עיריית חברון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 5968/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5968/05 בג"ץ 6353/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים בבג"ץ 5968/05: 1. עיריית חברון 2. הועד לפיתוח חברון 3. יוסף איברהים אלטוויל 4. דאוד מחמד טוויל 5. זכריא מחמוד בדוי 6. מוחמד רבאח עבד אלקאדר בדוי 7. עבדאלסמיע אבו סנינה 8. פאיז יעקוב טוויל העותרים בבג"ץ 6353/05 1. הועד לפתוח חברון 2. מחמד זיאד עותמאן אלגעברי 3. פאיז נעאמן אלגעברי 4. עלי סלימאן עלי אלגעברי 5. דרויש מחמוד אלגעברי נ ג ד המשיבים בבג"ץ 5968/05: 1. מדינת ישראל 2. משרד הביטחון 3. המפקד הצבאי באיו"ש 4. היועץ המשפטי באיו"ש המשיבים בבג"ץ 6353/05: 1. מדינת ישראל 2. משרד הבטחון 3. המפקח הצבאי באיו"ש 4. היועמ"ש באיו"ש עתירות למתן צווי על תנאי ולצווי ביניים תאריך הישיבה: ז' בחשון תשס"ו (9.11.05) בשם העותרים: עו"ד א' תוסיה-כהן בשם המשיבים: עו"ד ה' רייכמן פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו שתי עתירות המופנות כנגד צווי תפיסת מקרקעין באזור חברון, אשר הוצאו על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (הוא המשיב 3; להלן - המפקד הצבאי). תפיסת המקרקעין בשני המקרים נועדה לשם שיפור המיגון של המחנות הצבאיים הנמצאים במקום. מטעם זה נדונו שתי העתירות במאוחד. 2. תחילה, אשרטט בקווים כלליים את התשתית העובדתית הנוגעת לעתירות. בשני המקרים נדון, כאמור, הצורך באבטחתם של בסיסי צבא הנמצאים באזור חברון. בבג"ץ 6353/05 דובר במחנה צבאי, אשר ממוקם לא הרחק מקריית ארבע ומשמש את כוחות משמר הגבול הפועלים באזור. בסמוך לצידו הצפוני-מזרחי של המחנה מצויים מטעי זיתים. בשל החשש כי אזור המטעים ישמש קרקע נוחה לביצוע פיגועי ירי כנגד חיילים ושוטרים המתגוררים במגורי הקבע שנמצאים במחנה, הוחלט על שיפור המיגון סביב המחנה. לשם כך, תוכננה הקמתה של חומת בטון, אשר תקשה על ירי אל עבר המחנה ותגן על יושביו מפני חדירה של גורמים עוינים אל תוככי המחנה. בבג"ץ 5968/05 מדובר במחנה צבאי נוסף, המצוי אף הוא באזור חברון ואשר משמש, בין היתר, את מפקדת החטיבה המרחבית יהודה. בעקבות שני אירועי הסתננות של נערים פלסטינים אל תוך המחנה, שהתרחשו במהלך שנת 2004, הוחלט על הקמת ציר היקפי מסביב למחנה, אשר יקל על איתור ניסיונות הסתננות למחנה. לשם מימוש שתי תוכניות מיגון אלו, נקט המפקד הצבאי בדרך דומה. תחילה, חתם הוא על צווים בגדרם הורה על תפיסת מקרקעין הגובלים בשטח המחנות. במקרה האחד (בג"ץ 6353/05) היקף השטחים המיועדים לתפיסה עמד על 0.8 דונם, ואילו במקרה האחר (בג"ץ 5968/05) דובר על 1.6 דונם. כמו-כן הוחלט על העתקתם של עצי פרי ועצי זית הנטועים במקרקעין. לאחר הפצת כל אחד מצווי התפיסה נערך סיור במקום בהשתתפות בעלי הקרקע (העותרים 5-2 בבג"ץ 6353/05 והעותרים 8-3 בבג"ץ 5968/05). בשלב מאוחר יותר הגישו בעלי הקרקע את השגותיהם כנגד צווי התפיסה. השגות אלו נדחו על ידי המפקד הצבאי בימים 25.5.05 ו-29.5.05. בשני המקרים