שלום פרץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5964/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5964/13 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון המערער: שלום פרץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בתפ"ח 032301-06-11 שניתן ביום 13.05.2013 על ידי כבוד השופטים ג' נויטל, מ' יפרח וג' רביד תאריך הישיבה: כ"ה באייר התשע"ה (14.05.2015) בשם המערער: עו"ד משה יוחאי, עו"ד עמיחי ימין ועו"ד אלנה אפריאט בשם המשיבה: עו"ד יוסי קורצברג פסק-דין השופט י' עמית: 1. ביום שבת ה-28.5.2011 סמוך לשעה 07:00 בבוקר, הגיח המנוח אברהם נוריאל (להלן: המנוח) מפתח חדר המדרגות בביתו כשפצע דקירה בחזהו, ולאחריו הגיח במהירות המערער. המנוח, אדם נוסף בשם עידן טרגן (להלן: עידן) שעמד מחוץ לבניין ואחיו של המנוח שהגיע במרוצה, התנפלו על המערער והיכו אותו. המערער נמלט מהמקום בעוד המנוח התמוטט לרצפה ונפטר כעבור זמן קצר. אין חולק כי רק המנוח ורק המערער היו בחדר המדרגות ממנו הגיחו לפתח הבניין, ואין חולק כי המנוח נדקר במהלך מאבק בין השניים, כך שחזית המחלוקת נסבה אך ורק על נסיבות הדקירה הקטלנית. בית משפט קמא הרשיע את המערער ברצח, ומכאן הערעור שבפנינו. 2. לטענת המאשימה, וכפי שנטען בכתב האישום, בשל סכסוך שנתגלע בין המערער למנוח, הצטייד המערער בעוד מועד בסכין עם להב של 10 ס"מ, ארב למנוח בחדר המדרגות של דירתו, וכאשר הלה עלה לקומה השלישית דקר אותו בחזהו. לגרסת המערער, המנוח חלף עם מכוניתו ליד ביתו של המערער, צפר לו מספר פעמים והזמין אותו לעלות לרכבו, אך המערער דחה את הזמנתו ואמר למנוח שיגיע לביתו רגלית. לגרסתו, בהגיעו עם המעלית לקומת דירתו של המנוח, הוא הבחין במנוח כשהלה יושב על גרם המדרגות, מחזיק בידו סכין ועסוק בחיתוך חשיש. כאשר המנוח הבחין במערער הוא ניסה לדקור אותו באמצעות הסכין, אך במהלך המאבק ביניהם נפלה הסכין על המדרגות. או-אז המנוח שלף סכין נוספת, ובמהלך נסיונו של המערער להתגונן מפניו עלה בידו לסובב את פרק ידו של המנוח ולהטות את להב הסכין כלפיו. עודנו אוחז בידיו של המנוח, מעד המערער לאחור על המדרגות ואז נפל עליו המנוח והסכין חדרה לגופו. בשל חשיבות הדברים, נביא את גרסת המערער בחקירתו הראשית בבית משפט קמא כלשונה: "... אבי (המנוח – י"ע) ישב על גרם המדרגות לקומה 4 שאלתי את אבי למה הוא קרא לי ומה הוא צריך ... לא זוכר את המילים שהוא אמר. אבי אמר שהוא רצה לסגור עניין ישן, לדבר על עניין ישן לא זוכר בדיוק ... אבי קם לעברי והמשיך להחזיק את הסכין ביד, אבי עשה צעד וחצי לכיוון שלי קצת נבהלתי לא היה לי לאן ללכת, המעלית כבר ירדה מזמן, פשוט אחזתי לו את הידיים ונכנסנו לתוך חדר המדרגות, קצת נאבקנו על הסכין, כמה רגעים ... את הסכין הזו הוא החזיק ביד ימין. אחרי כמה רגעים של ויכוח על הסכין, הסכין נפלה לו מהיד למדרגה השנייה או השלישית ... הוא נתן לי מכה בפנים והדף אותי ממנו. כשהתאוששתי מהמכה גם הייתי קצת שיכור ראיתי אותו מחזיק סכין ביד ימין ... לא זוכר מאיפה הוא הוציא אותה, אבל הוא הוציא אותה מהחלק האחורי של גופו. יכול להיות שבחקירה שיערתי שהוא הוציא את הסכין מהכיס ... אבי חסם את המדרגות שיורדות לקומה השנייה, תפסתי לאבי את יד ימין בעזרת יד שמאל. אבי החזיק את הסכין ביד ימין, ביד ימין שלי שילבתי אצבעותיו ביד שמאל שלו וככה נאבקנו על הסכין ... חצי דקה דקה, אבי ניסה להדוף אותי. בשלב מסוים איבדתי שיווי משקל ונפלתי לכיוון גרם המדרגות שעולה לקומה רביעית. אבי נפל איתי. החזקתי לו את שתי הידיים וכשנפלתי הוא איבד שיווי משקל ונפל יחד איתי. אחרי כמה רגעים אבי קם מהמדרגות, הוא קם מעלי והחזיק את צד שמאל של הבטן, היה לו כתם של דם באזור הצלעות על החולצה הלבנה, נבהלתי, שאלתי אותו מה קרה לו, הצעתי לסייע לו, אבי התחיל לרוץ במדרגות...". זו אפוא חזית המחלוקת בין הצדדים – האם המנוח נדקר בחדר המדרגות על ידי המערער במתכוון לאחר שהלה ארב לו, או שמא המנוח הוא שטמן מארב למערער ותוך כדי המאבק ביניהם "נפל על חרבו" והסכין חדרה לבית החזה שלו. 3. אין חולק כי הבניין בו התגורר המנוח הוא בן 8 קומות ויש בו מעלית. חדר המדרגות הוא חלל נפרד המופרד מהאזור של הדירות, כאשר בכל קומה יש דלת גישה לחדר המדרגות. לכן, ובמהלך הדברים הרגיל, אדם הנמצא בחדר המדרגות לא ייראה על ידי מי שיוצא מדירתו ומשתמש במעלית. עד 4-3 חודשים לפני האירוע היו המערער והמנוח חברים טובים, אך נתגלע ביניהם סכסוך, שמקורו וסיבותיו לא נחשפו במלואם. מהתשתית הראייתית שהונחה לפתחו של בית משפט קמא, עולה כי היה מדובר בסכסוך עמוק, על אף שהמערער ניסה להפחית ולגמד את היקפו. למעשה, די בגרסתו של המערער עצמו לפיה המנוח הזמין אותו אליו כדי לחסל עמו חשבונות, כדי להעיד על כך שהשניים היו בסכסוך. 4. בית משפט קמא דחה גרסת המערער מכל וכל, בהתבסס על שורה ארוכה של ראיות ופרטי פרטים. אעמוד להלן על שלושה נדבכים מרכזיים – שסביבם משתרגים ראיות ופרטים רבים - והם: עדותו של עידן, עדותו של אמיר והסכין. 