פלוני נ. משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה

פסק-דין בתיק עע"מ 5983/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 5983/16 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית נ ג ד המשיב: משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה לשכת חיפה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 20.06.2016 בעת"מ 17038-02-16 תאריך הישיבה: י"ז באייר התשע"ח (2.5.2018) בשם המערערים: עו"ד רינה מרון בשם המשיב: עו"ד רנאד עיד פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא ר' שפירא) מיום 20.6.2016 בעת"מ 17038-02-16, במסגרתו נדחתה עתירת המערערים לביטול החלטת המשיב, בגדרה נדחתה בקשת מערערות 2 ו-3 לקבלת מעמד בישראל. הרקע לערעור 1. מערערת 2 (להלן: המערערת) ילידת 1976 ובתהּ מערערת 3, ילידת שנת 2000 הן אזרחיות אוקראינה (להלן ביחד: המערערות). ביום 14.6.2012 נכנסו המערערות לישראל על מנת לבקר את אֵם המערערת, אזרחית ישראלית אשר קיבלה מעמד בישראל מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות), בהיותה נכדה של יהודי. כחודשיים לאחר כניסתן של המערערות לישראל, ביום 4.8.2012 פנתה המערערת למשרדי המשיב בבקשה לקבלת מעמד מכוח חוק השבות (להלן: הבקשה הראשונה). טענת המערערת הייתה כי היא מנהלת קשר זוגי וחיה יחד עם מערער 1 (להלן: המערער), אזרח ישראלי יליד שנת 1960 אשר מתגורר באותו בניין שבו מתגוררת אֵם המערערת. לצד הבקשה הראשונה צורפה גם בקשה להסדרת מעמדה של מערערת 3 כקטינה נלווית. ביום 4.9.2012 נערך למערערים ראיון לצורך בחינת טיב הקשר ביניהם. המשיב התרשם כי אין המדובר בקשר זוגי כֵּן ואמיתי, אלא בקשר המבוסס על רצונה של המערערת לקבל מעמד בישראל ולחיות בסמיכות וקרבה לאמהּ. לפיכך, בהחלטת המשיב מיום 9.9.2012 נדחתה הבקשה הראשונה וביום 13.9.2012 המערערות יצאו מישראל. 2. ביום 20.2.2014 שבו המערערות ונכנסו לישראל. כחודשיים לאחר מכן פנו המערערים בבקשה נוספת להסדרת מעמד המערערות, אלא שהפעם הן טענו שמגיע להן מעמד מכוח חוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות) בשל העובדה שהמערערת והמערער נישאו לטענתם בנישואין אזרחיים באוקראינה ביום 13.6.2013 (להלן: הבקשה השנייה). מראיון שנערך למערערים ביום 27.5.2014 התרשם המשיב כי המערער והמערערת אינם מסוגלים לתקשר ביניהם הואיל ואינם דוברים שפה משותפת. לכן בהחלטה מיום 5.6.2014 נדחתה גם הבקשה השנייה. ביום 19.8.2014 השיגו המערערים על החלטה זו, ובעקבות זאת החליט המשיב ביום 5.10.2014 כי יינתן למערערות רישיון לישיבת ביקור בישראל (אשרת שהייה מסוג ב/1) לתקופה קצרה לצורך בחינת הבקשה לעומקה, זאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית. כעבור כשנה, ביום 13.12.2015 פנתה המערערת בבקשה להחלפת רישיונהּ לרישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 (להלן: הבקשה להחלפת רישיון). לאחר ראיון נוסף שנערך למערערים, המשיב הגיע לכלל מסקנה כי המערער והמערערת אינם מקיימים קשר זוגי כן ותא משפחתי של ממש, ועל כן בהחלטה מיום 20.12.2015 דחה את הבקשה. המערערים הגישו ביום 3.1.2016 ערר על החלטה זו לפני ועדה בראשות מנהלת לשכת רשות האוכלוסין, אשר בהחלטתה מיום 4.1.2016 דחתה את הערר. על רקע החלטה זו, ביום 8.2.2016 הגישו המערערים עתירה מינהלית לפני בית המשפט המחוזי. 