פסק הדין המלא
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5976/00
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
העותרים: 1. יוסף סעד
2. לוי אליהו
נגד
המשיבים: 1. שמן תעשיות בע"מ
2. עץ הזית בע"מ
3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה
4. בית הדין הארצי לעבודה
עתירה למתן צו-על-תנאי
בשם העותרים: עו"ד יורם פיי
פסק-דין
בעתירה שבפנינו מבקשים העותרים כי נתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קיבל את בקשת רשות הערעור של המשיבה 3 (להלן: ההסתדרות) ומחק את תביעת העותרים נגדה. לטענת העותרים, קביעתו של בית הדין כי אין לעותרים עילת תביעה נגד ההסתדרות היא קביעה שגויה, המנוגדת אף לקביעותיו הקודמות של בית הדין הארצי בסוגיית הייצוג ההולם; לטענתם בית הדין טעה טעות משפטית מהותית, המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בפסק הדין.
1. העותרים פוטרו מעבודתם במפעל שמנים של המשיבות 1 ו2- (להלן: המשיבות) במסגרת פיטורים כלליים שנעשו עקב סגירת המפעל. במסגרת הליכי הסגירה נחתם בין העובדים לבין המשיבות הסכם קיבוצי, שאף ההסתדרות היתה צד לו. באותו הסכם נקבעו שני מסלולי פרישה של עובדים: האחד הוא "מסלול הפרישה לפנסיה", החל על עובדים אשר גילם ביום תחילת ההסכם הוא 57 שנים ומעלה; השני הוא "מסלול פיצויי פיטורים", החל על מי שטרם הגיעו לגיל 57. כן נקבע בהסכם כי תוקם ועדת חריגים, שיוגשו לה להכרעה נקודות המצויות במחלוקת. ביום תחילת ההסכם הקיבוצי היה העותר 1 בן 56 ו8- חודשים, והעותר 2 היה בן 56 ו5- חודשים; לפיכך, על-פי תנאי ההסכם הקיבוצי, לא היו זכאים העותרים לפרוש ב"מסלול הפרישה לפנסיה". ועדת החריגים דנה בעניינם והחליטה כי העותרים יפרשו ב"מסלול פיצויי פיטורים" ויהיו זכאים גם לתשלומים שפורטו בגין אי-ניצול ימי מחלה.
בעקבות החלטה זו הגישו העותרים, בנפרד, תביעות לבית הדין האזורי לעבודה ובגדרן ביקשו כי תותר להם פרישה ב"מסלול הפרישה לפנסיה" וכי ישולמו להם פיצויי הלנה או לחלופין הפרשי הצמדה וריבית בגין תשלומי הפנסיה שלא קיבלו; לחלופין ביקשו העותרים כי בית הדין יקבע שהחלטת ועדת החריגים בעניינם אינה תקפה וכי תתכנס ועדת חריגים חוקית לדיון בעניינם מחדש. בטרם התבררו התביעות לגופן ביקש העותר 2 כי ההסתדרות תצורף כנתבעת לדיון בפני בית הדין. בית הדין נעתר לבקשה והורה על הגשת כתב תביעה מתוקן, אשר יכלול את ההסתדרות; עוד קבע בית הדין כי כתב התביעה יכלול אף את תביעתו של העותר 1. ההסתדרות הגישה לבית הדין כתב הגנה ובמסגרתו טענה, בין היתר, כי דין התביעה נגדה להימחק על הסף בהעדר עילה. כמו כן הגישה ההסתדרות בקשה נפרדת למחיקה על הסף של התביעה נגדה. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, וההסתדרות הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי נעתר לבקשת ההסתדרות, ומחק את התביעה נגדה. מכאן העתירה שבפנינו.
2. בפסק דינו קבע בית הדין הארצי כי בתביעה שעניינה הוראה אישית בהסכם הקיבוצי, בעל דינם של התובעים הוא המעביד, וכך הוא גם בעניינם של העותרים; לעניין עילת התביעה נגד ההסתדרות קבע בית הדין כי עיון בכתב התביעה המתוקן שהגישו העותרים לבית הדין האיזורי מגלה כי הסעד המרכזי הנתבע על-ידם הוא סעד כספי מאת המעבידה; ואילו תקיפת תוקפה של החלטתה של ועדת החריגים היא חלופית ומשנית לסעד המרכזי האמור. בית הדין הוסיף וקבע כי ככלל, השיתוף של נציג ארגון העובדים בגוף הפועל על פי הוראת הסכם קיבוצי אינו יוצר, כשלעצמו, עילות תביעה כנגד ארגון העובדים ואינו הופך את הארגון לנתבע בהליך לגבי תוקפה של או יישומה של הוראה זו. לפיכך, בענין שלפנינו, עצם ההשתתפות של ההסתדרות בועדת החריגים אינו יוצר, כשלעצמו, עילת תביעה נגד ההסתדרות ואינו מצדיק צירופה כנתבעת. בית הדין קבע כי ככל שיש לעותרים עילה בעניין ייצוג בלתי הוגן הרי כחברי הסתדרות עליהם לברר נושא זה בהליכים פנימים על-פי חוקת ההסתדרות. בית הדין הוסיף וקבע, כי מחיקתה של ההסתדרות כנתבעת בהליך לא תמנע את בירור תביעות העותרים לגופן, ובכלל זה בירור שאלת סבירותה של החלטת ועדת החריגים לגופה. כנגד הקביעות בפסק דינו של בית הדין הארצי מופנית העתירה.
3. כאמור, טענתם של העותרים היא כי פסק דינו של בית הדין הארצי חורג מקביעות קודמות של בית הדין באשר לזכותו של עובד ל"ייצוג הולם" על-ידי ארגון העובדים, וכי מטעם זה ראוי כי בית משפט זה יתערב בפסק הדין. לא מצאנו ממש בטענה זו. בית הדין הארצי לא חידש הלכה אלא יישם את ההלכה שיצאה מלפניו בעבר על נסיבות תביעתם של העותרים.
4. כידוע, אין בית המשפט הגבוה לצדק מתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אלא אם בית הדין טעה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב את התערבותו. (ראו למשל: בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(2) 63, 88). עיון בפסק דינו של בית הדין הארצי במקרה שלפנינו מגלה, כי אין זהו מסוג המקרים המצדיק את התערבותנו. כעולה מפסק דינו של בית הדין, הכרעתו התמקדה בעובדות המיוחדות של המקרה שהיה לפניו; למעשה, בית הדין אינו דן בחובת הייצוג לגופה, אלא, כל שקובע הוא, שאין בעצם ההשתתפות של הארגון בגוף הפועל על פי הוראת הסכם קיבוצי, כשלעצמו, כדי ליצור נגדו עילת תביעה ולפיכך יש לבחון האם התביעה עצמה מגלה עילה כלפי הארגון. עיון בכתב התביעה שהגישו העותרים מגלה כי הסעד המרכזי שביקשו העותרים בתביעתם היה כספי, שאותו תובעים הם מן המשיבות. בסוף כתב התביעה ביקשו העותרים, לחלופין, כי ייקבע שהייצוג שייצגה ההסתדרות את העותרים לא היה הולם וכי החלטת ועדת החריגים איננה תקפה, ולפיכך, יש לכנס את הועדה מחדש. בנסיבות אלה, ובשים לב לאמור בפסק הדין, כי בירור תביעות העובדים לא ייפגע אף אם תימחק ההסתדרות מרשימת הנתבעים, לא ראינו עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתן היום, ה' באלול תש"ס (5.9.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00059760.N01/אז