פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5972/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5972/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק פ"ח 859/05 מיום 28.5.2007 שניתנו על ידי כבוד השופטים משה רביד, אורית אפעל-גבאי ואהרן פרקש תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשס"ח (29.11.2007) בשם המערער: עו"ד משה מרוז; עו"ד שירה מרוז בשם המשיבים: עו"ד אלעד וינשיל פסק דין השופטת מ' נאור: 1. מה היא התכלית לשמה מותרת הוכחת עברו הפלילי של נאשם לפי סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בשלב בירור אשמתו? זו השאלה המרכזית העומדת לדיון במסגרת הערעור שבפנינו. 2. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: משה רביד, אורית אפעל-גבאי ואהרן פרקש) בשתי עבירות אונס לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בניסיון אונס לפי הסעיף האמור בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 לחוק העונשין בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין. בגין מעשיו אלה נידון המערער לעונש של 7 שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח ותשלום קנס בסך 7,000 ש"ח. הוא מערער על הרשעתו ולחלופין על חומרת עונשו. העובדות הצריכות לעניין 3. המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1980 ולהם 9 ילדים משותפים. במרוצת השנים עלו יחסיהם של השניים על שרטון והם נפרדו. בשנת 2001 חזרו בני הזוג זה לזו לזמן מה, עד שבחודש מרץ 2002 עזבה המתלוננת את בית המשפחה עם חמישה מילדיה, נסעה לבית אחותה המתגוררת בבני-ברק ומאז לא חזרה לחיות עם בעלה. בשנת 2006 התגרשו בני הזוג. האישומים בעבירות אינוס 4. על-פי האישום הראשון הואשם המערער כי תפס את המתלוננת, לאחר שזו סירבה לקיים עמו יחסי מין, והפשיט אותה מבגדיה בניגוד לרצונה. המתלוננת משכה בזקנו וניסתה לנשוך אותו בפניו ובידיו, אולם המערער התגבר על התנגדותה, פישק רגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה מכך, הרתה המתלוננת, הריון שהסתיים בהפלה. על-פי האישום השני הואשם המערער כי איים על המתלוננת, לאחר שזו סירבה לדרישתו לקיים עמה יחסי מין, כי אם לא תענה לדרישתו, יפרסם שהיא משוגעת ויגרום לביטול חתונתה המתוכננת של אחת מבנותיהם. לאחר שהמתלוננת עמדה על סירובה, כך נטען, הפשיט אותה המערער מבגדיה, פישק רגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. גם במקרה זה הרתה המתלוננת, הריון שהסתיים בהפלה. יצוין כי אין מחלוקת שהמתלוננת אכן הפילה פעמיים: בחודש אוגוסט 2001 ובחודש ינואר 2002. האישום בעבירות ניסיון אינוס ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות 5. באישום השלישי נטען כי המערער נכנס לחדר הילדים, שעה שהמתלוננת ישנה בו, ונשכב עליה. המתלוננת התעוררה משנתה וצעקה שיחדל. המערער השיב מצידו כי הוא רשאי לעשות בה ככל שיחפוץ, ואז ניסה להפשיטה אך זו התנגדה לו. המערער הכה בראשה וניסה לקרוע את בגדיה במטרה לקיים עמה יחסי מין. לאחר מכן אחז המערער בעורפה של המתלוננת, הפיל אותה מהספה לרצפה והכה בראשה, בצווארה, בכתפיה, בבטנה ובברכיה. כתוצאה מהמכות שספגה, כך נטען, נגרמו למתלוננת שטפי דם מעל ברכה הימנית, סימנים בצווארה ומעל כתפה הימנית ושריטות בגב ובבטן העליונה. בית המשפט המחוזי בחר לפתוח את הכרעת דינו בדיון באישום זה ומטעמי נוחות, כך אעשה גם אני. ההליך בפני בית המשפט המחוזי 1. האישום השלישי 6. במענה לאישום השלישי סיפר המערער, כי הוא ביקש לקיים יחסי מין עם המתלוננת אולם זו מצידה ביקשה ממנו להמתין לבוקר. בבוקר ביקשה המתלוננת מהמערער שייקח את הילדים לבית הספר תחילה וציינה כי לאחר מכן "יהיו ביחד". כשחזר המערער לביתם, טענה המתלוננת כי היא בנידה. המערער, שחש לדבריו מרומה, שכן על פי המשפט העברי אסור המגע עם אישה בנידה, הביע פליאתו ושאל אותה כיצד ייתכן הדבר שהרי טבלה היא במקווה ביום האתמול. הוא התרגז והעיף את כיסוי הראש שקנה לה אל מחוץ לחלון. לטענתו, רגז על שעשה מעשה אסור מבחינה הלכתית וכן על סירובה של המתלוננת לקיים עמו יחסי מין. לאחר האירוע, נמלטה המתלוננת מפני אלימותו של המערער, לדבריה, ונסעה לבית אחותה, פ' שמה, כשהיא לבושה בחלוק, חובשת כיסוי ראש "של בית" ובאמתחתה תיק וכרטיסיה. לטענת המערער סיבת עזיבתה של המתלוננת באותו ערב היתה רצונה לטפל בבנה האוטיסט של אחותה. גרסתו זו לא נמסרה במשטרה. לדברי המערער, לאחר האירוע השלישי עמדו לרשות המתלוננת מספר שעות בהן היה בידה להתארגן כראוי לפני שעזבה לאחותה ויציאתה בלבוש מרושל היתה מבחירה. לטענתו, העובדה כי לאחר האירוע המתלוננת כיבסה, בישלה, האכילה את ילדיה ונסעה עמם באוטובוס לאחותה, מלמדת על כך שמצבה הגופני היה תקין. בתה של המתלוננת סיפרה בעדותה כי באותו הלילה נסעה עם המתלוננת