3. בפסק דינו מיום 20.6.2016 קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב אשר מצדיק את התערבותו ועל כן נדחתה העתירה. נקבע כי הראיות המינהליות שהוצגו תומכות בעמדת המשיב כי לא התנהל קשר זוגי אמיתי בין המערער לבין המערערת, וכי הקשר הזוגי נרקם רק לשם הסדרת מעמדה של המערערת בישראל. מסקנה זו נשענה על מספר אדנים: ראשית, השניים אינם דוברים שפה משותפת; שנית, קיומן של סתירות בגרסאות המערערים כפי שנשמעו במסגרת ההליך. למשל, במכתב שהמערער שלח למשיב ביום 4.10.2014 צוין כי הוא מכיר את המערערת משנת 2005, אך דברים אלה לא עלו בקנה אחד עם גרסתו שלו ועם גרסת המערערת מהראיונות שנערכו עמם ביום 4.9.2012, בהם ציין המערער כי השניים הכירו בשנת 2011 ואילו המערערת ציינה כי הכירו בשנת 2006; שלישית, חשש כי השניים אינם גרים יחד, לנוכח קיומן של סתירות בפרטי כתובות המגורים שלהם כפי שדווחו בטפסים שהגישו במסגרת הבקשה השנייה והבקשה להחלפת רישיון; רביעית, התרשמות שלילית מהראיונות שנערכו למערערים והעובדה שלא עלה בידיהם להציג ראיות אובייקטיביות התומכות בעמדתם. שילובם של כל אלה, כך נקבע, מבסס את גישת המשיב ולא ניתן לומר שהחלטתו בלתי סבירה או שנפל בה פגם מהותי המצדיק את התערבות בית המשפט. בשולי הדברים צוין כי ראוי שהמערערות יפנו לאפיקים אחרים להסדרת מעמדן בישראל, כגון לוועדה לעניינים הומניטריים. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 4. לטענת המערערים הם מנהלים קשר זוגי כן ואמיתי, גרים יחד ומקיימים תא משפחתי ממשי. מצב דברים זה בוסס כדבעי באמצעות צבר של ראיות, בהם תצהירים של בני משפחה וחברים ותעודת נישואין מאוקראינה. ברם, המשיב ביטל את משקלן של ראיות אלו כלאחר יד, מבלי שבחן אותן "בנפש חפצה ובתום לב". כמו כן, בית המשפט נתן משקל יתר לסתירות לכאוריות שעלו מגרסאותיהם בראיונות שנערכו להם, אשר אינן מהותיות וממילא ניתן בנקל ליישבן. הגם שהמערער לא דייק בדבריו בראיון מיום 4.9.2012, הם אינם סותרים בהכרח את דבריו במכתב ששלח למשיב ביום 10.4.2014. כך, באותו ראיון הוא נשאל מתי הכיר את המערערת. אומנם בתשובתו הוא מסר כי הכיר אותה בשנת 2011, אך כוונתו הייתה כי במועד זה יחסיהם החלו להיות רומנטיים. אין בכך כדי לסתור את דבריו במכתב ששלח למשיב, לפיהם היכרותם הידידותית הראשונית התרחשה כבר בשנת 2006. באשר לסתירות הלכאוריות שעלו בעניין כתובות המגורים שלהם, נטען כי הם גרים יחד ברחוב פלוני מספר 12/5 בעיר אלמונית. אלא שהכתובת שצוינה בספח תעודת הזהות של המערער הייתה, למשך תקופה מסוימת, רחוב פלוני מספר 12/1, זאת בשל טעות שנפלה במרשם האוכלוסין. המערערים הגישו את הבקשה להחלפת רישיון באמצעות בא-כוחם הקודם, אשר הוא זה שמילא את הטופס הרלוונטי על סמך ספח תעודת הזהות של המערער, שהיה כאמור שגוי. על כן, סתירה זו נבעה מטעות של משרד הפנים. כמו כן, בראיונות שנערכו למערערת היא אומנם דיברה בשפה הרוסית, אך זאת מטעמי נוחות בלבד. העדפתה להתראיין בשפת האֵם שלה נבעה מחששה למעוד בלשונה, ואין משמעות הדבר כי היא אינה דוברת עברית. המערערים אף הלינו על כך שהמשיב מסר את תשובתו לערר בעניין הבקשה להחלפת רישיון לאחר יום אחד בלבד, מה שמלמד לדידם כי הוא לא בחן באופן רציני את עניינם. לבסוף, באשר לטענת המשיב לפיה התנהגו המערערים בחוסר ניקיון כפיים כאשר לא ציינו בעתירה את פרטי הבקשה הראשונה שהגישה המערערת, נטען כי הם יוצגו בידי בא-כוחם הקודם אשר בחר להציג את דבריו כפי שהציג, וכי "קו הייצוג של בא-כוח הראשון יישאר על מצפונו". 