נשלחה לבעלי הקרקע הודעה דומה תוך שהובהר להם, כי בהתאם למצב החוקי השורר באזור נתונה למפקד הצבאי הסמכות לתפוס מקרקעין פרטיים באופן זמני מטעמים צבאיים דחופים. עוד צוין, כי צווי התפיסה הוצאו אך לאחר שנערכה עבודת מטה מקיפה, אשר בגדרה נבחנו חלופות שונות למיגון המחנות במטרה לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בבעלי הקרקע. עוד הובהר לבעלי הקרקע, כי עומדת להם הזכות לקבלת דמי שימוש ופיצויים בגין תפיסת הקרקע והעתקת העצים. להשלמת התמונה יצויין, כי המשיבים התחייבו שלא לבצע באותן חלקות כל פעולה לשם מימוש צווי התפיסה עד שתינתן הכרעה סופית בעתירות. 3. עיקר טענתם של העותרים מכוון כנגד שיקול דעתו של המפקד הצבאי בבואו להורות על תפיסת המקרקעין. בעתירתם מלינים העותרים על כך שהמפקד הצבאי נמנע מלהביא במניין השיקולים אותם הוא נדרש לשקול את צורכיה של האוכלוסיה המקומית. כמו-כן נטען, כי פעולתו של המפקד הצבאי נגועה באפליה פסולה, אינה מידתית ופוגעת בזכויות בעלי הקרקע מעבר לנדרש. בנוסף משיגים העותרים על כך שלא ניתנה להם האפשרות להשמיע את עמדתם בפני המפקד הצבאי עובר לפרסום הצווים. לחיזוק עמדתם בבג"ץ 6353/05, הגישו העותרים חוות דעת של מומחה מקצועי, בה נכתב כי אין כל מניעה לכך שגדר הבטון תיבנה בתוך תחומי המחנה. יחד עם זאת הובעה בחוות הדעת ההערכה, כי ביצוע עבודות הבנייה לא ימנע את הצורך בתפיסה זמנית של חלק מן השטח ובהעתקת עצים ממקומם. מנגד, סומכים המשיבים עמדתם על הוראות שונות מהמשפט הבינלאומי, מהן עולה כי למדינה, המחזיקה בשטח נתון בתפיסה לוחמתית, מסורה הסמכות לתפוס מקרקעין לצרכים צבאיים ומבצעיים. בהקשר זה מבהירים המשיבים, כי בהתאם להלכה שנקבעה בפסיקה, כולל המונח "צורך צבאי" גם את הצורך להגן על עמדות ומאחזים צבאיים. בנוסף מציינים המשיבים, כי פעולות הקמת החומה והציר ההיקפי הינן בלתי נמנעות נוכח המצב הביטחוני השורר באזור ולאור הסכנה הנשקפת לחייהם של החיילים והשוטרים השוכנים במחנות. להשקפת המשיבים, הפיתרון המוצע על ידם מביא לפגיעה מינימאלית בבעלי הקרקע, שכן צווי התפיסה כוללים בחובם אך את השטח ההכרחי הנדרש להצבת אמצעי המיגון. 4. דין העתירות להידחות. אין צורך להרחיב את הדיבור על סמכותו של המפקד הצבאי לתפוס מקרקעין בהתאם לדיני התפיסה הלוחמתית, מקום שצרכים צבאיים חיוניים מחייבים ביצוע פעולה שכזו. סמכות זו שמעוגנת באמנת האג משנת 1907, בחלקים ההומניטאריים של אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949 ובעקרונות המשפט הציבורי הישראלי, הוכרה בבית משפט זה בשורה של פסקי דין בעבר (ראו למשל, בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נח(3) 443 (להלן - פרשת הס; בג"ץ 1890/03 עיריית בית לחם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פיסקה 8; בג"ץ 7862/04 אבו-דאהר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (טרם פורסם) פיסקאות 8-7 בג"ץ; 7957/04 מראעבה נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם) פיסקה 14). ההוראות הנוגעות לתפיסת