לביתה של פ' וכי המתלוננת תפקדה שם כרגיל. הבת שללה את הטענה לפיה שכבה המתלוננת על המיטה כשהיא מתפתלת מכאבים. על פי העדות, המתלוננת לקחה אותה ואת אחיה ואחיותיה לטיול בגן משחקים ובקניון. יחד עם זאת, זכרה הבת שהמתלוננת נסעה עם כיסוי ראש "של בית", חלוק ותיק. לדברי הבת, היתה לה הרגשה שהמתלוננת עושה "דברים רעים" למערער. בסיום עדותה יצאה הבת ממררת בבכי מהאולם. בית המשפט התרשם כי הבת היתה מעדיפה שלא להעיד כדי שלא לעמוד במצב של ניגוד בין המערער לבין המתלוננת. בנסיבות אלה, החליט בית המשפט כי אין להתייחס לתוכן עדותה, שהמצוקה בצבצה מכל מילה שאמרה. עדות בנם של בני הזוג הופסקה על-ידי בית המשפט לאחר שהגיע למסקנה כי היא אינה רלוונטית לכתב האישום. בית המשפט ציין כי העובדה שהמתלוננת הוכתה ונותרו על גופה סימנים מאוששת על-ידי תעודה רפואית וכן על ידי דבריה של חוקרת המשטרה גלית ינקו שראתה את החבלות על גופה של המתלוננת ותיעדה אותן. לכך הוסיף בית המשפט את עדותה של פ', אחותה של המתלוננת, לפיה ראתה היא את החבלות והמכות על גופה של המתלוננת. מנגד, עמד בית המשפט על השוני בהסבר שניתן על ידי המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות, לכך שלא פנתה מיד לבית החולים, אולם ציין כי שני הסבריה, רצונה להימנע מפגיעה בחתונת בתה ורצונה להתאושש תחילה מתחושתה הרעה עקב המכות שספגה מבעלה, אינם סותרים ואף משלימים זה את זה. בית המשפט קבע כי המתלוננת ברחה מביתה מפני אלימותו של המערער. צורת עזיבתה הבהולה של המתלוננת ואופן לבושה, כך נקבע, אינם עולים בקנה אחד עם טענת המערער לפיה נסעה המתלוננת לטפל בבנה של אחותה, ומצביעים על כך שיש ממש בטענתה. לכך הוסיף בית המשפט את העובדה כי גם המערער הודה שהמתלוננת לא נהגה לצאת מהבית עם כיסוי ראש "של בית" ואת עדותה של פ' לפיה המתלוננת בכתה וצרחה בזמן שסיפרה לה את שעולל לה המערער. לפיכך, קבע בית המשפט כי הוכח שהמערער ניסה לבעול את המתלוננת, קרע את בגדיה והכה אותה בראשה. לאחר שנכזבה תוחלתו, חבט בה בכל גופה וגרם לה לחבלות. 2. האישומים בעבירות אינוס 7. במענה לאישומים בעבירות אינוס, הכחיש המערער כי כפה קיום יחסי מין על המתלוננת. לטענתו שני האישומים הראשונים בשקר יסודם. לדבריו, העובדה כי המתלוננת הלכה לטבול במקווה, מצביעה על רצונה לקיים איתו יחסי מין בשני המקרים בהם הואשם באונס. בית המשפט קבע, לעניין שני האישומים הראשונים, כי אין זה מתקבל על הדעת שהמתלוננת תנוס מביתה לאחר האירוע המתואר באישום השלישי אלא אם חשה כי הוגדשה הסאה. בית המשפט הוסיף, כי אילו היה האירוע השלישי אירוע חד פעמי, לא היתה המתלוננת נוטשת את ביתה עם ילדיה כפי שהיתה לבושה ובידה תיק וכרטיסיה, אין זאת אלא שהמתלוננת יראה מבעלה. מנגד, עמד בית המשפט על כך שעדותה של המתלוננת היתה הראיה הישירה היחידה להוכחת האישומים בעבירת האינוס. עוד צוין כי המתלוננת לא סיפרה בהזדמנות הראשונה על שני מעשי האונס, הנזכרים באישומים הראשון והשני, ועשתה זאת רק יומיים לאחר אשפוזה. ואולם בית המשפט קיבל את הסברה של המתלוננת לפיו האיחור נבע ממצבה הנפשי והגופני הירוד לאחר אירוע האלימות נשוא האישום השלישי. המתלוננת חששה כי בהגשת תלונה תפגע בבתה שעמדה להתחתן והיא אף נמנעה מלהשתתף בחתונה משום שהמערער איים עליה כי אם תהיה במקום הוא "יטפל" בה. בית המשפט קבע כי במצב דברים זה, מעייניה של המתלוננת, שעה שמסרה את התלונה בבית החולים, היו נתונים רק לאירוע האחרון ואין לראות בעיכוב האמור משום כבישת עדות. עם זאת דחה בית המשפט את טענתה של המתלוננת כי חששה "לעשות עניין" מהאונס הראשון מפני שבתה עמדה להתחתן וציין כי מחומר הראיות עולה שבעת הארוע טרם נמצא לבת שידוך. בית המשפט הוסיף, כי המתלוננת לא זכרה פרטים רבים, התבלבלה בין אירועים שונים ואף התלבטה בשאלת מיקום האונס הראשון, אולם - גרעין גרסתה נשאר מוצק. במהלך חייה של המתלוננת במחיצת המערער ידעו יחסיהם משברים רבים, פרידות וניסיונות פיוס, מעשי אלימות כלפי המתלוננת והילדים, הפלות ועוד. לפיכך נקבע כי אין ליתן משקל לבלבול ולאי הדיוק בנוגע לפרטים צדדיים. גרסתה של המתלוננת, כך נקבע, היא גרסת אמת בעוד שגרסתו של המערער, אשר "התמוטטה כבניין קלפים בחקירה הנגדית" (פסקה 16 להכרעת הדין) אינה ראויה לאמון. לבסוף קבע בית המשפט, כי המערער אכן אנס את המתלוננת בכפיה בחודש אוגוסט 2001, חרף התנגדותה למעשה, ופעם נוספת לקראת סוף שנת 2001, לאחר שתש כוחה להתנגד לו. בשני המקרים נפגעה המתלוננת נפשית וגופנית והיא הרתה והפילה כעבור זמן. 3. אזכור עברו הפלילי של המערער 8. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי הועלה נושא הרשעותיו הקודמות של המערער במספר הזדמנויות. ראשונה להעלות את העניין במפורש, היתה המתלוננת. במסגרת חקירתה הנגדית אמרה המתלוננת כי "עומדים ותלויים נגדו (נגד הנאשם, מ.