פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5968/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5968/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 21.5.07, בתיק פל. 50020/05, שניתן על ידי כבוד השופט ר' בן יוסף תאריך הישיבה: א' באדר א התשס"ח (07.02.08) בשם המערער: עו"ד דרחי רצון בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט א' א' לוי: בתאריך 31.10.05, בשעת צהריים, בחולון, התרחשה קטטה בה נטלו חלק צעירים רבים, ובסופה נמצאו שניים דקורים בגופם – הנאשם מס' 1 בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא (להלן: משה) והמערער, קטין יליד שנת 1990. על פי גרסת המשיבה, החלה הפרשה בסכסוך שנתגלע בין המערער לישראל, אחיו של משה. על רקע זה נדברו השניים להיפגש, וכל אחד מהם הגיע לזירה מלווה באחדים מחבריו. בשלב כלשהו ניגש נאשם מס' 4 (להלן: יוסי) לישראל ותקף אותו, ואליו הצטרפו המערער ואחרים. משהבחין בתקיפתו של אחיו, התנפל משה על יוסי, ולגרסת המשיבה זה האחרון ביקש מהמערער להביא לו סכין. בהמשך נדקר משה, והמשיבה שלא יכלה להצביע בברור על זהות הדוקר, ייחסה זאת ל"נאשמים 2-4", היינו, המערער, יוסי ואחד – מיכאל (נאשם מס' 3 בכתב-האישום). המשיבה הוסיפה וטענה, כי על דקירתו הגיב משה בדקירת המערער. בסופו של אותו אירוע הובלו משה והמערער לבית חולים, שם אושפזו לצורך קבלתו של טיפול רפואי. השופט המלומד של בית המשפט המחוזי התקשה להגיע לממצא בדבר זהותו של האדם שדקר את משה. התלבטותו נבעה מכך שמצד אחד התייצבה שורה של עדים, צעירים בגילם, אשר מסרו גרסאות שחלקן הפלילו את המערער, אולם אותם עדים מיהרו לסגת מאותן גרסאות, ועל כן התקשה בית המשפט לאמץ את מי מהן לצורך הרשעה בפלילים. מנגד, ניצבת עדותו של מי שנקלע לזירה במקרה (אלי רוקח). דא עקא, אף שאיש לא פקפק במהימנותו של עד זה, הוא טען כי מי שדקר את משה היה דווקא מיכאל. עם זאת, קבע בית המשפט, בהתבסס על עדותו של רוקח, כי מדובר בקטטה בה נטלו חלק שתי קבוצות של צעירים, אשר נאבקו זו בזו בשצף קצף, ועל כן נמצא המערער אשם בתקיפתו של ישראל, בצוותא-חדא עם אחרים, והוא זוכה מאשמת דקירתו של משה. משהוגש תסקיר מבחן והצדדים טענו לעונש, החליט בית משפט קמא להימנע מהרשעת המערער, והסתפק בחיובו לבצע שרות לתועלת הציבור בצד חתימה על התחייבות להימנע מעבירה. בערעור שבפנינו מלין המערער כנגד ממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו הוא נטל חלק בתקיפתו של ישראל, ברם לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מהכרעת-הדין. אכן, הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי היו בעיתיות, בלשון המעטה, והקשיים אותם ציין השופט המלומד התייחסו בראש ובראשונה לשאלת זהותו של האדם שדקר את משה (ראו עמ' 3 להכרעת הדין: "ליבו של כתב האישום לחומרתו, הוא מעשה הדקירה המיוחס ל[מערער]", וכן ראו פרק "הדיון" בעמ' 8). מאידך, על מעורבותו של המערער בתקיפתו של ישראל, יכול היה בית המשפט המחוזי ללמוד ממספר מקורות. וכך לדוגמא העיד ישראל (ראו עמ' 17 לפרוטוקול הדיון – "הרבצנו אחד לשני, אני ו[המערער]). ואם תאמר כי לישראל היה עניין להפליל את המערער גם במעשה שלא עשה, הנה מתברר כי היו עדים נוספים לפעילות המערער בזירה. וכך לדוגמה מסרה העדה ד.צ. בהודעה ת/5: "ואז יוסי בא ותפס את ישראל... באוזן ונתן לו מכות וכולם קפצו על ישראל... [המערער] קפץ עליו והיתה מהומה". דברים דומים נרשמו מפי עדה זו בהודעה ת/4 ("משה וישראל... רבו עם [המערער] ויוסי... אז בא [המערער] והתחיל לתת מכות גם לישראל"). תאור דומה נרשם מפיו של נאשם נוסף בפרשה זו – מיכאל, בהודעה ת/7, לאמור: "ואז גם [המערער] קפץ ונתן לישראל שתי כפות...". אם תוסיף לראיות האמורות את העובדה שאין חולקין עליה, היינו, שהמערער לא נקלע לזירה במקרה, אלא עקב אותו סכסוך שנתגלע בינו לבין ישראל, שוב אין ספק שהוא היה בעל העניין העיקרי לפגוע בישראל, ועל כן רשאי היה בית המשפט המחוזי לדחות את גרסתו המיתממת של המערער, ולקבוע כי הוא נטל חלק פעיל בתקיפת הקורבן. למעלה מן הדרוש נזכיר, כי המערער מבקש להשיג כנגד ממצא שבעובדה, וכידוע בממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. נוכח הראיות אליהן הפנינו, שוכנענו כי אין מקום לחרוג מהלכה זו בעניינו של המערער. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ד' באדר א' התשס"ח (10.02.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07059680_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il