מדינת ישראל נ. ולד סלוצקי

פסק-דין בתיק ע"פ 5981/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5981/15 ע"פ 7190/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערערת בע"פ 5981/15 והמשיבה בע"פ 7190/15: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 5981/15 והמערער בע"פ 7190/15: ולד סלוצקי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.07.2015 בת"פ 26460-03-15 שניתן על ידי כבוד סגן ה נשיא י' כהן תאריך הישיבה: י' בניסן תשע"ו (18.4.16) בשם המערערת בע"פ 5981/15 והמשיבה בע"פ 7190/15: עו"ד תומר סגלוביץ' בשם המשיב בע"פ 5981/15 והמערער בע"פ 7190/15: עו"ד גל מוטאי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור נגד הכרעת הדין מיום 6.7.2015 וערעורים מכאן ומכאן נגד גזר הדין מיום 20.7.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' כהן) בת"פ 26460-03-15. לשם הנוחות, המערערת בע"פ 5981/15 והמשיבה בע"פ 7190/15 תיקרא להלן: המערערת; והמשיב בע"פ 5981/15 והמערער בע"פ 7190/15 יקרא להלן: המשיב. במסגרת הכרעת הדין הורשע המשיב, לאחר ניהול הליך הוכחות, בביצוען של העבירות שלהלן: סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נהיגת רכב מנועי ללא רישיון נהיגה בר תוקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) ותקנה 62(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; וגרימת נזק לרכוש, לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה, וסעיפים 62, 68 ו-38(2) לפקודת התעבורה. בגין הרשעתו הושת על המשיב עונש של 24 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; שישה חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, נהיגת רכב מנועי ללא רישיון בר תוקף או בזמן פסילה והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; פסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 24 חודשים בפועל החל מיום שחרורו מן המאסר; ושישה חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה, למשך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגת רכב מנועי ללא רישיון נהיגה בר תוקף או נהיגה של רכב מנועי בזמן פסילה. כתב האישום 1. על פי כתב האישום, ביום 7.3.2015 נהג המשיב במכוניתו (להלן: הרכב) של צעיר בשם ולאד בישורין (להלן: בישורין), אשר ישב במושב הרכב לצדו של המשיב, בעיר מעלות, מבלי שחידש את רישיון הנהיגה שלו מיום 15.8.2005 וחרף העובדה שביום 10.9.2013 נפסל מלנהוג בכלי רכב מנועי למשך 12 חודשים. בהגיעם לכיכר "פז" בעיר מעלות, לא כיבד המשיב את זכות הקדימה במעגל התנועה, שהייתה לשוטר מרדכי אוחנה (להלן: השוטר אוחנה), שבאותה עת היה רכוב על קטנוע. השוטר סימן למשיב לעצור, אך המשיב התעלם מהוראת השוטר, והמשיך בנסיעה. כך, החל להתפתח מרדף שבו השוטר אוחנה, רכוב על קטנוע, רוכב אחרי הרכב הנהוג על ידי המשיב. המרדף אחר המשיב התנהל לאורך מספר רחובות ובמשך פרק זמן לא מבוטל. במהלך המרדף ביצע המשיב עבירות תעבורה שונות ונהג את הרכב בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב התחבורה וכלי התחבורה ובבטיחותם של הנוסעים והמשתמשים האחרים בנתיב התחבורה, בכוונה לפגוע בנוסעי נתיב התחבורה או בכלי התחבורה ולסכן את בטיחותם; נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף; נהג ברכב לאחר שנודע לו כי נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, ובעת שהפסילה בתוקפה; עשה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך; גרם במהלך נהיגתו נזק לרכוש; נהג במהירות שאינה סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה; עקף רכבים אחרים כשהדרך אינה פנויה; לא ציית להוראות שנתן