5. עידן: המנוח ועידן בילו ביום שישי בלילה במסיבה באזור רחובות. עידן סיפר בעדותו כי המנוח בא למסיבה לאחר שהוא הפציר בו להצטרף. משה, אחיו של המנוח, "הקפיץ" את המנוח להסעה המאורגנת שיצאה למסיבה, שם בילו המנוח ועידן עד לשעה 04:30 בבוקר, וחזרו בהסעה המאורגנת שהורידה אותם בסביבות השעה 05:00 בבת ים. המנוח ועידן ישבו ופטפטו ביניהם, ובסביבות השעה 05:50 עצרו מונית כדי לנסוע אל ביתו של המנוח בתל כביר. התכנון של השניים היה לישון בביתו של המנוח וללכת לים יחדיו. כאשר עצרה המונית בפתח ביתו של המנוח, נתברר כי חסרו בכיסם 15 ₪ כדי לשלם לנהג המונית. המנוח עלה לדירתו ועידן נשאר ישוב במונית, לבקשת נהג המונית, כדי להבטיח שהמנוח יחזור לפרוע את התשלום. בעוד עידן מתנמנם במונית כשהוא ממתין למנוח, הגיח המנוח מפתח הבניין. וכך תיאר עידן את הדברים: "אחרי דקה וחצי אבי רץ חזרה החוצה וצועק לי 'עידן תתפוס אותו הוא דקר אותי' בעצם שיצאתי מהמונית ראיתי את כל החולצה הלבנה שלו בדם, איך שהוא יצא, יצא בחור אחריו עם קפוצ'ון על הראש, רצתי אל הבחור עם הקפוצ'ון ותפסתי אותו. הגענו לידיים, התחלנו לריב וזה נמשך בערך איזה 4-5 דקות. פתאום אני מסתובב ורואה את אבי התעלף על הרצפה, עזבתי את הבחור עם הקפוצ'ון וניגשתי לאבי המנוח. אבי התחיל להתפרפר, נחנק, הוא נהייה כחול..." (הדגשות הוספו – י"ע). לדברי עידן, חולצתו של המנוח הייתה אדומה מדם, וברגע שהוא יצא מהמונית והתנפל על המערער, נהג המונית, שהבחין במתרחש, ברח מהמקום. לעדותו של עידן חשיבות רבה לענייננו, והיא נמצאה מהימנה על בית משפט קמא בשל שורה של נימוקים. עידן לא הכיר את המערער, ואפילו לא זיהה אותו בעימות ביניהם, מאחר שהלה יצא מחדר המדרגות כשהוא עם קפוצ'ון על ראשו ופניו. החשוב לענייננו הוא, שכאשר עידן מסר את גרסתו במשטרה, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת מה תהא גרסתו של המערער. כבר כעת נסב תשומת לב הקורא לכך שסיפורו של עידן על כך שהוא והמנוח חזרו במונית לביתו של המנוח, אינה מתיישבת כלל עם גרסתו של המערער, לפיה המנוח עצר ליד ביתו של המערער והזמין אותו לעלות למכוניתו כדי לנסוע יחדיו לדירתו. 6. המערער והמנוח הגיחו מפתח הבניין, המנוח תחילה ולאחריו המערער כאשר ראשו מכוסה בכובע הקפוצ'ון של הסווטשרט שלו. היה זה המערער עצמו שתיאר בחקירתו במשטרה מרדף שלו אחרי המנוח בחדר המדרגות: "... הוא רץ ניסיתי להשיג אותו, אבל הוא זריז, זריז, הוא קפץ מדרגות ברמה מטורפת, כמה אני ניסיתי לקפוץ, כל מפלס שאני מגיע הוא מפלס מתחת מתחיל לרדת, ברגע שהוא הגיע למפלס הזה, אני התחלתי לרדת במפלס הזה ... הוא רץ רץ ואני אחריו. בכל תנוחה כזאת היא אני תופס את המעקה ונותן לי עוד תנופה ושוב פעם עוד תנופה וכנ"ל הוא תופס את המעקה ומנסה לרוץ כמה שיותר מהר לשני הבחורים שעמדו מחוץ לבניין" (ת/47 עמ' 12 ש' 1 ואילך). המערער הגיח מהבניין ואז הותקף על ידי עידן והמנוח שהחלו להכותו, והמנוח אף השליך לבנה או שתיים על ראש המערער. למשמע הצעקות ירד החוצה משה, אחיו של המנוח, והחל אף הוא להכות את המערער, שנמלט לאחר שהמנוח צנח לרצפה והחל לפרפר. 7. אמיר: אין חולק כי מיד לאחר שנמלט מידיהם של עידן ומשה הגיע המערער כשהוא זב דם מראשו לבית אמו, לה סיפר כי זרקו לבנים על ראשו. המערער שהה בבית אמו כעשרים דקות, ואז התקשר אל אמיר, בחור שאותו הכיר באופן שטחי במסגרת עבודתו כשבועיים-שלושה קודם לכן, וביקש ממנו כי יגיע אליו ויקח אותו לביתו. ואכן, אמיר הגיע עם קטנועו והסיע את המערער לביתו-שלו, שם שהה המערער עד שעות הצהריים ובהמשך, הסיע את המערער לבקשתו, לקרית שלום. לטענת המערער, בקרית שלום הוא שהה בביתו של חבר של אביו, שאת שמו ופרטיו לא מסר, ואחר כך הסיע אותו פלוני, שאף את פרטיו לא מסר, אל בית החולים וולפסון, שם הוסגר למשטרה. ביני לביני הספיק המערער להשליך את הסווטשרט שלבש באירוע הדקירה ואת הטלפון הנייד שלו, ואלו לא נמצאו עד היום. 8. בנקודה זו יש חשיבות לעדותו של אמיר בבית המשפט, שאותה נביא כלשונה: "ישנתי, ישנתי, שבת בבוקר, התקשר אלי הנאשם. ביקש שאני אבוא, אקח אותו מהבית. הוא נשמע לחוץ. שאלתי אותו למה. הוא אמר לי שרב עם אנשים וחזר הבית. אמא שלו ראתה אותו ורצתה להביא לו משטרה הביתה. אז הוא רצה לצאת. ירדתי לקטנוע, נסעתי אליו הבית, הוא חיכה לי בחוץ, עלה לקטנוע נסענו אלי הבית. עלינו הבית. היה לי איזה מזרן בחוץ. הכנסתי אותו, שאלתי אותו 'מה קרה לך'? הוא אמר לי שוב פעם: רבתי עם אנשים...ראיתי אותו קצת חבול בפנים, עם קפה על הראש. והלכנו לישון. הלכנו לישון, בצהריים קמנו מצלצול של הטלפון שלו. אחותו התקשרה אליו ... ואז הייתה לו תגובה כזאת של 'מה הוא מת'? ואז הבנתי מה מדובר. הבנתי במה מדובר, התנתק לו הטלפון ... הוא נתן לה את המספר שלי. היא התקשרה אלי לטלפון ... התחיל לדבר איתה על המקרה ... תוך כדי לקחתי לו את הפלאפון וביקשתי ממנה לא לדבר איתו על הנושא בטלפון ובטח לא בטלפון שלי וזהו. כשהוא סיים לדבר בטלפון ביקשתי ממנו לארוז, לקפל את התיק שלו ... ושיחליט לאן הוא רוצה אני אקח אותו... [] ... הוא סיפר לי שהוא חזר מחבר שלו בקריית שלום ... ושאלתי אותו אם חיכו לו אנשים מתחת לבית הוא אמר לי 'לא, הוא גר באזור שלי ואני הלכתי אליו הבית' הוא אמר לי 'אז התחילו לתקוף אותי שלושה אנשים, תקפו אותי עם בלוקים, נתתי לאחד מהם דקירה וברחתי משם' [] ואז שאלתי אותו 'איפה נתת לו אותה' הוא אמר לי 'מתחת לצלעות' והוא תיקן את עצמו ואמר: 'לא, לא בצלעות נראה לי'. וזהו." (הדגשות הוספו – י"ע). עוד סיפר אמיר כי שמע את המערער אומר לאחותו את המילים "סכין מטבח". לשאלתו של אמיר אודות הרקע למריבה, סיפר לו המערער: "שאת הבחור הוא הכיר מזמן והיה לו איתו סכסוך והוא, הנאשם, הרבה זמן תכנן לו את זה. הוא, הנאשם אמר לי: 'זו נקמה' ושאלתי אותו על מה אז הוא אמר לי: 'לפני כמה זמן ישבתי עם בחורה בגינה, הוא המנוח בא לשם, הוא התחיל לצעוק עלי'. כך סיפר לי הנאשם-ולקח את הבחורה והלך משם". "אני בטוח שהוא אמר שזו נקמה. אני בטוח שהוא אמר לי שהוא תכנן את זה. אני לא יודע איך הוא התחיל את המשפט באילו מילים הוא השתמש אבל זה שהוא אמר לי שזו נקמה ושהוא תכנן את זה-בזה אני בטוח" (הדגשות הוספו – י"ע). בעוד אמיר יושב מול חוקריו ומגולל את עדותו, צלצל הטלפון הנייד שלו ועל הקו היה אדם שהציג את עצמו כחבר של המערער. אותו אלמוני אמר לאמיר כי המערער ביקש ממנו למסור לאמיר כי עליו לשבור את כרטיס ה"סים" ולהיעלם. נתברר כי מספר הטלפון ממנו התקבלה השיחה הוא טלפון ציבורי באגף 2 של בית המעצר באבו כביר. כאשר המערער הופגש עם אמיר למחרת, במסגרת העימות ביניהם עליו נעמוד להלן, וכאשר השוטרים יצאו מהחדר, אמר המערער לאמיר בלחישה כי שלח מישהו שיתקשר אליו, ובהמשך אמר לו "אמרתי לך