סעיד אחמד עבדאללה ו 20 מערערים נוספים נ. רשות הפיתוח - רשות מקרקעי ישראל

15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5997/19 ע"א 6063/19 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערים בע"א 5997/19 והמשיבים בע"א 6063/19: סעיד אחמד עבדאללה ו 20 אח' נגד המשיבה בע"א 5997/19 והמערערת בע"א 6063/19: רשות הפיתוח - רשות מקרקעי ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.6.2025 בת"א 12610-08-13, ת"א 9492-10-13, ת"א 9491-10-13 ו-ת"א 12768-08-13 שניתן על ידי כבוד השופטת תמר נאות פרי תאריך ישיבה: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021) ט"ז חשון התשפ"ה (17.11.2024) י"ד בכסלו התשפ"ה (15.12.2024) בשם המערערים בע"א 5997/19 והמשיבים בע"א 6063/19: עו"ד אחמד נזאל בשם המשיבה בע"א 5997/19 והמערערת בע"א 6063/19: עו"ד איתן סיאני פסק-דין השופט עופר גרוסוקפף: לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת תמר נאות פרי) מיום 13.6.2019 בת"א 12610-08-13, ת"א 9492-10-13, ת"א 9491-10-13 ות"א 12768-08-13, בגדרו נקבע סכום הפיצויים שעל המדינה לשלם לנפקעים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעורים אלו הם שניים מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעורים שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כאלה הם הערעורים שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעורים דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעורים שלפנינו. בשנת 2013 הגישו המערערים בע"א 5997/19 והמשיבים בע"א 6063/19 (להלן: התובעים) מספר תביעות לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המדינה, אשר הדיון בהן אוחד בהחלטה מיום 5.3.2014, ובמסגרתן עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקם במקרקעין אשר היו מצויים בשעתו בשטח הכפר נחף, והידועים כחלקות 4, 9, 29, 56, 68 ו-73 בגוש 19145 וחלקה 31 בגוש 19146 (להלן: התביעות ו-החלקות, בהתאמה). ההודעה בעניין הפקעת החלקות, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 25.10.1962; ובימים 2.9.1965 ו-13.9.1965 פורסמו הודעות בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך להן נרשמו החלקות על שם המדינה. עוד בתחילת ניהולן של התביעות, לבקשת התובעים, ולאור הסכמה (חלקית) של המדינה, ביום 6.8.2014 ניתנו פסקי דין חלקיים, לפיהם המדינה תשלם למרבית התובעים סכום פיצוי שאינו שנוי במחלוקת בסך כולל של 991,955 ש"ח, ממנו יקוזז 10% המהווים מקדמה עבור תשלום מס שבח. לצד זאת, ובעקבות בקשת התובעים, נפסק שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח בכל אחת מהתביעות (להלן: פסקי הדין המוסכמים מיום 6.8.2014 ו-הפיצוי המוסכם, בהתאמה). כפי שנכתב בתגובת המדינה לבקשת התובעים למתן פסקי דין חלקיים, הפיצוי המוסכם התבסס על חוות דעתו של השמאי מטעם המדינה, מר יצחק רוגובין, אשר הוגשה בכל אחת מהתביעות, ועל פיה הוערך שיעור דמי החכירה האבודים ביחס למלוא שטח החלקות על 5% (להלן, יכונו כלל חוות הדעת שהוגשו בארבע התביעות: חוו"ד רוגובין). במסגרת ניהול התביעות הוגשו חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים, כאשר חוו"ד רוגובין מטעם המדינה העריכו, כאמור, את