משה הלל זרי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5968/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5968/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערער: משה הלל זרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 48295-01-13 מיום 24.6.2013 שניתן על-ידי השופט מ' י' הכהן תאריך הישיבה: כ' בטבת התשע"ד (23.12.2013) בשם המערער: עו"ד אושרי פרי בשם המשיבה: עו"ד נילי פינקלשטיין פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט משה יועד הכהן) בת"פ 48295-01-13 בגדרו הוטל על המערער עונש של 26 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, והוא חוייב בתשלום פיצוי כספי בסך של 10,000 ₪ למתלונן. 2. המערער הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בסחיטה בכוח, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, ובגניבה. אלו הם מעשיו: המערער ואשתו היו נשואים כ-14 שנים, עד אשר החלו בהליכי גירושין בשנת 2008. אשת המערער פנתה אל המתלונן, המוּכּר כמגשר ומסייע בהליכי גירושין בקהילה שאליה משתייכים בני הזוג, על מנת שיסייע לה בהליך הגירושין. המתלונן, שלא הכיר את המערער קודם לכן, הסכים לסייע בהתנדבות, והם שוחחו ביניהם מספר פעמים בטלפון. בין לבין, התקשר המתלונן אל חברי עמותת "דרך הרמב"ם" שהמערער שימש כמנהלהּ, ודיווח להם על ניהול קלוקל של העמותה. המערער ביקש מצדו כמה פעמים לקבוע פגישה עם המתלונן על מנת לנסח הסכם גירושין, אך לא הגיע לפגישות אלו. עובר ליום 15.1.2013 התקשר המערער אל המתלונן וביקש להיפגש עמו, תוך מצג שווא לפיו נועדה הפגישה לשם ניסוח הסכם גירושין. השניים קבעו להיפגש ביום 15.1.2013 בשעה 20:00 בבית"ר עלית, במשרד ששכר המערער תמורת 200 ₪ לשעה. המתלונן סיפר לאשת המערער על הפגישה המתוכננת, כשהתקשרה אליו וביקשה להתייעץ עמו בקשר לאפשרויות הפעולה העומדות לפניה, בעקבות סירובו של המערער לשלם מזונות. המתלונן ביקש ממנה שלא תפנה ללשכת ההוצאה לפועל בעניין המזונות, עד אשר יתבררו תוצאות פגישתו עם המערער. 3. ביום 15.1.2013 בשעה 20:00 הגיע המתלונן אל המשרד ששכר המערער, וכמה דקות לאחר מכן בא המערער, ועמו אדם נוסף, בעל מידות, שלבש מעיל שחור, חבש כובע גרב לראשו, והציג עצמו כמשה ביטון (להלן: ביטון). ביטון הושיט את ידו למתלונן, לחץ אותה עד כדי מעיכה, ואמר לו: "עכשיו אתה תענה לכל השאלות שלי". בשלב זה החלו המערער וביטון לתקוף את המתלונן. ביטון הורה לו להתפשט על מנת לבצע חיפוש, המתלונן סירב, ביטון התנפל עליו, אחז אותו בבגדיו, משך אותו, הפיל אותו אל הרצפה, חנק אותו בגרונו בשתי ידיו, הכל בליווי המערער שעמד וקילל את המתלונן. בשלב מסוים הצליח המתלונן לחמוק מאחיזתו של ביטון ונעמד. או אז, הכה המערער את המתלונן בחוזקה בפניו, באגרופים. מכה מאחורי אוזן ימין, מכות בסנטר ובלחיים, ומכה ליד עין שמאל. ביטון הדף את המתלונן אל הרצפה בשנית, החזיק בגרונו וחנק אותו. המערער מצדו בעט במתלונן בכל חלקי גופו וקפץ עליו, וכשהמתלונן ניסה להתגונן בעט המערער בידיו. המערער וביטון הושיבו את המתלונן על כסא, הפשיטו אותו ממעילו, ולקחו את החפצים שנשא עליו: שעון, ארנק ובו 450 ₪, כרטיסים, מפתחות, חגורת מכנסיים, וטלפון נייד. ביטון איים על המתלונן באומרו כי הוא "מהמאפיה של קטמון הישנה", כי יֵדע היכן הוא מתגורר, וכי יפגע בילדיו. בהמשך דרש ביטון מהמתלונן כי ירשום מסמך לפיו הוא, המתלונן, חייב למערער סך של 400,000 ₪ עבור הנזק שגרם לו בדיווחו הנ"ל, בעוד המערער עמד מאחורי המתלונן והכה אותו באגרופים בראשו. המתלונן מצִדו ניסה להסביר לשני תוקפיו כי אינו מכיר אותם, אמר כי אינו מפחד מהם, ולא מסכים לכתוב שום דבר, אלא מוכן רק למשא ומתן באמצעות בית הדין. המתלונן גם אמר לשניים שלא ינסו לפגוע בו משום שאשתו יודעת עם מי הוא נפגש והיכן. המערער וביטון סידרו את המשרד מאי-הסדר שנוצר בו בעקבות מעשיהם, ובטרם יצאו הורו למתלונן: "שב פה ואל תעז לצאת מהמשרד". כתוצאה ממעשיהם של שני התוקפים נגרמו למתלונן חבלות רבות, והוא נותר חבול בשעת לילה ללא אפשרות לשוב לביתו או ליצור קשר על מנת להזעיק עזרה. 4. בית המשפט המחוזי התווה את גזר הדין בהתאם לשלבים הנדרשים על-פי תיקון 113 לחוק העונשין. מתחם הענישה נקבע למִנעד שבין שנה לבין ארבע שנות מאסר בפועל. בית המשפט עמד על חשיבותם של הערכים המוגנים שבהם פגע המערער במעשי הסחיטה, האלימות והגניבה שביצע; על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא; ועל נסיבות ביצוע העבירות שכללו יוזמה של המערער