שבור את הסים". כפי שציין בית משפט קמא, שיחת הטלפון לאמיר בוצעה מיד בהמשך לחקירת המערער, ממנה הסיק המערער כי המשטרה יודעת אודות אמיר ואודות שיחות הטלפון שקיים עמו ביום שבת. 9. אמיר חזר על גרסתו - לפיה אמר לו המערער שדקר את האדם עמו התעמת וכי תכנן זאת זמן רב קודם לכן כנקמה - גם בנוכחות המערער בעת שנערך ביניהם עימות. אמיר הטיח את הדברים במערער, אך הלה העדיף לשתוק ואף הכחיש עד לאותו שלב כי הגיע לאמיר ביום האירוע וטען כי נרדם בחורשה. במהלך העימות בין השניים יצאו השוטרים מהחדר באופן יזום בשתי הזדמנויות, ובית המשפט מצטט את חילופי הדברים ביניהם כראיה למהימנותו של אמיר: "אמיר: אתה לא נורמאלי, מה קורה איתך אפילו. אני צריך לצאת מהעבודה לבוא לשטויות האלה? הנאשם: אמרתי לך תשבור את הסים, שבור את הסים. אמיר: לא הבנתי. הייתי בכוון, תגיד לי מה עכשיו, אני צריך להסתבך, מה במקום להיות בעבודה, בחייאת שלום? אתה לא נורמלי אתה. הנאשם (לוחש): אתה לא יודע מה קרה. אמיר: (מתקרב לעבר הנאשם) לא הבנתי. הנאשם (לוחש) אתה לא יודע מה קרה. אמיר: מה כאילו להגיד שאני לא יודע מה קרה. נאשם (מהנהן בראשו). אמיר: "למה באת אלי בבוקר? הנאשם: ששש ... יש פה האזנות". (ת/45 עמ' 9 ש' 12 ואילך ודף תיקון ת/62). מחילופי הדברים עולה בבירור כי המערער מנסה להניא את אמיר מלספר את שידוע לו. השוטרים חוזרים לחדר, אמיר ממשיך לספר את גרסתו ללא שינוי והמערער שותק ואינו מגיב. לאחר שאמיר מטיח במערער כי אמר לו שהוא דקר את הבן אדם, יוצאים השוטרים מהחדר פעם נוספת ובין השניים מתפתחת השיחה הבאה, שגם אותה מביא בית משפט קמא בהכרעת דינו: "נאשם: "למה אמרת דקרת איזה מטומטם. אמיר: מה אתה רוצה שאני אשקר? הנאשם: לא יודע. אמיר: אתה רוצה שאני אסבך את עצמי, אעזוב את העבודה, אעזוב הכל, אכנס לכלא איתך? נאשם: לא יודע. אמיר: אני לא יכול לשקר, שלום, הם לא טיפשים, מה חשבת בחייאת שלום, אני מכיר אותך בסך הכל שבועיים שלוש ... בשביל מה באת אלי בהתחלה בשביל מה שיקרת לי. אם היית אומר לי בטלפון שלום בבוקר מדבר איתי 'תשמע דקרתי בן אדם אתה יכול לבוא לקחת אותי'? לא הייתי חושב פעמיים, הייתי אומר לך 'תשמע שלום, מצטער, אין לי קשר לדברים האלה'. הנאשם: אל תדבר פה יותר, אל תדבר". (ת/45 עמ' 13 ש' 37 ואילך). הנה כי כן, אמיר מסביר למערער שאין בכוונתו לשקר למענו, והמערער אינו מטיח בו כי הוא משקר, אלא מפציר בו שלא לדבר. כאשר חוזרים השוטרים לחדר פעם נוספת, אמיר ממשיך ודבק בסיפורו ומציין כי המערער, במשתמע, הגדיר את עצמו באוזניו כ"רוצח". גם אז המערער אינו מתעמת איתו ושומר על שתיקה עד לסוף החקירה. בית משפט קמא ייחס מהימנות להודעותיו של אמיר במשטרה ולעדותו בבית המשפט, באשר לאמיר לא היה כל אינטרס לייחס למערער את דקירת המנוח או לומר שהמערער פעל ממניעים של נקמה. אכן, אמיר כעס ככל הנראה על כך שהמערער עירב אותו שלא בטובתו באירוע פלילי חמור, אך אמיר עצמו לא היה חשוד במעורבות בדקירה, לא נטען כלפיו שהיה נוכח בזירה, ונראה כי ביקש לשכנע את המשטרה בתום ליבו וכי אין לו כל מעורבות באירוע. 11. הסכין: הסכין בה נדקר המנוח היא סכין מטבח באורך של כעשרה ס"מ (להלן: סכין הדקירה). הסכין נמצאה כשהיא מגואלת בדמו של המנוח בקומת המרתף של חדר המדרגות, 4 קומות מתחת לחדר המדרגות של הקומה השלישית, שם נדקר המנוח. מצילומים שהוגשו לבית משפט קמא (ת/7 תמונות 5 ו-7), עולה כי לקומת המרתף בה נמצאה הסכין אין גישה חופשית, מאחר שגרם המדרגות שיורד אליה סגור על ידי דלת מסורגת וסורגים. ממזכר שכתב אחד השוטרים (ת/4), וגם מהגיונם של דברים, עולה כי בחדר המדרגות קיים פיר/חלל/רווח של כ-30 ס"מ, שיורד לאורך כל הבניין, ומאפשר להשליך חפץ מהקומה העליונה אל רצפת קומת המרתף. על הסכין לא אותרו טביעות אצבע, לא של המערער ולא של המנוח. חשוב להדגיש, כי על גרם המדרגות סמוך לקומה השלישית, לא נמצאה סכין כלשהי, בעוד שלגרסת המערער הייתה אמורה להימצא שם הסכין הראשונה שנשמטה מידו של המנוח, טרם שלף את הסכין השניה, הסכין שעל פי גרסת המערער המנוח נפל עליה. עם זאת, בחיפוש שנערך בזירה ביום האירוע, איתר אחד השוטרים סכין נוספת (להלן: הסכין הכסופה) כשהיא מוטמנת בחריץ שבחלק העליון של הדלת המחברת בין חדר המדרגות לבין קומת המגורים בקומה השלישית. מדובר בסכין לא חדה שנראית כסכין אכילה או מריחה, שאינה תואמת את הסכין הראשונה, שלגרסת המערער המנוח כיוון כלפיו, ותוארה ושורטטה על ידו כ"סכין קצבים" (נספח ל-ת/31). בית משפט קמא לא הוציא מכלל אפשרות כי המנוח עצמו אכן נהג להשתמש בסכין זו, עליה נמצאו טביעות האצבע של המנוח, כדי לחלק אבקת סם. 12. משעמדנו על שלושה נדבכים מרכזיים אלו בהכרעת הדין, ייקל עלינו לקצר בהמשך הדברים, ולסקור ראיות, סתירות, ופרטים נוספים הנזקפים לחובתו של המערער: (-) גרסת המערער לפיה המנוח המתין לו בנחת על גרם המדרגות עודנו עוסק בניחותא בחיתוך חשיש, אינה הגיונית נוכח עדותו של עידן כי המנוח עלה להביא כסף מביתו, בעוד שנהג המונית ממתין למטה, וכי חלפה כדקה-דקה וחצי עד שהמנוח הגיח כרוח סערה מחדר המדרגות והמערער אחריו. (-) לא נמצאה סכין נוספת בזירה מעבר לסכין הדקירה שנמצאה בקומת המרתף. הסכין המוכספת שנמצאה מוסלקת מעל הדלת, אינה הולמת את תיאור הסכין הראשונה על פי גרסת המערער, ואין זה הגיוני שבלהט הקרב בינו לבין המנוח, מי מהם מצא זמן להניח בניחותא את הסכין המוכספת על הדלת, או שמאן דהוא עשה כן זמן קצר לאחר האירוע. (-) אין הגיון בגרסת המערער לפיה המנוח תכנן מראש לדקור אותו דווקא ליד דירתו-שלו, בעוד עידן, שלא מכיר כלל את המערער ואין לו קשר אליו, מתלווה אליו. ובכלל, אם עידן חבר למנוח, יש להניח שהיה ממתין למערער בפתח הבניין כבר בתחילת האירוע. (-) לגרסת עידן, שהייתה מהימנה על בית המשפט, המנוח עלה להביא מביתו 15 ₪ שהיו חסרים כדי לשלם לנהג המונית. המנוח לא הגיע לביתו כדי לקחת את הכסף ולא נמצא