עודה מוחמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5974/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5974/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מחמד מוחמד עודה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.6.13 בת"פ 27581-02-13 שניתן על ידי כבוד השופט י' צבן – סג"נ תאריך הישיבה: ז' בשבט התשע"ד (8.1.2014) בשם המערער: עו"ד לאה צמל בשם המשיבה: עו"ד לינור בן-אוליאל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צבן) ב-ת"פ 27581-02-13 מיום 24.6.2013. רקע עובדתי ודיוני 2. המשיב הורשע ביום 13.5.2013, לאחר הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סיוע לייצור נשק (סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין)). על פי כתב האישום המתוקן, בתאריך שאינו ידוע, ביקש מ. (קטין יליד שנת 1996) מהמערער בנזין, ולא הסביר לו לאיזו מטרה. המערער נענה לבקשת מ., והעביר לו בקבוק בנפח ליטר וחצי מלא בבנזין. לאחר מכן, נפגש מ. עם קטינים נוספים (להלן: החבורה) על מנת להכין בקבוקי תבערה באמצעות הבנזין שסיפק לו המערער. אז, יצאה החבורה, מצוידת בבקבוקי התבערה וזיקוקים ואבנים, לעבר מבנה בו מתגוררות חמש משפחות יהודיות בלב ירושלים וירו לעבר הבית את הזיקוקים, הדליקו את הבקבוקים, והשליכו אותם לעברו. זמן קצר לאחר מכן, סיפר מ. למערער על מעשיו ועל השימוש שעשה בבנזין שסיפק לו. לאחר מכן, חזרה השתלשלות אירועים זו פעמיים (בו המערער מספק בנזין ל-מ., והאחרון יחד עם החבורה השליכו בקבוקי תבערה וירו זיקוקים אל עבר המבנה). 3. בגזר הדין, נכתב תחילה כי הוסכם בין המערער לבין המשיבה כי האחרונה תעתור לעונש שלא יפחת משלוש שנות מאסר וכן הפעלת מאסר על תנאי של 12 חודשים (מ-ת"פ (מחוזי ירושלים) 5919-06-10), וכי המערער יהיה חופשי בטיעוניו. אז, פנה בית המשפט המחוזי לגזור את עונשו של המערער בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין. תחילה, לעניין מתחם הענישה ההולם, קבע בית המשפט המחוזי כי הערך החברתי המוגן בו פגע המערער בעבירותיו הוא ביטחון ושלום הציבור. כן סקר בית המשפט את מדיניות הענישה הנהוגה וציין כי המערער סיפק ל-מ. בנזין פעמיים כאשר הוא היה מודע לכך שהאחרון משתמש בחומר לצורך הכנת בקבוקי תבערה. בהסתמך על אלה, קבע בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה בין 8 ל-24 חודשי מאסר בפועל. לאחר מכן, לעניין עונשו של המערער בתוך מתחם הענישה ההולם, ציין את נסיבותיו האישיות לחומרה: עברו הפלילי; הרשעתו בעבירה דומה בגינה השתחרר ממאסר לפני 15 חודשים טרם ביצוע העבירות נושא ערעור זה; וכי המאסר לא הרתיעו, ולראייה חזרתו לסורו (אם כי באופן מינורי, היות והרשעתו הראשונה בעבירה דומה הייתה בגין ביצוע ולא סיוע). לקולא, ציין בית המשפט המחוזי את הודאתו בעבירות, והזמן השיפוטי שנחסך בגין זאת. 4. נוכח האמור, גזר בית המשפט על המערער 15 חודשי מאסר בפועל; הפעלת מאסר על תנאי מעבירה קודמת של 12 חודשי מאסר במצטבר (כך, שעונשו הכולל יעמוד על 27 חודשים), וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 5. המערער טוען כי העונש שהוטל עליו סוטה ממדיניות הענישה הראויה בעבירות דומות. במסגרת זאת, מציין הוא מספר נסיבות שלא קיבלו ביטוי - כלל או באופן מספק - בגזר דינו: א. חלקו השולי בביצוע העבירות - לטענתו, עיקר פעילות החבורה נסובה סביב ירי הזיקוקים ולא השלכת בקבוקי התבערה. זאת ועוד, לטענתו, מתחם