חזקה במקרקעין על ידי המפקד הצבאי, ובכלל זה תקנות 23(G), 43 ו-52 לאמנת האג וסעיף 53 לאמנת ז'נבה הרביעית, מסייגות את אפשרות הפגיעה בזכות הקניין של הפרט אך למקרים בהם צורך צבאי חיוני מחייב זאת (כך למשל, מלשון תקנה 52 לאמנת האג עולה, כי תפיסת המקרקעין תותר אך אם הדבר נדרש לצורכי הצבא ("needs of the army of occupation") ואילו ההגבלה הקיימת בסיפא של סעיף 53 לאמנת ז'נבה מתייחסת לצרכי צבא נחוצים בהחלט (absolutely necessary by military operations)). ההוראות הנוגעות לסייג בדבר "צורך צבאי חיוני" או "צרכי צבא נחוצים בהחלט" נדונו לא אחת בפסיקה. הפירוש שניתן למונחים אלו לא הצטמצם אך לצורכי לחימה אקטיביים, אלא כלל אף פעולות שננקטו על ידי כוחות הביטחון לשם שמירה על חייהם של החיילים והאזרחים השוהים באזור. כך, נקבע כי פעולות ביטחוניות שונות כדוגמת אבטחה של מאחזים צבאיים (בג"ץ 24/91 תימרז נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור חבל עזה, פ"ד מה(2) 325 (להלן - פרשת תימרז), שיכון חיילים באזורי חיכוך (בג"ץ 290/89 ג'וחא נ' המפקד הצבאי לאיזור יו"ש, פ"ד מג(2) 116) ואבטחה של צירי תחבורה ראשיים או צירים בהם נעים מתפללים (בג"ץ 401/88 אבו-ריאן נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פ"ד מב(2) 767; בג"ץ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד(4) 626; פרשת הס, שם) באות אף הן בגדר המונח "צורך בטחוני חיוני", ועל כן עשויות להצדיק תפיסת מקרקעין בידי המפקד הצבאי. ואכן, מעיון בטענות העותרים עולה, כי אף הם אינם חולקים על סמכות זו של המפקד הצבאי. 5. עיקר טענותיהם של העותרים מכוון, איפוא, נגד שיקול הדעת שהפעיל המפקד הצבאי בבואו להורות על תפיסת המקרקעין. יש לזכור, כי החלטות אלו של המפקד הצבאי כפופות, ככל החלטה אחרת של רשות שלטונית, לביקורת של בית משפט זה (ראו למשל פרשת הס, בעמ' 458; בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 846-842). עם זאת נעיר, כי בהחלט ייתכן שיהיו חילוקי דעות לגבי היקף הביקורת על החלטות כאמור. דעתנו היא, כי במקרים שלפנינו לא נפל פגם בפעולות המפקד הצבאי שיש בו כדי להצדיק התערבותנו. כפי שיובהר מיד, לא מצאנו ממש בטענות שהעלו העותרים, באשר לאי-מתן זכות טיעון, באשר להתחשבות בשיקולים זרים, ובנוגע לחוסר הסבירות בה לקו, כך לדידם, החלטות המפקד הצבאי. אחת הטענות שמעלים העותרים היא כי לא ניתנה להם הזכות להשמיע את טענותיהם טרם קבלת ההחלטות בדבר תפיסת המקרקעין. אין חולק על קיומה של זכות זו, העומדת לכל בעל דין העלול להיפגע ממעשיהן של רשויות השלטון. אלא, שבמקרים דנא אין אנו סבורים שנמנעה מן העותרים האפשרות להעלות את טענותיהם בפני הגורמים השלטוניים. יש לזכור, כי מיד לאחר פרסום הצווים שייעדו את הקרקעות לתפיסה, נערכו בשטח סיורים משותפים לגורמי הצבא ולבעלי הזכויות בקרקע. לאחר מכן, ניתנה לעותרים האפשרות להעלות את השגותיהם בפני המפקד הצבאי. חלק מן ההשגות אף הביאו לשינוי של ממש בתוכניות הצבא, עת שבשלב מאוחר יותר נערך, בהתאם לבקשת העותרים בבג"ץ 5968/05, תיקון מסוים בתוואי הציר ההיקפי שאמור להיסלל מסביב לאחד מן המחנות (ראו הודעת המשיבים מיום 30.1.06). בנסיבות אלו נחה דעתנו, כי זכות הטיעון של בעלי הקרקע באה על סיפוקה (לעניין זה, השוו וראו בג"ץ פרשת הס בעמ' 454; בג"ץ 1890/03 הנ"ל, בפיסקה 10). 