכנון; כי בלבו לא היתה כוונה לפגוע במנוח או בפצוע; וכי בעת הירי היה במצב של הלם וטשטוש כתוצאה המתפוצצות רימון ההלם בסמוך אליו. בנוסף, לעמדתו של המערער, בית המשפט המחוזי לא התחשב דיו בשיקולים כבדי משקל שהיו עשויים להטות את הדין לקולה אל עבר מיקומו ברף התחתון של מתחם העונש שנקבע, ובכללם החרטה העמוקה והכנה שהביע המערער בפני משפחת המנוח ובפני אמג'ד; רצונו לחזור לחיים נורמטיבים; הסולחה הכנה שנערכה בין הצדדים, לרבות הפיצוי הכספי הגבוה (450,000 ש"ח) ששילם למשפחת המנוח במסגרתה; והפגיעה הקשה הצפויה באשתו ובששת ילדיו כתוצאה ממאסרו. 6. המשיבה, מנגד, טוענת כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, העונש שנגזר על המערער הולם את נסיבות המעשה והעושה, ומתחשב דיו בנסיבות לקולה המתקיימות בענייננו. בהמשך לכך, המשיבה עומדת על חומרת מעשיו של המערער ועל חלקו האקטיבי באירוע הראשון, ומדגישה כי הוא שיזם את האירוע כאשר פנה אל אמג'ד והחל לתקוף אותו. בנוסף, לעמדתה, מתחם העונש שנקבע בענייננו של המערער אינו סוטה, ובוודאי לא משמעותית, ממתחם העונש הראוי. על כן, לגישתה, אין כל מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער ויש להותירו על כנו. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור, ולאחר שמיעת הצדדים לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל כפי שיפורט להלן. 8. הלכה ידועה היא שלא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית, וכי ההתערבות שמורה לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר העונש שנגזר חורג במידה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו: ע"פ 1263/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (26.5.2016); ע"פ 1072/15 אפללו נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.5.2016)). לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור, ולאחר שמיעת הצדדים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות של בית משפט זה, ומצאתי להקל עם המערער כפי שיפורט להלן. 9. נחה דעתי כי מתחם העונש שנקבע בעניינו של המערער אינו חורג ממתחם העונש ההולם את נסיבות העבירות, וכי בית המשפט המחוזי נתן דעתו לחומרה שבמעשיו ולמדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות. אולם, בגדרו של מתחם העונש שנקבע, שוכנעתי כי יש מקום להקלה בעונשו של המערער, וזאת בשל הסכמי הסולחה שנערכו בינו לבין משפחת המנוח ולבין אמג'ד, ואשר במסגרתם שילם המערער למשפחת המנוח פיצוי כספי בסך של 450,000 ש"ח. כידוע, אף שאין הסולחה מהוה תחליף להליך השיפוטי, עשויה היא להוות נדבך משמעותי לקולה בשיקולי בית המשפט לעונש – בהתלוותה להודאה וחרטה (ראו: ע"פ 6271/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (6.1.2016); ע"פ 6340/15 זחיאקה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.2.2012)), ואף ניתן לראותה כבאה בגדרי סעיף 40יא(5) לחוק העונשין – "מאמצי הנאשם לתיקון תוצאת העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה" (ע"פ 2350/14 ג'עברי נ' מדינת ישראל, פסקה ב לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (18.1.2015)). בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך לעודד עשיית שלום על-ידי סולחה, מתוך ראיית התמונה הכוללת ביחס לסכסוך ומתוך ההבנה כי בהיעדרה, עלולים הצדדים להידרדר לשפיכות דמים נמשכת ונקמת דם אשר קשה לשער את