אהובה כחלון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5986/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5986/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: אהובה כחלון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 29.5.08, בפ.ח. 8100/04, שניתן על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשס"ט (07.10.08) בשם המערער: עו"ד דוד גולן בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן; עו"ד יריב צרי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) הרשיע את המערערת בעבירות של תקיפה והתעללות בקטין או חסר ישע, לפי סעיפים 368ב(א) ו-368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדונה המערערת ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והיא חויבה לפצות כל אחד מהקטינים בהם עוסק כתב האישום, בסכום של 3000 ש"ח. 2. המערערת הוגדרה בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא כ"בעלים, המנהלת והגננת" של גן-ילדים ברחוב הרקפת באשקלון. נטען, כי בתקופה הרלוונטית לאישומים – אמצע חודש ספטמבר 2003 ועד ליום 21.11.03 – התעללה המערערת, גופנית ונפשית, ברבים מילדי הגן. וכך לדוגמה, היא נהגה להושיב ילדים בכח בכיסאותיהם כאשר היא מושכת אותם בחוזקה בידיהם; משכה בשיער ראשם; דרשה מהם לשבת זקוף, תוך הדיפת ראשם בכח לכיוון הקיר; זרקה נעלים לעבר הילדים; נקשה עם אצבעותיה בראשם של הפעוטות; הטילה ילדים לעבר מזרון; וכאמצעי ענישה נהגה להחזיק ילדים בחדר חשוך ששימש לאחסון מזרנים. כן נטען, כי בחלק מהמקרים נגרמו לקטינים חבלות. המערערת, שהכחישה את העובדות המפלילות שיוחסו לה, טענה כי מקורן בעלילה אותה רקמה עובדת בגן שפוטרה משנמצא כי תפקודה אינו תקין. המערערת, המוסיפה לדבוק בטענת חפותה, משיגה בפנינו כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 3. אותה עובדת ש"פוטרה" או כגרסת המשיבה "התפטרה", היא רינה ימין, אשר נשכרה לשמש כסייעת בגן בו היו שלוש קבוצות גיל, ואשר כולן פעלו בבית מגוריה של המערערת. בכיתת המרתף שוכנו פעוטות בגילאים 9 חודשים עד שנה וחצי; הקבוצה השניה, במסגרתה הועסקה העדה, שוכנה בסלון הבית והיתה מיועדת לגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי; בקבוצה השלישית היו ילדים עד גיל שלוש, והיא שוכנה באחד מחדרי הבית. רינה החלה את עבודתה בגן בתחילת חודש ספטמבר 2003, ואף שקבוצת הילדים היתה אמורה למנות 20 בלבד, היא גדלה אט אט עד שהגיעה ל-29 ילדים. לטענתה, כבר בתחילת הדרך הזהירה אותה המערערת לבל תשוחח עם הוריהם של הילדים, ושכל בעיה יש להפנות אליה בלבד. ועוד מסרה רינה, כי כבר בתחילת השנה ראתה כי התנהגות המערערת הינה "אגרסיבית ולחוצה" (עמ' 3 לפרוטוקול), אולם היא ייחסה זאת לקשיים הכרוכים בתחילתה של שנת הלימודים. ברם, אט אט התברר כי אותה התנהגות של המערערת הנה מעשה של יום יום, וכך תארה רינה את הדברים בעדותה: "[המערערת] דרשה שיהיה שקט בגן. הילדים היו ישובים רוב היום על כסאות, אם היא היתה רואה ילד עומד היא היתה מרימה אותו ביד אחת ומושיבה אותו או בשתי ידיים. כשילד ישב זקוף היא משכה אותו אחורה. היא היתה יכולה למשוך בשערותיו של ילד שישב על קצה הכסא או לדחוף אותו אחורה תוך דחיפה במצח כשראשו נחבט בקיר. או שהיתה נוקשת בראשו של ילד, כשילד היה בוכה היא היתה תופסת אותו מהסנטר