בכיסו כסף מזומן. גם בכך יש כדי להעיד שהמנוח הופתע על ידי המערער, באירוע שלגרסת עידן נמשך כדקה-דקה וחצי מהרגע שהמנוח עלה לביתו. (-) "מעשה הגבורה" שתיאר המערער, כביכול עלה בידו לגרום למנוח לשמוט מידו את הסכין הראשונה, ולא להצליח לפגוע בו בסכין השניה שנשלפה על ידו, לא מתיישב עם דמותו של המנוח כפי שמצטיירת מעדותו של אחיו. מכל מקום, לגרסת המערער עצמו, המנוח יכול היה להפתיע אותו ולתקוף אותו בסכין מיד כשיצא מהמעלית, או כאשר המנוח שחרר את ידו הימנית מאחיזת המערער ואף הצליח להלום בראשו ולהדוף אותו ולשלוף את הסכין השניה. גם לאחר שנדקר יכול היה המנוח, במקום לנוס במורד חדר המדרגות, לדקור את המערער באמצעות הסכין שכביכול נותרה בידו, שהרי ידוע לנו כי למנוח נותר די כוח כדי לתקוף את המערער לאחר שהלה הגיח אחריו מפתח הבניין. (-) המערער הסתבך בתיאור גרסתו ושינה אותה פעמים מספר, לאחר שהבין כי על מנת שהמנוח יידקר בלב בצד שמאל בעקבות נפילתו על המערער, כגרסתו, הרי שעליו להחזיק את הסכין ביד ימין. גרסה זו עומדת בסתירה לגרסת המערער בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/31), שם טען כי המנוח החזיק את הסכין ביד שמאל, בעוד שהוא אחז ביד המנוח עם ידו הימנית. המערער סיפר בחקירתו במשטרה כי הבחין שהמנוח מוציא מכיס מכנסיו סכין ביד שמאל, אך בעדותו בבית המשפט סיפר כי המנוח הוציא את הסכין מהחלק האחורי של גופו ואחז בה בידו הימנית. אכן, גם נאשם, כמו כל עד, יכול להתבלבל בתיאור אירוע דרמטי וטראומטי, אולם ניתן היה לצפות כי דווקא לאור התיאור של המאבק לחיים ולמוות בינו לבין המנוח, המערער יזכור באיזו יד אחז המנוח את הסכין ובאיזו יד הוא הדף או אחז בו. כך, בחקירתו הראשונה במשטרה, המערער לא סיפר כי הצליח לאחוז בידו של המנוח ולהטות אותה לכיוונו של המנוח, למרות שנשאל על כך במפורש: "שאלה: איך אתה מסביר שאבי מחזיק סכין בידו השמאלית כשהלהב של הסכין מופנה אליך-אתה נופל על המדרגות בגבך ואבי נופל עליך ואז אתה מגלה שהוא נדקר בבטנו? תשובה: כשקמתי הוא קם איתי והבחנתי בכתם דם בצד גופו. שאלה: איך אתה מסביר שהסכין שמופנית אליך נדקרת בגופו של אבי? תשובה: אני לא יכול להסביר את זה. פשוט נפלנו וכשקמנו ראיתי את זה" (ת/31 עמ' 6-5) (הדגשה הוספה – י"ע). כפי שציין בית משפט קמא בהכרעת הדין, ניתן היה לצפות כי המערער ישיב לחוקר שלהב הסכין לא היה מופנה לכוונו, מאחר שעלה בידו לעקם את ידו של המנוח ולסובב את להב הסכין לעברו של המנוח. (-) ד"ר זייצב, מהמכון לרפואה משפטית, העיד כי הסכין חדרה לגופו של המנוח לעומק 8 ס"מ, עברה את הצלעות ופגעה בלב. תמיהה היא איך נשלפה הסכין מגופו של המנוח, באשר המערער טען שלא ראה את המנוח שולף את הסכין מגופו-שלו. אם המערער לא שלף לאחר הדקירה את הסכין, תמיהה נוספת היא כיצד פצע הכניסה נותר בעל שוליים נקיים. ד"ר זייצוב העיד כי לנדקר אין אפשרות להוציא מגופו את הסכין באותה זווית בה היא נכנסה, ולא אותרו אצל המנוח קרעים או סימנים המעידים על האפשרות ששלף מחזהו את הסכין במו ידיו. ובקיצור, פצע הדקירה הבודד מעיד על כך שהסכין נכנסה ויצאה מבלי שהסכין זזה לצדדים. (-) המערער תיאר בעדותו את המרדף "המטורף" שלו אחרי המנוח, שירד במהירות רבה במדרגות בעוד המערער דולק אחריו. לא כך מתנהג מי שזה אך עתה ניסה לדקור ומי שזה אך עתה מצא עצמו מותקף בסכין. אילו המנוח היה זה שניסה לדקור את המערער ולבסוף נאלץ לשלוף את הסכין מגופו-שלו, כגרסת המערער, מדוע לא דקר את המערער בסכין שכבר הייתה בידו, אלא השליך את הסכין, נמלט במורד המדרגות ובחוץ תקף את המערער באמצעות לבנה? התנהגות זו אינה מתיישבת בעליל עם גרסת המערער שכביכול המנוח מצא לנכון להשליך לקומת המרתף את הסכין שבה ניסה לדקור את המערער. התסריט ההגיוני הוא, שהמערער, כמי שלגרסתו רדף אחר המנוח, השליך את הסכין למרתף מהקומה השלישית, שם דקר את המנוח, או מקומת הקרקע סמוך לקראת יציאתו מהבניין אל הרחוב. ובכלל, צריך לזכור כי המערער לא ידע כי עידן ממתין למנוח בחוץ. מבחינת המערער, אילולא נוכחותו של עידן במקום יתכן כי היה מדובר ברצח המושלם – דקירה של המנוח בשעת בוקר מוקדמת בחדר המדרגות, מבלי שאיש רואה את המתרחש, יציאה בהליכה מתונה אל מחוץ לבניין כאשר קפוצ'ון מכסה את ראשו ואת פניו, והסתלקות מהמקום (המערער עצמו טען כי העובדה שלא מיהר להסתלק מהמקום מעידה על חפותו, כך שאין חולק כי המערער לא הסתלק בריצה לאחר שהגיח מחדר המדרגות). (-) לגרסת המערער, המנוח אחז בסכין אך נפל עליה והיא חדרה לליבו. תמיהה היא, הכיצד לא נמצאו טביעות אצבעות של המנוח על קת הסכין, מה עוד שלגרסת המערער, המנוח הוא היחיד שהיה יכול לשלוף את הסכין מחזהו-שלו. (-) האמירה של המנוח לעידן מיד עם צאתו מהבניין על כך שדקרו אותו, היא בגדר רס-גסטה כחריג לעדות שמיעה, בבחינת התבטאות אותנטית של מי שנדקר אך לפני שניות ספורות. (-) כאמור, המערער התוודה בפני אמיר וסיפר לו שדקר את האדם שעמו נאבק וכי תכנן זאת מראש כנקמה. מדוע המערער לא סיפר לאמיר את גרסתו לפיה המנוח נפל על סכינו-שלו? אמיר נבהל מדברי המערער וביקש ממנו לעזוב את ביתו לאחר שהבין כי הלה מעורב בדקירת המנוח. ניתן היה לצפות כי המערער "ירגיע" את אמיר ויסביר לו כי היה מדובר בתאונה וכי הוא זה שהותקף על ידי המנוח. (-) משה, אחיו של המנוח, סיפר כי המערער נהג תדיר להסתובב עם סכינים. המערער עצמו טען כי נתן למנוח את הסכינים שלגרסתו המנוח החזיק בזמן האירוע. תמיהה היא, הכיצד למרות הסכסוך שביניהם נעתר המערער להזמנתו של המנוח ועלה לדירתו כשהוא עצמו אינו מצוייד בסכין, בניגוד להרגלו. (-) המערער השליך את הסווטשרט והטלפון שלו בנסיבות מעוררות חשד, וניכר היה כי תכנן את קו הגנתו טרם הגיעו לבית החולים וולפסון, כי ידע שייעצר שם. כאשר החוקרים הגיעו לגבות מהמערער הודעה בבית החולים, מסר להם כי לאחר האירוע הוא ברח לאבו כביר והדריך את החוקרים לגבי המקום בו