שיעור דמי החכירה האבודים על 5% ביחס למלוא שטח החלקות, בעוד חוות דעת המומחה מטעם התובעים, שנערכו על ידי מר פהים מח'ול (להלן: חוו"ד מח'ול), קבעו שיעור דמי חכירה אבודים בגובה של 6% ביחס לשטח החלקות כולו (כן יצוין כי מטעם התובעים ומטעם המדינה הוגשו חוות דעת תכנונית בנושא תמורות ומגמות התפתחות של השטח הבנוי בכפר נחף, וכן הוגשה חוות דעת של מודד מטעם המדינה של פענוח תצפיות אוויר של שטח היישוב נחף). ביום 18.9.2016 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, בגדרו נדחו חוו"ד מח'ול בכל הנוגע לשווי החלקות, ואומצו חוו"ד רוגובין לגבי חלק מהתקופה (שנים 2001-1990), כאשר ביחס לחלקה האחר של התקופה (2013-2001) הוסיף בית המשפט קמא 20% לערכי הקרקע שנקבעו בחוו"ד רוגובין (כאשר ביחס לשנים 2014 ואילך נקבע כי יש לבצע חישוב לינארי מתאים). אשר לשיעור דמי החכירה האבודים, בית המשפט קמא אימץ את ההערכה של חוו"ד מח'ול, והעמיד שיעור זה על 6% (להלן: פסק הדין הראשון). על פסק הדין הראשון הגישו התובעים ערעור לבית משפט זה (ע"א 8549/16. להלן: הערעור הראשון), ובטרם זה נדון, יצאו תחת ידיו של בית משפט זה שני פסקי דין חדשים אשר עסקו באופן חישוב שיעור דמי החכירה (הכוונה לע"א 7060/14 רשות מקרקעי ישראל נ' דבאח (6.12.2016) וע"א 4299/15 אסדי נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2016) שהטיבו עם הנפקעים בהשוואה לחוות הדעת שהוגשו מטעמם (להלן: הלכות דבאח ואסדי)). בעקבות התפתחות זו, ביום 19.3.2018 ניתן פסק דינו של בית משפט זה אשר הורה כדלהלן: לאור פסקי הדין שניתנו בע"א 7060/14 מדינת ישראל נ' דבאח (8.12.2016) וע"א 4299/15 אסדי נ' מדינת ישראל (18.12.2016), אנו מחזירים את הדיון לבית משפט קמא על מנת שישלים את פסק דינו לאור הלכות אלה. בכפוף לכך, כל טענות הצדדים בערעור דכאן שמורות להן. הדיון בתביעות חזר, איפוא, לבית המשפט קמא, ולאחר שנערך דיון במעמד הצדדים באשר להמשך ניהול ההליך, ביום 24.6.2018 הורה בית המשפט קמא על מינוי מומחה מטעמו, השמאי שאול אושרת (להלן: השמאי אושרת), על מנת שייבחן מחדש את סכום הפיצויים ביחס לסוגייה הדורשת השלמה – היא הסוגייה של שווי הדונם הראשון, תוך שהובהר כי "אין [ב]כוונתי (או בסמכותי) לדון שנית בכל הסוגיות שבהן כבר הכרעתי בפסק הדין שניתן ביום 18.9.2016 – וההשלמה תתבצע רק לגבי הסוגיה שאליה הפנה אותי בית המשפט העליון. לכן, על השמאי מטעם בית המשפט לקחת בחשבון את הנתונים שאליהם כבר התייחסתי – כנקודת מוצא, חוץ מהשווי של הדונם הראשון. משמע, שעליו להתייחס רק לנושא זה בשומתו, לאחר קבלת עמדת באי כוחם של הצדדים ונתונים שמבקשים להציג בפניו עורכי הדין והשמאים מטעם הצדדים". בהתאם, ביום 7.11.2018 הוגשה חוות דעתו של השמאי אושרת (וביום 23.12.2018 הוגש מסמך משלים לה, בעקבות שאלות הבהרה מטעם הצדדים), ולאחר מכן נחקר עליה על ידי הצדדים. בהמשך, ביום 13.6.2019 נתן בית המשפט קמא את פסק דינו המשלים (להלן: פסק הדין השני), ובמסגרתו קבע כי יש לאמץ את חוות דעתו של השמאי אושרת לעניין ערכי השווי של הדונם הראשון המיועד למגורים, תוך שהובהר כי יתרת שטח החלקות, המיועדת לחקלאות, תיוותר כפי שנקבע בפסק הדין הראשון, משאין היא חלק מהמחלוקת העומדת להכרעה בהתאם להנחיית בית המשפט