פלוני נ. ועדת השחרורים - מעשיהו

17 1 בבית המשפט העליון רע"ב 5976/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ח' כבוב המבקש: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. ועדת השחרורים - מעשיהו 2. מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק עת"א 54211-02-22 מיום 7.7.2022 שניתן על ידי כב' השופטת דנה מרשק מרום, כב' השופט העמית יורם צלקובניק וכב' השופט דרור ארד-אילון תאריך הישיבה: י"ט בטבת התשפ"ג (12.01.23) בשם המבקש: עו"ד רותם טובול; עו"ד עומר אבקסיס בשם המשיבות: עו"ד מוריה פרימן פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של הבקשה שלפנינו בשחרור על-תנאי באופן זמני מטעמים רפואיים על פי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק או חוק שחרור על-תנאי), והכללת ימי השחרור הזמני במניין תקופת המאסר. רקע 1. המבקש, יליד 1962, מרצה עונש מאסר בן 52 חודשים בגין סדרת עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (65 עבירות), עבירות הלבנת הון, מיסוי ועבירות לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. אקדים ואומר כי למבקש עבר רפואי מורכב, בין היתר בתחום הקרדיולוגי, ומצבו הרפואי הוא שעומד במרכז השתלשלות העניינים שתפורט להלן. 2. על פי כתב האישום המתוקן שבו הודה במסגרת הסדר טיעון, המבקש קָשַׁר קֶשֶׁר עם נאשמים אחרים על מנת לקבל במרמה מאנשים שביקשו לרכוש דירות, מקדמות עבור דירות שכלל לא הוצעו למכירה. המבקש ואחרים קיבלו במרמה למעלה מ-28 מליון ₪ מ-65 מתלוננים, מתוכם המבקש קיבל לידיו סכום של כ-16 מליון ₪. ביום 31.10.2019 הורשע המבקש על פי הודאתו ונגזרו עליו, בנוסף למאסר בפועל של 52 חודשים, מאסרים מותנים וחילוט כספים כמפורט בגזר הדין. 3. מועד התייצבותו של המבקש למאסר היה נושא להתדיינות מרובה בין הצדדים. הדברים פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ואביא להלן רק את עיקריהם. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המבקש יחל את ריצוי המאסר לא יאוחר מיום 3.5.2020, וכי הוא מתחייב שלא להשמיע טענות נוספות בקשר למועד תחילת ריצוי העונש, זולת בקשה לדחייה נוספת מטעמים הקשורים בצורך רפואי דחוף או צורך אקוטי הנוגע לטיפולי פוריות. מועד תחילת ריצוי המאסר נקבע אפוא בגזר הדין ליום 3.5.2020, אך ביום 1.4.2020 המבקש הגיש בקשה לדחיית התייצבותו בטענה כי חלה החמרה במצבו הרפואי וכי הוא נדרש לעבור ניתוח ולקבל טיפול תרופתי טרם כניסתו למאסר. בקשתו זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, אך בעקבות ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה, מועד ההתייצבות נדחה ליום 1.7.2020, ובהמשך נדחה מועד ההתייצבות פעמיים נוספות לבקשת המבקש ועל רקע מצבו הרפואי, ונקבע ליום 12.10.2020 (החלטות השופטת י' וילנר מהימים 11.5.2020, 25.6.2020 ו-30.8.2020). במסגרת הדיון בבקשת הדחייה השלישית, ב"כ המבקש הצהיר כי ככל שמצבו הרפואי של המבקש יצדיק זאת, המבקש יפעל בהתאם לסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי שעניינו בשחרור מוקדם מטעמים רפואיים, וכי לא יוגשו עוד בקשות לדחיית המאסר עקב מצב רפואי. ביום 25.9.2020 המבקש הגיש בקשה רביעית במספר לדחיית תחילת ריצוי המאסר וטען כי חל שינוי קיצוני במצבו הרפואי והוא זקוק להשתלת לב; כי טיפול בבקשה לשחרור על-תנאי לפי סעיף 7 לחוק יארך זמן רב; וכי הימצאותו מאחורי סורג ובריח תסכן את המבקש. הבקשה נדחתה בהחלטת השופט ג' קרא מיום 7.10.2020, לאחר שנמצא כי הצהרת שב"ס וההסדרים המצויים בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 ובסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי, נותנים מענה הולם לכל בעיה שתתעורר במישור הטיפול הרפואי בעניינו של המבקש. יום לאחר החלטה זו פנה המבקש לוועדת השחרורים (להלן גם: הוועדה) בבקשה לשחרור זמני מטעמים רפואיים לפי סעיף 7 לחוק. בקשה זו נדחתה לאחר שנקבע כי הוועדה נעדרת סמכות לדון בשחרור הואיל והמבקש טרם החל בריצוי המאסר. 4. המבקש החל לבסוף לרצות את מאסרו ביום 19.10.2020. מועד שחרורו המלא, בניכוי 15 חודשים שבהם היה נתון במעצר, צפוי לחול ביום 25.10.2023. יום לאחר כניסתו למאסר שב ופנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור זמני מטעמים רפואיים. תחילה, הוועדה דחתה את הבקשה, לאחר שנמצא כי גורמי הרפואה בשב"ס ובקהילה יכולים לתת למבקש מענה רפואי, ולכן הוא לא עומד בקריטריונים הקבועים בסעיף 7 לחוק. על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים, אך מאחר שביקש להציג מסמכים רפואיים עדכניים וטען לשינוי במצב הרפואי, עניינו הוחזר לדיון בפני הוועדה. 