תוצאותיה. יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בבש"פ 590/00 מדינת ישראל נ' מריסאת, פסקה ט (2008): "בידוע שסולחה עשויה להוות נדבך בשיקולי בית המשפט לעונש; היא מושרשת בתולדות אזורנו, ועיקרה התגייסותם של נכבדי עדה לפשר בין הצדדים הניצים בני עדתם, ולהשיב שלום ביניהם בתמורה לפיצוי כספי או התחייבות כבוד, למשל; ראו מאמרו של השופט רון שפירא, 'הגיעה העת לסולחה', הפרקליט מח(2) (טבת תשס"ו – ינואר 2006), 433, שעוד אשוב אליו. הסולחה אינה עניין של מה בכך, והיא עשויה – כאמור – להיות שיקול מסוים בגזר הדין בהתלוותה להודאה וחרטה (ראו ע"פ 7126/04 גדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), בו נותרה דעתי באשר לתוצאה גופה במיעוט אל מול חבריי השופטים לוי וג'ובראן, אך כולנו נתנו דעתנו בחיוב לסולחה שהושגה שם כשלעצמה. אזכיר כאן כי מושג זה קרוב מהותית לרעיון 'הצדק המאחה', הקונה לו שביתה, אם גם זהירה ומוקפדת. מוסד הסולחה עשוי גם להיות בעל משמעות בהליכים אזרחיים; בע"א 621/04 אסעד נ' קבלאן (לא פורסם) ציינה חברתי השופטת נאור, הגם שבאותו עניין לא היתה התערבות מצידנו בפסק הדין קמא בגין סולחה, כי 'כבודו של מוסד הסולחה במקומו מונח, ויש לכבדו'" (ההדגשות במקור – ס.ג'.). 10. אכן, אין להקל ראש בחומרת העבירות בהן הורשע המערער, כמו גם במהותם ועוצמתם של הנזקים שנגרמו ממעשיו, ובראשם מותו של המנוח. אך עם זאת, אני סבור כי יש בהסכמי הסולחה שנערכו בין המערער למשפחת המנוח ולאמג'ד כדי להצדיק התערבות בעונש שהושת על המערער, וכי המערער יראה בהתחשבות זו נקודת אור אשר תוביל אותו לדרך נכונה. 11. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יעמוד על שבע וחצי שנות מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יישארו על כנם. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: הנני מצטרף לדעת חברי, השופט ס' ג'ובראן. ברם, לשיטתי, הגם שיש להעניק משקל להליך הסולחה, אין די בעניין זה כשלעצמו להצדיק התערבות ערכאת הערעור בהיקף המוצע. הצטרפותי לעמדת חברי מבוססת על שני נימוקים נוספים בעלי משקל. האחד, והעיקרי מביניהם, הוא כי על פי כתב האישום המתוקן, מיד קודם לביצוע מעשה ההריגה, אחד מהנוכחים השליך רימון הלם שחלף על פני המערער והתפוצץ בסמוך אליו ובמרחק של מספר מטרים ממנו. אף כתוב בכתב האישום המתוקן שהמערער נבהל מפיצוץ רימון ההלם, ואז שלף את האקדח והחל לירות לכיוון המקום ממנו נזרק הרימון. אין בכך כדי להצדיק את מעשיו, שהרי מלכתחילה היה על המערער שלא להיכנס למצב שגרם לתוצאה הקטלנית, ותגובתו בכל מקרה לא הייתה מידתית. אך בבחינת חומרת המעשה, יש בתיאור האמור כדי להשפיע לקולא. באשר לנימוק הנוסף, נראה כי בית המשפט קמא העניק משקל-יתר במידה מסוימת בציינו כי המערער ריצה בעבר עונש מאסר. ואולם, יש לזכור כי עונש זה נגזר עליו לפני 20 שנים. לנוכח הצטברות שלושת הנימוקים מסכים אני, אפוא, לעמדת חברי בדבר התערבות בעונש המאסר בהיקף שהציע. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: בהצטברות הנימוקים שציין חברי, השופט נ' הנדל, אני מצרף הסכמתי להצעתו של חברי, השופט ס' ג'ובראן, להפחתה מסויימת בעונש המאסר באופן שיעמוד על שבע וחצי שנים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"א בסיון התשע"ו (27.6.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15059980_H03.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il