נ.) משנת 2000 13 כתבי אישום פליליים שאני (המתלוננת, מ.נ.) הגשתי נגדו, כולל עדות ילדים וחקירת ילדים... וביניהם לחנוק את התינוקת מ' שהיתה בת 4 חודשים, הוצעה עסקת טיעון והוא הודה בהכל" (עמוד 37 לפרוטוקול שורות 18-20). בהמשך חקירתה הנגדית הוסיפה המתלוננת "הנאשם הודה בכתבי אישום פליליים. היו 13 כתבי אישום שהוא נשפט עליהם והוא הודה באשמות, ביניהם ניסיון לחנוק את התינוקת מ'" (עמוד 67 שורות 14-16 לפרוטוקול). הכאת הילדים בידי המערער הוזכרה גם במסגרת חקירתו הנגדית של עד ההגנה הרב י' (עמודים 73-74 לפרוטוקול). המערער התייחס לעברו הפלילי במסגרת עדותו הראשית, שם סיפר: "אני הודיתי בבית משפט השלום, שהיה מצב שאני הכיתי את הילדים, פה סטירה, שם מכה בטוסיק על דברים שלא ייעשו" (עמוד 79 לפרוטוקול שורות 16-17). במסגרת חקירתו הנגדית, נחקר המערער ארוכות באשר לפרטי האישומים השונים בהם הורשע בעבר (עמודים 86-92 לפרוטוקול). בהמשך ציין עו"ד קפלינסקי, בא-כוח המשיבה, בפני עדת ההגנה א' כי "יש הרבה דברים שאת (עדת ההגנה, מ.נ.) לא יודעת על [המתלוננת]... על משפט שהתנהל נגד [המערער] בבית משפט השלום בתל אביב, היא לא סיפרה לך בקשר למכות לילדים וגם בקשר לסילוקה מהבית" (עמוד 116 לפרוטוקול שורות 20-23), והוסיף, "היא (המתלוננת, מ.נ.) לא אמרה לך שהיה תיק פלילי עם הרבה אישומים בתל אביב שבו הנאשם הואשם והורשע בעבירות אלימות כלפי ילדיו" (עמוד 117 לפרוטוקול שורות 23-25). בהכרעת הדין שנתן, קבע בית המשפט כי "בחקירתו הנגדית של הנאשם יצא המרצע מהשק. הסתבר שהנאשם הוא אדם אלים ולא בכדי שהתה המתלוננת במעונות לנשים מוכות". בית המשפט הוסיף ועמד בהרחבה על עברו הפלילי: "הנאשם הורשע על-פי הודאתו בת"פ 3519/01 ו-2755/01 בבית משפט השלום בתל-אביב (ת/4-ת/5) באישומים כדלקמן: גירש את אשתו מהבית, איים עליה פעמיים והטריד אותה בטלפון; במקרה נוסף הגיע הנאשם לדירתה של פ', בעט בדלת הכניסה, אמר שיפרוץ את הדלת ויהרוג ויחסל את כולם; תקף את אחת מבנותיו שהיתה אז בת ארבעה חודשים, ועקב כך נגרמו לה קשיי נשימה; תקף את אחד מילדיו ששיחק ב'לגו' וגרם לו לסימנים כחולים; במועד אחר תקף הנאשם את אותו בן, על רקע שבירת כוס. הנאשם זרק עליו את הלול שפגע בו; במקרה נוסף, בעת שהנאשם והמתלוננת היו פרודים, שהה הנאשם בחברת אישה אחרת. הנאשם שהבחין בבן שצפה במראה, איים על הבן באומרו כי אם יגלה את שחזו עיניו 'יטפל בו'. הנאשם תקף את הבן, בעט בו ניער אותו והפילו על הרצפה. הנאשם הרים את הבן, לקח אותו לחדרו והמשיך להכותו בחגורה; במקרה אחר תקף הנאשם בת נוספת באמצעות מקל מפלסטיק, איים עליה והורה לה 'לעלות למעלה', והיא, מאימת הנאשם התחבאה מתחת ללול; במקרה נוסף בעת שאותה בת התלבשה בחדרה, התדפק הנאשם על דלת חדרה. הבת שחרדה מהנאשם התחבאה בארון. הנאשם, שנכנס לחדר, תקף אותה עד שנפלה על המיטה וברחה לחדר האמבטיה." (פסקה 10 להכרעת הדין). בהמשך קבע בית המשפט כי גרסתו של המערער אינה ראויה לאמון וכי היא "התמוטטה כבניין קלפים בחקירה הנגדית. הנאשם הוא אדם אלים. זאב העוטה עור של כבש. הרשעותיו הקודמות בהתעללות בילדיו הן מצמררות בחומרתן ומחזקות את עדות המתלוננת". (פסקה 16 להכרעת הדין). במסגרת הדיון בשני האישומים הראשונים באונס המתלוננת ובהקשר של פחדה מפני המערער, הזכיר בית המשפט בהכרעת הדין, את "אלימותו של הנאשם כלפי ילדיו, כעולה מעובדות כתב האישום בהן הודה בבית משפט השלום בתל-אביב, לאחר שניסה בחקירתו בבית המשפט להמעיט בערכן ונמצא משקר" (פסקה 19 להכרעת הדין). בהמשך, עמד בית המשפט על כך שהמערער הוא שבחר להעיד על הרשעותיו הקודמות בעדותו ובכך פתח פתח לבא כוח המשיבה לחקור אותו על הרשעות אלו בהתאם לסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") (פסקה 19 להכרעת הדין). שקרים אלה של המערער בנוגע לעברו הפלילי, כך נקבע, מסייעים לגרסת המתלוננת לפיה המערער אנס אותה בשני מקרים באלימות, היות ומתקיימים התנאים לשימוש בשקר כסיוע לגרסת המתלוננת: ראשית, השקר של המערער היה מהותי בתיק, שכן, כך קבע בית המשפט, אחת השאלות שבמחלוקת הייתה האם המערער הוא אדם אלים. שנית, המערער שיקר באשר להתנהגותו האלימה כלפי ילדיו בזדון או מתוך כוונה להעלים את האמת מבית המשפט משום שהבין שבית המשפט יכול להסיק לחובתו מסקנה לפיה הוא היה אלים גם כלפי המתלוננת, אם יודה כי נהג באלימות כלפי ילדיו. שלישית, השקר היה ברור וחד משמעי שכן התנהגותו של המערער הוכחה באופן חד משמעי. רביעית, השקר הוכח מתוך ראיות עצמאיות, הן ת"פ 3519/01 ו-ת"פ 2755/01 של בית משפט השלום בתל אביב שצורפו כראיה לתיק. לכך הוסיף בית המשפט את העובדה שבעבר ברחה המתלוננת למעון לנשים מוכות וקבע כי סיפורה אינו מופרך ויש לו תימוכין חזקים בראיות (פסקה 19 להכרעת הדין). גזר הדין 9. בית המשפט התרשם כי עונש מאסר שיוטל על המערער עלול לפגוע