5. בהחלטת ועדת השחרורים מיום 30.12.2020 נקבע כי מאז גזירת הדין ועד לכניסתו של המבקש למאסר, הוגשו בקשות רבות מספור לדחיית מועד ריצוי העונש מטעמים רפואיים, וכי יש טעם לפגם בריבוי הבקשות, שמהן מתקבל הרושם כי המבקש עושה כל שביכולתו על מנת להימלט מריצוי עונש המאסר. לצד זאת, הוועדה מצאה לאמץ את עמדת הקרפ"ר, ולנוכח מצבו הרפואי המורכב, הורתה על שחרור זמני של המבקש מטעמים רפואיים בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק לתקופה המרבית האפשרית. הוועדה התייחסה לסוגיית הכללת ימי השחרור הזמני במניין ימי המאסר כלהלן: "הוועדה מקווה כי יימצא מזור לאסיר והוא יוכל לשוב לכלא לרצות את שארית מאסרו. מתוך תקווה זו, הוועדה מורה על שחרורו הזמני של האסיר לתקופה של 6 חודשים. היה והאסיר יחלים, כפי שאנו מייחלות, תקופת השחרור הזמני לא תילקח במניין תקופת המאסר" (ההדגשות במקור – י"ע). בקביעתה זו פעלה הוועדה לפי סעיף 7(ב)(3) לחוק הקובע כי "תקופת השחרור לפי סעיף קטן זה תיחשב במניין תקופת מאסרו של האסיר, אלא אם כן קבעה הוועדה אחרת". החלטת הוועדה מיום 30.12.2020 היא החלטה חלוטה, לאחר שעתירה מנהלית שהגיש המבקש על ההחלטה נמחקה עקב חוסר מעש ואי הגשת נימוקים. 6. בחלוף תקופת השחרור הזמני התכנסה הוועדה לדון בעניינו של המבקש. לנוכח מצבו הרפואי, הוועדה אישרה ביום 11.8.2021 בהסכמת הצדדים הארכה של תקופת השחרור הזמני בשישה חודשים נוספים, וגם הפעם קבעה כי תקופת השחרור הזמני לא תיחשב במניין תקופת המאסר. בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בעתירה שהגיש המבקש קבע כי החלטת הוועדה מבוטלת בכל הנוגע לאי הכללת השחרור הזמני בתקופת המאסר בהעדר נימוק מספק. נקבע כי בשים לב לסמיכות הדיון הצפוי בעניינו של המבקש לצורך הארכת השחרור הזמני, על הוועדה לתת החלטה מנומקת לגבי כל התקופה, על בסיס נתונים מעודכנים. החלטת הוועדה מושא הבקשה ופסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים 7. ביום 27.1.2022 ועדת השחרורים הורתה על הארכת שחרורו הזמני של המבקש מטעמים רפואיים לתקופה של שישה חודשים נוספים. זאת, בהסכמת המשיבה, ולאחר שהונחו בפניה מסמכים רפואיים עדכניים מהם עולה כי מצבו הקרדיאלי של המבקש הולך ומידרדר; המבקש נמצא ברשימת הממתינים הארצית להשתלת לב; ובינתיים מקבל טיפול רפואי בבית חולים פעמיים בשבוע. לצד זאת, הוועדה שבה וקבעה גם הפעם כי תקופת השחרור הזמני לא תיכלל במניין תקופת המאסר. בתמצית, הוועדה נימקה את החלטתה בכך שנוסח סעיף 7(ב) לחוק מותיר לוועדת השחרורים כר נרחב להחליט באילו נסיבות תקופת שחרור זמני תיכלל בתקופת המאסר, וכי המחוקק לא נתן דעתו למקרה חריג כגון זה של המבקש, אשר עשוי להישאר במיטת חוליו תקופה ממושכת ובלתי ידועה. הוועדה מצאה כי במקרים קודמים שבהם הוחלט על שחרור זמני מטעמים רפואיים, היה זה שחרור לתקופה קצובה לצרכי טיפול וריפוי. עם זאת, בעניינו של המבקש ולנוכח מצבו, הוא עשוי לרצות את כל תקופת המאסר מחוץ לכותלי הכלא, ואם וכאשר יחלים לא ישלם את חובו לחברה. הוועדה שבה וציינה כי בבקשותיו המרובות המבקש ניסה למלט עצמו מאימת הדין וחרב המאסר, וכך יש להתייחס גם לבקשתו הנוכחית. נקבע כי הוועדה צריכה לתת דעתה לאמון הציבור וטובתו, וכי היעתרות לבקשת המבקש עלולה להעביר מסר שלילי לציבור ולפגוע בתחושת הצדק של נפגעי העבירה, שזכו להשבת סכום חלקי וקטן מהנזק שנגרם להם. 8. עתירה שהגיש המבקש נגד ההחלטה נדחתה ברוב דעות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 7.7.2022 (כב' השופטת ד' מרשק מרום בהסכמת השופט העמית י' צלקובניק, כנגד דעתו החולקת של השופט ד' ארד-אילון, עת"א 54211-02-22). בתמצית, דעת הרוב עמדה על שיקול הדעת המוקנה לוועדה מכוח סעיף 7(ב) לחוק וקבעה כי נעשה איזון סביר בין השיקולים השונים הצריכים לעניין והמקרה אינו מגלה עילה להתערבות. בתוך כך נקבע, בין היתר, כי הכלל הקבוע בסעיף 7(ב)(3) לחוק אמנם קובע כי תקופת השחרור הזמני תיכלל בתקופת המאסר, אך הסעיף מקנה לוועדה שיקול דעת נרחב לקבוע אחרת, ללא צורך בטעמים מיוחדים לכך; כי הוועדה היתה מודעת לתקדימיות החלטתה שלא לכלול את ימי השחרור הזמני במאסר; כי השתלשלות העניינים הקשורה להתייצבות המבקש למאסר מצביעה, לכל הפחות, על קושי לתת בו אמון; כי קיים אינטרס ציבורי ממשי לקבוע כי על המבקש לשאת את מלוא עונשו לכשיבריא; וכי מצבו הרפואי היה ידוע עובר למתן גזר הדין, כך שהכללת ימי השחרור הזמני ביחס למצב רפואי מתמשך עלולה להוות תחליף למאסר וחנינה "דה-פקטו". בדעת מיעוט נקבע כי לנוכח מצבו הרפואי האותנטי של המבקש, אין לראות בבקשותיו הרבות ניסיון למלט עצמו מהדין, והתייחסות הוועדה לנושא זה מהווה כשלעצמה פגם היורד לשורש העניין. עוד נקבע, בין היתר, כי התחשבות הוועדה בסוגיית הפיצוי שניתן לנפגעי העבירה נעשתה ללא תשתית עובדתית מספקת; כי אין מקום לקבוע את סוגיית ניכוי השחרור הזמני על יסוד הערכה אפריורית לגבי תקופות שחרור עתידיות; כי לא ניתן משקל מספק לעמדת שב"ס שהמליץ על שחרורו של המבקש במטרה לשמור על שלומו ובריאותו; כי אין חולק שהמבקש עומד בתנאי סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק בהיותו ממתין להשתלת לב, וכי הטעם העיקרי העומד בבסיס ההחלטה שלא לכלול את ימי השחרור הזמני במאסר הוא לא ייחודי