ומרימה את הסנטר עד שהיה מפסיק לבכות. היא היתה יכולה להגיד לילד 'קרציה' או 'מכוער' או 'מפגר'. היו ילדים שהיו בוכים באופן קבוע, היא היתה לוקחת אותם למקלחת, שזה מקום חשוך, לא מדליקה את האור והיתה אומרת לו שהוא יצא רק כשיפסיק לבכות... אצלי זה היה במקלחת שלשם היא לקחה את הילדים שבכו, ואצל לילך [סייעת גננת נוספת] זה היה חדר המזרונים". (ראו עמ' 3). רינה הוסיפה ומסרה כי ילדי כתתה לא היו ממושמעים כילדים בכתות האחרות, הואיל וחברותיה נהגו בשיטה אותה הכתיבה המערערת. כאשר הסבירה רינה למערערת שהיא אינה יכולה לנהוג באלימות כלפי הילדים, זו הגיבה באמרה: "שלא צריך להרביץ אבל אפשר למשוך בשיער מאחורה וזה לא משאיר סימן". רינה הוסיפה ותארה את תוצאות הפחד שהשרתה המערערת על ילדי הגן, לאמור: "כשהיתה נכנסת לגן, הילדים היו מטים את ראשם הצידה ברתיעה כאילו הם מחכים למכה" (עמ' 4). רינה התרעמה לא אחת בפני המערערת על הדרך בה היא נוהגת עם הילדים, ולגרסתה תגובת המערערת היתה "שזה לא מרוע, שזה חינוך ושהיא לא מרוצה מהחינוך של ילדים בישראל ושכך חינכו אותם ברוסיה ולא קרה להם כלום" (עמ' 6). 4. בבואה להכריע בסוגיית מהימנות גרסתה של רינה, קבעה השופטת המלומדת של בית משפט קמא (ראו עמ' 48 להכרעת-הדין), כי מדובר בעדה שהותירה רושם מהימן ביותר, ואין ספק כי תארה את אשר ראו עיניה ואת אשר חוותה. בית המשפט גם האמין לרינה כי החלטתה להפסיק את עבודתה בגן נבעה מההתעללות לה היתה עדה, ולא עקב החלטתה של המערערת לפטרה. המערערת סבורה כי האמון הבלתי מסויג שנתן בית המשפט המחוזי בעדותה של רינה, הנו שגוי. להשקפתה, מדובר בעדה שבגרסתה נתגלו פרכות רבות והסתמנה אצלה נטייה להגזמה. יתר על כן, עדותה נסתרה בעדותם של עדי הגנה, וגם בעובדה שלא נמצאה ראייה לכך שמי מן הילדים נחבל, דבר העומד בניגוד לתיאור הדרמטי של מעשי המערערת על ידי רינה. 5. השגותיה של המערערת כנגד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הן בעיקרן השגות של עובדה, והרי ההלכה הנוהגת עמנו מימים ימימה היא שאין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים מסוג זה נוכח יתרונה הבולט של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 3579/04 חנן אפגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)). אכן, במשך השנים נקבעו חריגים אחדים להלכה זו (ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 264 (1984); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995); ע"א 125/89 בלס נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג, פ"ד מו(4) 441, 450 (1992); ע"א 496/89 אל קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה(4) 343, 348 (1991), אולם לאחר שעיינתי בהכרעת הדין נושא הערעור, ובטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי המקרה הנוכחי אינו נכנס לגדרם של אותם חריגים, ולהלן אבהיר את דברי. 6. רינה ימין תרה באותם ימים של שנת 2003 אחר מקום עבודה, ועל כן אני מתקשה להניח כי משמצאה אותו היא תקום ותעזוב את הגן סתם כך וללא סיבה. אדרבא, ההיגיון מחייב שבגן אותו ניהלה המערערת התרחשו דברים שהעדה התקשתה להשלים עמם, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שזמן ניכר לפני שעזבה את הגן, היא כבר הביעה את כאבה בפני אחרים. וכך לדוגמה סיפרה רינה (ראו עמ' 5) כי בתום פעילות של