בילדי בני הזוג ולגרום למתח בין המתלוננת וחלק מילדיה. במקרה כזה, המסגרת הנוכחית שבה שוהים חלק מהילדים עם המערער לא תוכל להמשיך להתקיים והילדים ייאלצו לעבור ולהתגורר עם המתלוננת למרות שחלקם מעדיפים להמשיך ולהתגורר עם המערער. בית המשפט ציין כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי המערער מטפל כיאות בילדים המתגוררים עמו וכי הן אשתו הנוכחית והן אמו תפגענה אם הוא יישלח למאסר. עם זאת קבע בית המשפט, כי שיקול זה אינו השיקול הדומיננטי שצריך להנחותו וכי עליו לאזן בין שיקולי הענישה על-פי נסיבות המקרה. המערער, כך נקבע, התייחס לאשתו כאל חפץ לסיפוק תאוותיו המיניות. בתי המשפט נהגו עמו פעם אחר פעם במידת הרחמים, והיו רחוקים ממיצוי הדין עמו, חרף העובדה שהוא לא חדל לעבור עבירות אלימות, ובכללן עבירות כנגד משפחתו. בית המשפט עמד גם על מצבה של המתלוננת שנפגעה קשות נפשית וגופנית על-ידי המערער. המערער, מצידו, לא הפנים את חומרת מעשיו וחומרתה של פגיעה זו והוא אינו ראוי לרחמים. הוא היה מוכן להעלות את ילדיו על דוכן העדים ולהכריחם לנקוט עמדה ביחסים שבינו לבין המתלוננת. בית המשפט ציין, כי עובדת היותו של המערער אדם חולני, הגם שהובאה בחשבון במסגרת גזירת הדין, אינה שקולה כנגד שליחתו למאסר. המערער יוכל לקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק בין כותלי הכלא. לזכותו של המערער זקף בית המשפט את העובדה שכתב האישום הוגש באיחור וכן את העובדה כי התרשם שיחסיו של המערער עם אשתו הנוכחית, לה נישא לאחר הגירושין, שונים מהותית מיחסיו הקודמים עם המתלוננת. בית המשפט התחשב אף בחששו של המערער, ששירת כקצין משטרה ובמסגרת תפקידו היה מעורב בחקירות חשודים ממשפחות הפשע, כי אסירים אחרים יפגעו בו. לאור האמור הטיל בית המשפט על המערער עונש של 7 שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח ותשלום קנס בסך 7,000 ש"ח. טענות המערער 10. טענתו העיקרית של המערער כנגד הכרעת הדין היא כי בית המשפט שגה בכך שאיפשר להשמיע פירוט נרחב וחוזר של עברו הפלילי במהלך ניהול ההוכחות ואף ביסס חלק נכבד מהכרעת דינו על גיליון הרשעותיו. עברו הפלילי נחשף, לדבריו, כבר בעדותה הראשית של המתלוננת, עוד בטרם התיר בית המשפט לבא כוח המשיבה לחקור את המערער על עברו הפלילי. לטענתו, שגה בית המשפט כאשר זקף לחובתו את העובדה שניסה לעדן את הרושם הקשה שנוצר אודותיו בעקבות עדות המתלוננת, וקבע כי הוא שיקר בעניין עברו הפלילי ואף מצא בכך חיזוק לעדות המתלוננת. עוד טוען המערער, בהקשר זה, כי בא כוח המשיבה שב והציג את עברו הפלילי של המערער בפני חלק מהעדים בטרם ניתנה הכרעת הדין. המערער מוסיף ומלין כנגד היחשפותו של בית המשפט, בעקבות עדות המתלוננת, לחקירות נוספות המתנהלות נגדו. במסגרת עדותה זו, טענה המתלוננת כי המערער תקף מינית את בתו א' ובעקבות כך נדרשה הבת לטיפול רפואי בבית חולים. לטענת המערער מדובר במידע מופרך שחשיפתו גרמה לו נזק בלתי הפיך. באשר לאי התנגדותו של הסנגור להצגת עברו הפלילי הרי שלגישת המערער אין לייחס לכך חשיבות שכן החוק אוסר לעשות כן מפורשות, והדבר אינו נתון לשיקול דעת. לדבריו אין בשתיקת הסנגור כדי להכשיר מצב דברים פסול זה. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט כאשר מנע את שמיעת עדותה של בת זוגו, הפסיק בראשיתה את עדות בנו וקבע כי אין לייחס כל משקל לעדות בתו. לטענתו היה על בית המשפט לאפשר את עדות בת זוגו בכדי שזו תאזן את תמונת המצב הקשה והלא תקינה שנוצרה בבית המשפט. אשר לעדות בנו טוען המערער, כי בעדות חשובה זו תיאר הבן את הדברים ששמע מן המתלוננת זמן קצר לפני שמסר עדותו, ומהם עולה כי ייתכן שהמניע שעמד מאחורי תלונתה של המתלוננת נעוץ בקשר חד-פעמי שניהל המערער עם אישה שהרתה לו וילדה ילד. קשר זה, לדברי המערער, עורר את חמתה של המתלוננת. באשר לעדות הבת, טוען המערער, כי הסברה לפיה היתה מעדיפה היא שלא להעיד אינה צריכה להשפיע על המשקל שיש ליתן לעדותה החשובה שכן מרבית העדים היו מעדיפים שלא להעיד בבית המשפט. לטענת המערער עדותה של המתלוננת אינה אמינה. לדבריו, היא כבשה עדותה בדבר שני מעשי האינוס במשך חודשים ארוכים. היא לא זכרה מועדים ומקומות בהם אירעו העבירות וסתרה את גרסתה שלה. כך למשל, טוען המערער, מסרה המתלוננת שהאירוע הראשון אירע בחודש ספטמבר 2001 עם חזרתם של בני הזוג לחיות יחדיו, אך הדבר אינו מתיישב עם העובדה כי היא עברה את ההפלה הראשונה בחודש אוגוסט 2001. המערער מלין כנגד קביעת בית המשפט לפיה התרחש האירוע בחודש יולי וזאת על אף דבריה האמורים של המתלוננת וטוען כי מדובר בהוכחה לחוסר מהימנותה של המתלוננת. לחיזוק טענה זו מצביע המערער על מכתב שכתבה המתלוננת לבית הדין הרבני ביום 1.5.2001 ובו היא מעידה כי בני הזוג חזרו לחיות כמשפחה מאושרת וזאת בניגוד לגרסתה לפיה חזרו בני הזוג לחיות יחדיו רק בחודש ספטמבר 2001. עוד טוען המערער כי המתלוננת הגישה תלונתה מספר חודשים בלבד לאחר אירועי האישום הראשון וכי אין בחלוף פרק זמן זה כדי להצדיק בלבולה באשר למועדי האירועים. לדבריו, טענת המתלוננת לפיה נוכח מצבה הרפואי נאלצה לגשת לבית החולים מופרכת שכן היא פנתה לטיפול רפואי רק שבוע לאחר שלדבריה התאוששה מהכאבים הקשים וכן לא נמצא תיעוד למצב רפואי מיוחד בדו"ח הרפואי בעניינה. לגישתו, אין לדעת מה אירע במהלך השבוע שחלף ואין כל קשר בין הסימנים שעל גופה לאירוע השלישי. 