למבקש, כשבכך החלטת הוועדה הופכת את החריג לכלל, בניגוד להוראת סעיף 7(ב)(3) לחוק. על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים 9. לטענת המבקש, עניינו מעורר שאלות עקרוניות הנוגעות לשיקולים שעל הוועדה לשקול בבואה לקבוע שתקופת השחרור הזמני מטעמים רפואיים לא תיכלל בתקופת המאסר הכוללת. נטען כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לסטות מהכלל הקבוע בסעיף 7(ב)(3) לחוק והיה על בית המשפט ועל ועדת השחרורים לכלול את תקופת השחרור הזמני במניין ימי המאסר. המבקש הרחיב ופירט על אודות מצבו הרפואי וטען כי החלטת המשיבה בעניינו תקדימית וחורגת באופן בלתי סביר מהפסיקה הנוהגת במקרים דומים שבהם נכללה תקופת השחרור הזמני בתקופת המאסר הכוללת. המבקש נסמך על דעת המיעוט בבית משפט קמא ונימוקיה, והדגיש, בין היתר, כי ההחלטה שלא להתחשב בימי השחרור הזמני מחטיאה את מצוות המחוקק הואיל ומדובר בשחרור הכרחי וחיוני לטובת האסיר; כי היה על הוועדה לקבל את החלטתה על יסוד תשתית עובדתית מלאה, לרבות בעניין הפיצוי לנפגעי העבירה; כי תקופת המאסר שהאסיר ריצה עובר לשחרור הזמני אינה נמנית על השיקולים שהוועדה צריכה לשקול; כי בקשותיו לעיכוב הכניסה למאסר ולשחרור זמני הוגשו בהתאם להסדר הטיעון בהליך הפלילי ובהמלצת בית משפט זה, ואין לזקוף את ריבוי הבקשות לחובתו; וכי לאחר שנגזר עונשו חלה הידרדרות משמעותית במצבו, ואין לומר כי הכללת תקופת השחרור הזמני בתקופת המאסר תרוקן מתוכן את גזר הדין. לאחר שהוגשה תגובת המשיבה, המבקש ביקש לצרף חוות דעת רפואית עדכנית מיום 6.12.2022 שנערכה על ידי הרופא המטפל בו, ואשר לטענתו מעידה על החמרה נוספת במצבו. 10. המשיבה טענה כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, באשר היא נטועה בעניינו הפרטני של המבקש ובאיזון שנעשה על ידי הוועדה בנסיבות המקרה הקונקרטי. בתמצית, נטען כי חוק שחרור על-תנאי מתווה באופן מפורש את השיקולים שצריכים לעמוד לנגד עיני הוועדה בבואה להחליט אם לכלול שחרור זמני בתקופת המאסר, ולא מתעוררת שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. לשיטת המשיבה, דין הבקשה להידחות אף לגופה, שכן החלטת ועדת השחרורים שאושרה בבית משפט קמא היא החלטה סבירה העולה בקנה אחד עם תכליות ההליך הפלילי וחוק שחרור על-תנאי, ואינה מגלה כל עילה להתערבות. דיון והכרעה 11. מטעמי צנעת הפרט, לא אדרש בפירוט למצבו הרפואי של המבקש, ואציין כי הוא מורכב עד מאוד. לנוכח מצבו הרפואי, המבקש השתחרר ביום 30.12.2020 שחרור זמני ומאז לא נמצא עוד בין כותלי בית הכלא. שחרורו הזמני של המבקש נבחן מעת לעת בוועדה, ומאז שניתנה ההחלטה מושא הבקשה דנן הוארך השחרור הזמני בשישה חודשים נוספים (תוך שנקבע כי גם תקופה זו לא תיכלל בתקופת המאסר הכוללת – החלטת הוועדה מיום 3.8.2022. עתירה שהגיש המבקש על החלטה זו עודנה תלויה ועומדת ועל פי החלטת המותב תתברר לאחר סיום ההליך כאן – עת"א 36744-09-22). מצאתי לחזור על הדברים על מנת להדגיש כי איננו נדרשים לעצם ההחלטה לשחרר את המבקש ממאסר באופן זמני מטעמים רפואיים, שכן חיוניות השחרור ברורה ומוסכמת. ענייננו מתמקד בקביעה כי תקופת השחרור הזמני לא תיחשב במניין תקופת המאסר הכוללת. 12. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בהחלטה של ועדת השחרורים. הלכה היא כי רשות לערער בבקשות מהסוג דנן תינתן במקרים חריגים, כאשר מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או נושא אחר בעל חשיבות כללית. במקרים מסוימים מחיל בית משפט זה אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסיר, אך לא כך ביחס לעתירה על החלטת ועדת השחרורים, בהתחשב באופיה המעין שיפוטי (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסק דינו של השופט א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 6956/09 ‏יונס נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 35 (7.10.2010); רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת, פסקה 7 ((22.5.2016; רע"ב 119/19 פלוני נ' ועדת השחרורים, פסקה 5 (‏14.4.2019)). במובן מסוים, הבקשה שלפנינו אכן עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש וביישום ההסדר הנוגע לניכוי ימי השחרור הזמני בנסיבותיו (ראו והשוו למשל, לרע"ב 4020/14 ‏נדב נ' מדינת ישראל (11.9.2014) (להלן: עניין נדב) ורע"ב 4672/20 גור נ' פרקליטות המדינה, פסקאות 12 ו-16 (‏28.7.2020)). אולם, בהתחשב בכך שסוגיית שיקול הדעת של ועדת השחרורים בנושא זה מעוררת שאלה עקרונית-רוחבית, וכן לנוכח תקדימיות החלטת הוועדה שלא לכלול את השחרור הזמני בתקופת המאסר הכוללת, מצאנו לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על פי הרשות שניתנה. בהתאם, המבקש יקרא מעתה המערער. המסגרת הנורמטיבית 13. "חברה דמוקרטית, נאורה והומנית, אינה אוחזת בציפורניה באסיר, ואינה ממצה עימו את הדין עד תום. היא מתחשבת בנסיבותיו האישיות, אם כשיקול בגזירת הדין ואם השיקול בשחרור מוקדם, לאחר