הילדים, נותרה אחת מהם יושבת על הרצפה. בעקבות כך "הרימה [המערערת] אותה מהקוקו והושיבה אותה על הכסא". רינה הוסיפה והעידה כי "בסוף היום, כאשר הכנתי אותה [את הילדה] להוריה, וסידרתי את שערה, יצאה לי קבוצה גדולה של שיער מראשה, היה לי חופן שיער ביד". רינה טענה כי סיפרה ללילך מכלוף, סייעת בכתה אחרת בגן, על אותו אירוע, והדבר זכה לאישור מפיה של לילך (ראו עמ' 64), לאמור: "אני זוכרת שרינה באה והראתה לי את השערות... רינה אמרה לי שאלו הן שערות של ל'...". ועוד מסרה לילך כי "זה הציק לרינה, כל הדברים האלה והיא שיתפה אותי בזה. הציק לה איך ש[המערערת] מתנהגת לילדים, והיא שיתפה אותי בזה, ובאותו יום היא באה להראות לי את השערות כהוכחה". לא זו אף זו, לילך ראתה את רינה בוכה (עמ' 65), ואף שמעה אותה מבקשת מהמערערת ש"לא לגעת בילדים". אולם, לילך ידעה לספר לא רק על התנסויותיהם של אחרים, אלא גם על התנסותה שלה. וכך העידה (עמ' 64) כי בגן נדרשו הילדים לחלוץ את נעליהם, ומשאחד מהם התמהמה מעט, דחפה אותו המערערת, ובלשון העדה: "אני הייתי בכתה כשזה קרה וראיתי את הנאשמת דוחפת את ל'... כשראיתי את הסיטואציה הזו, הסתכלתי על [המערערת] בתימהון... והיא אמרה שזה לא בכוונה". על תוצאתה של אותה "דחיפה" העידה לילך, כי לילד נותר "כתם אדום בראש, במצח, והוא נפל על הרצפה". 7. טליה ויינברגר היא עובדת של משרד החינוך, ובאותם ימים עסקה בהדרכה פדגוגית של גנים פרטיים. היא העידה כי הדרישות מגנים מסוג זה הן שמספר הילדים לא יעלה על 24, ושיועסקו בו גננת ושתי סייעות, ונדמה כי אין צורך לומר שבגן של המערערת לא הוקפד לקיים דרישות אלו. יתר על כן, בעקבות תלונות שהגיעו לידיעת העדה, היא החליטה לבקר בגן, ובבואה לשם החלה לשוחח עם הסייעות. לאחר כעשר דקות הגיעה המערערת, והתרשמותה של העדה היתה "שהמערערת לא אהבה את הנוכחות שלי, וזאת בלשון המעטה". וכך תארה העדה את תגובתה (ראו עמ' 31): היא אמרה משהו כמו "אין לך מה לעשות כאן, את במילא לא עוזרת לי". ויינברגר ניסתה לפייס את המערערת ("השתדלתי לחבב את עצמי... הצעתי לה עזרה פדגוגית ואמרתי שאני באה להדריך אותה, אמרתי לה שאני לא אסגור לה את הגן... ובסוף הביקור השארתי דף של קריטריונים ואמרתי לה שאני צריכה רשימת ילדים. אולם "[המערערת] אמרה לי כי אין לה כוונה לתת לי רשימה כזו, היא אמרה, מה פתאום, ההורים לא צריכים לתת ת.ז., זה משהו חסוי"). טליה וינברגר ביקרה פעם נוספת בגן, גם הפעם לפני שהמערערת הגיעה לשם. ביחס לביקור זה מסרה ויינברגר (ראו עמ' 33): "בזמן שהייתי עם הסייעת רינה, הרגשתי שהיא מאד לחוצה, היא עשתה כל מיני סימנים שהיא רוצה לדבר איתי על משהו. זה היה מצב של לחץ. כשרינה הראתה לי את הסימנים, הנאשמת לא נוכחה. רינה היתה מפוחדת ולא רצתה לדבר אתי. היא אמרה לי שהיא תדבר איתי בהזדמנות". טליה ויינברגר נתבקשה לתאר את התרשמותה מהתנהגות הילדים, ועל כך השיבה (עמ' 33): "אני רגילה להסתכל על הילדים, על הפנים שלהם, על ההתנהלות שלהם, הם אמורים להתנהג באופן חופשי, יזום על ידם, מארגנים להם את הסביבה והם אמורים להתנהל בה באופן חופשי, לבחור את המשחקים, לבחור את החברים, לדבר איתם. לא ראיתי את זה בגן של הנאשמת, הילדים ישבו בעיקר שותקים ולא ראיתי את האור בעיניהם... בנוכחותי הילדים לא פנו אליה [למערערת], לא בבקשות ולא בשיחה, ולא במבט וזה במלים עדינות... הילדים נלחצו מהנוכחות של המערערת, וזאת על פי ניסיוני". 