11. לבסוף טוען המערער כי בית המשפט הפליג בחומרתו של העונש שהשית עליו ולא ייחס משקל מתאים לנסיבות המקלות שהוצגו בפניו כפי שתוארו לעיל. דיון 12. הכלל הוא כי אין התביעה רשאית להוכיח עבר פלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו ובטרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו (ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.9.2006) (להלן: "פרשת בן-סימון"); ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.1.2006) (להלן: "פרשת טטרו"); ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 1 (1985); ע"פ 409/74 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 587 (1974) (להלן: "פרשת שאבי"); יעקב קדמי על הראיות חלק שני, 610 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003); אליהו הרנון דיני ראיות (חלק ראשון) 81-82 (תשמ"ח)). בבסיס הכלל האמור עומד החשש שחשיפת עברו הפלילי של הנאשם בפני בית המשפט עלולה להוביל לגיבושה של דעה קדומה שלילית בקרבו כלפי הנאשם (ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 15.9.2005); דנ"פ 3039/02 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 337 (2002) (להלן: "פרשת הר-שפי")) על ידי הצבעה על נטייתו הפלילית (בש"פ 6686/02 מדינת ישראל נ' אבו זמיל (טרם פורסם, 2.8.2002) (להלן: "פרשת אבו זמיל")). הכלל האוסר הוכחת עברו הפלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו הוא ביטוי לחזקת החפות העומדת גם לזכותו של נאשם בעל עבר פלילי (פרשת בן-סימון; פרשת אבו זמיל). א. אזכור העבר הפלילי בידי המתלוננת והעדים 13. דבריה של המתלוננת בעדותה בעניין עברו הפלילי של המערער, כמו גם אזכור הרשעותיו הקודמות בידי עדים נוספים, אינם עולים בקנה אחד עם הכלל האמור ואינם נכנסים, כפי שנראה בהמשך, בגדר החריגים לכלל המתירים, בהתקיים תנאים מסוימים, הצגת עבר פלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו לתכליות מוצדקות. יש בסיס לטענת המערער לפיה מוטב היה אילו דברים אלה לא היו נשמעים. יחד עם זאת, קשה שלא לתהות מדוע לא התנגד הסניגור על אתר כשעלה נושא עברו הפלילי של המערער ואף נמנע מלבקש מבית המשפט כי יורה על הפסקת העדויות בעניין זה וכי יתעלם מהדברים שנאמרו במהלכן. יתרה מזאת, כפי שציין בצדק בא-כוחו של המערער בטיעוניו על-פה בפנינו, היה בידו של המערער - שכאמור חשש מהשפעת חשיפת עברו הפלילי על עמדתו של בית המשפט - לטעון טענת פסלות כלפי השופטים היושבים בדין בסמוך לאחר שעמד על דבר קיומה הנטען של עילת הפסלות (פרשת הר-שפי; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.5.1994) (להלן: "פרשת מליקר"); סעיף 146(ג) לחוק). משנמנע מלעשות כן, לא תוכל טענה זו לשמש נימוק בערעורו זה על הרשעתו (פרשת הר-שפי; ע"פ 422/87 מקמל נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 89 (1988); פרשת מליקר). מעבר לדרוש ומבלי לנקוט עמדה באשר לצדקת טענת פסלות זו, שכאמור לא נטענה, אציין רק שבית משפט זה כבר קבע, לא אחת, כי לא די בעובדה שהרשעות קודמות של מערער הגיעו לידיעתו של השופט כדי להביא לפסילתו מלישב בדין וכי טענה זו תתקבל רק מקום בו על-פי נסיבות המקרה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.1999); ע"פ 10089/05 אביעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.11.2005); ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.7.2000)) כאשר משקלן המצטבר של הראיות הבלתי קבילות אליהן נחשף השופט מהווה איום של ממש על מקצועיותו (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329 (1997) (להלן: "פרשת פרידן"); ע"פ 4849/03 שלוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.7.2003); ע"פ 1897/05 אברמוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.3.2005)). קיימת חזקה לפיה יידע בית המשפט להתעלם מעברו הפלילי של הנאשם (ע"פ 5282/07 בראון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.2007); ע"פ 9008/02 מאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.12.2002); פרשת פרידן). חזקה זו עומדת, בכל הנוגע לאזכור עברו הפלילי של המערער בעדות המתלוננת והעדים האחרים, גם לבית המשפט שנתן את הכרעת הדין נשוא הערעור