הענישה ההולם שקבע בית המשפט מתאים לייצור והשלכת בקבוקי תבערה ולא לסיוע בייצורם. ב. הפעלת המאסר על תנאי – לטענתו, נוכח העובדה כי בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את הרשעתו הקודמת בעבירה דומה, הפעלת עונש המאסר על תנאי במצטבר מהווה ענישה כפולה. ג. אי מתן משקל הולם לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות של המערער – לטענתו, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, המערער לא ידע מי הם חברי החבורה, והוא לא גייס אותם לביצוע המעשים. זאת ועוד, טוען הוא כי אין כל ראיה על פיה מעשיו של מ. והחבורה הן תוצאה ממעשיו שלו. לבסוף, טוען הוא כי לא ניתן משקל מספק להודאתו ולחיסכון בזמן שיפוטי שנגרם כתוצאה מכך, לנסיבותיו האישיות, ולחרטה שהביע. 6. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, מציינת היא כי נוכח אופי העבירות, בעבירות מסכנות חיים יש מקום להחמיר עם נאשמים. עוד ציינה המשיבה את עברו הפלילי של המערער, וכי אין כל נסיבה המצדיקה הפעלת המאסר על תנאי שעמד לחובתו בחופף, ולא במצטבר. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. 8. כידוע, "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). 9. נדון בטענותיו של המערער כסדרן. 10. ראשית, לעניין חלקו השולי בביצוע העבירות, יש לדחות טענה זו. טענות אלה נוגעות לקביעת מתחם הענישה ההולם (סעיף 40ט(א)(2) לחוק העונשין), אולם באת-כוחו של המערער בדיון לפנינו ציינה מפורשות כי הערעור לא נסוב על סוגיית מתחם הענישה שנקבע. מעבר לצורך, נציין כי העונש שהוטל על המערער הולם את חומרת העבירה בה הורשע. כך למשל, ב-ת"פ (מחוזי חיפה) 28097-11-10 מדינת ישראל נ' חלבי (31.5.2011) נגזר על נאשם בגין עבירות של ניסיון להצתה, סיוע לייצור נשק, ונשיאה והובלת נשק, בנסיבות דומות למקרה שלפנינו, 20 חודשי מאסר בפועל; בדומה, ב-ת"פ (מחוזי מרכז) 31379-11-09 מדינת ישראל נ' אטיאס (17.3.2010) נגזר על נאשם בגין עבירה של סיוע לייצור נשק 24 חודשי מאסר בפועל. אמנם, במקרה זה הנאשם הורשע בסיוע להכנת מטען חבלה, אולם מנגד, עמדו לזכותו נסיבות לקולא וקשיים ראייתיים בגינם הוסכם בין הצדדים על הסדר טיעון (וראו עוד לעניין מתחם הענישה: ת"פ (מחוזי מרכז) 32597-09-11 מדינת ישראל נ' פרוכונקוב (1.7.2012)). 11. עוד בהקשר זה, יש לדחות את טענת המערער כי השלכת בקבוקי התבערה מהווה חלק לא משמעותי באירוע עצמו. המערער הודה בעובדות כתב האישום. לפיכך, הממצאים שנקבעו בו מהווים את המצע העובדתי עליו יש להסתמך בגזירת העונש (ראו והשוו: ע"פ 5362/11 אלעברה נ' מדינת ישראל (7.2.2012); ; רע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה (25.11.2007)). כתב האישום המתוקן אינו מפרט כמה דומיננטיים (אם לאו) היו בקבוקי התבערה באירוע עצמו. לפיכך, אין כל דרך לאשש או להפריך טענה זו, ודינה להידחות. 12. שנית, לעניין הפעלת עונש המאסר על תנאי, יש לדחות טענה זו מכל וכל. סעיף 58 לחוק העונשין קובע כי ככלל, עונשי מאסר על תנאי יופעלו במצטבר ולא בחופף, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו: ע"פ 645/09 טאייב נ' מדינת ישראל (13.1.2010); ע"פ 10228/05 רובאעי נ' מדינת ישראל (26.6.2006)). 