העליון בפסק הדין בערעור הראשון. באשר לשיעור דמי החכירה האבודים, דחה בית משפט קמא את טענת המדינה לפיה שיעור דמי החכירה ביחס לדונם הראשון יעמוד על 2.5% מערך הקרקע המשתנה משנה לשנה, וקבע כי שיעור דמי החכירה יישאר כפי שנקבע בפסק הדין הראשון – 6%. כך, הן משום שטענות המדינה בעניין זה חורגות מהיקף המחלוקת בשלב הנוכחי, והן מטעמים לגופו של עניין. בעקבות פסק הדין השני הוגשו הערעורים שלפנינו: ע"א 5997/19 הוגש על ידי התובעים ביום 12.9.2019 (להלן: ערעור התובעים); וע"א 6063/19 הוגש על ידי המדינה ביום 15.9.2019 (להלן: ערעור המדינה). ערעור התובעים הופנה הן כלפי קביעות בפסק הדין הראשון והן כלפי קביעות בפסק הדין השני, לרבות כלפי החלטות ביניים שניתנו על ידי בית המשפט קמא לאורך ניהול ההליך. בעיקרו של דבר, התובעים מערערים על ערכי שווי החלקות שנקבעו, הן בפסק הדין הראשון והן בפסק הדין השני; על התקופה שבגינה נפסקו דמי החכירה האבודים; על דחיית בקשותיהם להגשת חוות דעת נוספות; ועל שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו לטובתם. במסגרת ערעור המדינה, זו הלינה, הן כלפי אימוץ חוות דעתו של השמאי אושרת והן כלפי קביעתו כי אין לדון בשיעור דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין הראשון. עוד נטען כי פסק הדין הראשון ופסק הדין השני אינם מתיישבים עם הלכת איסמעיל, וגם מטעם זה יש לקבל את ערעורה ולהורות על החזרת הדיון לבית המשפט קמא. לבסוף, השיגה המדינה גם על החלטת ביניים של בית המשפט קמא אשר דחתה את בקשתה להגיש חוות דעת מעודכנת מטעמה. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים, וכן נפסק שיעור שכר הטרחה המגיע לנפקעים. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הודיעה המדינה כי היא עומדת על טענותיה באשר לקביעות בית המשפט קמא בעניין שווי החלקות, ולצד זאת הגישה תחשיב מטעמה, על פיו התברר כי שולם לתובעים פיצוי ביתר, ועל כן הם נדרשים להשיב סכום כולל בסך של 631,516 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). ביום 20.10.2022 הגישו התובעים הודעה מטעמם, בה טענו כי אין להחיל את הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד על עניינם וכי הם עומדים על הפלוגתאות הפרטניות מצדם, אשר מתרכזות בשתי טענות עיקריות: האחת, כי ההפקעה דנן נעשתה לצורך הקמת העיר כרמיאל – תכנון שהיה ידוע בעת ביצוע ההפקעה – ועל כן, שיעור הפיצוי לו זכאים התובעים הוא גבוה מזה שנפסק להם בסופו של דבר בהתאם לפסק הדין החלקי. השנייה, כי בנסיבות העניין המדינה מנועה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5%, וזאת לנוכח חוו"ד רוגובין שהוגשו בראשית ההליך ופסקי הדין המוסכמים מיום 6.8.2014 שניתנו על בסיסן, כמו גם העובדה שהמדינה לא ערערה על פסק הדין הראשון, בו נקבע שיעור דמי החכירה האבודים על 6%. בצד זאת, בכל הנוגע לתחשיב המדינה, התובעים טענו כי זה "עלום" ולא מפורט דיו, וכן טענו כי אין לזקוף על חשבון דמי החכירה האבודים את שכר הטרחה והוצאות המשפט ששולמו בערכאה קמא; וכי לא הופחת מסכום ההחזר סכום המקדמה ששולם בעבר בגין מס שבח. כן יצוין כי התובעים טענו גם נגד התקופה בגינה יש לחשב את דמי החכירה האבודים – סוגיה אשר הוכרעה