פלוני נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

החלטה בתיק ע"א 5991/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5991/06 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערערת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2. פלוני ערעור על החלטתו של בית משפט לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש 7980/05 מיום 9.7.06 בשם המערערת: עו"ד יוסף תוסייה-כהן פסק דין לפני ערעור על החלטתו של בית משפט לענייני משפחה בירושלים (השופט מ' כהן) מיום 9.7.06, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 7980/02. 1. בעניינה של המערערת התנהלו שני הליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה. האחד: תמ"ש 7980/02 (נשוא הערעור). בתיק זה המערערת היא התובעת והמשיבים הם הנתבעים. בתיק נשמעו עדים, הוגשו סיכומים והוא ממתין למתן פסק דין. במקביל לתיק זה, התנהל תיק נוסף: תמ"ש 21610/00, בו המערערת היתה הנתבעת, ומר ידין עילם היה התובע. בתיק זה הסכימו הצדדים להיבדק הדדית במכונת אמת, ביחס לשאלה האם חתמה המערערת על הסכם הלוואה עם מר עילם. הצדדים הופנו על ידי בית המשפט לביצוע בדיקת פוליגרף הדדית במכון מסוים. ביום בו אמורה היתה הבדיקה הכפולה להתבצע, הודיע מנהל המכון לבית המשפט כי מר עילם התייצב לבדיקה, אך המערערת ביקשה לדחות את מועד הבדיקה כי אינה חשה בטוב. סוכם בינה לבין מנהל המכון כי כשתחלים תתקשר אליו ויקבע מועד לביצוע הבדיקה. בינתיים הגיעו המערערת ומר עילם לפשרה, והמערערת הגישה את ההסכם כדי שינתן לו תוקף של פסק דין. להודעה על הסדר הפשרה צירפה המערערת דו"ח בדיקת פוליגרף ממכון אחר, אליו פנתה מיוזמתה, כאשר היא הנבדקת היחידה. לטענתה, פנתה למכון האחר כיוון שהמכון אליו הופנו הצדדים על ידי בית המשפט סרב לערוך לה בדיקה בהעדרו של מר עילם. בטרם יצאה ההחלטה בעניין הסדר הפשרה, פגש השופט (מ' כהן) את המערערת במזכירות בית המשפט, וביקש ממנה להיכנס לאולמו. משנכנסה לאולם אמר לה השופט כי הוא רואה בחומרה רבה את העובדה שצירפה לתיק ראייה שלא כדין, וכי לא היה מקום לצרף את בדיקת הפוליגרף העצמאית. המערערת טענה כי למרות שהצדדים הגיעו להסכם היא מצאה לנכון לבצע בדיקת פוליגרף עצמאית, שכן היא חשה כי לכל אורך המשפט בית המשפט אינו מאמין לה. הובהר לה כי לדברים אין כל שחר. משנשאלה מדוע הגיעה לבית המשפט לאחר שהגישה את הסכם הפשרה, השיבה כי ברצונה לבטלו, מאחר ומר עילם לא מסכים לנוסח ההודעה שהגישה. היא הסבירה שהיא עושה זאת שלא באמצעות עורך דינה כיוון שהוא שוהה בחו"ל. בית המשפט הציע לה להמתין לשובו של עורך דינה מחו"ל, ובינתיים להגיש בקשה כי לפי שעה לא ינתן פסק דין בעניין הסכם הפשרה. לאחר מכן, הודיעה המערערת כי נמלכה בדעתה והיא מסכימה שינתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. מספר ימים לאחר מכן, ביום 4.7.06, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. בעניין דו"ח הפוליגרף נקבע כי בית המשפט רואה בחומרה רבה צירוף הדו"ח להודעה על הסכם הפשרה, וכי חבל שתחת לקיים ככתבה וכלשונה את החלטת בית המשפט, אשר הפנתה את הצדדים למכון מסוים, נקטה המערערת בפעולה חד צדדית וצירפה ראייה שלא כדין. נקבע כי הדו"ח יוצא מהתיק. 