13. תכליתו של סעיף 58 לחוק העונשין היא תכלית הרתעתית במובהק. יפים לעניין זה דבריו של המלומד פרופ' פלר: "ההיבט המותנה שבריבוי העבירות העלול להיווצר עקב ביצוע העבירה הנוספת, מתבטא, ראשית לכול, באופן ההשפעה של המאסר על-תנאי במשך תקופת-התנאי על התנהגותו של עבריין, שעליו הוא נגזר. החרב התלויה מעל ראשו של הנידון, שהמאסר על-תנאי עלול גם להפוך למאסר בפועל, מחייב את הנידון להיזהר משנה זהירות פן ייכשל בכיבוד התנאי, וההנחה היא שאם הוא הצליח בכך במשך תקופת-התנאי, הוא יקפיד ביתר שאת גם בהמשך להיות אדם שומר חוק ומכבד את כללי הקיום-יחד בחברה. נוסף על כך, היה והנידון ייכשל בחובתו לציית לתנאי, יהיה הטיפול העונשי בשל העבירה הראשונה טעון רביזיה מהותית; ומלבד זאת, צירוף העונשין, זה בשל העבירה המקורית וזה בשל העבירה הנוספת, יהיה כפוף לכללים מחמירים מאלה הרגילים, בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין". (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג 338 (1992)). 14. במקרה דנא, עונש המאסר על תנאי שנגזר על המערער לא מילא את תפקידו, והמערער שב לסורו. ולראיה – הרשעתו בעבירה נושא ערעור זה. לפיכך, בצדק בחר בית המשפט המחוזי להפעיל את עונש המאסר על תנאי באופן מצטבר ולא חופף. 15. זאת ועוד, יש לדחות את טענתו של המערער כי הפעלת עונש המאסר על תנאי ומתן משקל לחומרה לעברו הפלילי מהווה ענישה כפולה. ענישה כפולה – Double Jeopardy – היא דוקטרינה שמקורה במשפט המקובל, לפיה קיים איסור "לבצע ניסיונות חוזרים ונשנים להרשיע אדם בעבירה המיוחסת לו על רקע תשתית עובדתית מסוימת" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 374 (1996)). דוקטרינה משיקה מהמשפט הישראלי היא טענת "כבר נשפטתי". בעוד הראשונה עוסקת בהליכים משפטיים אשר לא הסתיימו בפסק דין מסיבה כלשהי, השנייה כפופה למעשה בית דין – הרשעה או זיכוי על ידי בית משפט בהליך פלילי (ראו: סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל (13.5.2009)). 16. בין דוקטרינות אלה ובין עניינו של המערער אין ולו דבר. במקרה דנא, אין עסקינן בהרשעתו של המערער בגין עבירות שכבר ביצע, אלא במתן משקל לעבירה קודמת בגזירת עונשו הנוכחי. לא יכול להיות עוררין כי הרשעתו הנוכחית עוסקת במקרה עובדתי שונה מהרשעתו הקודמת. לפיכך, ורק על בסיס עובדה זה, נשמטת הקרקע מתחת לטענת ה"סיכון הכפול". 17. בהמשך לכך, ומעבר לצורך, עונש המאסר על תנאי הוא חלק מהעונש שנגזר עליו בהליך קודם. הפעלתו נעשתה בגזר הדין נושא ערעור זה, אולם, נטועה היא בשורשי הרשעתו הקודמת. למעשה, נוכח זאת, טענתו של המערער מצטמצמת לשאלה האם התחשבות בעבר פלילי היא בגדר "ענישה כפולה". קבלת טענתו של המערער, כי חל איסור להפעלת מאסר על תנאי ובד בבד ליתן משקל לעבר פלילי, מנוגדת להוראות הדין, להלכה הפסוקה, ולהיגיון הפשוט. ודוק, ודאי כי אין מניעה לשקול לחומרה קיומו של עבר פלילי, או לקולה את העדרו (ראו: סעיף 40יא(11) לחוק העונשין). לפיכך, טענה זו נדחית אף היא. 18. שלישית ואחרונה, נסיבות ביצוע העבירה, שפירט המערער בכתב הערעור, לא נשקלו כלל כנסיבות לחומרה בגזר הדין. לעניין נסיבותיו האישיות - הודאתו בביצוע העבירה וחיסכון הזמן השיפוטי כתוצאה מכך - אלה צוינו מפורשות בגזר הדין. זאת ועוד, אמנם, נסיבותיו האישיות והחרטה שהביע לא נכתבו באופן מפורש כשיקולים לקולא, אולם, לא נראה כי יש בעובדה זו כדי להביא לחריגה ממדיניות הענישה ההולמת. משכך, אין בידינו לקבל גם טענה זו. 19. סוף דבר, הערעור נדחה בזאת. ניתן היום, ט"ו בשבט התשע"ד (16.1.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13059740_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il