גזירת הדין. [...] בסוף המנהרה של כל אסיר מצוי אור השחרור. ואם האסיר הוא בעל חולניות מתמדת, עומדת לו האפשרות להשתחרר בשל כך ממאסר בטרם ריצה את עונשו, ובלבד שהשחרור עולה בקנה אחד עם שיקולים של טובת הציבור" (דברי הנשיא ברק בעע"א 4730/95 קלינגברג נ' ועדת השחרורים‏ (28.1.1996) (להלן: עניין קלינגברג)). האפשרות לשחרר אסיר על-תנאי מטעמים רפואיים מוסדרת כאמור בסעיף 7 לחוק, ואביא את סעיפי המשנה הרלוונטיים לענייננו כלשונם: שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים 7. (א) הועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, בהתקיים אחד מאלה: (1) ימיו של האסיר ספורים, ובלבד שמצבו הרפואי האמור היה לכזה לאחר שפסק הדין בעניינו היה לחלוט או שהמשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי, בשל חולניותו; (2) מצבו הרפואי של האסיר הוא כמפורט בפסקת משנה (א) או (ב), ובלבד שמצבו הרפואי האמור היה לכזה לאחר שפסק הדין בעניינו היה לחלוט: (א) האסיר זקוק באופן קבוע להנשמה באמצעי מלאכותי, בשל חוסר יכולת לנשום באופן עצמוני; (ב) האסיר מחוסר הכרה באופן קבוע או נמצא במצב דמנציה מתקדמת, שבשלהם הוא זקוק להשגחה רצופה במשך 24 שעות ביממה; לעניין זה, "דמנציה מתקדמת" – אי-התמצאות בזמן ובמקום באופן קבוע מפאת מצב גופני או בשל ירידה קוגניטיבית. (ב) (1) הוועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, שחרור זמני לפרק זמן כאמור בפסקה (2), לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, ובלבד שהאסיר הוא אחד מאלה: (א) אסיר שמתקיים לגביו האמור בסעיף קטן (א)(1); (ב) אסיר החולה במחלת הסרטן או אסיר שעבר או שעומד לעבור השתלה של איבר חיוני, ואשר בשל כך עליו לקבל טיפול רפואי שיש בו כדי לסכן את חייו באופן ממשי והטיפול מלווה בירידה ניכרת בתפקוד ובסבל רב; (2) שחרור זמני על-תנאי לפי פסקה (1) יהיה לפרק זמן שלא יעלה על חצי שנה, ורשאית הוועדה להאריך את השחרור הזמני לתקופות נוספות שלא יעלו על חצי שנה כל אחת, ובלבד ששחרור על-תנאי של אסיר כאמור בפסקה (1)(ב) יהיה לתקופת קבלת הטיפול הרפואי בלבד; (3) תקופת השחרור לפי סעיף קטן זה תיחשב במניין תקופת מאסרו של האסיר, אלא אם כן קבעה הוועדה אחרת. (ג) בבואה להחליט על שחרור על-תנאי לפי סעיף זה, תשקול הועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו. [...] 14. הנה כי כן, סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי בנוסחו דהיום, מתיר לוועדת השחרורים לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, בכל עת, באחד מהמצבים הבאים: אם בשל חולניותו ימיו של האסיר ספורים או שהמשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי, כמפורט בסעיף 7(א)(1) לחוק (למשמעות המונח "ימיו ספורים" ראו רע"ב 11860/05‏ פלוני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ((25.1.2006 (להלן: עניין פלוני) ורע"ב 5647/13 פרג' נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 ((13.10.2013); או אם האסיר זקוק להנשמה באמצעי מלאכותי, או נמצא במצב של חוסר הכרה באופן קבוע או במצב של דמנציה מתקדמת והוא זקוק להשגחה רצופה, כמפורט בסעיפים 7(א)(2)(א)+(ב) לחוק. השחרור לפי סעיף 7(א) יהיה לתקופה שאינה מוגבלת בזמן (קרי, למשך יתרת תקופת מאסרו של האסיר), וזאת מכיוון שמדובר במצבים רפואיים שעל פי רוב אינם הפיכים ולא צפוי שיפור במצבו של האסיר (דברי ההסבר להצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 11) (שחרור אסיר מטעמים רפואיים), התשע"א-2011 ה"ח 696, 697 (להלן: דברי ההסבר לתיקון מס' 12)). עם זאת, הוועדה רשאית לבטל את השחרור לפי סעיף זה ולחייב את האסיר לשוב ולרצות את המאסר – בניכוי התקופה שבה היה משוחרר בשל מצבו הרפואי – אם מצאה שלא מתקיימים עוד הטעמים הרפואיים שהובילו לשחרור (סעיף 21א לחוק, וראו דברי ההסבר לתיקון מס' 12, בעמ' 697). 15. לצד זאת, סעיף 7(ב) לחוק מסדיר את סמכות הוועדה לשחרר על-תנאי אסיר מטעמים רפואיים שחרור זמני, וזאת במצבים שבהם בשל חולניותו ימיו של האסיר ספורים או שהמשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי (סעיף 7(ב)(1)(א) המפנה לסעיף 7(א)(1)); או אם האסיר "חולה במחלת הסרטן או שעבר או שעומד לעבור השתלה של איבר חיוני, ואשר בשל כך עליו לקבל טיפול רפואי שיש בו כדי לסכן את חייו באופן ממשי והטיפול מלווה בירידה ניכרת בתפקוד ובסבל רב" (סעיף 7(ב)(1)(ב)). השחרור הזמני יהיה לפרק זמן שלא יעלה על שישה חודשים, אך ועדת השחרורים רשאית להאריכו לתקופות נוספות שלא יעלו על שישה חודשים כל אחת, ובלבד שהשחרור לפי סעיף 7(ב)(1)(ב) יהיה לתקופת קבלת הטיפול בלבד (סעיף 7(ב)(2)). בדברי ההסבר להצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס״א-2001 ה"ח 518 (להלן: דברי ההסבר להצעת החוק) הוסבר, בין היתר, כי "[...] הועדה תוכל לשחרר אסיר על-תנאי, מטעמים רפואיים, שחרור זמני לתקופות הקבועות בסעיף, להבדיל משחרור כל יתרת תקופת מאסרו. בכך תתאפשר לועדה גמישות בהחלטתה לעומת המצב הקיים כיום. שיקולי הועדה להורות על שחרור זמני יהיו זהים לשיקולים שיש לשקול בבואה להורות על שחרור רפואי מכל יתרת תקופת המאסר" (שם, עמ' 536). 