5. מנגד, המשיב סמך ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטען כי דין הערעור להידחות, הן על הסף והן לגופו. המערערים בחרו להשמיט מעתירתם לפני בית המשפט המחוזי את הבקשה הראשונה ואת הנסיבות שהביאו לדחייתה על ידי המשיב. מדובר בהסתרה של עובדות מהותיות העולה כדי אי-ניקיון כפיים ולכן לוּ בשל כך יש לדחות את הערעור על הסף. לגוף העניין, עיקר הערעור מופנה כלפי ממצאי עובדה שנקבעו על ידי הרשות המינהלית ואושרו על ידי בית המשפט, ואין מקום להתערב בקביעות אלו. המערערים לא עמדו בנטל לשכנע בדבר קיומו של קשר זוגי כן ואמיתי ביניהם. החלטת המשיב נסמכת על ראיות מינהליות שמהן עולה בבירור, כי הקשר בין המערער לבין המערערת הוא רופף ביותר וכי מטרתו אינה אלא הסדרת מעמדה של המערערת בישראל. הסתירות הרבות בבקשות המערערים ובראיונות שנערכו להם, הן לעניין כתובת מגוריהם והן לעניין מועד היכרותם, מחזקות את ההתרשמות השלילית מהם ומעלות חשש כי הם כלל אינם גרים יחד. נוכח כל האמור, ברי כי אין בתצהירים שצירפו המערערים כדי לשנות מהמסקנה, לא כל שכן כאשר מדובר בתצהירים מפי בני משפחה וחברים. לפיכך, המשיב פעל בסמכות ובוודאי שאין המדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן שמצדיק את התערבות בית המשפט. דיון והכרעה 6. לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ושמיעתם בעל-פה לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי שנעשה. 7. אקדים ואומר, כי יש ממש בטענת המשיב לפיה התנהלות המערערים בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי מצדיקה את דחיית הערעור על הסף. לפי סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, הליכים המתנהלים בבית המשפט לעניינים מינהליים יידונו בהתאם לסעדים, לסמכויות ולעילות שעל פיהם דן בית משפט גבוה לצדק, ובכלל זה גם העילה לדחייה על הסף בגין אי-ניקיון כפיים. לפי עילת סף זו, אם בעל דין העותר לקבלת סעד מסתיר מעיני בית המשפט עובדות רלוונטיות לדיון – לרבות עובדות על אודות הליכים קודמים שהתנהלו בעניינו, מול הרשות המינהלית או לפני ערכאה שיפוטית – יהיה בכך כדי להביא לדחיית עתירתו על הסף (עע"ם 876/17 אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז מרכז, פסקה 18 (3.5.2018) והאסמכתאות שם). 8. ואכן, עיון בכתב העתירה מושא הערעור מעלה, כי המערערים לא פרשו לפני בית המשפט המחוזי את מלוא התשתית העובדתית הצריכה לעניין. כך, לא צוין בעתירה דבר באשר לבקשה הראשונה שהגישה המערערת ביום 4.8.2012 לקבלת מעמד, כמו גם באשר לנסיבות דחייתה על ידי המשיב. המערערים אומנם פירטו בדבר הבקשה השנייה שהגישו לקבלת מעמד מכוח היות המערערת נשואה לישראלי והשיגו על ההחלטה בבקשה להחלפת רישיון, אך אין זה אלא מצג חלקי בלבד. הם לא טרחו לציין כי המערערת נכנסה לישראל ביום 14.6.2012 וכעבור כחודשיים הגישה את הבקשה הראשונה לקבלת מעמד מכוח היותה בת זוג של יהודי. כאמור, רק לאחר דחיית הבקשה חזרה המערערת לאוקראינה, נישאה לטענתה למערער בנישואין אזרחיים ונכנסה חזרה לישראל כחודשיים לפני שהגישה את הבקשה השנייה לקבלת מעמד בישראל, הפעם מכוח היותה נשואה לאזרח ישראלי. דא עקא, חלק בלתי מבוטל מהרקע האמור נשמט מעתירת המערערים, אשר הציגו את השתלשלות העניינים החל מיום 13.6.2013 בלבד, עת לטענתם נישאו השניים זה לזה באוקראינה. מדובר ברקע עובדתי רלוונטי והסתרתו מכתב העתירה מבטאת התנהלות בחוסר ניקיון כפיים. בעניין זה טענו המערערים כי בא-כוחם הקודם, אשר ייצגם בהליך בבית המשפט המחוזי, הוא זה שברר את המילים בעתירה והאשם לכל כשל בכתב העתירה רובץ על שכמו. ברם, טענה זו אינה יכולה לעמוד. החלפת ייצוג לפני הגשת הערעור אינה פוטרת את המערערים מחובתם