6. באשר לטענה בדבר שיקולים זרים, אכן כלל נקוט הוא בשיטתנו כי על הרשות המינהלית לפעול בכל מקרה ומקרה על יסוד שיקולים עניינים בלבד (ראו למשל, פרשת הס, בעמ' 460-459; בג"ץ 7862/04 הנ"ל, בפיסקה 11). אולם, במקרים דנא לא הונחה על ידי העותרים תשתית עובדתית לביסוס הטענה כי המשיבים שקלו שיקולים זרים בהוצאת הצווים. בתגובות שהוגשו לשתי העתירות פרשו המשיבים יריעה עובדתית מפורטת ממנה למדים אנו כי ביסוד הצווים עומדים טעמים בטחוניים עניינים, הנוגעים להגנה על שלומם של חיילי צה"ל הנמצאים בשני המחנות. כך, עמדו המשיבים בהרחבה על הסכנות הנשקפות לחיילים הן לאור קרבת המחנות ליישובים בהם מתגוררת אוכלוסיה פלסטינית, הן בהתחשב בפעילות הטרור העניפה המתנהלת בשנים האחרונות באזור חברון והן משום שמחנות הצבא המצויים בשטחי יהודה ושומרון מהווים מזה זמן רב יעד מועדף לפיגועי טרור. בנוסף, בתגובתם לבג"ץ 6535/05 הצביעו המשיבים על כך שמטע הזיתים הגובל בשטח המחנה מקשה על איתורם של גורמי טרור המעוניינים לבצע פיגוע ירי אל עבר המחנה או להסתנן אל שטחו. בתגובתם לעתירה האחרת (בג"ץ 5968/05) הבהירו המשיבים כי העדרו של ציר היקפי פוגע ביכולתם של כוחות הביטחון לאתר מפגעים פוטנציאליים מבעוד מועד. זאת ועוד, סלילת הציר ההיקפי, כך לעמדת המשיבים, תאפשר ביצוע סיורים רגליים וממונעים מחוץ למחנה לשם הרתעת גורמים עוינים מלהתקרב למחנה. בנוסף, הקמת הציר תקל על תנועת הכוחות בתוך שטח המחנה. לעניין זה נודעת חשיבות רבה, כך לעמדת המשיבים, בעיקר במצבים בהם יעמוד המחנה בפני סכנת תקיפה. לאור דברים אלו, שוכנענו כי החלטת המפקד הצבאי הונעה משיקולים ביטחוניים רלוונטיים. מנגד, העותרים לא השכילו לבסס את טענתם באשר לשיקולים זרים ועל כן דינה של טענה זו להידחות. 7. תנאי נוסף לאישור צווי התפיסה נוגע לסבירות החלטותיו של המפקד הצבאי. הלכה היא, כי המפקד הצבאי, בבואו להורות על תפיסת מקרקעין, מחויב להפעיל את סמכותו בהתאם למבחני הסבירות והמידתיות שהתווה בית משפט זה בפסיקתו (פרשת הס, בעמ' 458; בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352, 377-375)). הווה אומר: צריך להימצא יחס סביר ומידתי בין המטרה הצבאית שעמדה בבסיס ההחלטה לתפוס את שטח המקרקעין לבין הנזק שעלול להיגרם לתושבי האזור כתוצאה מפעולה זו. יש לזכור, כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת האם להורות על תפיסת מקרקעין לצרכים צבאיים נדרש המפקד הצבאי לאזן בין האינטרסים הביטחוניים החיוניים של הצבא מחד, לבין צרכיה של האוכלוסיה המקומית מאידך. ברי, כי הפעולות אותן מתכנן לבצע המפקד הצבאי פוגעות בזכויותיהם הקנייניות של בעלי הקרקע. אלא, שהשאלה הטעונה הכרעה כעת הינה, האם צווי התפיסה במתכונתם הנוכחית עומדים באמות המידה