שוטר במדים או לאותות הניתנים על ידי שוטר במדים; נהג את הרכב בניגוד לכיוון התנועה; נהג על פני מדרכות, שלא על מנת לחצותן או להיכנס לחצרים או לצאת מהם; ונהג את הרכב בסמוך למעבר חציה בעת שהולכי רגל חוצים במעבר, ולא איפשר להם להשלים את החציה בבטחה. הכרעת הדין 2. המשיב הודה כי נהג ללא רישיון נהיגה, הפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו, ונהג את הרכב בניגוד לכיוון התנועה, אולם כפר בשאר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בתוך כך טען המשיב כי הרכב היה מעורב בתאונת דרכים ערב קודם לכן, ועל כן לא יכול היה לנסוע במהירות. המשיב הלין כי המשטרה שחררה את הרכב מבלי שבדקה את מצבו, וטען כי כתוצאה ממחדל חקירה זה קופחה הגנתו. עוד טען המשיב כי העובדה שחוקרי המשטרה לא פעלו לאיתור מצלמות האבטחה העירוניות, המותקנות במסלול נסיעתו, ולא איתרו הולכי רגל שהיו עדים למקרה, עולה גם היא לכדי מחדל חקירה שפוגע בהגנתו. בנוסף, טען המשיב כי בישורין לחץ עליו להימלט מהשוטר, בין אם משום שהיה מעורב בעסקי סמים ובין אם משום שחשש שייחקר בעקבות תאונת הדרכים בה היה מעורב הרכב. בסיכומיו, הוסיף המשיב וטען כי פעולותיו חוסות בצל הגנת "הצורך", מאחר שרצה להגיע במהירות לבת זוגו שהייתה מאושפזת בעת ההיא בבית החולים בנהריה. 3. תחילה, קבע בית המשפט המחוזי כי טענת הצורך שטען המשיב היא בבחינת טענת סרק. נקבע כי הגם שבת זוגו של המשיב אכן הייתה מאושפזת בבית החולים בנהריה, לא נשקפה לה כל סכנה שחייבה את המשיב לעבור את העבירות שעבר כדי "להצילה". לאחר מכן, פנה בית המשפט לבחינת עדותו של השוטר אוחנה. בית המשפט קבע כי מדובר בעדות מרכזית הראויה לאמון מלא. עוד נקבע כי השוטר אוחנה תיאר באופן מלא ואובייקטיבי את האירועים שאירעו, המאששים את עובדות כתב האישום, מבלי שניסה להעצימם או להאשים את המשיב באשמות שווא. בנוסף, בית המשפט עמד על עדותו של בישורין וקבע כי עדותו אמינה ותומכת בגרסתו של השוטר אוחנה ומשתלבת עמה. לעומת זאת, נקבע כי עדותו של המשיב אינה אמינה. בית המשפט קבע כי המשיב הודה כי ידע שרוכב הקטנוע הרודף אחריו הוא שוטר וכי אם יעצור את המכונית ייעצר, משום שנהג ללא רישיון נהיגה. כן נקבע כי המשיב החליט לברוח מהשוטר, ועשה כל שביכולתו להוציא מטרה זו אל הפועל, משום שרצה לבקר באותו יום את בת זוגו, שהייתה מאושפזת בבית החולים וכי במהלך המרדף, ביצע שורה של עבירות תעבורה, כמתואר בכתב האישום, וכפי שעולה מעדותו של השוטר אוחנה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המשיב בדבר מחדלי החקירה, זאת לאחר שבחן כל אחד מהם לגופו. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות עולה כי המשיב נהג ברכב פרק זמן לא מבוטל, בצורה פראית ומסוכנת, ותוך כדי נהיגתו ביצע רצף של עבירות תעבורה, שבחלקן אף הודה. נקבע כי במהלך המרדף סיכן המשיב את חייהם של נהגים אחרים ושל הולכי רגל, וכן סיכן את חייו של בישורין. בנוסף, נקבע כי נהיגתו הפראית של המשיב מעידה כי היה ער לכך שקיימת אפשרות קרובה לוודאי שהוא מסכן את המשתמשים בכביש. עוד נקבע כי אין מחלוקת כי המשיב נהג במכוניתו של בישורין מבלי שהיה לו רישיון נהיגה. כן נקבע כי המשיב גרם נזק למכוניתו של בישורין. נוכח האמור, הרשיע בית המשפט את המשיב בביצוע העבירות המצוינות ברישא. עם זאת בית המשפט זיכה את המשיב מהעבירות של נהיגה במהירות שאינה סבירה; עקיפה בדרך שאינה פנויה; נסיעה נגד כיוון התנועה; נסיעה על המדרכה או על שולי הדרך; ואי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר החציה. נקבע כי עבירות אלה "נבלעות" בתוך העבירות בהן הורשע המשיב וכי הרשעתו בהן תעלה לכדי כפל הרשעה. 5. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי לכאורה היה על המשיב להפקיד את רישיונו שפקע כבר בשמונה הזדמנויות קודמות, החל מתאריך 15.2.2005. אולם נקבע כי דרישת המערערת, כי עונש הפסילה שהוטל על המשיב ביום 11.9.2013 יתחיל להימנות רק אם וכאשר יפקיד את רישיון הנהיגה שלו שפקע בשנת 2005, יש בה מידה לא מבוטלת של התעמרות בו. על כן, קבע בית המשפט כי יש למנות את עונש הפסילה שהוטל על המשיב החל מיום 11.9.2013. נוכח כך, קבע בית המשפט כי במועד האירועים המתוארים בכתב האישום המשיב לא נהג בזמן פסילה. הטיעונים לעונש וגזר הדין 6. המערערת עמדה על חומרת העבירות שביצע המשיב; על הצורך להילחם בתאונות הדרכים; ועל הצורך להעניש בחומרה את האנשים הנמלטים משוטרים תוך כדי נהיגה שלוחת רסן ויצירת סיכון ממשי לעוברי הדרך. המערערת הגישה את גיליון ההרשעות הקודמות של המשיב, בעבירות תעבורה, בו תועדו 37 הרשעות קודמות לחובתו. לטענת המערערת, התנהגותו של המשיב מלמדת על זלזול בחוק ועל אדישות לאפשרות הפגיעה בחיי אדם. נוכח כך, טענה המערערת כי על מתחם העונש בנסיבות המקרה דנן לעמוד על בין שלוש לחמש שנות מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. 7. המשיב חזר על גרסתו, לפיה מיהר לבקר את בת זוגו בבית החולים, וטען כי לאחר שקיים את הבטחתו לבת זוגו, והגיע לבית החולים עם ילדיה, התייצב במשטרה מיוזמתו. בנוסף, המשיב טען כי הוא נתון להטרדות חוזרות ונשנות מצד משטרת מעלות. זאת ועוד, המשיב ביקש לזקוף לזכותו את כך שלטענתו ויתר על קריירה בעולם הספורט בחו"ל כדי לקיים את חובתו האזרחית ולשרת שירות חובה בצה"ל. נוכח האמור, עתר המשיב לעונש מאסר אותו יוכל לרצות על דרך של עבודות שירות. 8. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של המשיב מתגבשים לכדי אירוע אחד, בעטיו יש לקבוע מתחם עונש הולם אחד לכל העבירות בהן הורשע. נקבע כי עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, היא עבירה חמורה, שהעונש המרבי הקצוב לצדה הוא 20 שנות מאסר. בית המשפט סקר שורה של מקרים בהם הורשעו נאשמים בביצוע עבירה זו, וקבע כי מתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט עמד על עברו המכביד של המשיב בעבירות תעבורה (לרבות מספר פעמים בהן נתפס כשהוא נוהג ברכב לאחר שרישיון הנהיגה שלו פקע) ועל נהיגתו המסוכנת ביום האירוע. לצד זאת, זקף בית המשפט לזכותו של המשיב את נסיבותיו האישיות ואת עדויות האופי החיוביות שנשמעו בעניינו, וכן את הקרבת הקריירה שלו כספורטאי מצטיין בחו"ל לטובת שירות חובה בצה"ל. בהתאם לכך, השית בית המשפט על המשיב את העונשים המצוינים לעיל. טענות הצדדים בערעור 9. אשר לערעור נגד הכרעת הדין; המערערת – באמצעות בא כוחה, עו"ד תומר סגלוביץ – ממקדת את טיעוניה נגד ההחלטה לזכות את המשיב מביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה. לטענתה, נוכח סעיפים 67 ו-42 לפקודת התעבורה ובהתאם לתקנה 557 לתקנות התעבורה, המשיב טרם החל בריצוי יתר פסילות רישיון הנהיגה שלו העומדות לחובתו. לדבריה, קביעת בית המשפט המחוזי "מוחקת" למעשה את יתר פסילותיו של המשיב וזוקפת לחובתו רק את הפסילה האחרונה שנקבעה במסגרת גזר הדין. לטענת המערערת, קביעה זו סותרת את הדין והיא בבחינת תמריץ לנהגים עבריינים, שרישיונם נפסל, שלא להפקידו כנדרש. המערערת מדגישה כי טענתה מתחדדת נוכח עברו התעבורתי המכביד של המשיב, וכן בשים לב לכך שלחובתו הרשעה בעבירה של נהיגה באור אדום מיום 6.6.2014, אשר בוצעה לאחר פסילת רישיונו האחרונה. 