השליך את הסווטשרט. אך בעדותו בבית המשפט אישר המערער כי שיקר לחוקריו. המערער שיקר לגבי הטלפון הנייד שלו ומקום הימצאו, אמר שניפץ את הטלפון לפני שהגיע לחקירה, שאינו זוכר היכן זרק את הטלפון, כי השליך את הטלפון למספר פחים שונים כיוון שהיה שיכור, ועוד. המערער ניסה להדיח את אמיר לדבר שקר הן בעצמו והן על ידי אחר שהתקשר לאמיר וביקש ממנו לשבור את "הסים". לא זו ההתנהגות התואמת מי שלטענתו היה קרבן לעבירה. (-) בית משפט קמא מצא כי גרסת המערער "אינה ראויה לכל אמון בהיותה לא אמיתית, לא כנה ולא הגיונית". המערער נתפס בשקרים רבים במהלך חקירתו ובמהלך עדותו, ובעדותו בבית המשפט הסביר כי הוא משקר לגבי הטפל ולא לגבי העיקר. אחרי התשאול הראשון וגרסתו הראשונה לחוקרים (ת/32), לאחר שעידן הוכנס לחדר החקירות והמערער הבין כי נלכד בכף, המערער בכה ואישר ששיקר. למעשה, גם בבית המשפט אישר המערער כי בחקירה הראשונה שיקר יותר מפעם אחת. בית המשפט מצטט מדבריו לחוקריו "אם אני רוצה אני יכול לסבן אתכם עד מחרתיים". איני רואה טעם למנות כרוכל את כל השקרים והסתירות בגרסתו של המערער, אשר כדברי בית משפט קמא תעתע בחוקריו. כך, לדוגמה, הודה המערער בחקירתו כי שיקר לגבי מעשיו לאחר האירוע, לטענתו, כדי לא לסבך את אמו. בית משפט קמא מצא כי המערער נידב שלא לצורך במהלך השחזור שלל פרטים מומצאים ושקריים על מנת להישמע אותנטי, באופן שנראה מלאכותי על פניו, ובאופן שלא עולה בקנה אחד עם טענתו כי היה שיכור לחלוטין בעת האירוע. אכן, אין הבור מתמלא מחוליתו, ושקרי נאשם, כשלעצמם, אינם יוצרים תשתית ראייתית מקום שאיננה קיימת. אולם מעבר לתשתית הראייתית העניפה שקיימת בענייננו, הרי שעצם הצורך של המערער לפזר שקרים לאורך כל הדרך, לא רק לחוקריו, אלא גם לאמיר, לאחותו ולאמו, לא מתיישב כלל עם גרסתו שהוא היה הצד שנחלץ ממלכודת שהמנוח טמן לו. ניתן היה לצפות כי אילו הדברים היו מתרחשים כגרסת המערער, הוא לא היה נמלט ומסתתר לאחר שהשליך את הסווטשרט ואת הטלפון הנייד, ולא היה מכחד מפני מקורביו את האירועים שפקדו אותו. נהפוך הוא. אף ניתן היה לצפות כי כמי שהותקף המערער ימהר להגיע למשטרה להתלונן. (-) המערער נמנע לעמת עדים שגרסתם אינה עולה עם גרסתו. כך, למשל, טען כי המנוח טמן לו מלכודת וכבר כאשר הגיע לבניין הבחין בשלושה-ארבעה אנשים מתחת לבית ש"דרוכים לעשות מעשה כלשהו". לטענתו, נתחוור לו כי אחד מאותם שניים-שלושה אנשים, שבהמשך ירד מספרם לשניים בלבד, הוא משה, אחיו של המנוח. לא הגיוני שהמערער לא זיהה את משה באופן מיידי, ובנוסף, משה ירד למטה למשמע הצעקות רק לאחר הדקירה, בסוף העימות בין המערער לבין עידן. משה לא נחקר על עדותו בנושא זה על ידי המערער. 13. הכרעת הדין מבוססת אפוא על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות המעוגנים גם בהגיון ובשכל הישר, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. על רקע הנחת מוצא זו, אבחן להלן את הנקודות העיקריות בערעור שבפנינו. 14. המערער מודע לסתירה-רבתי בין גרסתו לבין גרסתו של עידן לגבי נסיבות הגעתו לביתו של המנוח. לגרסת המערער, המנוח הגיע אליו בבוקר מוקדם כשהוא נוהג במכוניתו, וצפר לו מספר פעמים לעלות לרכב. בחקירתו במשטרה אמר "יצאתי לראות מי צפצף וראיתי אותו". על כך חזר המערער מספר פעמים, גם במהלך השחזור. אלא שגרסתו של המערער לא מתיישבת עם עדותו של עידן לפיה הוא והמנוח הגיעו לבניין במונית, וכי המנוח כבר לא השתמש מספר חודשים ברכב המיצובישי הלבן שלו. משנתבררו עובדות אלה למערער, הוא שינה טעמו וטען כי ראה מיצובישי מחוץ לבית, מישהו עם שיער מגולח וחולצה לבנה יושב ונוהג, והתבטא בדרך שניתן להבין כי כבר אינו בטוח שהיה זה המנוח שצפצף לו. מכל מקום, בעדותו בבית המשפט חזר המערער ועמד על כך שהיה זה המנוח שהגיע לביתו והזמין אותו לבוא עמו, אך סייג את דבריו בכך שייתכן שהמנוח לא הגיע עם רכבו-שלו. לתמיכה בגרסתו העלה המערער מספר טיעונים. האחד – כי המונית אודותיה סיפר עידן לא הייתה ולא נבראה, והא-ראיה שהמונית לא אותרה; עידן לא ידע ליתן במונית סימנים ולמסור את תיאורה; משה, אחיו של המנוח, שלדבריו הוציא את ראשו מהחלון למשמע הצעקות, אישר בחקירתו כי לא הבחין במונית וכך גם עדה בשם אסתר; ובמצלמות הצומת הסמוך לביתו של המנוח לא אותרה מונית. השני – בהנחה שעידן והמנוח אכן הגיעו במונית, הרי עידן היה שיכור ועייף, והעיד על עצמו כי נרדם במהלך הנסיעה במושב האחורי. ייתכן כי המונית עצרה ליד ביתו של המערער והמנוח הזמין את המערער לבוא אליו לביתו בעוד עידן ישן במונית בלי לשים לב לכך. השלישי – כיצד ידע המערער בדיוק מתי יחזור המנוח לביתו על מנת לארוב לו, שהרי על פי עדותו של עידן הם החליטו ספונטנית באותו בוקר לישון בביתו של המנוח? 15. טענות אלה של ההגנה זכו לתשובה בפסק דינו של בית משפט קמא, כפי שיפורט להלן. המונית: המנוח ועידן נסעו למסיבה בהסעה מאורגנת, כך שמן הסתם נזקקו למונית כדי להגיע מנקודת ההורדה של ההסעה בבת ים אל בית המנוח באבו כביר. בנוסף לעדותו של עידן, נשמעה עדותו של שכן בשם אפרים דניארוב, המתגורר בבניין מושא דיוננו. לדבריו, התעורר משנתו למשמע צעקות וכשהביט מהחלון ראה את המנוח עומד, ובמרחק של כשני מטר ממנו נאבקים זה עם זה שני בחורים, כאשר במהלך הקטטה עמדה במקום מונית, שפרטיה אינם זכורים לו. העד היה חד משמעי לגבי נוכחותה של המונית במקום, וציין כי נהג המונית ישב כל אותו זמן במונית. עידן מסר את גרסתו במשטרה שלוש שעות לאחר האירוע ועוד טרם מעצרו של המערער. בנקודת זמן זו בוודאי שעידן לא יכול היה לחזות כי סיפורו אודות המונית יהיה כה משמעותי לגרסתו של המערער, כך שאין כל סיבה לפקפק בגרסתו. במהלך חקירתו עידן מסר את כל המידע שיכול היה לדלות מזכרונו אודות המונית, כולל תיאור של הנהג, כשהוא מפציר בחוקרים לאתר את המונית. כפי שציין בית משפט קמא, ברגיל, אין אדם נותן את דעתו לסוג המונית שעצרה לו