שבפנינו. אין מקום לבטל את החזקה רק משום שבית המשפט אזכר את עברו הפלילי של המערער בהכרעת הדין, בלי להתחשב בשאלה כיצד ומדוע איזכר אותו (דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1 (1996) (להלן: "פרשת אבוטבול")). בהכרעת הדין התייחס בית המשפט למידע בדבר עברו הפלילי של המערער שנמסר, באישורו, במסגרת חקירתו הנגדית של המערער ונמנע מהתייחסות למידע שהגיע מפיהם של העדים האחרים. בית המשפט שב וציין, בכל פעם שאזכר את עברו הפלילי של המערער בהכרעת הדין, כי מידע זה נמסר בחקירתו הנגדית של המערער. בין כך ובין כך, משלא נטענה טענת פסלות מעין זו, אין בידו של המערער, כאמור, להעלותה כנימוק במסגרת ערעורו על הרשעתו וממילא לא מתעורר הצורך להכריע בה. ב. אזכור עברו הפלילי של המערער במסגרת חקירתו הנגדית 14. לכלל האוסר הוכחת עברו הפלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו קיימים, כאמור, מספר חריגים. כך למשל תתקבל ראיה בדבר התנהגותו השלילית של נאשם בהזדמנויות אחרות בטרם ניתנה הכרעת הדין, כאשר מובאת היא לשם הוכחת כוונה פלילית במסגרת "עדות על מעשים דומים" או לשם הוכחת עצם ביצועו של מעשה העבירה על ידי הנאשם במסגרת "עדות שיטה" (פרשת טטרו). חריגים אלה אינם חלים בענייננו ולכן לא נרחיב בעניין זה. חריג נוסף לכלל, והוא העומד על הפרק במקרה דנן, קבוע בסיפא של סעיף 163 לחוק וזו לשונו: "163. סייג לחקירת נאשם נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה." בית המשפט המחוזי התיר, כאמור, את חקירתו של המערער באשר לעברו הפלילי על פי חריג זה, לאחר שקבע שזה המעיט מהרשעותיו הקודמות במעשי האלימות כלפי ילדיו. אגב, מדובר ב"אופיו הטוב" באופן יחסי, ולא באופן מוחלט. התכליות לשמן משמשת ראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו 15. נוכח רגישות המידע בדבר עברו הפלילי של נאשם ובשים לב לחשיבותו של הכלל האוסר על הצגת ראיה כזו, על פי רוב, בפני בית המשפט, ראוי כי השימוש בראיה יעשה במשנה זהירות ולתכליות מוצדקות ומצומצמות. בארצות הברית נקבעו תכליות אלה בכללים הפדראליים. כך קובע כלל 404(b) לכללי הראיות הפדראליים (Federal Rules of Evidence): "(b) Evidence of other crimes, wrongs, or acts is not admissible to prove the character of a person in order to show action in conformity therewith. It may, however, be admissible for other purposes, such as proof of motive, opportunity, intent, preparation, plan, knowledge, identity, or absence of mistake or accident, provided that upon request by the accused, the prosecution in a criminal case shall provide reasonable notice in advance of trial, or during trial if the court excuses pretrial notice on good cause shown, of the general nature of any such evidence it intends to introduce at trial." עיננו הרואות, על פי כללי הראיות הפדראליים ניתן לעשות שימוש בראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם לשם תכליות שונות אולם השימוש בה לשם הוכחת אופיו או נטייתו העבריינית - אסור. בשורה של פסקי דין הדגישו בתי המשפט הפדראליים לערעורים בארצות הברית נקודה זו: "'Other crimes' evidence is not admissible to show that the defendant had a bad character or proclivity to commit certain crimes and that he acted accordingly in the case on trial." (United States v. DeFillipo 590 F.2d 1228 (2nd Cir. 1979)) בפסק דין United States v. Johnson 439 F.3d 884 (8th Cir. 2006) חזר בית המשפט הפדראלי לערעורים על קביעה זו: "The rule excludes evidence of specific bad acts used to circumstantially prove a person has a propensity to commit acts of that sort. Propensity evidence, whether of a person's general character or examples of specific bad acts, is ordinarily excluded…" "Rule 404(b) precludes propensity evidence and we see no relevant distinction between it and evidence tending to prove a predisposition or inherent tendency". בית המשפט העליון של מדינה איווה ציין: "For good reason, courts have long followed the rule against admitting bad-acts evidence to show 'that the defendant has a criminal disposition in order to generate the inference that he committed the crime with which he is charged" (State of Iowa v. Sullivan 679 N.W.2d 19 (2004)) וראו גם: State of Iowa v. Matlock 715 N.W.2d 1 (2006). בפסק דין של בית המשפט העליון של מדינת מיזורי שניתן לאחרונה (State of Missouri v. Ellison 2007 Mo. Lexis 166) נקבע: "Evidence of prior criminal acts is never admissible for the purpose of demonstrating the defendant's propensity to commit the crime with which he is presently charged… There are no exceptions to this rule." באותה פרשה קבע בית המשפט שחוק שהתיר שימוש בראיה בדבר עבר פלילי לשם הצגת נטייתו של הנאשם לבצע עבירות מהסוג בהן מואשם – אינו עומד במבחן החוקתי: "In holding this statute unconstitutional, this Court acts consistently with a long line of cases holding that the Missouri constitution prohibits the admission of previous criminal acts as evidence of defendant's propensity." 