בהמשך, במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף. כמתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). לפי תחשיב המדינה המעודכן, שולמו פיצויים ביתר לתובעים בת"א 12610-08-13, לתובעים בת"א 9491-10-13 ולתובעים בת"א 9492-10-13, ועל כן עליהם להשיב למדינה סכומים של 187,956 ש"ח, 87,406 ש"ח ו-129,696 ש"ח, בהתאמה (נכון ליום עריכת התחשיב). לעומת זאת, לפי תחשיב המדינה המעודכן, על המדינה להוסיף ולשלם לתובעים בת"א 12768-08-13 סכום של 415,345 ש"ח, נכון ליום עריכתו. בתגובתם מיום 17.3.2024 הודיעו התובעים כי הם עומדים על הפלוגתאות הפרטניות מצדם, וכן חזרו על השגותיהם גם ביחס לתחשיב המדינה המעודכן. בהתאם להחלטה מיום 7.8.2024, ביום 8.9.2024 הודיעו התובעים כי הם עומדים על ערעורם ועל הפלוגתאות הפרטניות שהועלו במסגרתו, וביום 15.10.2024 הודיעה גם המדינה כי היא עומדת על הפלוגתא הפרטנית מצדה בעניין ערכי שווי החלקות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. בהמשך, ביום 31.10.2024 הגישו התובעים את עיקרי הטיעון מטעמם באשר למחלוקות הנוגעות לתחשיב המדינה המעודכן, בהם חזרו על טענותיהם כי אין לזקוף על חשבון דמי החכירה האבודים את שכר הטרחה והוצאות המשפט ששולמו בערכאה קמא, ואף יש לפסוק לטובתם שיעור שכר טרחה והוצאות גבוה יותר, וכי לא הופחת מסכום ההחזר סכום המקדמה ששולם בעבר בגין מס שבח. ביום 14.11.2024 הוגשו עיקרי הטיעון ביחס לפלוגתאות הפרטניות מצד התובעים, במסגרתם טענו התובעים כי החלקות שהופקעו הן בעלות פוטנציאל שונה מהמקרקעין שנדונו תחת ההליך הדיוני המאוחד, וזאת בשים לב למיקומן ולעובדה כי יועדו להקמת העיר כרמיאל, שתכנונה קדם לביצוע ההפקעה. על כן, נטען כי יש לקבוע ערכי שווי גבוהים יותר. בנוסף, נטען כי המדינה מושתקת מלטעון נגד שיעור דמי החכירה האבודים שנקבע על ידי בית המשפט קמא, הן לאור חוו"ד רוגובין שהוגשו על ידה, הן לאור פסקי הדין המוסכמים מיום 6.8.2014 שניתנו על דעת המדינה, והן לאור העובדה שהמדינה לא הגישה ערעור על פסק הדין הראשון ושילמה את מלוא הפיצוי שנפסק על פיו. בהקשר אחרון זה הוסיפו וטענו התובעים כי בהינתן שהמדינה לא ערערה בשעתו על פסק הדין הראשון, אין היא רשאית לעשות כן בשלב הנוכחי. עוד טענו התובעים כי המדינה מנועה מלדרוש את השבת הסכום ששולם להם בעקבות פסק הדין הראשון, נוכח הסתמכותם. לבסוף, טענו התובעים כי הם זכאים לשכר טרחת עורך דין בשיעור הגבוה מהשיעור שנקבע בפסק הדין החלקי בהליך הדיוני המאוחד ובהחלטה המשלימה, לאור גלגוליו של ההליך קמא (ובפרט העובדה כי מדובר בערעור שני לבית משפט זה) וכן בשל ההוצאות הכרוכות בהמשך בירור המחלוקות הפרטניות. בעיקרי הטיעון מטעם המדינה, שהוגשו ביום 18.11.2024, זו טענה כי ערכי השווי שנקבעו על ידי השמאי אושרת ביחס לדונם הראשון המיועד למגורים הם שגויים, הן משום שאלו נקבעו על בסיס עסקאות השוואה חלקיות (תוך התעלמות מעסקאות השוואה בעלות שווי נמוך והכללתן של עסקאות השוואה בעלות שווי גבוה), ואשר השמאי אושרת אף לא בחן אותן באופן עצמאי ופרטני; והן משום שמקדם קיבולת הבנייה שקבע השמאי אושרת אינו תואם למיקום המקרקעין ואף יצר כפילות עם מקדמים אחרים שהוסיף. במענה לפלוגתאות הפרטניות שהעלו התובעים, המדינה טענה כי יש לדחות את מלוא טענות התובעים. לטענתה, אין לקבל את טענות