באופן אקראי, כך שהעובדה שעידן סבר כי מדובר ברכב קטן מסוג פאסאט, אין בה כדי לפגוע במהימנות עדותו. יתרה מזו, כבר בשניות הראשונות לאחר האירוע, בעת שעידן ומשה תפסו את הנאשם מחוץ לבניין, אמר עידן למשה כי המתין למנוח במונית ונרדם. אף אין לייחס חשיבות לכך שמשה לא ראה את המונית, שהרי משה רץ לפתח הבניין כדי לסייע למנוח. כפי שציין בית משפט קמא, מעשה יום ביומו שעדים שונים מבחינים בפרטים שונים, מה עוד שייתכן כי משה, השכן דניארוב והשכנה אסתר, צפו כל אחד על המתרחש בנקודת זמן אחרת, במהלך אותן 5-4 הדקות בהן עידן התגושש עם המערער. עידן העיד כי נהג המונית ברח מהמקום, כך שיש להניח כי הנהג לא רצה להיות מעורב בדרך כלשהי באירוע. המשטרה מצידה עשתה כמיטב יכולתה כדי לאתר את המונית ואת הנהג, לרבות בדיקת מצלמת האבטחה שהייתה מותקנת בצומת הסמוך לבית המנוח, ואף פרסמה קריאה באמצעי התקשורת כי הנהג האלמוני מתבקש להתייצב במשטרה. 16. מצבו של עידן: כטיעון חלופי, נטען על ידי המערער כי גם אם עידן והמנוח הגיעו במונית, המנוח עצר את המונית ליד ביתו, אך עידן שהיה שתוי, ישב רדום במושב האחורי של המונית מבלי להבחין בכך. בית משפט קמא מצא כי אין כל אינדיקציה לכך שעידן היה שיכור עד כדי כך שלא היה ער למתרחש. אדרבה, מהשתלשלות הדברים עולה כי ברגע שהמנוח הגיח מחדר המדרגות כשהוא פצוע, עידן הגיב במהירות, יצא מהמונית והתנפל על המערער, ולא היה כל צורך לטלטלו או להעיר אותו לשם כך. עידן עצמו שלל לחלוטין את האפשרות כי המנוח ביקש מנהג המונית לעצור וצפצף למערער ודיבר עמו, באשר לדבריו הוא "מתעורר מכל דבר". ובכלל, קשה להלום שהמערער גם טעה בזיהוי הרכב בו נסע המנוח, ובמקום מונית טען שמדובר במכונית פרטית, וגם טעה לחשוב כי המנוח הוא שנהג במכונית, וגם כי לא ראה כי המנוח אינו לבד ברכב. 17. חברו של המערער, אחד בשם הררי, העיד כי בילה עם המערער יחד עד לשעה ארבע או חמש בבוקר. בית משפט קמא התייחס לעדותו של הררי בזהירות, וציין כי ניכר היה עליו שהוא מעיד בחוסר רצון (בית המשפט אף נאלץ להוציא כנגדו צו הבאה). מכל מקום, לא היה בעדותו של הררי כדי לתמוך במערער, באשר האירוע התרחש בין השעות 06:30–07:00 כך שלא הייתה מניעה כי המערער יגיע לבית המנוח בסביבות השעה 05:00 וימתין לו שם. 18. לאחר שהמנוח יצא מהבניין הוא צעק לעבר עידן כי נדקר על ידי המערער: "עידן דקרו אותי, עידן דקרו אותי ... דקרו אותי, עידן דקרו אותי, עידן תתפוס אותו... עידן הוא דקר אותי... עידן הוא דקר אותי, עידן אני דקור, עידן תתפוס אותו... עידן דקרו אותי, עידן תתפוס אותו... עידן אני דקור, עידן הוא דקר אותי...". טרחנו לצטט חלק מהתיאורים של עידן, לאור טענת המערער כי מאחר שהמנוח אמר "אני דקור" ניתן להסיק שהוא לא נדקר במזיד אלא נפל על סכינו, כגרסתו של המערער. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, לאור ההסבר שניתן עידן, שמבחינתו "דקר אותי" או "אני דקור" זה אותו הדבר. אף לא למותר לציין כי גם השכן דניארוב שמע את אחד המתגוששים אומר לשני "למה דקרת את אבי"? (עמ' 25 ש' 24). 19. משדחינו את גרסת המערער שכביכול הגיע לבניין בסביבות השעה 06:30 לאחר שהוזמן על ידי המנוח, ומשאין חולק כי המנוח נדקר בחדר המדרגות ואף אחד לא ראה את המערער מגיע לבניין, נקל להגיע למסקנה כי המערער ארב למנוח. המערער נפרד מהררי, לגרסתו שלו, בסביבות השעה 05:00-04:00, כך שהיה לו זמן די והותר להמתין למנוח כדי להתנפל עליו כאשר הלה יצא מפתח דירתו, או שבהכירו את התנהלותו של המנוח, צפה כי הלה יחזור בשבת מוקדם בבוקר ושמא אף ידע קונקרטית על תוכניתו של המנוח לבלות במסיבה מחוץ לעיר באותו יום שישי בלילה. בחקירתו הראשונה במשטרה במוצאי שבת, המערער התייחס לאירוע הדקירה כאילו התרחש "אתמול", ובחקירה אחרת, כאשר נשאל איך ייתכן כי לא זיהה את משה, אם הלה המתין לטענתו עם עידן מחוץ לבניין, השיב המערער "היה חושך". כפי שציין בית משפט קמא, נראה כי המערער שכח שעל פי גרסתו הוא הגיע לבית המנוח בשעה 06:30-06:00 בבוקר (אור יום בסוף חודש מאי), אך נכשל בפליטת פה ממנה ניתן ללמוד כי למעשה הגיע מוקדם יותר, בעת שעדיין היה חושך בחוץ. 20. הסכין: ההגנה טענה כי הסכין הכסופה היא הסכין הראשונה ששלף המנוח, ושעל פי גרסת המערער עלה בידו להפילה מידי המנוח. לשיטת ההגנה, אין להוציא מכלל אפשרות כי מי מקרובי המנוח הסתיר את הסכין הכסופה, או שהמנוח עצמו הסתירה עת נמלט מחדר המדרגות. תזה זו לא עומדת במבחן ההגיון, ולו נוכח תיאורו של המערער עצמו, כי דלק אחר המנוח בעוד זה נמלט במהירות במורד המדרגות. הסכין הכסופה גם לא תואמת את התיאור של המערער את הסכין בה ביקש המנוח לדקור אותו. וכיצד הגיעה הסכין ממקום נפילתה במדרגות אל מקום המחבוא בחלק העליון של הדלת? זאת ועוד. קשה להלום כי המנוח תכנן מראש לדקור את המערער באמצעות סכין אוכל קהה, וקשה להלום, בלשון המעטה, כי אחרי שהמנוח "נפל על חרבו" הוא מצא גם את הזמן להסליק את הסכין הכסופה מעל הדלת. על סכין זו נמצאו טביעות אצבע של המנוח בלבד, מה שמתיישב עם האפשרות כי אכן שימשה את המנוח מעת לעת על מנת לחתוך ולחלק מנות סם. אף אין כל ראיה ואין כל סיבה להניח שמאן דהוא ממקורבי המנוח, מצא את הזמן להסליק את הסכין לאחר האירוע, שאם ביקש מאן דהוא להסתיר את הסכין, מן הסתם היה נוטל את הסכין ומטמין אותה הרחק ממקום האירוע. אכן, בשל מחדל של המשטרה, הסכין נלקחה מהזירה שלושה ימים לאחר שאותרה בזירה, אך בכל מקרה, הסכין לא שינתה את מיקומה במהלך אותם שלושה ימים. גם אין כל סיבה להניח כי גורם כלשהו הגיע אל חדר המדרגות בפרק הזמן הקצר מאז שהמנוח נדקר ועד שהמשטרה הגיעה למקום, נטל את הסכין והטמין אותה מעל הדלת. 21. קו ההגנה החלופי: כידוע, שלושה המה יסודות עבירת הרצח: החלטה להמית - הדם הקר (היעדר קינטור) - הכנה. הפסיקה פירשה את היסוד של "ההחלטה להמית" כמורכב משני רבדים: "חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית (המישור השכלי) ורצון או שאיפה להתגשמותה (המישור הרגשי)" (ע"פ 3126/96 יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 והאסמכתאות שם (1996); ע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל בפסקה 37 (26.1.2015) (להלן: עניין ספרונוב); ע"פ 4655/12 אדרי נ' מדינת ישראל בפסקה 28 (29.9.2014)). משדחינו את גרסתו של המערער, נותרה לדיון טענת ההגנה של המערער ולפיה לא נתמלא בו הרכיב של "החלטה להמית", לצורך היסוד הנפשי של כוונה תחילה. למעשה, בטענה זו מעלה המערער קו הגנה חלופי, ולפיו אכן ביקש לפגוע במנוח אך לא גמר בדעתו לדקור אותו למוות. 