16. מעניין לציין כי שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים, בין אם באופן זמני בין אם לתקופה בלתי מוגבלת, יועד במקור רק לאסיר ש"אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי" (הנוסח המקורי של סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס״א-2001, ס"ח 410, וראו בהרחבה בספרו של אלי שרון שחרור מוקדם ממאסר 213 (2003) (להלן: שרון)). בתיקון מס' 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשע"ב-2012 ס"ח 114, הורחבו עילות השחרור מטעמים רפואיים, כשחלקן יוחדו לאפשרות שחרור על-תנאי לתקופה בלתי מוגבלת (סעיף 7(א)(2)) וחלקן יוחדו לשחרור זמני (סעיף 7(ב)(1)(ב)), כמפורט בנוסח המצוטט לעיל. על כך נאמר בדברי ההסבר כי "הצעת החוק באה לתת פתרון הומני ומתאים לקבוצה מצומצמת ביותר של אסירים (על פי ההערכות, מדובר על חמישה עד עשרה אסירים בשנה), אשר מפאת מצבם הקשה אין עוד אינטרס ציבורי ממשי להמשך החזקתם בבית הסוהר, באופן קבוע או זמני, לפי העניין" (דברי ההסבר לתיקון מס' 12, עמ' 696). 17. סעיף 7(ג) לחוק קובע כי "בבואה להחליט על שחרור על-תנאי לפי סעיף זה, תשקול הועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו" (והשוו לסעיפים 9 ו-10 לחוק. לדיון על שיקולי ועדת השחרורים בבואה לשחרר על-תנאי אסיר לפי סעיף 3 לחוק, ובפרט באפשרות הוועדה להתחשב בכך שגורמים שאינם האסיר עלולים לסכן את הציבור, ראו רע"ב 1981/22 פלוני נ' מדינת ישראל (13.7.2022). עוד ראו מאמרו של נתנאל דגן "שיקולי אינטרס הציבור בהליך השחרור המוקדם" עלי משפט יא 619 (התשע"ד)). שיקולים אלה ואופן יישומם במקרים קונקרטיים, נדונו ביחס לסעיף 7 לחוק בפסיקה שקדמה לחוק שחרור על-תנאי ובפסיקה מאוחרת לו. כך למשל, נקבע כי על הוועדה לשקול את מהות העבירה שביצע האסיר וחומרתה; מסוכנות האסיר לאחר שחרורו; שיקולי בטחון; שיקולי הרתעה; שיקולים הקשורים בנפגע העבירה, ועוד (וראו למשל עניין קלינגברג; רע"ב 7773/09 שוורץ נ' ועדת השחרורים - כלא איילון‏, פסקה 24 (11.3.2010) (להלן: עניין שוורץ); עניין פלוני, פסקה ז(3) לפסק דינו של השופט רובינשטיין; שרון, עמ' 224-219). בעבר נפסק כי ועדת השחרורים תיטה ביתר קלות לשחרר מחמת חולניותו אסיר שנידון לתקופת מאסר קצרה יחסית בשל עבירה לא חמורה, לעומת אסיר שביצע עבירה חמורה ונידון לעונש מאסר ארוך (בג"ץ 387/76‏ בן ציון נ' שר המשטרה, פ"ד לא(1) 484, 489 (1976)), וכן כי "ככל שהחולניות המתמדת היא קשה יותר ומסוכנת יותר, כן נדרש שיקול כבד יותר של טובת הציבור כדי להצדיק מסקנה השוללת שחרור האסיר" (עניין קלינגברג). ייתכן כי אסיר שלקה במחלה קשה ישוחרר גם אם הוא בעל עבר פלילי ונידון לתקופת מאסר ארוכה בגין עבירות חמורות (שרון, עמ' 220). עם זאת, מצבו הרפואי של האסיר אינו חזות הכל, ושיקולים הקשורים באינטרס הציבורי הרחב ובנפגעי העבירה עשויים להוביל לשלילת שחרור מטעמים רפואיים, חרף מצב בריאותי קשה ואף סופני (דברי ההסבר לתיקון מס' 12, עמ' 696; וראו גם רע"ב 7141/22 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (‏31.10.2022); רע"ב 2173/20 ‏בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (‏5.4.2020) (להלן: עניין בן משה); רע"ב 2128/12 פלוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו (‏2.4.2012); עניין נדב, פסקה 6). 18. ועדת השחרורים רשאית לשחרר על-תנאי אסיר מטעמים רפואיים בכל עת, בין אם לצורך שחרור זמני ובין אם לשחרור שאינו מוגבל בזמן. הוועדה רשאית להורות על שחרור האסיר גם אם לא ריצה ולו יום אחד מתקופת מאסרו (שרון, עמ' 220), אם כי שחרור כזה של אסיר המרצה מאסר בגין עבירות חמורות ונפוצות, עלול לפגוע לרעה בתחושת הצדק של הציבור, בהרתעה ובמורא מפני החוק (שם, עמ' 222). 19. ענייננו-שלנו בשאלה אם לכלול את ימי השחרור הזמני כחלק מתקופת המאסר, כשהכלל לעניין זה מעוגן בסעיף 7(ב)(3) לחוק הקובע כי "תקופת השחרור לפי סעיף קטן זה תיחשב במניין תקופת מאסרו של האסיר, אלא אם כן קבעה הוועדה אחרת". ברירת המחדל לפיה יש לכלול את השחרור הזמני בתקופת המאסר הוסברה בכך שמדובר "בשחרור חיוני לטובת האסיר" (דברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 536), ולכן "מאחר שמדובר בשחרור חיוני לטובת האסיר, אין זה נכון למנוע מהאסיר זקיפת תקופת השחרור לחשבון תקופת המאסר. היא תיחשב במניין תקופת מאסרו של האסיר, כאילו הוא ממשיך לרצות את מאסרו..." (שרון, עמ' 226). אימתי יחול הכלל ומתי החריג? מטבע הדברים, התשובה לשאלה תלויה בנסיבות הפרטניות של כל אסיר ואסיר. על רקע המקרה שלפנינו ונימוקי הערכאה קמא, אעמוד על מספר שיקולים ועקרונות מניחים לעניין זה. 20. לשון החוק: המחוקק לא דרש כי ועדת השחרורים תצביע על טעמים מיוחדים