התובעים הנוגעות לייעוד ופוטנציאל החלקות, מאחר שאלו לא נתמכו בחוות דעת מומחה כלשהי (לרבות לא זו של השמאי אושרת) ונדחו על ידי בית המשפט קמא במסגרת פסק הדין הראשון. מכל מקום, נטען כי על פי ההלכה הפסוקה אין להתחשב בהשפעתן של תוכניות הכרוכות בעצם ההפקעה, ואף לא בהשפעתן של תוכנית שלא אושרו ולא הופקדו בעת ההפקעה. באשר לטענות המניעות וההשתק, המדינה טוענת כי משהוחזר התיק לערכאה הדיונית אין פסק הדין הראשון, ואף לא פסק הדין בערעור הראשון, מגביל את המדינה מלהשיג על שיעור דמי החכירה האבודים, וממילא אין בהם כדי לכבול את בית משפט זה במסגרת הערעורים דנן. עוד נטען כי הטענה לקיומו של השתק שיפוטי נדחתה בפסק הדין החלקי בהליך הדיוני המאוחד. בנוסף, מבהירה המדינה כי הסכומים שהשבתם נדרשת שולמו בעקבות פסק הדין השני (ולא פסק הדין הראשון), ועל כן אין לטענת ההסתמכות שהעלו התובעים על מה להישען. לבסוף, דוחה המדינה גם את טענות התובעים באשר לתוספת הוצאות ושכר טרחה. ביני וביני, ביום 17.11.2024 התקיים דיון קדם-ערעור שעסק במחלוקות הנוגעות לתחשיב המדינה המעודכן, והן הוכרעו בהחלטתנו מיום 10.12.2024. משכך, טענות התובעים בעניין זה באו לכדי מענה. בהמשך לכך, הגישה המדינה תחשיב מתוקן, אשר על פיו התובעים בת"א 12610-08-13 נדרשים להשיב סכום של 178,591 ש"ח (לפני יישום מתווה ההנחות); התובעים בת"א 12768-08-13 זכאים לתשלום נוסף בסך 427,429 ש"ח; התובעים בת"א 9491-10-13 נדרשים להשיב סכום של 82,914 ש"ח (לפני יישום מתווה ההנחות); והתובעים בת"א 9492-10-13 מחויבים בהשבת סך כולל של 91,766 ש"ח (טרם יישום מתווה ההנחות) (להלן: תחשיב המדינה המתוקן). ביום 15.12.2024 התקיים דיון קדם-ערעור שעסק במחלוקות הפרטניות, אשר בסופו הודיע בא-כוח התובעים כי ימקד את טענותיו במחלוקות הפרטניות בתיק זה אך באפשרות של המדינה לטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5% (להלן: המחלוקות שנותרו). בנוסף, המדינה התבקשה להודיע האם היא עומדת על ערעורה, לאור הערות בית המשפט, וביום 31.12.2024 מסרה כי היא תודיע על עמדתה לאחר שיידונו המחלוקות שנותרו מצד התובעים. ביום 12.2.2025 התקיים דיון קדם-ערעור נוסף במחלוקות הפרטניות, במהלכו השמיעו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. לבסוף, הודיעו התובעים כי הם מבקשים שיינתן פסק דין המכריע בטענותיהם, ואילו המדינה הודיעה כי ככל שיידחו טענות התובעים, אין היא עומדת על המחלוקת הפרטנית מצדה (ועל כך חזרה גם בהודעתה מיום 5.5.2025). על רקע האמור, ניתן עתה פסק דיננו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות), ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר כעת, סבורני כי יש לדחות את טענת התובעים נגד הפעלת הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד בעניינם, וכנגזר מכך, ליתן תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. את טענות התובעים בשלב הזה ניתן לתמצת בשניים: ראשית, כי מאחר שהמדינה לא ערערה על פסק הדין הראשון והדיון בתיק לא הוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיידון בשיעור דמי החכירה האבודים, אין המדינה רשאית לשנות מעמדתה בעניין זה; שנית, כי המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים שונה מזה שטענה