22. איני רואה להדרש לדיסרטציה בנושא של קו הגנה חלופי, ודומה כי הדברים התגבשו בפסיקה בשנים האחרונות: "תופעה ידועה היא, שיש ונאשמים משקרים ומרחיקים עצמם מהמיוחס להם על מנת להיחלץ מאימת ההרשעה והעונש, ובשלב מאוחר של המשפט, לעיתים אף בשלב הערעור, מעלים קו הגנה חלופי (דן ביין "קו הגנה קיצוני וגירסאות חילופיות במשפט פלילי עמדות והצעות" הפרקליט מג 286 (תשנ"ז)). הנושא של קו הגנה חלופי נדון בהרחבה על ידי השופטת נאור (כתוארה אז) בערעורו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב (ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל פסקאות 181-163 (לא פורסם, 10.11.2011) (להלן: עניין קצב). שם נקבע, כי מקום בו מדובר בראיות ישירות, רשאי בית המשפט לקבל קו הגנה חלופי, ובלבד שהוא מעוגן בראיות וסביר. זאת, מן הטעם שאין להעניש ולהרשיע נאשם בעבירה שיוחסה לו, אך בשל כך שנדחה קו ההגנה הקיצוני והשקרי בו נקט. יש מצבים בהם קו ההגנה החלופי עולה מעצמו מתוך חומר הראיות כאפשרות שעל בית המשפט לבחון, למרות שהנאשם לא העלה אותה, אך תנאי בלעדיו אין הוא, שבחומר הראיות קיימת אחיזה לקו ההגנה החלופי (ראו הדוגמאות הנזכרות בעניין קצב בפסקאות 174-172)" (ע"פ 2661/12 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 2 לפסק דיני (19.11.2012)). רשאי בית המשפט להידרש אפוא לקו הגנה חלופי, הגם שעומד בסתירה לגרסת הנאשם. אולם על מנת שיתאפשר לקבל גרסה חלופית, על בית המשפט להשתכנע מהראיות שהובאו בפניו כי מדובר בקו הגנה סביר שיש לו בסיס בראיות שנתבררו במשפט. לדוגמה, נאשם מכחיש כי היה בזירה וממילא מכחיש כי החזיק בידו מוט ברזל שבו היכה במתלונן. חמישה עדים, שהערכאה הדיונית מצאה אותם מהימנים, מעידים על כך שהנאשם היה בזירה, אחז מוט ברזל והיכה במתלונן. אלא שאותם עדים מוסיפים ומספרים כי הנאשם הותקף על ידי המתלונן ועל ידי אנשים נוספים. במקרה כאמור, ולמרות קו ההגנה העיקרי של הנאשם, רשאי בית המשפט לקבל קו הגנה חלופי של הגנה עצמית. כפי שיוסבר להלן, לא זה המקרה שבפנינו. 23. במקרה דנן נקטה התביעה בצעד חריג, ובהגינותה "הרימה להנחתה" למערער את קו ההגנה החלופי בו הוא מבקש לאחוז כעת, בשלב הערעור. במהלך חקירתו הנגדית נשאל המערער מפורשות אם ייתכן כי הגיע לביתו של המנוח מצויד בסכין, דקר אותו אך לא נתכוון לגרום למותו אלא רק לפצוע אותו. על כך השיב המערער בהחלטיות: "לא יצאתי עם סכין מהבית, לא התכוונתי לדקור אותו ולא להרוג אותו ולא לפצוע אותו. לא התכוונתי לפגוע בו כלל". התובע המשיך והקשה: "ש: האם יכול להיות שהיה דם רע בינך לבין אבי, לא חשוב על מה ואתה כעסת עליו והוא עליך, ומאיזו סיבה החלטת שצריך להפסיק את זה וצריך להוריד אותו מהגב שלך ואמרת לעצמך מאיזו סיבה שלא ברורה שזו הדרך היחידה שלך לעשות את זה ואתה הלכת והפתעת אותו, לא התכוונת לגרום למותו, רצית לפצוע אותו או לאיים עליו או משהו אחר, אפילו היית אדיש לעובדה שימות או שלא ועל רקע הזה דקרת אותו בלי כוונה לרצוח אותו? ת: לא יכול להיות. לא היה דם רע ביני לבין אבי" (עמ' 176 לפרוטוקול). המערער עמד בהכחשתו ולא ניצל את ההזדמנות להעלות קו הגנה חלופי בערכאה הדיונית. 24. בפנינו, כערכאת ערעור, טען המערער כי גם מחומר הראיות הקיים ניתן "לחלץ" את קו ההגנה החלופי המוצע על ידו. המערער הצביע על העובדות והראיות הבאות כתומכות במסקנה לפיה לא נתכוון להמית את המנוח: העובדה כי מדובר בדקירה אחת בלבד מצד שמאל של הגוף, שנכנסה דרך הצלעות ופגעה בלבו של המנוח; העובדה שלא דקר את המנוח פעם נוספת ולא רדף אחריו עם סכין ולא ניסה לדקור אותו מחוץ לחדר המדרגות, בעוד המנוח עומד על רגליו; עידן עצמו העיד כי המערער היה "בשוק" כאשר הוא הכה אותו נמרצות בעוד המערער לא מתנגד ולא מנסה לברוח; דבריו של המערער לאחותו "מה הוא מת"? מעידים על כך שהופתע לשמוע כי המנוח נפטר; העובדה כי יש סימנים על גופו של המערער ועל גופו של המנוח יכולים להעיד על המאבק ביניהם. 25. נעיצת סכין בחזהו של אדם, מקימה את החזקה של "הנחת הכוונה" או "חזקת הכוונה", שהיא חזקה עובדתית לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (ראו, לדוגמה, עניין ספרונוב פסקה 39 והאסמכתאות שם). מוות כתוצאה מדקירה היא תוצאה הנובעת באופן טבעי מדקירה בחזה: "כידוע, פגיעה באיזור רגיש בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של כוונה להמית, אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד" (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 377 (2003)). משכך, מקום בו אדם דוקר את רעהו בחזה קיימת הנחה שהתכוון להמיתו וניתן להרשיע ברצח גם על סמך דקירה בודדת (השוו: ע"פ 6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76, 96-95 (2003); ע"פ 10179/01 ג'בארין נ' מדינת ישראל בפסקה 8 והאסמכתאות שם (12.3.2007); ע"פ 11971/05 בסעוד נ' מדינת ישראל (15.7.2009); דנ"פ 6680/09 בסעוד נ' מדינת ישראל (5.10.2009); ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 41 והאסמכתאות שם (2012)). בחזקה זו יש כדי להעביר את הנטל לסתור לשטחו של הנאשם, ועליו לעורר ספק סביר באמצעות הסבר מתקבל על הדעת וראיות נוגדות כדי ליטול מחזקת הכוונה את כוחה (ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996). במקרה דנן, המערער ארב למנוח ודקר אותו, ועליו הנטל להראות כי לא התכוון לדקור אותו למוות. 