ג'ייקוב אלברט נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5994/10 בבית המשפט העליון ע"פ 5994/10 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: ג'ייקוב אלברט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.6.10 בת"פ 397/09 שניתן על ידי כבוד השופט נעם סולברג תאריך הישיבה: ה' באדר א' התשע"א (9.2.2011) בשם המערער: עו"ד יאיר גולן; עו"ד נחשון שוחט בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.6.2010 (ת"פ 397/09, כבוד השופט נ' סולברג). 1. כנגד המערער ואדם נוסף (להלן: האחר) הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, קשרו המערער והאחר קשר לשדוד נהג מונית. בהמשך לכך, ביום 29.6.2009 לפנות בוקר, כששהו השניים במרכז העיר ירושלים, הם עצרו מונית ובקשו מנהגה (להלן: המתלונן) שיסיעם לאזור 'מעלה דפנה'. כשנכנסו למונית התיישב האחר במושב ליד הנהג ואילו המערער ישב במושב האחורי, כשהוא מצויד בכיסו באבן. לאחר זמן מה, ביקשו השניים מהמתלונן לעצור את המונית. אז, צעק המערער את מילת הקוד המוסכמת ביניהם, והחל להכות את המתלונן בראשו באמצעות האבן, ואילו האחר דחף את המתלונן ואחז בידיו. כשברח המתלונן מהמונית, לקח האחר את הכסף שהיה במונית, ומששמעו אותו צועק "משטרה" ברחו הללו מן המונית עם כספו. 3. ביום 21.12.2009 הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, על פי הודאתו. ביום 2.6.2010 גזר בית המשפט המחוזי על המערער שמונה חודשי מאסר בפועל; חמישה חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 3,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח. בשלב גזירת הדין הונח בפני בית המשפט תסקיר שירות מבחן אודות המערער. במסגרתו, עמד בין היתר שירות המבחן על הפער בין האופן בו מוכר ומוצג המערער על ידי סביבתו כאדם טוב, נעים ונוח לבריות, ללא כל גילויי אלימות מצדו, לבין העבירה האלימה אותו ביצע. על אף חומרת העבירה, המליץ שירות המבחן להביא בחשבון את גילו הצעיר של המערער, ואת כוחותיו לתפקוד חיובי, ולהטיל עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות, יחד עם העמדתו לצו מבחן למשך שנה. תמונה דומה עולה אף מתסקיר שירות המבחן שהוגש לעיוננו, בו שב ומציין שירות המבחן כי לא עלה בידיו להבין לעומק את הבסיס לביצוע העבירה, אך הוא התרשם מחרטה כנה של המערער על מעשיו, וממסוגלותו לנהל אורח חיים נורמטיבי. כן, חזר שירות המבחן על המלצתו לאפשר למערער הזדמנות שיקומית. 4. למרות האמור, קבע בית המשפט כי "אין מדובר במעידה רגעית, גם לא בתגובה ספונטנית להתגרות או להתרחשות כלשהי. מדובר במעשה פשע מתוכנן, אכזרי ומסוכן." אומנם, בית המשפט ציין כי מדובר במערער צעיר, חיובי, בעל מידות טובות, אשר יתכן שלמד והפנים את חומרת המעשה, אך יחד עם זאת קבע בית המשפט כי: "שומה לעשות לבטחונו של נהג המונית דנן, של עמיתיו, ושל שאר אזרחים תמימי-דרך המהלכים ונוסעים ברחובה של עיר. ישנו הכרח לעקור מן השורש גילויי הפקרות שכאלה. נדרש גמול הולם שיהא בו כדי להביע את שאט-הנפש מן המעשה ואת ההרתעה הדרושה כלפי הנאשמים דנן וצעירים אחרים שכמותם, צעירים חסרי מנוח ששותים לשוכרה ומאבדים את הרסן. מתחייב מסר ברור, חד וכואב: כליאה מאחורי סורג ובריח". מכאן הערעור שלפנינו. 5. במסגרתו טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משהשית עליו עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, על אף מכלול נסיבותיו האישיות המצדיקות בעניינו הימנעות מהטלת מאסר בפועל. לעניין זה טוען המערער, כי המעשה אותו ביצע הינו בגדר מעידה חד פעמית, שכן אין לו כל עבר פלילי או רקע של התנהגות אלימה. זאת ועוד טוען המערער, כי מאז שחרורו ממעצר הוא עבר תהליך עמוק של טיפול, שיקום, שינוי והפנמה, וכי השבתו בעת הזו למאסר מאחורי סורג ובריח תסב לו פגיעה חמורה וקשה. על כן טוען המערער, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את המלצת שירות המבחן בעניינו. לדידו, המלצה זו משקפת את האיזון הראוי אותו היה על בית המשפט לנקוט בין האינטרס השיקומי, לשיקולי גמול והרתעה. 6. מנגד טוענת המשיבה, כי העונש שהושת על המערער אינו עונש החורג בחומרתו, אלא הינו עונש מתון ביחס לעבירה שבוצעה, המאזן באופן ראוי בין הנסיבות לקולה ואינטרס השיקום, לבין יתר השיקולים העומדים בבסיס הענישה. כמו כן, דוחה המשיבה את טענות המערער לפיהן לכאורה נגרם למתלונן נזק שולי בלבד, לעניין זה מציינת המשיבה את החשיבות והחובה במתן הגנה לנהגי המונית. לאחר עיון בהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 7. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה דנן, לא מצאנו סטייה שכזו לחומרה המצדיקה את התערבותנו. אומנם המערער הינו ללא עבר פלילי, וללא רקע של התנהגות אלימה ועבריינית, ואורחות חייו הינם נורמטיביים. אך יחד עם זאת, איני מוצא מקום להקל ראש במעשיו ובנזק שהללו גרמו למתלונן. על החומרה הגלומה במעשי שוד של נהגי מוניות עמד בית משפט זה בין היתר בע"פ 1885/07 נאיף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2008): "נהגי מוניות הפכו בשנים האחרונות טרף קל למעשי שוד, הואיל ונאסר עליהם לבחור את נוסעיהם, ולא אחת מנוצלת עובדה זו על ידי אנשים חסרי מצפון כדי להסיעם למקומות מבודדים שם הם תוקפים את הנהגים, מאלצים אותם לברוח על נפשם, וגונבים את רכביהם. זו התנהגות שחומרתה רבה, ולא אחת פסקנו כי יש להשית בגינה תקופות מאסר ממושכות, במטרה להבהיר לכל את המחיר שיידרשו לשלם אם יימצאו חוטאים בכך". 8. אכן, לאינטרס השיקומי משקל וחשיבות רבה, כמו גם למכלול נסיבותיו האישיות להן טען המערער. אולם, אל מול אלו ניצב האינטרס בגמול והרתעה, מיגור האלימות ומתן הגנה ובטחון לחברה בכלל, ולנהגי המוניות בפרט. לפיכך איננו סבורים כי מקרה זה מצדיק את התערבותנו, שכן בית המשפט המחוזי נדרש, הביא בחשבון ואיזן כראוי בין מכלול הנסיבות והשיקולים השונים. אנו תקווה, שהמערער ימשיך ויעמיק בדרך הטיפול והשיקום בה החל, ומעשה זה יוותר בבחינת מעידה חד פעמית עבורו. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, י' באדר א' התשע"א (‏14.2.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10059940_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il