8. ו' ד' היא אמו של אחד מילדי הגן. היא העידה כי בנה התלונן באוזניה שהמערערת מכה אותו בראשו, וכאשר הגיב בבכי הכניסה אותו לחדר חשוך. העדה פנתה למערערת וסיפרה לה תלונתו של בנה, וזו השיבה ש"הילד כנראה נתפס בזה שאולי פעם אחת היא נתנה לו דחיפה". העדה הוסיפה ומסרה, כי בנה "היה בוכה בבוקר שהוא לא רוצה ללכת לגן והוא לא רוצה לראות את אהובה [המערערת]". (עמ' 39). בעקבות כך החליטה העדה להעביר את בנה לגן אחר, אולם "לילד היו סיוטים והוא לא רצה ללכת גם לגן אחר, הוא כל הזמן חשב שאני לוקחת אותו לגן אהובה והוא אמר אני לא רוצה לאהובה". כמו כן, סיפרה העדה כי בכתבה שפורסמה בעיתון מקומי על הנעשה בגן, הופיעה תמונתה של המערערת, וכאשר בנה הבחין בכך הוא "לקח משהו מהמשחק והחל לקרוע את התמונה שלה, הוא אמר לי אמא אני שונא אותה" (עמ' 42). תלונות על הכאתו בידי המערערת נשמעו מפיו של אותו ילד גם על ידי סבתו, ש' ד', שהעידה: "הילד התלונן כל השנה וחצי על [המערערת]. אני נשבעת. לפני כן לא הכרתי את [המערערת], אין לי אינטרס ואין לי כלום נגדה. אני שמעתי מהנכד שלי. בלילות הוא קם ובוכה, עד היום הוא מפחד מחושך, והוא לא רוצה ללכת לבד לשירותים. הוא רק שומע את השם אהובה הוא משקשק" (עמ' 47). להשלמת התמונה אוסיף, כי קטין זה נחקר בידי חוקרת ילדים שאמנם התקשתה להעריך את מהימנותו, אולם בפניה חזר הילד וטען כי המערערת הכתה אותו בראשו (ראו ת/3 ות/4). 9. רחל לונדון גרה בשכנות לגן אותו ניהלה המערערת, ומהקומה השנייה בה נמצאת דירתה היתה יכולה לצפות על הנעשה בחצר הגן. עדה זו טענה כי ראתה את המערערת, מספר פעמים, אוחזת את הילדים מהיד, מרימה אותם בצורה אגרסיבית ומושיבה אותם בכיסאות (עמ' 70 לפרוטוקול). כמו כן, הבחינה העדה באחד הימים בילד שבכה ממושכות, וכאשר העירה על כך למערערת, זו הגיבה באמרה "שהיא לא יודעת מה יש לו היום", ומיהרה לקחת אותו משם. כאן המקום להדגיש, כי המערערת לא הכחישה את קיומה של אותה שיחה עם רחל לונדון (ראו עמ' 31 לישיבת 1.1.07), אף שטענה כי בינה ללונדון קיים סכסוך על רקע ריב קודם שפרץ ביניהן. 10. מהראיות בהן עסקתי עד כה עולה, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לתת אמון בגרסתה של רינה ימין, היה לה על מה שתסמוך. אף אני שוכנעתי כי לרינה לא היתה סיבה כלשהי להפליל את המערערת במה שלא עשתה, ולו מן הטעם שהיה ברור לה שבכך היא עלולה לאבד את מקום עבודתה. יתר על כן, גם לאחר שהתפטרה לא מיהרה רינה לפנות למשטרת ישראל, ועשתה זאת רק לאחר שפנתה אליה כתבת של עיתון מקומי (סיגלית פרץ), שהחלה לחקור את הפרשה בעקבות תלונה שהגיש הורה של אחד מילדי הגן. ואם בכך לא די, אפנה לעובדה כי רינה הביעה את מחאתה על התנהגות המערערת בפני זו האחרונה, וגם תינתה את מצוקתה בפני עובדת אחרת בגן (לילך), עוד לפני שגמלה בלבה ההחלטה להתפטר. העולה מהאמור הוא אפוא, כי בפני בית המשפט המחוזי הוצג מארג מוצק של ראיות, שבמרכזו ניצבה גרסתה של רינה ימין שהיתה עדת ראיה להתנהלות המערערת עם ילדי הגן. עדותה של רינה נתמכת בעדותה של לילך, שגם היא הבחינה בהתנהגות אלימה של המערערת כלפי הפעוטות, והיתה עדה למצוקה בה היתה נתונה רינה ערב התפטרותה. דבריהן של עדות הראייה נתמכות בדבריהם של עדים חיצוניים – טלי ויינברגר, ש' ד', ו' ד', חוקרת הילדים רחל נחום ורחל לונדון – ולפיכך