16. איסור השימוש בראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם לשם הוכחת נטייתו העבריינית – איסור ראוי הוא. חזקת החפות היא מהעקרונות הבסיסיים של דיני העונשין ויסוד מוסד בשיטתנו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). משמעותה היא כי "אדם – כל אדם – הינו בחזקת חף-מעוון-מפשע-ומחטאה כל עוד לא הוכח אחרת" (ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337 (1999)). ההליך הפלילי אינו נסוב סביב אורחות חייהם של עדים ומתלוננים, מוסריותם או אי מוסריותם, היותם אלימים או היותם לא אלימים. במסגרת ההליך הפלילי אנו מתמקדים בראיות המפלילות "ובוחנים אנו אם יש בהן – כשהן ניצבות אל מול טענות ההגנה וראיותיה – כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם מעבר לספק סביר" (ע"פ 10922/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.6.2007)). סעיף 163 קובע כי נאשם יישאל בחקירה שכנגד שאלות בעניין הנוגע להרשעותיו הקודמות רק במידה והעיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך. ההיתר שניתן בסעיף להוכחת עברו הפלילי של נאשם ניתן רק כדי לאפשר לתביעה לסתור את דבריו (ע"פ 360/80 מדינת ישראל נ' אפנג'ר, פ"ד לה(1) 228, 231 (1980); ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט(2) 1218 (1955)), בבחינת משקל נגד לעדות בדבר אופיו הטוב. עד כאן – ולא יותר. מן הכלל אל הפרט 17. האם קיים חשש שחשיפת עברו הפלילי של המערער השפיעה על דעתו של בית המשפט שעה שכתב את הכרעת הדין (פרשת הר-שפי)? האם גיבש בית המשפט המחוזי דעתו על המערער כאדם בעל נטייה עבריינית בהתבססו על עברו הפלילי? 18. בית המשפט ציין כאמור בהכרעת הדין כי "בחקירתו הנגדית של המערער, יצא המרצע מהשק. הסתבר שהמערער הוא אדם אלים ולא בכדי שהתה המתלוננת במעונות לנשים מוכות". בהמשך פירט בית המשפט את שורת האישומים בהם הורשע המערער על-פי הודאתו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו. עוד ציין בית המשפט כי המערער הוא "אדם אלים. זאב העוטה עור של כבש" והבהיר כי "הרשעותיו הקודמות בהתעללות בילדיו הן מצמררות בחומרתן ומחזקות את עדות המתלוננת". מדברים אלה ניתן להסיק כי בית המשפט זקף את עברו הפלילי של המערער לחובתו בשלב בירור אשמתו. מעברו הפלילי של המערער למד בית המשפט כי הוא בעל נטייה אלימה. הרשעותיו הקודמות שימשו חיזוק לעדות המתלוננת שהייתה, כך נקבע, הראיה הישירה היחידה בעניין שני האישומים במעשי אינוס. בית המשפט הזכיר שוב את אלימותו של המערער כלפי ילדיו, כעולה מעובדות כתב האישום בהן הודה בבית משפט השלום בתל-אביב, בהקשר של פחד המתלוננת מפניו. בית המשפט קבע מפורשות כי אחת השאלות שבמחלוקת הייתה "האם הנאשם אדם אלים" (פסקה 19 להכרעת הדין). ואולם, המחלוקת הלגיטימית איננה, כמבואר, אם המערער הוא "אדם אלים", אלא האם המערער עשה את מה שהואשם בו. קביעות אלה של בית המשפט בדבר אופיו הרע והאלים של המערער אינן עולות בקנה אחד עם איסור השימוש בראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם לשם הוכחת נטייתו העבריינית. 19. לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט המחוזי, בפרוטוקול הדיונים ובהכרעת הדין, הגעתי לכלל מסקנה, כי השימוש שנעשה במידע בדבר עברו הפלילי של המערער לשם חיזוק עדות המתלוננת והוכחת נטייתו האלימה לגבי שניים מן האישומים היה נרחב ומהותי, מהותי מכדי שאוכל לומר שהוא בטל בשישים נוכח השימוש שנעשה בו גם לתכלית הראויה של סתירת עדותו של המערער בדבר אופיו הטוב. אין בשימוש זה לתכלית המוצדקת כדי להסיר, בנסיבות הענין, את החשש שחשיפת עברו הפלילי של המערער השפיעה על דעתו של בית המשפט שעה שכתב את הכרעת הדין (פרשת הר שפי). 