10. אשר לערעור נגד גזר הדין; טוענת המערערת כי מתחם העונש שאימץ בית המשפט המחוזי נמוך יתר על המידה בנסיבות העניין ובהשוואה למתחמי ענישה שנקבעו במסגרת מקרים דומים. המערערת שבה וטוענת כי יש לקבוע את מתחם העונש לו טענה לפני בית המשפט (קרי, בין שלוש לחמש שנות מאסר בפועל). כן טוענת המערערת כי היה וערעורה על הכרעת הדין יתקבל, יש בכך כדי להגדיל את מתחם הענישה בהתאם. בנוסף, טוענת המערערת כי לשיטתה יש למקם את עונשו של המשיב באמצע המתחם המוצע על ידה, שכן לא מתקיים בעניינו שיקול המצדיק הקלה עמו בנסיבות המקרה. 11. המשיב, שערעורו מופנה נגד גזר הדין בלבד, טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד גל מוטאי – כי שגה בית המשפט המחוזי בהשיתו עליו עונש מאסר בפועל חמור יתר על המידה, שעה שלא גרם נזק של ממש וכאשר רמת סיכון חיי אדם המשתקפת במעשיו הינה ברף הנמוך. לשיטתו, בנסיבות אלה חרג בית המשפט לחומרה מרמת הענישה הנוהגת והראויה. בנוסף, טוען המשיב כי בית המשפט לא לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות, מאחר שלחלקן כלל לא נחשף, שעה שלא נערך תסקיר בעניינו, כפי שלטענתו נדרש היה לעשות. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בהודעות הערעור על נספחיהן ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, סבורני כי דין ערעור המערערת, הן כנגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין – להתקבל; וכי דין ערעור המשיב נגד גזר הדין – להידחות. זאת, כפי שיפורט להלן. הערעור נגד הכרעת הדין 13. למערערת טענה נקודתית במסגרת חלק זה של ערעורה. לטענתה, קביעת בית המשפט המחוזי כי במועד האירועים המתוארים בכתב האישום לא נהג המשיב בזמן פסילה, חורגת מלשון החוק ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו. סבורני כי הדין עם המערערת בעניין זה. סעיף 42 לפקודת התעבורה, שעניינו בפסילת רישיון נהיגה וחישוב תקופתה, קובע כדלקמן: "42. (א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת. (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין – (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה [ההדגשה שלי – י.ד.]; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור." עינינו הרואות כי סעיף 42 לפקודת התעבורה יוצר הבחנה בין מועד תחולת פסילת הרישיון לבין מועד תחילת מניין תקופת פסילת הרישיון. סעיף 42(א) קובע כי תחולת פסילת הרישיון "תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". לצד זאת, סעיף 42(ג) מסייג את מועד תחילת מניין תקופת הפסילה, בקׂבעו כי חישוב תקופה זו לא יכלול את התקופה שחלפה עד להפקדת רישיון הנהיגה וכן את התקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל. יצוין, כי תקנה 557 לתקנות התעבורה, שכותרתה היא "רישיון שפקע תוקפו, שהומצא לרשות או שאבד", מסדירה את חובת ההמצאה המוטלת על בעל רישיון שהודע לו על פסילת רישיונו. בית משפט זה קבע בעבר, בהתייחס להוראת סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה, כי: "העולה מכל האמור הוא, שסעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה" [ראו: רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (6.10.2005) (להלן: עניין ביטון)]. 14. הוראת חקיקה נוספת החלה בענייננו קבועה בסעיף 67 לפקודת התעבורה. סעיף זה, שכותרתו "נהיגה בזמן הפסילה או בניגוד לתנאים", קובע כי מי שנוהג ברכב אף שהודע לו כי רישיונו נפסל, וככל שהפסילה בתוקף, הוא בבחינת מי שנוהג ברכב שנהיגתו אסורה על פי פקודת התעבורה. הנה כי כן, עולה כי השילוב שבין סעיפים 42(א) ו-67 לפקודת התעבורה מלמד כי תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום פסילת רישיונו, או מיום שהודע לו על כך. זאת, כאמור, כאשר פרק הזמן שבין מועד פסילת הרישיון לבין הפקדתו אינו בא במניין תקופת הפסילה. ככל שנאשם שרישיונו נפסל נוהג ברכב, הרי נהיגתו אסורה בלי רישיון בהתאם לסעיף 67 לפקודת התעבורה [ראו: רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 481, 484 (2000)]. 