מסקנתי היא כי השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי היתה רשאית לקבוע כי האישומים שיוחסו למערערת הוכחו ברמה הנדרשת בפלילים. מעיני לא נעלמו דבריהם של עדי ההגנה, ולדידי אין ספק שלו היו מבחינים אותם הורים של ילדי הגן כי הקטינים חבולים, לא היו ממהרים לדבר בשבחה של המערערת. אולם, מעדותה של רינה עולה כי מעשיה של המערערת היו מן הסוג שאינם מותירים סימנים חיצוניים, אולם גלומה גם גלומה בהם השפעה על נפשם של הפעוטות, ואין לך כמו עדותה של טלי ויינברגר (ראו עמ' 33) כדי לתאר את הפחד בו היו שרויים הילדים בנוכחות המערערת. 11. למערערת יוחסה, בין היתר, עבירה של התעללות לפי סעיף 368(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 הקובע כך: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו - מאסר תשע שנים." עבירה זו היא עבירה של התנהגות, אשר היסוד הנפשי שבה הוא מודעות העושה לטיב המעשה ולקיום הנסיבות הנמנות עם פרטי העבירה (ע"פ 405/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 247, 250 (2004)). הפסיקה דנה בדרך שעל בית-המשפט לבחון אם מעשיו של נאשם עולים כדי התעללות, ונקבע כי "...נקודת המבט המכריעה לצורך קביעת התקיימותה של התנהגות העולה כדי עבירת התעללות היא זו של המתבונן מן הצד, קרי נקודת המבט האובייקטיבית הבוחנת את התנהגותו של המתעלל כלפי הקורבן" (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 169 (2000)). המחוקק לא הגדיר מהי התעללות, ולא אחת מטשטשים הגבולות בין סוגי ההתעללות המוזכרים בסעיף – גופנית, נפשית או מינית (ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש פ"ד נד(2) 72, 78 (2000)). בפסיקה נחלקו הדעות ביחס לשאלה התעללות מהי, וכך מצא הדבר את ביטויו בדבריו של השופט מ' חשין בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל הנ"ל בעמ' 152: "השופטת ביניש מדברת על מצפון, על רגש ועל מוסר כיסודות יוצרים במושג ההתעללות ועצם הידרשותה ל'דברים שבלב' אלה כמורי-דרך להבנתה של 'התעללות' ילמדנו לדעת כי מושג ההתעללות מסרב לתחום עצמו בדל"ת אמות של מושגיות מדויקת... השופט אנגלרד, בדעת מיעוט, סירב לאמץ את מבחן המצפון והרגש (שם, בעמ' 193), שלדעתו יש לפרש את מושג ההתעללות כמתפרש על '...מעשים של אלימות קשה ואכזרית שיש בהם כדי להשפיל את הקורבן ולבזותו' (שם, בעמ' 196)... על צדי שלי אומר ואודה שנתקשיתי להבדיל בין מבחן שהציגה לפנינו השופטת ביניש לבין מבחן שהציג לפנינו השופט אנגלרד". כך או כך, הפסיקה הנוהגת מגדירה התעללות כהתנהגות הטומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה או השפלה ומקנה לה תווית בלתי מוסרית (ע"פ 4596/98 פלונית הנ"ל, בסעיף 13 לפסק דינה של השופטת ביניש). במסגרת היסודות השכיחים של עבירת ההתעללות, הושם דגש בפסיקה על הישנות ההתנהגות יוצרת ההתעללות: "בדרך כלל התעללות מאופיינת בסדרה מתמשכת של מעשים שהצטברותם והתמשכותם לאורך זמן הם המביאים את ההתנהגות לדרגת חומרה, אכזריות, השפלה, ביזוי והטלת אימה שיקימו התעללות" (ע"פ 5598/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(5) 1, 7(2000)). בית-המשפט נעזר בנסיבותיהם האישיות של הנאשם והנפגע, במהות ובנסיבות המעשים נושא העבירה, ולפיכך "ככל שהקורבן חסר ישע הוא, וככל שיש בהתנהגות הנאשם יסוד של השפלה, כן ניטה לראות במעשים מעשי התעללות" (ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 293, 303 (2000)). 