לו בחוו"ד רוגובין ועל בסיסו שילמה את הפיצוי המוסכם שנפסק לטובת התובעים בפסקי הדין המוסכמים מיום 6.8.2014. דין הטענות הללו, על שני ראשיהן, להידחות. בכל הנוגע לטענה הראשונה, כידוע, ערכאת הערעור רשאית, בין כלל סמכויותיה, להורות על החזרת הדיון בתיק לפתחה של הערכאה הדיונית שדנה בו בתחילה לשם בחינה והתייחסות נוספת מצידה (ראו תקנות 455 ו-462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א הישנות); תקנה 146 לתקסד"א החדשות). זאת, למשל, לשם קבלתן ובחינתן של ראיות נוספות, או במקרים בהם פסק הדין איננו בהיר או מנומק דיו. בכלל זה, החזרת דיון כאמור יכולה להתמצות בהשלמה ספציפית או בתוספת הבהרה נקודתית, הנוגעת לעניין מסוים שנדון על ידי הערכאה הדיונית (או שלא נדון); אך החזרת הדיון עשויה לכלול הידרשות מחודשת לסוגיה שעל הפרק, ואף לתביעה בכללותה (ראו והשוו ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקאות 35-32 (26.7.2022)), ובמקרים מסוימים אף להביא לכתיבה מחדש של פסק הדין כולו (ראו, למשל, ע"א 377/81 נבואני נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (4) 726 (1983). להתייחסות רחבה יותר לסוגיית החזרת תיק לערכאה הדיונית, ראו ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 10 (29.12.2008); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 326-325 (מהדורה שלישית, 2012); גבריאל הלוי תורת הדיון האזרחי כרך ד 280-278 (2019)). עוד יש לציין, כי הדברים האמורים אינם תלויים בזהות הגורם שהגיש את הערעור, אשר הוביל להחזרת הדיון לערכאה הדיונית. כך, כאשר ערכאת הערעור מורה על השבת הדיון לערכאה הדיונית, בין אם היא תוחמת אותה לבירור עניין מסוים ובין אם לאו, הרי שהערכאה הדיונית עשויה להגיע, כאמור, לתוצאה שונה מזו שהגיעה אליה במקור – לעיתים לטובת הגורם שערער על פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, ולעיתים לטובת הגורם שלא ערער – ומבלי שיהיה קושי בדבר (כן ראו תקנה 146(ב) לתקסד"א החדשות: "בית המשפט רשאי להשתמש בסמכויות אלה אף אם הערעור נוגע רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בהן לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור". כן ראו סיפא תקנה 462 לתקסד"א הישנות). בענייננו, כאמור, הוחזר הדיון בתיק לבית המשפט קמא על מנת שיתייחס להלכות דבאח ואסדי, אליהן לא התייחס בפסק הדין הראשון, וייתן פסק דין משלים, תוך שמלוא טענות הצדדים שמורות להם. אומנם, הנחיית בית משפט זה בפסק הדין בערעור הראשון הייתה ממוקדת – בהתייחסות לפסקי הדין החדשים שעמדו בשעתו לנגד עיניו (הלכות דבאח ואסדי) – וכך גם הבין זאת בית המשפט קמא (וראו החלטותיו מהימים 24.6.2018 ו-28.1.2019). עם זאת, בית המשפט קמא הבהיר כי הגם שאין בכוונתו להתייחס לנושאים נוספים שהוכרעו בפסק הדין הראשון, "מכלול הקביעות עשוי לעמוד לבחינת בית המשפט העליון הנכבד במסגרת ערעור, ככל שיוגש, לגבי פסק הדין הקודם, ואין צורך שנזכיר לעצמנו שבמסגרת הערעור הקודם הוסכם בין הצדדים שכל אחד שומר על מלוא טענותיו לגבי פסק הדין הקודם" (החלטה מיום 22.1.2019). זאת ועוד, עיון בהשתלשלות העניינים בהליך קמא, לאחר מתן פסק הדין בערעור הראשון, מלמד כי הן המדינה והן התובעים סברו כי החזרת הדיון לבית המשפט