20. ולא מן המותר להעיר: המקרה שלפנינו הוא מקרה יוצא דופן. ישנה "מסה קריטית" נרחבת של חשיפה לעברו הפלילי של המערער. בחיי המעשה ישנן דרכים להימנע מכך. בחיי היום יום תובעים אינם ממהרים להביא לחשיפת עברם הפלילי של נאשמים, גם כשאלה מעידים על אופיים הטוב. לא אחת נתקלתי, בנסיוני השיפוטי, שמיד כשנאשם מתחיל להעיד על "אופיו הטוב" התובע "מזהיר" שאם הנאשם לא יחזור בו מטענה זו הוא, התובע, ייאלץ לחקור אותו על הרשעותיו הקודמות. "איום" כזה, על פי נסיוני, פועל את פעולתו, וחשיפת ההרשעות נמנעת. מוטב לנקוט בדרך זו ולא להביא - אם ניתן הדבר - לחשיפת הרשעות קודמות. גם בתי המשפט צריכים להיות ערים לעניין זה במהלך עדותם של עדים, וכך תימנענה תקלות מיותרות. התוצאה 21. בית משפט זה כבר קבע כי מקום שיש חשש שמא תרמה ידיעת עברו הפלילי של המערער תרומה כלשהי ליצירת דעתו הסופית של בית המשפט, יש ליתן למערער ליהנות מהספק (פרשת שאבי). האם יש בשימוש שנעשה במידע בדבר עברו הפלילי של המערער לצורך הוכחת נטייתו האלימה וחיזוק עדות המתלוננת כדי להביא לביטול הכרעת הדין שניתנה בבית המשפט המחוזי? התשובה לכך, לדעתי, עשויה להילמד מהלכת אבוטבול. כשם שבית משפט שלערעור לא יפסול פסק דין בשל קבלת ראיה פסולה, גם אם זו אוזכרה בפסק הדין, אלא אם קיים ספק סביר בשאלה אם המערער היה מורשע לולא נמסרה אותה ראיה או ספק סביר בשאלה אם יש די ראיות קבילות לביסוס ההרשעה (פרשת בן-סימון); כך איני סבורה שיש לפסול הכרעת דין בה נעשה שימוש פסול בראיה שהוגשה כדין, אלא בהתקיים אחד מהתנאים האמורים. 22. ההרשעה באישום השלישי, קרי בניסיון לאונס ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, בוססה היטב בחומר הראיות אף מבלי להידרש לעברו הפלילי של המערער. די אם אזכיר לעניין זה את התעודה הרפואית ואת עדותה של חוקרת המשטרה המלמדות, שתיהן, על סימני האלימות שנותרו על גופה של המתלוננת. לכך יש להוסיף את האמור בעדותה של האחות פ'. הרשעת המערער באישום השלישי מעוגנת כאמור בראיות נוספות ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בה. באשר לשני האישומים הראשונים באונס, הרי שהתשתית הראייתית לביסוסם היתה שונה. בית המשפט קבע כי הרשעותיו הקודמות של המערער משמשות חיזוק לעדות המתלוננת, אשר לגביה, כאמור, צוין כי היא הראיה הישירה היחידה בעניין שני האישומים באונס. ספק נותר בליבי אם היה בית המשפט מרשיע את המערער בשני האישומים האמורים אילולא נעזר בעברו הפלילי של המערער לשם חיזוק עדות המתלוננת ולשם הסקת המסקנה כי המערער אדם אלים. לפיכך, מצאתי כי בעניין שני האישומים הראשונים באונס מתקיים התנאי הראשון שנקבע בהלכת אבוטבול לביטולו של פסק דין. במצב דברים זה, נקבע בפרשת אבוטבול, "דרך המלך היא, בהיעדר נסיבות מיוחדות, לפסול את ההרשעה ולהחזיר את התיק עם הנחיות לבית המשפט קמא." כך סבורה אני שיש לנהוג במקרה שבפנינו. התוצאה המתבקשת היא איפוא, ביטול הרשעתו של המערער בשני אישומי האונס והחזרת התיק לדיון בעניינם לבית המשפט המחוזי. לא בנקל הגעתי למסקנה זו. ערה אני לקשיים שניהול המשפט מחדש עלול להציב. עינוי הדין שעשוי להיגרם למערער והטרחת העדים, ובראשם המתלוננת, להעיד שוב אינם עניין של מה בכך. אולם חוששתני כי זו התוצאה המתבקשת. אין זה עניין פעוט שלגביו מוטב לומר שיש לזכות את המערער ולא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. 23. אשר לטענות האחרות של המערער כנגד הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות אליהם הגיע בית המשפט באשר לעדים השונים, הרי שכלל הוא שבית משפט שלערעור לא יתערב בקביעות עובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים, אלא במקרים חריגים. במלאכה זו קיים יתרון מובהק לערכאה הדיונית שיכולה להתרשם מהעדים המופיעים בפניה בדרך ישירה ובלתי אמצעית (ע"פ 12012/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.2007); ע"פ 5197/05 מונדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.07); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.06); ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.11.2007)). 24. לפיכך, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שהרשעותיו של המערער בשתי עבירות האינוס תבוטלנה והדיון בהן יוחזר להרכב אחר בבית המשפט המחוזי שייתן הכרעת דין חדשה בעניינן (כפי שנעשה, למשל, ב-ע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(3) 769 (1999)). הרשעת המערער בעבירות של ניסיון אינוס ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות תיוותר על כנה. לאור התוצאה אליה הגעתי, יועמד עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער בגין האישום השלישי על שלוש שנים, תקופת המאסר על-תנאי תעמוד על ארבעה חודשים, תשלום הפיצוי למתלוננת יופחת לסכום של 20,000 ש"ח והקנס יופחת לסכום של 2,500 ש"ח. כשיוגש כתב אישום חדש בגין אישומי האונס כל שיובא לידיעת ההרכב שישב לדין הוא שהתיק הוחזר על ידי בית משפט זה לבית המשפט המחוזי לשם דיון באישומים בעניין האינוס בפני הרכב אחר. פסק דין זה, הכולל מידע על ההרשעות הקודמות – לא יובא בפני ההרכב החדש. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏י"ד אדר א, תשס"ח (21.2.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07059720_C16.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il