12. יישום כל האמור לעניינה של המערערת, מוביל למסקנה כי מעשיה בגדר התעללות הם. כעניין של שיטה ותפיסת עולם שגויה ומעוותת, היא נהגה בפעוטות של בית רבן שלא חטאו באלימות חמורה, שנראה כי רק מעט מהשלכותיה נחשפו בתיק זה. כאמור, מדובר בעבירה התנהגותית שאינה מותנית בתוצאה, אולם גם לו היתה ההלכה שונה, די להפנות להתרשמותן הקשה של רינה, לילך וטליה וינברגר ממצבם הנפשי של ילדי הגן, כדי לקבוע כי מעשיה של המערערת גרמו גם גרמו נזקים שאפשר כי יידרש זמן רב וטיפול ממושך כדי למצוא להם מזור. מכאן דעתי כי דין הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וכך אני סבור כי יש לנהוג גם באשר לערעור כנגד העונש. המערערת נטלה על עצמה תפקיד שספק אם יש אחראי ממנו - לחנך עוללים וילדים שאין רכים מהם בראשית דרכם. זהו תפקיד המחייב את העוסק בו למיומנות, נשמה-יתרה, ובעיקר אהבה וסבלנות שאין להן קץ, כי הרי מדובר בילדים שחלקם אף טרם למדו לבטא את עצמם. למרבה הדאבה, נדמה כי המערערת נעדרת כל אותם כישורים, ובמקום להעניק לפעוטות אכסניה חמה ואוהבת, היא הפכה את חייהם של אחדים מהם לסיוט מתמשך. בנסיבות אלו אין בעונש שהושת על המערערת חומרה כלשהי, אדרבא, יהא עונש זה לנגד עיניהם של כל מי שמבקש לעסוק בחינוך, ובמיוחד בגיל הרך, כדי שמעשים מסוג זה לא יישנו. אני מציע אפוא לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט א' לוי ואני מצטרף להנמקתו ולתוצאה הסופית שאליה הגיע. עם זאת, לאחר שעיינתי בהכרעת דינו של בית המשפט קמא ובהודעת הערעור על צרופותיה, איני יכול להימנע מלהעיר כי לטעמי נפל פגם בהתנהלות המשיבה בכל הנוגע להבאת עדים מטעמה, אשר הגם שאינו מצדיק את קבלת הערעור, מן הראוי ליתן עליו את הדעת. כידוע, אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת את החשד כי בעל הדין אשר נמנע מהבאתו חושש מעדותו, באופן היוצר הנחה לפיה עדותו של עד כזה עלולה הייתה לחזק את עמדתו של הצד שכנגד [ראו למשל: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 453 (2004)]. במקרה שלפנינו, נמנעה המשיבה מלהביא לעדות מספר עדים אשר נחקרו במשטרה ואשר על פניו נראה כי היה בכוחם לספק מידע אודות האירועים נשוא כתב האישום. כך למשל, לא הובאה לעדות אימו של מ.ח. נשוא סעיף 12 לכתב האישום; הורי הילד ה.ב. נשוא סעיף 7 לכתב האישום והסייעת דליה זערור אשר עבדה בגנהּ של המערערת עם קבוצה של תינוקות. אכן, עדים אלו זומנו על ידי המערערת ולא הגיעו להעיד בסופו של יום, מסיבות שונות. ואולם, אף אם אין בזימונם של עדים אלו על ידי המשיבה משום מחדל חקירתי כפי שטוענת המערערת, יש בכך, לכאורה, טעם לפגם. פגם זה אף מתחזק נוכח העובדה כי בעוד שכתב האישום כנגד המערערת כולל פירוט של עשרה מקרי התעללות בעשרה ילדים שונים, זימנה המשיבה לעדות את אימו וסבתו של אחד הילדים בלבד. בנסיבות אלה, מוכן אני לקבל את עמדתה של המערערת לעניין זה בלבד. ואולם, סבורני כי אין בטעם זה, כשלעצמו, כדי להביא לקבלת הערעור. אשר על כן, הנני מצטרף לעמדתו של השופט א' לוי, כאמור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ב בחשון התשס"ט (10.11.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08059860_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il