15. בחזרה לענייננו. על המשיב הושת עונש פסילת רישיון נהיגה ביום 11.9.2013. קרי, ביום זה החלה לחול פסילת רישיונו. ברם, המשיב לא טרח לעשות את המוטל עליו ולהפקיד את רישיונו כנדרש. דהיינו, מחדלו זה נופל בגדר סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ומשכך מניין תקופת הפסילה שהוטלה עליו ביום 11.9.2013 טרם החלה. לפיכך, נהיגתו של המשיב ביום 7.3.2015, במסגרת מעשיו המתוארים בכתב האישום, הינה נהיגה בזמן פסילה והיא אסורה על פי סעיף 67 לפקודת התעבורה. קביעת בית המשפט המחוזי כי יש למנות את תקופת פסילת הרישיון של המשיב מבלי שהפקיד את רישיונו כנדרש אינה יכולה לעמוד. קביעה זו מנוגדת ללשונו המפורשת והברורה של סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה. קביעה זו אף מנוגדת לתכלית הענישה, שמטרתה להרתיע את המשיב ועברייני תנועה נוספים מביצוע עבירות תעבורה חמורות, אשר יש בהן כדי לסכן את שלום הציבור [השוו לדברים דומים שנקבעו לעניין סעיף קטן 42(ג)(2): ע"פ 4564/07 מדינת ישראל נ' חכים (4.12.2007); ע"פ 2965/13 מדינת ישראל נ' אלרפעיה, פסקה 25 (2.7.2014)]. יתרה מכך, לא יעלה על הדעת כי המשיב יזכה למחיקה של תקופות פסילת רישיון שהושתו עליו באמצעות צבירת עונשי פסילה חדשים. תוצאה לא רצויה שכזו עלולה לתמרץ נהגים עבריינים שלא להפקיד את רישיונם ובכך להביא להמשך חשיפת הציבור לאותה התנהגות תעבורתית חסרת אחריות ומסוכנת [ראו: עניין ביטון, פסקה 6]. כפועל יוצא מכך, הגעתי לכלל מסקנה כי נוכח מעשיו המתוארים בכתב האישום, יש להרשיע את המשיב אף בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה. הערעורים נגד גזר הדין 16. ככלל, תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בעונש שהשיתה הערכאה הדיונית על נאשם, כל עוד לא נפלה טעות בולטת בגזר הדין או חריגה באופן מובהק מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 122/14 שוורצפל נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (7.7.2014); ע"פ 5564/12 מסארוה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.3.2015)]. ואולם, בנסיבות העניין, ומשמצאתי כי יש להרשיע את המשיב בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, סבורני כי יש להחמיר בעונשו. 17. כאמור, המשיב הורשע בנהיגה פראית, מסוכנת ומתמשכת, תוך ביצוע רצף של עבירות תעבורה – והכל מבלי שהיה לו רישיון נהיגה – באזור אורבני ומיושב, תוך סיכון שלומם של נהגים ועוברי אורח חפים מפשע וכן תוך סיכון שלומו של הקטין בישורין, ואגב התעלמות בוטה ומודעת מהוראות השוטר שדלק אחריו. בית משפט זה עמד מזומנות על הצורך להחמיר בעונשם של עברייני תעבורה, המסכנים ללא כל מורא את שלום הציבור בנהיגה משולחת רסן ומסוכנת [ראו לדוגמה: ע"פ 1641/13 אבו סביח נ' מדינת ישראל, פסקה 18 והאסמכתאות שם (31.12.2014)]. ואכן, מסקירת מקרים דומים שעניינם בעבירות תעבורה חמורות – כאשר בראשם עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה בזמן פסילה והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו – עולה כי בית משפט זה קבע מדיניות ענישה מחמירה [ראו: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (11.11.2004), במסגרתו הוחמר עונש מאסר בפועל מ-24 חודשים לארבע שנים (יודגש כי בע"פ 285/13 מוסטפא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (24.10.2013) (להלן: עניין מוסטפא) אושר כי הלכת אבולקיעאן שרירה וקיימת גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין); ע"פ 7632/05 אלאטרש נ' מדינת ישראל (2.8.2006), במסגרתו אושר עונש מאסר בפועל של 48 חודשים