ותכנון מוקדם ומפורט בקור רוח, כשאחת ממטרותיו היא לסחוט כספים בסכום גבוה מן המתלונן, תוך פגיעה פיזית ונפשית ללא רחם, וכשהמתלונן איננו מסוגל להימלט. בקביעת העונש הראוי בתוך מתחם הענישה הובאו בחשבון הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, ובהן פגיעתו של העונש במערער, שאינה חורגת מפגיעה בכל אדם בגילו ובמצבו; קבלת האחריות, יחד עם העובדה שלא נעשה ניסיון ממשי לפצות את המתלונן; שיתוף הפעולה עם הרשויות וחיסכון בזמן שיפוטי, בצד העובדה שזהותו של אותו "ביטון" לא נחשפה על-ידי המערער; עדויות האופי ומעשיו החיוביים של המערער לאורך השנים. עוד שקל בית המשפט את הצורך בהרתעת היחיד והרבים, ולאחר דיון מצא כי נסיבות עניינו של המערער אינן מצדיקות חריגה ממתחם הענישה משיקולי שיקום. בגמר שקלול השיקולים השונים הטיל בית המשפט על המערער כאמור עונש של 26 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, וכמו כן חִייב אותו בתשלום פיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. 5. לטענת המערער, מתחם הענישה שנקבע בעניינו גבוה בהרבה ממדיניות הענישה הנוהגת, והעונש שנגזר ממנו והושת עליו הוא מופרז בחומרתו. לטענתו, הודאתו וחרטתו – אשר סוגיית הפיצוי איננה מפחיתה מכנותן – לא קיבלו את המשקל הראוי להן בגזר הדין; גם לרקע האישי המיוחד של המערער, לתרומתו הרבה לחברה, ולנסיבות יוצאות הדופן שהביאו למעשיו לא יוחסה החשיבות הנדרשת; לאלפי משפחות נזקקות, למערער, לאביו ולילדיו, המצויים במצב רגיש ממילא, נגרם נזק כבד בעקבות הרשעתו והעונש שהושת עליו, בשונה משקבע בית המשפט; העובדה כי לא חלף פרק זמן ממשי בין מועד ביצוע העבירה לבין העמדתו לדין אמורה להיזקף לטובת המערער, אשר שיתף פעולה עם רשויות האכיפה, ולא לחומרתו כפי שנפסק; רצונו של המערער בשיקום, וקביעת בית המשפט כי קיים סיכוי ממשי לשיקומו של המערער הם שיקולים מכריעים אשר ראוי לתת להם משקל ניכר בנסיבות העניין ולהביא לחריגה לקולא ממתחם הענישה בגינם; גם חומרת מעשיו ומידת אשמו של המערער הם פחותים מהחומרה שנקבעה בגזר הדין. מכל הטעמים הללו סבור המערער כי יש להפחית מעונשו, ולהסתפק בתקופה שבה שהה עד כה מאחורי סורג ובריח. מנגד טוענת המשיבה, כי העונש שנגזר על המערער הוא מתון, ומבטא באופן הולם את מעשיו החמורים של המערער, את ההתנהגות האלימה והמאיימת שבה נקט, ואת הנזק שנגרם למתלונן. 6. לאחר ששקלנו את טענות בעלי הדין מזה ומזה באנו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות. חלק מטענות המערער חותר למעשה תחת העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, שבהן הודה המערער. עובדותיו של כתב האישום המתוקן הן אלה העומדות לנגד עינינו עתה, וטענות על עובדות נוספות זולתן, נדחות. לגופו של עניין, ניכרת וברורה חומרתן של העבירות שביצע המערער. באירוע מתוכנן עסקינן, ביוזמה שנקט בה המערער לפגישה עם המתלונן, שאליה הגיע עם אדם נוסף, איש מידות, לבוש שחורים וחבוש כובע גרב. אותו "ביטון", שזהותו לא נודעה עד כה, בריון, עשה את אשר עשה כמתואר, והמערער לא מחה בידו, אלא השתתף באופן פעיל במסכת האלימה והקשה כלפי המתלונן. השניים ניסו בכוח ובאיומים לסחוט את המתלונן, וגם לקחו ממנו את כל החפצים שהיו ברשותו. מחומרת המעשים נגזרת חומרת הענישה. העונש שהוטל על המערער כלל וכלל אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בכגון דא. (השוו בשינויים המחויבים: ע"פ 9009/08 עוואלי נ' מדינת ישראל (20.1.2010)). אמת נכון הדבר, לא רק שיקולים לחומרה עומדים ביסוד גזר הדין. ראוי המערער להתחשבות בנסיבות לקולא, ובהן מעשי החסד שביצע במשך שנים ארוכות, שירותו בצבא, והמחקר שביצע. נסיבות אלה, בשונה מטענת המערער, הובאו במניין שיקוליו של בית המשפט המחוזי בגזר הדין. דרך הכלל הידועה היא, שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש הטילה הערכאה הדיונית, אלא במצבים חריגים. ענייננו אינו נמנה על החריגים. העונש קשה ומכביד, אך הוא מחוייב המציאות, כפועל יוצא ממעשיו של המערער. גם אם מדובר בכשלון חד-פעמי, הרי שזהו כשלון מחפיר, והוא טעון תגובה עונשית הולמת. לימינו של המערער עומדות זכויותיו בגין מעשים טובים שביצע במהלך חייו, ולבטח עוד יבצע. אך לעת הזאת, עליו לשלם את חובו לחברה במסגרת העונש שהוטל עליו; כאמור, עונש הולם. 7. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ג בטבת תשע"ד (26.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13059680_O01.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il