או נימוקים שירשמו בהחלטתה לכלול או לא לכלול את תקופת השחרור הזמני מטעמים רפואיים בתקופת המאסר הכוללת, וזאת בשונה מהסדרים אחרים המצויים בחוק (וראו והשוו לסעיף 12(ב) לחוק הדורש "טעמים מיוחדים שיירשמו" במקרים מסוימים של שחרור אסיר הלוקה בנפשו או מרצה עונש מאסר בשל עבירת מין; סעיף 13א(א) שעניינו בסמכות הוועדה להתנות שחרור מוקדם, מנימוקים שיירשמו, בקיומו של פיקוח אלקטרוני; סעיף 20(ב) שעניינו בנימוקים שיירשמו לצורך המשך שחרור בתנאים חרף ביצוע עבירה אחרת; וסעיף 29(ג) המתייחס לנימוקים מיוחדים שיירשמו בקשר למועד דיון בעניין קציבת עונש מאסר. יצוין כי לדברי שרון בספרו, ועדת השחרורים רשאית להורות על זקיפת ימי השחרור הזמני לחשבון תקופת המאסר מטעמים מיוחדים, עמ' 226). הדבר עשוי להצביע על שיקול דעת רחב יחסית של הוועדה, אך מובן שהחלטתה צריכה לעמוד בכללי מנהל תקין, ובכלל זאת להינתן על יסוד תשתית עובדתית מלאה ועדכנית ולכלול הנמקה מספקת (וראו בפסק דינו של השופט ארד-אילון, פסקה 14). 21. סעיף 7(ב)(1)(ב) – שחרור לצורך טיפול רפואי – המערער שוחרר לפי סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק (חוות דעת קרפ"ר מיום 28.12.2021; פסקה 23 לפסק דינה של השופטת מרשק-מרום, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ארד-אילון). עילת שחרור זו נוספה במסגרת תיקון מס' 12 לחוק, ותכליתה לאפשר לאסיר לקבל טיפול קשה במיוחד כשהוא מצוי מחוץ לכותלי בית הכלא. "לגבי אסירים כאמור הסובלים ממחלת הסרטן או הזקוקים להשתלה של איבר חיוני, ואשר בשל מצבם הרפואי הקשה נזקקים לקבל טיפולים מסכני חיים בתנאים קשים, כמפורט לעיל, מוצע לאפשר, לאור עקרון כבוד האדם, שחרור על-תנאי באופן זמני, לתקופת קבלת הטיפול, כך שיוכלו לקבל את הטיפול הקשה שהם זקוקים לו כשהם במסגרת הקהילה, ולשהות בתקופה קשה זו מחוץ לכותלי בית הסוהר, ולשוב אליו בתום הטיפול, כאשר מצבם יוטב" (דברי ההסבר לתיקון מס' 12). מפרוטוקול ישיבה 470 של ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 14.11.2011 (להלן: פרוטוקול הדיון בוועדה) עולה כי יסודו של סעיף זה בשיקולים הומניטריים, והוא מיועד למקרים בודדים וחריגים במיוחד (שם, עמ' 4-3), מכיוון שלאחר טיפולים קשים כמו טיפולי כימותרפיה או טיפולים להשתלת איבר, החולה נמצא במצב של כשל חיסוני ועולים הסיכויים לקבל זיהום בין כתלי הכלא, ומכיוון שלטיפולי כימותרפיה עלולות להתלוות תופעות לוואי קשות, שהחזקת אדם בנסיבות אלה בכלא מקרבת את המאסר ל-"cruel and unhuman" (שם, עמ' 6-5). העילה לשחרורו הזמני של האסיר נעוצה בעצם קבלת הטיפול, ולכן גם הארכת השחרור הזמני לתקופה של עד שישה חודשים נוספים כפופה לכך שהשחרור יהיה לתקופת קבלת הטיפול בלבד (סעיף 7(ב)(2) לחוק). על רקע זה, נקבע ביחס לאסיר שלא תמך את הצהרותיו בתוכנית טיפולים סדורה שהוכנה עבורו, כשבעבר הצהיר כי בכוונתו לעבור טיפול רפואי אך הוא לא עמד בדיבורו – כי אין עניינו נכנס לגדר סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק (עניין בן משה, פסקה 14). 22. ועדת השחרורים, כמו גם בית משפט קמא, התייחסה לכך שבמקרים אחרים שהובאו לעיונה, שחרור זמני מטעמים רפואיים ניתן ככלל לתקופות קצובות ולצרכי טיפול וריפוי, ולכן ברגיל חל הכלל כי תקופת השחרור הזמני תיחשב במניין תקופת המאסר. לעניין זה ניתן משקל של ממש בקביעה כי תקופת השחרור הזמני של המערער במקרה דנן, לא תמנה במניין תקופת המאסר. זאת מכיוון שנסיבותיו של המערער מלמדות על מצב רפואי מתמשך שאפשרויות הטיפול בו אינן מוגדרות בזמן, ומשך תקופת השחרור הזמני לוט בערפל. על פניו, בקשה לשחרור זמני מטעמים רפואיים צריכה להיבחן בנקודת הזמן הרלוונטית לבקשה. לכן, קביעה כי תקופת השחרור הזמני לא תכלל במניין תקופת המאסר על יסוד צפי לתקופות שחרור נוספות, אינה נטולת קשיים. עם זאת, דומה כי הדבר הוא בבחינת הבלתי נמנע, כעולה מנסיבותיו של המערער. המערער אמנם זקוק להשתלת לב, ובמובן הרחב הוא "עומד לעבור השתלה של איבר חיוני" כלשון סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק, ואולם, במידה רבה, במצבו הנוכחי ולנוכח חוסר הוודאות הכרוך במציאת תורם, המערער הוא בגדר ממתין לקבלת הטיפול וההשתלה, ובמובן זה עניינו מתרחק מהתכלית ומהרציונל שביסוד סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק המתמקדים בתקופת הטיפול (וראו גם חוות דעת מפקד מר"ש מיום 1.8.2022 לפיה "[...] הטיפול הרפואי אותו עובר כיום נועד להקל על מצבו ואין בו כשלעצמו כדי לסכן את חייו באופן ממשי או להביא לירידה ניכרת בתפקודו או לסבל רב"). 