על המערער 1 (אולם יצוין שהמערער 1 הורשע במסגרת אותה פרשה גם בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות) ושל 40 חודשים על המערער 2; ע"פ 7234/13 אימאם נ' מדינת ישראל (13.7.2014), במסגרתו אושר עונש מאסר בפועל של 54 חודשים; ע"פ 5877/13 גאלב נ' מדינת ישראל (‏2.4.2015), במסגרתו אושר עונש מאסר בפועל של שלוש שנים וחצי (זאת לצד מאסרים מותנים שהופעלו במצטבר באותו עניין)]. יצוין כי קיימים מספר מקרים בהם הסתפק בית המשפט בעונש מאסר בפועל הדומה במשכו לזה שהושת על המשיב, אך אין הם משקפים את מדיניות הענישה הראויה והנוהגת. 18. ברוח מדיניות הענישה המחמירה עליה עמדתי לעיל, נקבעו במקרים דומים מתחמי ענישה חמורים משמעותית מזה שנקבע בעניינו של המשיב. כך, בין השאר, בעניין מוסטפא, נקבע מתחם עונש הנע בין 42 ל-54 חודשי מאסר בפועל; בע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל (‏2.8.2015), אושר מתחם עונש הנע בין 30 ל-60 חודשי מאסר בפועל; ובע"פ 1925/14 עלוש נ' מדינת ישראל (8.2.2015), אושר מתחם עונש הנע בין שלוש לשש שנות מאסר בפועל. איני רואה בנסיבות העניין סיבה המצדיקה סטייה ממתחמים אלו. נוכח האמור, השתכנעתי כי יש לקבל במידה רבה את טענת המערערת ולקבוע את מתחם העונש ההולם בעניינו של המשיב בטווח שבין 30 ל-60 חודשי מאסר בפועל. 19. בקביעת עונשו של המשיב בתוך המתחם יש להביא בחשבון, כשיקולים לקולא, את נסיבותיו האישיות. הגם שבית המשפט המחוזי לא ראה לשלוח את המשיב לקבלת תסקיר טרם גזירת עונשו, נסיבותיו האישיות נלקחו בחשבון. בתוך כך, קבע בית המשפט כי יש לזקוף לזכות המשיב את נסיבותיו האישיות; את עדויות האופי החיוביות שנשמעו אודותיו; ואת הקרבת הקריירה שלו כספורטאי מצטיין בחו"ל לטובת שירות חובה בצה"ל. נסיבות אלה אינן נעלמות מעיני וכך גם לא נסיבות חיים נוספות המפורטות בהודעת הערעור של המשיב. עם זאת, לא ניתן להתעלם מטיב המעשים בהם הורשע המשיב ומנסיבותיהם החמורות. כן יש ליתן ביטוי לעברו התעבורתי המכביד של המשיב, המאופיין בריבוי עבירות תעבורה ובפרט בעבירה של נהיגה באור אדום מיום 6.6.2014, אשר בוצעה לאחר פסילת רישיונו האחרונה. שילובם של אלו מצביע על לא פחות מזלזול של המשיב בחיי אדם ועל חוסר מורא מפני החוק. בנסיבות אלה נסוג במידה לא מבוטלת שיקול השיקום בעניינו של המשיב ואת מקומו תופס הצורך בענישה מרתיעה ומוחשית. נוכח האמור, בהתאם לנסיבות העניין, ובשים לב לכך שבית משפט שלערעור אינו נוהג למצות את הדין עם נאשם, סבורני כי יש להחמיר בעונש המאסר בפועל שהושת על המשיב ב-10 חודשים וכן להחמיר בעונש הפסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה שהושת על המשיב ב-12 חודשים. במצב זה עונש המאסר בפועל בעניינו של המשיב יעמוד בסך הכל על 34 חודשים בניכוי ימי מעצרו; עונש הפסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה בעניינו של המשיב יעמוד בסך הכל על 36 חודשים (שיחלו להימנות ממועד שחרורו מהמאסר); ויתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. עונש זה הולם את ריבוי העבירות וחומרת המעשים בהם הורשע המשיב, כמו גם עברו התעבורתי המכביד. סוף דבר 20. כאמור, סבורני כי יש לקבל את ערעור המערערת נגד הכרעת הדין ולהרשיע את המשיב בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; לקבל את ערעור המערערת באשר לקולת העונש שהושת על המשיב ולהחמיר בעונשו של המשיב כמפורט בפסקה 19 לעיל; ולדחות את ערעור המשיב נגד גזר הדין. כך אציע לחברי לעשות. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ט בסיון תשע"ו (5.7.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15059810_W01.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il