הנדרשות לעניין תוקפם המשפטי, או שמא לוקים הם בפגם המצדיק התערבות שיפוטית לביטולם או לשינויים. בתגובותיהם, פירטו המשיבים בהרחבה את המאמצים השונים שנעשו על ידם על מנת למזער את הנזק שעשוי להיגרם לבעלי הקרקע עם הקמת החומה וסלילת הציר ההיקפי. כך, הבהירו המשיבים כי השטח שנתפס לבסוף על ידם הינו השטח המינימאלי הנדרש לצורך מיגון הבסיסים, וכן כי העצים שנמצאו בשטחים המיועדים לתפיסה לא ייכרתו או ייגזמו אלא יועתקו ממקומם. כמו-כן, יש לתת את הדעת אף לעובדה כי תוקפם של צווי התפיסה קצוב בזמן, עד ליום 31.12.07 (בבג"ץ 6353/05) ועד ליום 20.4.08 (בבג"ץ 5968/05), וכי העותרים זכאיים לקבלת פיצוי בגין הנזקים השונים שעשויים להיגרם להם בשל פעולות המשיבים. 8. עוד עולה מן החומר המונח בפנינו, כי במסגרת המאמצים לצמצום הפגיעה בבעלי הקרקע נשקלו על ידי המשיבים חלופות שונות לתוכניות המוצעות למיגון הבסיסים. חלק מן החלופות נדחו על ידם, משנמצא כי אין בהן כדי לספק מענה הולם לצרכים הביטחוניים של המשיבים. כך, טענו המשיבים כי החלופה שהוצעה על ידי המומחה המקצועי מטעם העותרים בבג"ץ 6353/05, לפיה תוקם חומת המגן בתוך שטחו של הבסיס, מעוררת לא מעט קשיים ונמצאה כלא ישימה. זאת, בשל שטחו המצומצם של המחנה ובהתחשב בכך שלא ניתן יהיה להקים את החומה בתוך תחומי המחנה מבלי לפגוע באמצעי המיגון השונים הקיימים כיום במקום (הכוונה לעמדות שמירה ולדרך פטרול). יתרה מכך, בחוות דעת של המומחה המקצועי צוין מפורשות, כי הקמת החומה בתוך שטח הבסיס לא תמנע את הצורך להעתיק עצים ממקומם. המשיבים אף מחזיקים בדיעה, כי הקמת עמדות תצפית נוספות לא תוכל לסייע להגברת המיגון בבסיס, זאת משום שמטעי הזיתים הסמוכים למקום פוגעים ביעילות התצפיות ומקשים על איתורם של מפגעים המעוניינים לחדור אל שטח מחנה. יחד עם זאת, חלק מהשגותיהם של העותרים בבג"ץ 5968/05 אומצו לבסוף על ידי המשיבים, עת שהוחלט על עריכת שינוי מסוים בתוואי המקורי של הציר ההיקפי, תוך אימוץ פיתרון הנדסי אחר שלא ימנע מן התושבים את הגישה לבאר המים הנמצאת בקרבת מקום ושלא יהא כרוך בכריתה של עצים. לאור האמור, שוכנענו כי הושקעו על ידי המשיבים מאמצים של ממש בכדי למזער, ככל שהדבר ניתן, את הפגיעה בזכויותיהם של בעלי הקרקע וכי הפיתרונות שאומצו על ידם בסופו של דבר הינם בגדר הפגיעה המינימאלית ההכרחית בכדי להגשים את המטרות שעמדו ביסוד הצווים שהוציא המפקד הצבאי. בנסיבות אלו, ולנוכח אופי הסכנה הנשקפת לחייהם של החיילים השוהים באזור באם לא ינקטו המשיבים בפעולות המיגון האמורות, סבורים אנו כי האיזון אשר בוצע על ידי המפקד הצבאי בין האינטרסים של כוחות הביטחון לבין האינטרסים של האוכלוסיה המקומית המתגוררת באזור, אינו חורג ממתחם הסבירות ואינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 9. העתירות נדחות איפוא. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, א' באדר תשס"ו (1.3.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05059680_S10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/