23. יש להדגיש – בשלב זה אין מחלוקת כי נסיבותיו של המערער מצדיקות שחרור זמני, ואין הוא שוהה עוד בין כותלי בית הכלא. המערער טען כי אין באפשרות שב"ס לתת לו את הטיפול לו הוא זקוק במצבו, ולנוכח חוות הדעת הרפואיות שהוגשו, ייתכן כי השחרור הזמני מוצדק לנוכח הוראת סעיף 7(ב)(1)(א) לחוק, ככל שהמשך שהותו במאסר מסכן את חייו באופן ממשי (וראו החלטת הוועדה מיום 3.8.2022 לפיה "האסיר לוקה במחלה קשה שבעטיה, על פי חוו"ד קרפ"ר מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לשהות בין כתלי בית הסוהר, ועל כן הוחלט לשחררו שחרור זמני"). הסוגיה העומדת על הפרק היא השלכת השחרור הזמני על יתרת תקופת המאסר שנותרה למערער לרצות. כזכור, המערער מרצה מאסר בן 52 חודשים בניכוי כ-15 חודשים שבהם שהה במעצר. כחודשיים לאחר תחילת מאסרו, ביום 30.12.2020, המערער שוחרר בשחרור זמני לתקופה המרבית של שישה חודשים (תקופת שחרור זו ואי הכללתה במניין ימי המאסר הן בגדר קביעות חלוטות). בשלב זה, נותר למערער לרצות קצת פחות מ-3 שנות מאסר. בהמשך, השחרור הזמני הוארך שלוש פעמים נוספות, לחצי שנה בכל פעם (ההארכה האחרונה נעשתה במקביל להליך דכאן, ודיון נוסף בפני הוועדה היה אמור להתקיים ביום 9.2.2023). אנו מאחלים למערער בריאות איתנה ומקווים כי פתרון למצבו ימצא בהקדם. אולם, נוכח חוסר הוודאות שנוצר בנסיבות דנן, דומה כי הצטברות תקופות השחרור הזמני והכללתן במניין תקופת המאסר הכוללת, עלולות להוביל לכדי כך שהלכה למעשה המערער ישוחרר על-תנאי למשך כל יתרת מאסרו. בכך, עלול להיווצר "מסלול עוקף" להסדר הקבוע בהוראת סעיף 7(א) לחוק, המאפשר שחרור מטעמים רפואיים לתקופה בלתי מוגבלת, במצבים רפואיים מסוימים שעל פי רוב אינם הפיכים. מצבו של המערער אינו נמנה על מצבים אלה, והמתנה להשתלה כשלעצמה, אינה מאפשרת שחרור מלא מטעמים רפואיים לפי סעיף 7(א) לחוק. גם במובן זה המקרה שלפנינו מתרחק מהרציונל שביסוד סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק וביסוד הסדר השחרור הזמני בכללותו. דומה כי לא מצב דברים זה עמד לנגד עיני המחוקק בקבעו את ברירת המחדל שבסעיף 7(ב)(3) לחוק. 24. טובת הציבור ונפגעי העבירה – סעיף 7(ג) לחוק מורה כי בהחלטה על שחרור מטעמים רפואיים יש לשקול שיקולים של טובת ציבור – לרבות שיקולים של שלום משפחת האסיר, נפגע העבירה ומשפחתו. שיקולים אלה הם שיקולים מרכזיים גם ביחס להחלטה שלא לכלול את תקופת השחרור הזמני בתקופת המאסר הכוללת. בענייננו, המערער הורשע בסדרה ארוכה של עבירות מרמה בנסיבות מחמירות, ושלשל לכיסו לא פחות מ-16 מליון ₪ מכספיהם של עשרות קוני דירות תמימים. הוועדה התחשבה בהחלטתה בפגיעה בתחושת הצדק של הציבור בכללותו ובציבור נפגעי העבירות בפרט. בעניין זה נחלקו הדעות בבית המשפט לעניינים מנהליים, מכיוון שאיש מהנפגעים לא התבקש למסור לוועדה את התייחסותו בכתב או בעל פה ובגזר הדין לא הוטל על המערער פיצוי, ולכן לעמדת דעת המיעוט לא היה מקום לקבוע כי נפגעי העבירה זכו לפיצוי חלקי וקטן. לדידי, גם אם העונש שנגזר על המערער בעקבות הסדר הטיעון לא כלל רכיב של פיצוי לנפגעי העבירה, ואף כי עמדתם של הנפגעים הרבים ממעשיו לא הובאו בהליך שבפני הוועדה, הוועדה רשאית, ושמא אף חייבת, להתחשב במסר העולה מהחלטתה לציבור בכללותו ולנפגעי העבירה בפרט (השוו להסדר הקבוע בסעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, רע"ב 10349/08 ‏מדינת ישראל נ' גנאמה, פסקאות 59-45 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ((20.7.2009 (דעת מיעוט אך לא בנושא זה)). הבאה במניין של ימי שחרור זמני כימי מאסר, משמעותה קיצור של תקופת ריצוי המאסר בפועל, ומובן כי הצטברות ימי השחרור הזמני לכדי תקופה ארוכה – גם אם קצובה ומתחדשת מפעם לפעם – עלולה לפגוע בתחושת הצדק ובהרתעה. אמנם ועדת השחרורים רשאית להורות על שחרור מטעמים רפואיים בכל עת, אך העובדה שהמערער שוחרר מטעמים רפואיים כחודשיים בלבד לאחר שהחל לרצות את עונשו, אינה מוסיפה לתחושת הצדק של קורבנותיו (ולא נעלמה מעיני התקופה הממושכת של כ-15 חודשים שבה היה נתון במעצר). על רקע זה קבע בית משפט קמא כי מצבו הרפואי של המערער היה ידוע עובר לגזירת דינו, כך שהכללת ימי השחרור הזמני בתקופת המאסר משמעותה ריקון גזר הדין מתוכן ומתן חנינה "דה פקטו". אכן, ועדת השחרורים אינה יושבת כערכאת ערעור על גזר דינו של בית המשפט הפלילי. עם זאת, ההסדר הנוגע לשחרור מטעמים רפואיים מתייחס במהותו וביסודו למצבים רפואיים שהתגבשו או החמירו לאחר שניתן גזר דין חלוט בעניינו של האסיר (וראו פרוטוקול הדיון בוועדה, עמ' 18-12; שרון, עמ' 223). השיקולים המנחים את ועדת השחרורים שונים משיקולי בית המשפט הפלילי שגזר את הדין (שרון, עמ' 224), ולכן, גם אם מצבו הרפואי הכללי של המערער היה ידוע בעת גזירת הדין, כל עוד הייתה החמרה נוספת במצב הרפואי שמביאה אותו לגדרי סעיף 7 לחוק, כפי שהוסכם שאירע במקרה דנן – יש לתת משקל, אך משקל מוגבל, לשיקול של ריקון גזר הדין מתוכנו. 