26. בראיות עליהן ביקש המערער לסמוך, אין כדי להרים את הנטל לצורך קבלת קו ההגנה החלופי שהוצע על ידו. שלא כטענת המערער, הרי מדו"ח הפתולוג (ת/11) עולה כי כמעט לא נמצאו סימני חבלה על המנוח, למעט פצעי שפשוף במרפק ובכתף שמאל, מה שאינו עולה בקנה אחד עם התיאור הדרמטי של המאבק בין השניים. אך אפילו נראה בפצעי השפשוף משום ראיה למאבק בין המנוח למערער, ייתכן כי לאחר שהמערער דקר את המנוח היישר בחזהו, המנוח ניסה להיאבק עמו לרגע קל ולאחר מכן נמלט על נפשו במורד המדרגות. ייתכן גם כי המנוח נפגע במהלך ההתכתשות ביניהם מחוץ לחדר המדרגות לאחר שכבר נדקר. אחזור ואזכיר כי המערער לא ידע כי ייתקל בחוץ בעידן, ומבחינתו, דקירה אחת היישר ללב יכולה הייתה להשיג את המטרה, כשלאחר מכן המערער סבר כי יתאפשר לו להסתלק לאיטו מהבניין עודנו מכסה את ראשו ואת פניו בקפוצ'ון. גם הסימנים על גופו של המערער, בבדיקת החיים שנערכה לו, אינם מעידים על מאבק בינו לבין המנוח, שהרי הוכה כהלכה בצאתו מהבניין, ואציין כי לרופא שבדק אותו סיפר המערער כי "שבועיים קודם לאירוע החליק על הכביש ונחבל בגב ובברכיים". 27. אכן, בפסקי דין לא מעטים הכירה הפסיקה באפשרות שדקירה אחת שגרמה למותו של אדם יכול שתעיד על היעדר החלטה להמית. אולם הדברים אמורים כאשר מהנסיבות עולה ספק לגבי כוונת הדוקר, למשל, דקירה בודדת במהלך תגרה (ראו, לדוגמה, ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49 (2002); ע"פ 3251/05 3506/05 אושרי מלול וברק צרפתי נ' מדינת ישראל (11.1.2007)), או דקירה באזור רגיש בגוף לצד דקירות נוספות באזורים אחרים בגוף (ע"פ 6066/94 אבי חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335-336 (1997). באותו מקרה דקר המערער את המנוח שבע דקירות: חמש בירך שמאל, אחת בשוק שמאל ודקירה בלב שגרמה למותו). ניתן אפוא למצוא מקרים בהם דקירה בודדת שגרמה למות הקרבן, הביאה להרשעה ברצח, ויש מקרים בהם הורשע הנאשם בהריגה, כל מקרה ונסיבותיו. היטיבה לסכם את הדברים השופטת נאור (כתוארה אז) בע"פ 4932/00 ודים יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 30, 37-36 (2002): "נוכל למצוא בפסיקתו של בית משפט זה מקרים בהם זוכו נאשמים מרצח (ולו מחמת הספק) והורשעו בהריגה, במקרים של דקירה בודדת באזור רגיש, שהיא שגרמה למוות ע"פ 139/86 עזאם נ' מ"י, פ"ד מא (3) 343; ע"פ 2219/90 זבולונוב נ' מ"י, (לא פורסם); ע"פ 672/81 עזיז נ' מ"י, פ"ד לח (3) 292; וכן ע"פ 402/87 מ"י נ' גנדי, פ"ד מב (3) 383 שם הושארה על כנה הרשעה בהריגה. ניתן למצוא מקרים בהם הושארה על כנה הרשעה ברצח: ע"פ 889/78 מוגרב נ' מ"י, פ"ד לד (1) 576; ע"פ 2015/96 שבטייב נ' מ"י, (לא פורסם); ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מ"י, פ"ד מה (3) 705; ע"פ 524/86 חזקיה נ' מ"י, פ"ד מא (3) 653; ע"פ 290/87 סבאח נ' מ"י, פ"ד מב (3) 358; ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מ"י, פ"ד כד (1) 561. נוכל למצוא גם חילוקי דעות בין השופטים לגבי משמעותו של אותו מעשה: ע"פ 777/92, 846/92 הררי ואח' נ' מ"י (לא פורסם). אין נוסחאות מתמטיות להכרעה בשאלה אם היתה או לא היתה החלטה להמית. הכל תלוי במכלול הנסיבות. אם הוכחה במידת הודאות הנדרשת ההחלטה להמית". 28. כאשר שניים נמצאים בחדר סגור ואחד מהם נמצא מת ודקירה בליבו, הרי שרק הנותר בחיים יכול לספר לנו מה ארע. במצב דברים זה, מקום בו הנותר בחיים נוקט בקו הגנה שהופרך, יקשה עליו לטעון לקו הגנה חלופי, לפיו אכן דקר אך לא התכוון להמית. זו בדיוק הסיטואציה שבפנינו, באשר רק המנוח והמערער היו בחדר המדרגות בעת האירוע. "העובדה" שהמערער לא רץ לאחר המנוח עם סכין שלופה היא הנחת המבוקש, מאחר שאיננו יודעים מתי השליך המערער את הסכין למרתף. מכל מקום, המערער עצמו העיד כי רדף במהירות מטורפת אחר המנוח, מה שמסביר מדוע לא עלה בידו לדקור את המנוח פעם נוספת. 29. בית משפט קמא מצא כי התבטאותו של המערער בשיחה עם אחותו "מה הוא מת?", אינה מעידה על כך שהמערער הופתע או שלא התכוון להביא למותו של המנוח. כפי שציין בית משפט קמא, לא ברור באיזה טון הדברים נאמרו. מכל מקום, כפי שהמערער הסתיר מאמיר את שהתרחש, כך ביקש המערער להסתיר את הדברים מאחותו. אף יתכן כי המערער אכן הופתע לשמוע כי המנוח נפטר, בהתחשב בכך שהמנוח הצליח להימלט ממנו בריצה במורד שלוש קומות ואף לתקוף אותו מחוץ לבניין. אלא שאת הרכיב של "ההחלטה להמית" יש לבחון בעת מעשה הדקירה. 30. ולבסוף, מול הספקולציות שהעלה המערער, נחזור ונזכיר את עדותו הברורה של אמיר, לפיה המערער סיפר לו כי דקר בן אדם כנקמה מתוכננת, תוך שהוא מתאר לאמיר גם את מיקום הדקירה "ואז שאלתי אותו 'איפה נתת לו אותה' הוא אמר לי 'מתחת לצלעות' והוא תיקן את עצמו ואמר: 'לא, לא בצלעות נראה לי'. וזהו" (עמ' 50 לפרוטוקול). 31. סיכום וסוף דבר: הכרעת הדין בנויה לתלפיות, דבר דבור על אופניו, מבלי להותיר טענה שלא נבחנה על כל היבטיה. המערער ביקש להתערב בממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, כמו האמון שרחש בית משפט קמא לעדויותיהם של אמיר ושל עידן, לצד חוסר האמון שרחש למערער. אין מדובר באמון המתבסס על "אותות האמת" במובן הצר של המילה, אלא על אמון המגובה בראיות חיצוניות לרוב ובשכל הישר. לא עלה בידי המערער לשכנע כי נפלה טעות בהכרעת הדין, לא כל שכן טעות מהותית, ומשכך, אמליץ לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו ורכיביו ולהותיר הרשעתו של המערער ברצח על כנה. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"ד בסיון התשע"ה (1.6.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13059640_E08.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il