קמא איננה מגבילה את היקף המחלוקת כפי שראה אותה בית המשפט קמא. כך, התובעים ביקשו כי השמאי אושרת יעריך מחדש בחוות דעתו גם את ערכי החלקות בייעוד לחקלאות, ולא רק בייעוד למגורים, ובית המשפט קמא לא נעתר לכך (ראו החלטה מיום 24.6.2018 בעקבות הדיון שנערך ביום 17.6.2018, וכן פסקה 29 לפסק הדין השני); ואילו המדינה ביקשה כי בית המשפט קמא יתיר לה להגיש חוות דעת עדכנית שבה תוצג עמדתה העדכנית בדבר שיעור דמי החכירה האבודים, ובהמשך אף ביקשה לעכב את ההליך לנוכח פסק דין איסמעיל והצורך להתחשב בקביעותיו במתן פסק הדין השני – בקשות שנדחו גם כן (ראו החלטות מהימים 24.6.2018 ו-28.1.2019). כפועל יוצא, הן התובעים והן המדינה ערערו על פסק הדין הראשון ועל פסק הדין השני. נוכח האמור, סבורני כי אין בפסק הדין בערעור הראשון כדי למנוע מהמדינה לטעון במסגרת הערעור שהגישה נגד שיעור דמי החכירה האבודים. כך, בהינתן שבית המשפט קמא אומנם לא התיר לצדדים לטעון בסוגיות החורגות מהשפעת הלכות דבאח ואסדי, אך הבהיר במפורש כי הצדדים יוכלו להעלות את טענותיהם בסוגיות אלו במסגרת ערעור שיגישו, ככל שימצאו לנכון לעשות כן. קביעה זו של בית המשפט קמא נכונה ומדויקת. אכן, החזרת הדיון הייתה למטרה מוגבלת, ועל כן בדין נמנע בית המשפט קמא מלבחון סוגיות אחרות שהוכרעו בפסק הדין הראשון. אולם משניתן פסק הדין השני, קמה לצדדים האפשרות לערער עליו בכל נושא שמצאו לנכון – בין אם נקבע במקור בפסק הדין הראשון ובין אם נקבע לראשונה בפסק הדין השני. ודוק, המדינה אומנם לא מצאה לנכון לערער על פסק הדין הראשון, ואולם משהוחזר הדיון לבית המשפט קמא, וניתן פסק הדין השני, שמורה הייתה לה הזכות לערער על מכלול הקביעות שנכללו בו. בהמשך לכך, אינני סבור כי העובדה שהמדינה לא ערערה בשעתו על פסק הדין הראשון, עת המצב המשפטי היה שונה, ועת התוצאה הכוללת הייתה אחרת, יוצרת מניעות מצידה מלערער על היבטים כאלה או אחרים של פסק הדין השני. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שפסק הדין בערעור הראשון הורה על החזרת הדיון לבית המשפט קמא בשל פסקי הדין החדשים שיצאו בשעתו על ידי בית משפט זה, וזאת לבקשת התובעים. אך מתבקש, מטעמים של הגינות דיונית, כי למדינה יתאפשר, ולו במסגרת ערעור, להתייחס לפסקי דין נוספים שניתנו במהלך ההתדיינות, ושיש בהם כדי להשפיע לטובתה על התביעות דנן. גם טענתם השנייה של התובעים דינה להידחות. ראשית יובהר כי הסכמת המדינה לשלם את הפיצוי המוסכם אינה כוללת התייחסות כזאת או אחרת מצד המדינה ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים, אלא כל שהסכימה המדינה – במסגרת תגובתה לבקשת התובעים למתן פסקי דין חלקיים – היה לשאת בתשלום סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לאור חוו"ד רוגובין. הא ותו לא. ודוק, הסכמת המדינה האמורה אינה כוללת כל התייחסות לשיעור דמי החכירה האבודים, ומשכך אינני סבור כי יש בה כדי ליצור השתק כלפיה, למעט בעניין הסכום ששנוי במחלוקת גופו. במילים אחרות – הסכמת המדינה העומדת בבסיס פסקי הדין המוסכמים מיום 6.8.2014, ואשר ממנה המדינה אינה יכולה לחזור, היא שהפיצויים להם זכאים התובעים אינם נופלים מהסכום שאינו שנוי במחלוקת – וכפי שהובהר על ידי המדינה, והדבר אינו נסתר על ידי התובעים, אין המדינה דורשת השבתם של