לנהוג בניקיון כפיים בהליך שהתנהל בערכאה הדיונית, ולוּ בשל כך דין הערעור להידחות על הסף. 9. בבחינת למעלה מן הנדרש, גם לגופו של עניין נראה כי הערעור אינו מגלה עילה להתערבותנו, כפי שיובהר להלן. 10. הענקת אזרחות למי שבן זוגו אזרח ישראלי מוסדרת בסעיף 7 לחוק האזרחות, הקובע כי בני זוג שאחד מהם אזרח ישראלי, יכול בן הזוג השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים לקבלת אזרחות לו ביקש זאת ללא זיקה לבן הזוג הישראלי. מטרת הסעיף היא לאפשר לאזרח ישראלי לקשור את גורלו בנישואין עם אזרח מדינה זרה כרצונו, מבלי שהדבר יהיה כרוך בבחירה בין בן הזוג והקמת משפחה לבין המגורים בארץ (בג"ץ 6147/11 גורובץ נ' משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פסקה 14 (3.3.2013); בג"ץ 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים, פסקה 10 (27.2.2011) (להלן: עניין זוולדי); בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 787 (1999) (להלן: עניין סטמקה)). ברם, למדינה אינטרס לגיטימי במניעת ניצול לרעה של התאזרחות מטעמים אופורטוניסטיים (ראו למשל: בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293 (13.8.2002)). לפיכך, אין בהקלה שבסעיף 7 לחוק האזרחות כדי להקנות זכאות גורפת לאזרחות מכוח נישואין, ולמשיב מסור שיקול דעת רחב בעניין זה. בתוך כך פרסם המשיב נוהל ליישום סעיף 7 האמור – "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (נוהל מס' 5.2.0008). הנוהל מתווה הליך מדורג לקבלת מעמד בישראל, המתפרש על פני מספר שנים שבהן נבחנים קריטריונים שונים, ובהם כנות קשר הנישואין, מרכז חיים בישראל ועוד (ראו: סעיף ה' רבתי לנוהל; בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים, פסקה 40 (31.7.2013); שם בעניין זוולדי; בג"ץ 5091/07 בדולב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (11.5.2010)). מתן מעמד לאזרח זר מכוח היותו נשוי לישראלי, שעה שקשר הנישואין אינו כן ואמיתי, עומד בסתירה לתכלית האמורה שביסוד סעיף 7 לחוק האזרחות (עע"ם 119/12 סרמיאנטו נ' משרד הפנים, פסקה 5 (5.2.2012)). על כן, במסגרת הטיפול בבקשות מכוח סעיף 7, בוחן המשיב את טיבו וכנותו של הקשר הזוגי שבבסיסן, כפי שעשה במקרה דנן. 11. לפי התשתית העובדתית שהונחה לפנינו נראה, כי יש רגליים מוצקות לסברה לפיה הקשר הזוגי בין המערער לבין המערערת נועד להוות אצטלה לרצונה של המערערת לחיות בסמיכות לאמהּ, הא ותו לא. היא אומנם ביקרה בישראל בשנת 2006 והכירה לראשונה את המערער, אך מאז ועד לשנת 2011 לא התקיים ביניהם כל קשר משמעותי. כך, בראיון מיום 4.9.2012 היא ציינה כי התקשורת ביניהם התמצתה בכך שהמערער היה שולח לה מדי פעם דרישת שלום באמצעות אמהּ. באותו ראיון גם המערער ציין כי הוא ראה את המערערת לראשונה בשנת 2006 וכי בשלב זה "לא היה בינינו כלום". יודגש כי ראיון זה נערך במסגרת ההליך מושא הבקשה הראשונה, אשר כאמור, לא פורט על אודותיו בעתירה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם האמור במכתב ששלח המערער למשיב ביום 10.4.2014, שם ציין כי הכיר את המערערת בשנת 2005 וכי עם חזרתה לאוקראינה הם שוחחו "הרבה פעמים" ויחסיהם היו "חברותיים". עיון במכתב מלמד כי המערער ניסה להציג תמונת מצב לפיה הם אכן היו בקשר משמעותי בתקופה זו, אולי אף קשר זוגי. כך, הוא מנה את התקופה שבה שהתה המערערת באוקראינה, לכאורה משנת 2005 ועד לשנת 2014, במניין השנים שבהן התקיים קשר בין השניים. עינינו הרואות אפוא כי דברי המערער במכתב ששלח למשיב במסגרת הבקשה השנייה אינם עולים בקנה אחד עם הראיונות שנערכו לו במסגרת הבקשה הראשונה, ואין לקבל את טענת המערערים כי לסתירות אלו משקל זניח. 12. על כך יש להוסיף את העובדה כי הבקשה הראשונה להסדרת המעמד הוגשה בסמיכות זמנים למועד שבו הכירו לראשונה באופן משמעותי לטענתם; אמרתו של המערער בראיון מיום 4.9.2012, כי "אמא של (המערערת – ד.