25. התנהלות המערער וחשש לניצול לרעה – עניין נוסף שנדון בהחלטת הוועדה והיה למחלוקת בפסק דינו של בית משפט קמא, היה סוגיית התנהלותו של המערער בקשר למועד התייצבותו למאסר. מחד גיסא, ועדת השחרורים התרשמה באופן בלתי אמצעי מהמערער ומכירה את המקרה לפרטיו, ויש לתת משקל מסוים למסקנתה כי ממכלול ההליכים שניהל המערער עולה כי הוא "מנסה למלט עצמו מאימת הדין ולהסיר מעליו את חרב המאסר". הדברים אמורים בפרט מקום שבו עונש המאסר ומועד תחילת ריצויו היו נושא להתדיינות בהליך גישור ובמגעים להסדר הטיעון בין הצדדים, כשמהסדר הטיעון עולה שמצבו הרפואי של המערער באותה העת נלקח בחשבון. לפי האמור בתגובת המשיבה לבקשה, היה זה המערער שבמסגרת המגעים להסדר טיעון ביקש לדחות את תחילת ריצוי המאסר בשנה שלמה. ואכן, ניתנה למערער שהות מסוימת, ומועד תחילת ריצוי העונש נקבע, בהתאם להסכמות הצדדים, בחלוף חצי שנה לאחר שניתן גזר הדין. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם ממצבו הרפואי האותנטי של המערער, כפי שמשתקף גם מחוות דעת מפקד מר"ש, למצער במועד שבו נדונה הבקשה לשחרור על-תנאי. עמד על כך השופט ארד-אילון בפסק הדין קמא, שציין כי "טענותיו הרפואיות של העותר הן טענות אותנטיות המבוססות על מצב רפואי שאינו במחלוקת, וממילא שבקשותיו השונות שלא להיאסר, ולאחר שנאסר להשתחרר ממאסר – הן בקשות לגיטימיות, אשר התברר, ולו בדיעבד, שיש להן הצדקה רפואית מוצקה [...] אף שמטרתו הגלויה של העותר היא לא להיכנס לבית הסוהר (או לצאת ממנו), הרי שלא היה מקום לראות בכך ניסיון 'למלט את עצמו מהדין' אלא ניסיון לגיטימי להקטין את הסיכון לחייו, שאינו במחלוקת, אם ישאר במאסר". הגם שמצבו הרפואי במועד גזירת הדין היה טוב יותר ממצבו בעת הנוכחית, הסדר הטיעון אפשר למערער להגיש בקשות בשל צורך רפואי דחוף, ומועד הכניסה למאסר נדחה מספר פעמים במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית משפט זה, חלקם בהסכמת נציגי המדינה, ובין היתר לצורך ביצוע ניתוח. 26. ובכלל, כשעסקינן בבקשה לשחרור על-תנאי מטעמים רפואיים, החשש מניצול לרעה של ההליך נחלש במידת מה לנוכח הנסיבות הרפואיות המוגדרות בסעיף והמנגנון הנדרש לבחינת התקיימותן: ועדת השחרורים רשאית להורות על שחרור זמני רק לאחר ששקלה ובחנה חוות דעת של רופא שנכלל "ברשימה שקבע לענין זה המנהל הכללי של משרד הבריאות ושפורסמה ברשומות" (הגדרת "רופא" בסעיף 7(ה) לחוק), כשהסדר זה נועד למסד נהלים לקביעה אובייקטיבית של ממצאים רפואיים ומניעת הסתמכות על חוות דעת רפואיות מטעמם של בעלי עניין (עניין שוורץ, פסקאות 24-20; עניין פלוני, פסקה ז(2)(ב); שרון, עמ' 218). בעניינו של המערער היה זה מפקד מר"ש שעמד על ההחמרה במצבו הרפואי והמליץ על שחרורו של המערער מטעמים רפואיים, וגם לכך יש לתת משקל. סוף דבר – יישום השיקולים בעניינו של המערער 27. שחרור זמני מטעמים רפואיים יסודו בתכלית הומאנית, מדובר בשחרור חיוני לטובת האסיר ולא בטובת הנאה. "לא חסד נעשה עם האסיר שחולניותו מתמדת, המקבל שחרור מוקדם. שחרורו הוא בגדרי הדין והוא נעשה על פי שיקולים שבדין" (שרון, עמ' 225). האסיר המשוחרר על-תנאי מטעמים רפואיים הוא אסיר ברישיון, השחרור על-תנאי יכול ויותנה בתנאים, וככל שחרור על-תנאי, ועדת השחרורים רשאית לבטל את השחרור אם האסיר הפר את תנאי הרישיון (שרון, עמ' 225). שחרור על-תנאי באופן זמני כשמו הוא, שחרור (אם כי על-תנאי), ולא הפסקת העונש או התלייתו. בשל כל אלה, דרך המלך הקבועה בסעיף 7(ב) לחוק היא כי השחרור הזמני ימנה ככלל במניין תקופת המאסר. אולם, בסמכות הוועדה לקבוע אחרת, ולצורך זה עליה לבחון את מצבו הרפואי של האסיר המשוחרר ונסיבותיו למול שיקולים הקשורים באינטרס הציבורי הרחב ובנפגעי העבירה. השיקולים בהחלטה אם לזקוף את ימי השחרור הזמני במניין תקופת המאסר יכולים לחפוף לשיקולים בהחלטה על עצם השחרור הזמני, אך אפשר שיובילו למסקנה אחרת. 28. בענייננו, הוועדה הורתה על שחרורו הזמני של המערער, במובן זה שאין הוא נמצא עוד בין כתלי הכלא. לצד זאת, הוועדה הורתה כי תקופת השחרור הזמני לא תיספר במניין תקופת המאסר הכוללת. כפי שפורט לעיל, בנסיבותיו של המערער, ישנם שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים. לסופו של יום, בהתחשב במדיניות ההתערבות המצומצמת בהליכים מהסוג דנן, ובהינתן שבמצבו הנוכחי – כמי שממתין להשתלה –עניינו של המערער מתרחק מהתכלית שביסוד סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק ובהסדר השחרור הזמני בכללותו, ואיני מוצא כי יש מקום להתערבותנו. התוצאה אליה הגיעו ועדת השחרורים ובית משפט קמא מתחשבת במצבו הבריאותי של המערער ומאזנת אותו אל מול יתר השיקולים הצריכים לעניין, שעניינם בטובת הציבור ונפגעי העבירה. ההחלטה נמצאת במתחם הסבירות בנסיבות העניין, ואינה מגלה עילה להתערבות. כפי שהדגישה הערכאה קמא, עניינו של המערער מובא באופן עיתי בפני ועדת השחרורים, וככל שישתנו הנסיבות – ייתכן שהוועדה תמצא לנכון להגיע לתוצאה שונה. מובן כי אין בפסק דיננו כדי לקבוע מסמרות במצב היפותטי ועתידי, והדברים יבחנו בבוא הזמן ובהתאם לנסיבות העדכניות. 29. סוף דבר, שהערעור נדחה. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ג באדר התשפ"ג (‏6.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22059760_E05.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1