2. ביום קבלת ההחלטה הגישה המערערת את בקשת הפסילה, המתבססת על הדברים שאמר לה בית המשפט באולם, עובר למתן החלטתו. לטענתה, אמר לה בית המשפט: "אני רוצה להגיד לך שהעובדה שהלכת לפוליגרף פרטי רק תזיק לך מאוד, אני לא אתחשב בתוצאה ואסיק מסקנות כנגדך"; "למה את אומרת שאני לא מאמין לך, את חצופה וזה יזיק לך מאוד.."; ".. אסור לך בכלל להיות כאן זה יזיק לך מאוד". המערערת סברה כי אמירות אלה אינן יכולות להתייחס לתמ"ש 21610/00 משום שהליך זה הסתיים בפשרה, ויכולה להיות להן משמעות רק לגבי הכרעות התלויות ועומדות בתמ"ש 7980/02, בו אמור להינתן פסק דין. לטענתה, אמירות בית המשפט בנסיבות בהן נאמרו, יוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עוד הלינה המערערת על כך שבית המשפט זימן אותה לאולמו בהתעלם מהעובדה שהיא מיוצגת ועורך דינה אינו עמה, ומהעובדה כי יתר הצדדים לאותו תיק אינם נוכחים. כל זאת, בצירוף העובדה שבית המשפט שוחח ישירות עם מכון הבדיקה, יצרו תחושה בלב המערערת כי בית המשפט לא יוכל לעשות עימה משפט צדק. בית המשפט (השופט מ' כהן) דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו ציין כי אין לו ומעולם לא היתה לו דעה קדומה כלפי המערערת, וחששותיה כי בית המשפט אינו מאמין לה, אין להן על מה לסמוך. בית המשפט ציין כי אכן ראה בחומרה את התנהלותה של המערערת בכל האמור לבדיקת הפוליגרף, ואולם הוא ניסה ככל יכולתו להפיס את דעתה, כי אין לו כל דעה מוקדמת נגדה, וכאשר ראה כי היא "מתלבטת ואובדת עצות", ייעץ לה לבקש השהיית מתן החלטה בבקשה למתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה. אשר לאמירות המצוטטות מפיו על ידי המערערת, ציין בית המשפט כי לא זכור לו שהשתמש בביטוי "זה יזיק לך", אלא אמר ש"הדבר יפעל לרעתך", ואכן זו עמדתו נוכח התנהלותה לעניין בדיקת הפוליגרף. הובהר כי בית המשפט נקט במילה "חצופה" כאשר במהלך השיחה עימו המערערת חזרה מידי פעם והתיישבה, למרות שבית המשפט הורה לה לעמוד. נקבע כי המערערת חשה באופן סובייקטיבי וללא כל הצדקה כי בשני ההליכים שמתנהלים בעניינה בית המשפט אינו מאמין לה. היא משתמשת בשיחה שהתקיימה בינה לבין בית המשפט, בה הביע בית המשפט מורת רוחו מהגשת דו"ח בדיקה שלא כדין, כדי להשתית ולבסס את בקשת הפסילה בתיק, וזאת ללא כל עילה ובסיס של ממש. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת חוזרת על טענותיה בבקשת הפסילה ומציינת כי לא יתכן שאמירות בית המשפט נסבו על התיק שהסתיים בפשרה, ומשמעותן האמיתית אינה יכולה להתייחס אלא להכרעות תלויות ועומדות בתמ"ש 7980/02. תחושה זו התחזקה אצלה לאור הקביעות בהחלטה שדחתה את בקשת הפסילה, במסגרתה חזר בית המשפט והצהיר כי עמדתו היא כי הדבר יזיק למערערת שעה שאין כל ספק כי התיק היחיד העומד בפניו הנוגע למערערת הינו תמ"ש 7980/02. משכך, אין מדובר בחשש סובייקטיבי למשוא פנים, ולא באמירות מעליבות גרידא. מדובר בקיומה של אפשרות ממשית לגיבוש עמדה נחרצת כלפיה בעניין תלוי ועומד, השולל אפשרות סבירה של ניהול המשפט באופן אובייקטיבי ועל יסוד הראיות והטענות באופן נקי וענייני. לשיטתה, גם אם יתקבל התיאור העובדתי של בית המשפט, אין בכך כדי להסביר כיצד עשויה התנהגות המערערת לפעול לרעתה באותו הליך שכבר הסתיים להבדיל מזה שטרם ניתן בו פסק דין. לטענתה יש באמירות כדי להעיד על עמדה ברורה ונחרצת באשר להשלכות התנהגותה בהליך אחד על הליך אחר. 4. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. המערערת מייחסת לבית המשפט אמירות שונות שנאמרו כביכול על ידו. בית המשפט קבע כי חלק מהדברים לא נאמרו על ידו בנוסח הנטען, וחלקם הוצאו מהקשרם. הלכה היא כי התשתית העובדתית על יסודה נבחנת טענת פסלות נקבעת על ידי בית המשפט, בכפוף לערעור אפשרי. הנטל לשנות מן התשתית העובדתית שקבע בית המשפט מוטל על הצד הטוען לפסלות. נטל זה כבד הוא. משקבע בית המשפט את הנתונים העובדתיים, הם המשמשים בדרך כלל בסיס להכרעתו שלו (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599; ע"א 1798/01 שמואל שמואלי נ' עתי"ם-סוכנות החדשות הישראלית (לא פורסם); ע"א 6829/01 ד"ר אבס דאלי נ' ד"ר אבס זפינה (לא פורסם); ע"א 6108/02 קיבוץ סאסא נ' אליהו ועקנין (לא פורסם)). המערערת, במקרה הנוכחי, לא עמדה בנטל זה. לגופו של עניין, כבר נקבע, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 605). במקרה שלפני, הביע בית המשפט מורת רוח מהתנהלותה של המערערת, ואולם הדברים נאמרו בעניין תמ"ש 21610/00, במסגרתו הוגש דו"ח הפוליגרף. בית המשפט רשאי להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו. לא מצאתי כי יש בהתבטאות זו, גם אם נאמרה בחריפות, כדי להעיד על גיבוש דעתו של בית המשפט לעניין תמ"ש 7980/02, או דעה קדומה כנגד המערערת. בית המשפט הבהיר כי דו"ח הפוליגרף שהוגש על ידי המערערת יפעל לרעתה, ואכן בפסק דינו בתמ"ש 21610/00, אשר אישר את הסכם הפשרה, הביע הסתייגותו ממעשיה של המערערת והורה להוציא את דו"ח הפוליגרף מהתיק. אין בסיס לחשש כי קביעותיו באותו עניין ישפיעו על הכרעתו בתמ"ש 7980/02, שהמערערת היא צד לו, אך הוא עוסק בנושא אחר. על כן, לא שוכנעתי כי מדברי בית המשפט עולה יסוד לחשש כי דעתו של בית המשפט "ננעלה", באופן שליבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות בעלי הדין בתמ"ש 7980/02, ולא ניתן לומר כי הדיון באותו תיק הוא בבחינת "משחק מכור" (ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 637; ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 5. אשר לניהול השיחה עם המערערת לבד באולם, הכלל הוא כי עצם קיומם של חילופי דברים עם השופט במעמד צד אחד לא יוביל כשלעצמו לפסילת השופט מלדון (ע"פ 8689/02 טסה נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "לודים" (לא פורסם)). הדגש צריך להיות על יכולתו האובייקטיבית של השופט לשמוע את הצדדים בלי שה"משחק מכור" ומתוך יכולת להשתכנע (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט 186 (תשס"ו-2006)). במקרה הנוכחי מדובר בנזיפה על התנהלותה של המערערת. בית המשפט הבהיר בהחלטתו כי כאשר ביקשה ממנו המערערת לייעץ לה מה לעשות, הפנה אותה לבא כוחה ורק ציין כי היא יכולה לבקש השהיית מתן החלטה בבקשה. לא מצאתי כי יש בשיחה זו כדי לפגוע באוביקטיביות של בית המשפט. גם בשיחה עם מנהל מכון הבדיקה לא מצאתי עילה לפסלות השופט (ע"א 3753/01 שלמה שינבוים נ' נעמי גרינצוויג (לא פורסם)). נראה שכל שנמסר לשופט הוא כי המערערת לא הגיעה לבדיקה. מדובר אך במידע בדבר שיתוף פעולה עם המכון. משכך, נחה דעתי כי לא הוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש כי אמירות בית המשפט והתנהלותו מעידים על קיום משוא פנים כלפיה, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק ואח' נ' וינקלר ואח' (לא פורסם)); ע"א 10763/05 עו"ד יורם חכם ואח' נ' אלי סיאג ואח' (לא פורסם)). אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ' באב תשס"ו (14.8.06). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06059910_N01.docלח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il