מ.) אמרה לי יש לי בת באוקראינה ואני רוצה להביא אותה לפה..."; והעובדה שהשניים אינם דוברים שפה משותפת, או למצער, זה היה המצב בשעה שנבחנו בקשותיהם. המערערים אומנם השיגו על קביעה עובדתית זו וטענו כי המערערת שולטת בשפה העברית ברמה מספקת לצורך ניהול קשר זוגי. אולם, לא רק שהמערערים לא תמכו את טענתם בתשתית עובדתית מתאימה, אלא שעיון בראיון שנערך להם ביום 4.9.2012 אצל המשיב מעלה, כי דבריהם שלהם תומכים במסקנת המשיב לעניין זה. כך, במענה לשאלה האם המערערת מבינה את דברי המערער שנאמרו בראיון בעודה יושבת לצדו, היא השיבה כי "אני לומדת עכשיו מדברת לאט לאט". כאשר נשאל המערער כיצד הם מתקשרים אם המערערת אינה דוברת עברית, הלה לא הכחיש זאת אלא השיב כי הם מסתדרים, כי היא בחורה לבבית ו"לא צריך הרבה". מכלול הנסיבות המתוארות מעלה אפוא, כי קיים ספק מובהק בדבר אותנטיות הקשר הזוגי בין השניים. 13. באשר למחלוקת שהתגלעה ביחס לכתובת המגורים של המערערים. גם אם נניח כי נפלה טעות במרשם האוכלוסין שאינה נובעת מאשמת המערער, ובגינה המערער היה רשום בשגגה כדייר ברחוב פלוני מספר 12/1, אין בכך כדי להועיל למערערים בענייננו. רישום "שגוי" זה הופיע שחור על גבי לבן, לדברי המערער עצמו, על ספח תעודת הזהות שלו. ציפייה סבירה היא, כי בעת מילוי טופס בקשה להסדרת מעמד או להחלפת רישיון, יהיה ביכולתו לציין על גבי הטופס את הכתובת המדויקת שבה הוא מתגורר. אלא שנראה כי גם במקרה זה המערערים מבקשים להשליך את הפגם שבהתנהלותם על בא-כוחם הקודם. טענה זו תמוהה ואין בידי לקבלהּ. סתירה זו ביחס לכתובת המגורים של המערערים, כפי שהופיעה בטפסים שהם בעצמם הגישו למשיב במסגרת בקשותיהם, מחזקת עוד יותר את החשש לחוסר כנות ההליך, את הרושם השלילי שנתקבל מהם ובפרט את הספק האם השניים בכלל מתגוררים יחד. 14. חרף כל האמור וצבר הראיות המינהליות העומדות נגד המערערים, הם חזרו ונתלו בתצהירים שהגישו ואשר לדידם מאששים את אותנטיות הקשר הזוגי ביניהם. דא עקא, עיון בתצהירים מעלה כי אין בהם כדי לשנות מהמסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. מדובר בחמישה תצהירים ובהצהרה נוספת, כאשר המצהירים הם בני משפחה וחברים של המערערים – אֵם המערערת, שתי אחיותיו של המערער ושלוש שכנות. לא רק שהמצהירים עלולים להיות בעלי עניין ומכאן שלא ניתן לקבל את תצהיריהם בבחינת "כזה ראה וקדש", גם תוכן התצהירים הינו דל, אינו מגלה הרבה ואינו משכנע כי הצדק עם המערערים. לא כל שכן שעה שהתצהירים אינם מגובים בראיות חיצוניות אובייקטיביות – תמונות משפחתיות, הזמנות לאירועים וכיוצא באלה. אין די בכך אפוא, כדי לבסס זכאות למעמד (ראו למשל והשוו: בג"ץ 8047/11 סובול נ' משרד הפנים, פסקה י"ב (17.2.2013)). כאמור לעיל, אציע אפוא לחבריי שנדחה את הערעור ונחייב את המערערים בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ש"ח. כתוצאה מכך, צו הביניים שניתן ביום 25.9.2016, יבוטל. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏כ"ה באייר התשע"ח (‏10.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16059830_N13.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il