סכומים כלשהם ששולמו על פי פסקי הדין המוסכמים ואף לא על פי פסק הדין הראשון. עם זאת, פסקי הדין המוסכמים מיום 6.8.2014 אינם מגבשים הסכמות מחייבות ביחס לאופן בו יש לבצע את התחשיב, וממילא אינם מונעים, כשלעצמם, חזרה מעמדות הצדדים באותה עת (ככל שיש בסיס בדין לחזרה כזו). ואכן, כפי שהובהר בפסק הדין החלקי בהליך הדיוני המאוחד, המדינה הייתה רשאית לשנות מעמדתה המקורית שהציגה בראשית ההליך ובחוו"ד רוגובין ועל בסיסה שילמה את סכום הפיצוי שנפסק לטובת התובעים בפסקי הדין המוסכמים מיום 6.8.2014. כפי שצוין בפסק הדין החלקי, השינוי בעמדת המדינה נעשה מאחר שהתברר לה כי עמדתה המקורית בטעות יסודה, וכי היא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי דין. בהמשך לכך, נקבע כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הודגש כי מדיניות העבר של המדינה מחייבת, לכל הפחות, להטיל עליה את הנטל הראשוני להצדיק את השינוי שחל בה. כך, היה על המדינה להראות שהמדיניות שהציגה שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לכך, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר ביחס לדונם הראשון, ולכן בנוגע אליו אומץ שיעור של 5%, בהתאם לעמדתה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי); לעומת זאת, ביחס ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה עמדה בנטל האמור ולכן היא רשאית לסטות מהעמדה שהציגה, אך עמדתה לא התקבלה במלואה, אלא שיעור דמי החכירה האבודים ביחס לחלק זה של המקרקעין הועמד על 3.25%, המהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). ויודגש כי הנשיאה אסתר חיות הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שסברה כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים להחיל כלל זה. זאת ועוד, על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה הצדקה להיעתר לה בסוגיה זו. לפיכך, טענות התובעים לקיומו של השתק שיפוטי אין להן על מה להישען. לסיום, לא מצאתי להיעתר לטענות התובעים לפסיקת שכר טרחה והוצאות משפט בשיעור גבוה יותר מזה שנפסק בפסק הדין החלקי ובהחלטה המשלימה, וזאת הן מטעמים דומים לאלו שצוינו בהחלטתנו מיום 10.12.2024, והן בשים לב לכך שטענות התובעים במחלוקות הפרטניות נדחו במלואן. סוף דבר: משראינו לנכון לדחות את טענות התובעים, ובהינתן שתחשיב המדינה המתוקן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. התובעים בת"א 12610-08-13, בת"א 9491-10-13 ובת"א 9492-10-13 ישיבו למדינה את הסכומים ששולמו ביתר כמפורט בתחשיב המדינה המתוקן ובשים לב לאמור בפסקה 4 להחלטה מיום 17.2.2025. לאחר ביצוע האמור, לא תהא למדינה טענה או דרישה כלשהי כלפי התובעים בגין התשלומים ששילמה להם ביתר. בכל הנוגע לתובעים בת"א 12768-08-13, המדינה תעביר לידיהם את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המתוקן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023). בכך מתמצים הדיונים בערעורים דנן, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התובעים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך כולל של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ג באייר התשפ"ה (‏11.5.2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט