פסק-דין בתיק רע"א 5962/16 בבית המשפט העליון רע"א 5962/16 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המבקשים: 1. יוסי נווה 2. חברת אלון ע' מהנדסים וקבלנים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. משה יוסף 2. חברת יוסף משה מהנדסים וקבלנים (2004) בע"מ 3. חברת יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז לוד מיום 07.07.2016 בהפ"ב 32485-05-16 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' טולקובסקי בשם המבקשים: עו"ד מיכאל רוני שמעוני בשם המשיבים: עו"ד יאיר שרף; עו"ד ליאת רוגל לוי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) מיום 7.7.2016 בהפ"ב 32485-05-16. רקע 1. בתמצית ייאמר, כי בין הצדדים התקיימה שותפות לצורך ביצוע פרויקט בניה. בהמשך, התגלע ביניהם סכסוך כספי אשר נמסר להכרעתו של עו"ד רון טורקלטאוב (להלן: הבורר). בפסק דינו מיום 6.4.2016 (להלן: פסק הבוררות), קבע הבורר, בין היתר, כי על המשיבים להמציא חשבוניות מס בגין כספים שהעבירו להם המבקשים; וכי על המבקשים לשלם למשיבים סך של 1,100,000 ש"ח, בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית (להלן: שני החיובים). 2. בהמשך, הגישו המבקשים "בקשה לתיקון פסק בורר", שעיקרה בקשה כי הקביעה בדבר חובת המשיבים להמציא חשבוניות מס יועבר "לחלקו האופרטיבי" של פסק הבוררות. בהחלטתו בבקשה זו, הטעים הבורר כי הקביעה האמורה הינה אופרטיבית, כך שהיא איננה בבחינת "'הבעת דעה' או 'משאלת לב'" אלא "חיוב בפועל" שעל המשיבים לקיים. עוד ציין כי אם ברצון המבקשים "לקבל את תמצית פסק הדין" יש באפשרותם להגיש בקשה למתן פסיקתא "שבה יכללו תמצית הוראותיו של פסק הדין". 3. בהחלטה מיום 14.6.2016 אישר הבורר את עיקרי נוסח הפסיקתא שהגישו המבקשים, "שכן זו משקפת את הוראות פסק הדין". עוד הטעים כי "לא יעלה על הדעת" כי המבקשים ישלמו את הסכום שהוטל עליהם מבלי שיקבלו לידיהם את חשבוניות המס בגין כספים ששילמו בעבר, כאשר "ברור כי עניין לנו בחיובים שלובים". יוער כי בפסיקתא גופה – עליה חתם הבורר – נקבע כי שני החיובים הינם "חיובים שלובים שיעשו באותו מועד תוך שהזכות לקבלת התשלום מותנית בהמצאת חשבוניות כאמור". 4. בפסק הדין נשוא הבקשה, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות. לצד זאת, ציין בית המשפט כי בפסק הבוררות לא מופיעה קביעה לפיה שני החיובים הינם שלובים. בנסיבות אלה, כך נקבע, הפסיקתא איננה משקפת את התוצאה האופרטיבית של פסק הבוררות – "ללא שינוי או תוספת" – ועל כן אין מקום לאשרה. תמצית טענות הצדדים 5. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי עת החליט שלא לאשר את הפסיקתא. בתוך כך, מוטעם כי הפסיקתא ניתנה על ידי הבורר וכי היא מהווה "פסיקתא מבהירה" ולא "פסיקתא משקפת". עוד נטען כי שיקול הדעת המוענק לבורר הינו רחב; וכי היה על בית המשפט, לכל הפחות, לקיים דיון – באשר לנוסח הפסיקתא – עם הצדדים והבורר. 6. מאידך, טוענים המשיבים בתשובתם כי סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) מגביל את סמכות הבורר לתיקון פסק בוררות למספר עניינים, כך שלא מוקנית לו סמכות למתן פסיקתא בכלל ופסיקתא מבהירה בפרט. הענקת סמכות שכזו, כך נטען, אף מאפשרת לבעל דין להביא לתיקון או השלמה של פסק הבוררות שלא בהתאם להוראות סעיפים 24 ו-26 לחוק הבוררות. דיון והכרעה 7. הלכה ידועה היא, כי בקשות כגון דא תתקבלנה אך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית חדשה החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר בנסיבות העניין קיים עיוות דין [ראו: רע"א 5941/16 ישורון נ' ויצמן, פסקה 6 וההפניות שם (‏21.8.2016)]. במקרה דנן, טענות הצדדים מציפות את הצורך להבהרת סוגיית סמכותו של בורר ליתן פסיקתא. שאלה זו טומנת בחובה שתי שאלות נפרדות: ראשית, אודות עצם סמכותו של בורר ליתן פסיקתא, מכל סוג שהוא. שנית – ובהנחה שהמענה על השאלה הראשונה הינו בחיוב – האם סמכות זו מוגבלת אך לפסיקתא "משקפת", או שמא כוללת אף את הסמכות ליתן פסיקתא "מבהירה או מתקנת". בשל נופך עקרוני זה, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור. עם זאת, סבורני כי יש לדחות את הערעור לגופו, הכל כמפורט להלן. א. סמכותו של בורר למתן פסיקתא 8. כבר התוויתי בעבר את הדרך בה יש לילך בבואנו לבחון את סמכותו של בורר לבצע פעולה דיונית במסגרת הבוררות, זאת, בהתבסס על הוראות סעיף 2 ופריט ח לתוספת הראשונה לחוק הבוררות: "בהיעדר הסכמה מפורשת של הצדדים בהסכם הבוררות המסייגת את סמכויות הבורר, יש לפנות להוראות התוספת הראשונה לחוק הבוררות, ובמקביל לבחון לשם השוואה האם לבית המשפט הייתה סמכות לבצע פעולה דומה במסגרת תובענה אזרחית רגילה תוך התבוננות בהסדרים הדיוניים הקבועים בתקנות" [רע"א 6327/12 עופר ניב ואח' נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 18 (1.9.2013) (להלן: עניין דן)]. עיון בתוספת הראשונה לחוק הבוררות מעלה כי אין בנמצא פריט המתייחס מפורשות לשאלת סמכותו של בורר ליתן פסיקתא, ועל כן עלינו לבחון את קיומה של הסמכות האמורה במקרה בו בית משפט דן בתובענה אזרחית רגילה. סמכות זו מעוגנת בתקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) הקובעת כך: "בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין, לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, מועד ההחלטה, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו והוצאות המשפט שנפסקו; הפסיקתה יכול שתהיה ערוכה לפי טופס 16". באשר לאופייה של פסיקתא, הסביר בית משפט זה בעבר כי מדובר בתמצית של החלטה שיפוטית קודמת. באופן זה, הפסיקתא מבטאת את תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה הקודמת ללא נימוקים [ראו: ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837, 839 (1988); רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר, פסקה 4 (31.5.2005)]. עוד נקבע באשר למטרתה של הפסיקתא, כי היא נועדה להוות "מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימושו של פסק הדין" [רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ, פסקה ח (23.12.2009) (להלן: עניין מערכות תקשורת ואיתור); ההדגשה במקור]. הנה כי כן, סבורני כי בדומה לסמכות ליתן פסיקתא המוענקת לבית משפט במסגרת תובענה אזרחית רגילה, יש להכיר בסמכותו של בורר ליתן פסיקתא. ההכרה בסמכות זו אף עולה בקנה אחד עם אחת מתכליותיו העיקריות של מוסד הבוררות – ייעול ההתדיינות בין הצדדים תוך הגעה להכרעה מהירה בעניינם [ראו: עניין דן, פסקה 19 וההפניות שם]. זאת, כיוון שסמכות זו מאפשרת לבורר ליתן לצדדים מכשיר נוח ואופרטיבי למימוש פסק דינו. ב. סוגי הפסיקתא שמוסמך הבורר לתת 9. בשורה של פסקי דין הבחין בית משפט זה בין שני סוגים של פסיקתות: על פי רוב, הפסיקתא הינה "פסיקתא משקפת" המהווה שיקוף גרידא של הנאמר בפסק הדין, ללא כל תוספת או פירוש. לעומת זאת, "פסיקתא מבהירה" או "מתקנת" מבהירה את פסק הדין או מפרשת נקודה סתומה ובלתי ברורה בו [ראו: ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף, פסקאות 9-8 וההפניות שם (10.8.2010) (להלן: עניין מיטרני)]. בניגוד לפסיקתא משקפת – אשר יכול ותינתן על ידי שופט או רשם אחר מזה אשר נתן את ההחלטה השיפוטית המקורית (קרי, "החלטה" או "פסק דין") – על פסיקתא מבהירה או מתקנת להינתן על ידי אותו שופט אשר ישב בדין, כך שלמעשה הוא "מפצח" נקודה עמומה בהחלטתו המקורית או מכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בכל הנוגע לפירושה הנכון. היא אף עשויה ליצוק "תוכן חדש" לתוך ההכרעה המקורית ובכך למעשה ליצור מצב דברים חדש [ראו: בש"א 881/06 כץ נ' גוטליב, פסקה 5 (4.7.2006); ע"א 1050/01 גבעת כח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד זרח רוזנבלום, פסקה 7 (24.2.2002)]. יש והיא אף עשויה לשנות את ההכרעה בפסק הדין המקורי [רע"א 10100/06 צמח נ' עיריית רמת השרון, פסקה 3 (3.11.2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 595-594 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)]. כפועל יוצא מכך, לעתים תביא פסיקתא מסוג זה "למצב שבו בעל דין שלא ראה את עצמו קודם לכן מקופח על-ידי פסק-הדין, ישנה את עמדתו" [ראו: עניין מיטרני, פסקה 11]. על אף האמור, הבהיר בית משפט זה כי פסיקתא מסוג זה הינה בגדר חריג, כאשר תפקידה המרכזי של פסיקתא היא לשקף את פסק הדין ולא להוות "מקצה שיפורים" לו [ראו: עניין מערכות תקשורת ואיתור, פסקה ח]. 10. ההבדל בין שני סוגי הפסיקתות אף הביא לקביעת הסדרים דיוניים שונים. בתמצית ייאמר, כי פסיקתא משקפת הינה טפלה לפסק הדין, כאשר כל עניינה בביצוע פסק הדין. על כן, נקבע כי יש לסווגה כ"החלטה אחרת" – הערעור עליה טעון רשות; ואין בעצם נתינתה כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את ההשגה על פסק הדין המקורי. זאת, כיוון שהיא אינה משנה דבר בתוכנו האופרטיבי של פסק הדין המקורי; ועל מנת למנוע את השימוש לרעה בהגשת בקשה לפסיקתא כאמצעי להארכה מלאכותית של מועד הגשת ההליך הערעורי [ראו: עניין מטרני, פסקה 12]. לעומת זאת, פסיקתא מבהירה או מתקנת אינה בהכרח טפלה לפסק הדין, אלא עשויה כאמור ליצור מצב דברים חדש. על כן, נקבע כי דרך תקיפתה ייגזר ממעמדה של ההחלטה השיפוטית המקורית אותה באה הפסיקתא להבהיר או לתקן – אם מדובר בפסק דין תהא התקיפה באמצעות ערעור בזכות; ואם מדובר בהחלטה אחרת תהא התקיפה ברשות. עוד נקבע כי הגשת פסיקתא מסוג זה עשוי להוות טעם להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית [שם, פסקאות 18-13]. 11. נשוב אם כן לשאלת סמכותו של בורר ליתן פסיקתא. האם סמכות זו כוללת אף את הסמכות ליתן פסיקתא מבהירה או מתקנת, או שמא אך את הסמכות ליתן פסיקתא משקפת? על פניו, ניתן היה לסבור כי יש להכיר בסמכותו הרחבה של הבורר ליתן פסיקתא משני הסוגים. שהרי, מדובר באותו בורר אשר מפרש, מבהיר ומתקן את פסק הדין שהוא עצמו נתן. זאת ועוד, סמכות רחבה זו עולה לכאורה בקנה אחד עם הנטייה שלא להתערב בשיקול דעתו של הבורר ובאופן ניהול ההליך על ידו [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2003)]. על אף האמור, שוכנעתי כי אין להכיר בסמכותו של בורר ליתן פסיקתא מבהירה או מתקנת וכי יש לקבוע כי בסמכותו ליתן פסיקתא משקפת בלבד. אפרט את הטעמים שהובילוני למסקנה זו. 12. הטעם הראשון נעוץ בלשונו המפורשת של החוק. בבואנו לבחון את סמכויותיו של בורר – בדרך שהותוותה לעיל, תוך השוואה לסמכותו של בית משפט בתובענה אזרחית רגילה – יש ליתן את הדעת לכך שלא נוצרת סתירה או אי-התאמה עם הוראותיו המפורשות של חוק הבוררות. סעיף 22 לחוק הבוררות קובע כי: "(א) הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2) הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; (3) אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית; (4) אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין." הסעיף קובע אם כן רשימה סגורה, לסוגי ליקויים שבגינם מוענקת לבורר הסמכות "לתקן או להשלים" את פסק דינו. האם יש בהקניית סמכות למתן פסיקתא משום הרחבת הסמכות האמורה, מעבר לרשימה הסגורה שנקבעה מפורשות בסעיף? סבורני כי התשובה לשאלה זו שונה ביחס לכל אחד מסוגי הפסיקתאות. פסיקתא משקפת – המהווה כאמור אך "שיקוף" של פסק הדין ואינה מוסיפה עליו דבר – איננה מהווה "תיקון" או "השלמה" כלל ועיקר, ומשכך אין בהקניית סמכות זו לבורר כדי לסתור את הוראות סעיף 22 לחוק הבוררות. בניגוד לכך, פסיקתא מבהירה או מתקנת אכן מהווה, הלכה למעשה, "תיקון" או "השלמה" של פסק דינו המקורי של הבורר. מדובר הרי ביצירת מצב דברים חדש אשר עשוי לשנות את ההכרעה המקורית. על כן, הקניית הסמכות ליתן פסיקתא מבהירה או מתקנת לבורר, מאפשרת לו לבצע תיקונים או השלמות שלא נקבעו מפורשות בסעיף 22 לחוק הבוררות. למותר לציין כי בהעדר הוראת חוק מתאימה, אין להרחיב את סמכויותיו של הבורר מעבר לאלה שהוגדרו מפורשות על ידי המחוקק. 13. למסקנה זו הגעתי אף מתוך עיון בסמכות ליתן פסיקתא שהוענקה לבית המשפט בתובענה אזרחית רגילה. הפסיקה חזרה והזכירה את הזיקה שבין סמכות זו – המעוגנת כזכור בתקנה 198(א) לתקנות – לבין סמכותו של בית המשפט לתיקון פסק דין, המוענק לו מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). סעיף זה, מעניק לבית משפט אשר מצא כי "נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן" סמכות לתקנם. בהמשך הסעיף נקבע כי "טעות" הינה "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". על אף הדמיון האמור בין הסעיפים, הודגש כי לעומת סעיף 81 לחוק בתי המשפט אשר "נסב על טעות שהיא בדרך-כלל טעות טכנית-מקרית", הרי שכאשר מדובר בתיקון או הבהרה הניתנים באמצעות פסיקתא הם "אינם חייבים להיות טכניים בלבד" [ראו: עניין מיטרני, פסקה 16]. בנוסף, מושכלות יסוד הן כי קיים דמיון בין סעיף 22 לחוק הבוררות – אשר מעניק לבורר סמכות לתקן טעויות טכניות במהותן שמצא בפסק דינו – ובין סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אשר מעניק סמכות דומה לבית המשפט. [ראו: רע"א 7545/97 וטו חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' דוקוב פ"ד נב(1) 476, 479-478 (1998). כן ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב 870-869 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. מכך יש להסיק כי כשם שהסמכות למתן פסיקתא מבהירה או מתקנת הינה רחבה מסמכות התיקון שהוענקה לבית המשפט בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, כך הינה ללא ספק רחבה מסמכות התיקון שהוענקה לבורר בסעיף 22 לחוק הבוררות. אשר על כן, אין להכיר בסמכות רחבה זו ללא הסמכה מפורשת לכך בחוק הבוררות. 14. הטעם השני נעוץ בתכליותיו של מוסד הבוררות. כאמור לעיל, מטרה מרכזית של הליך הבוררות הינה להביא להכרעות מהירות, יעילות וסופיות. קיים חשש כי הכרה בסמכותו של בורר למתן פסיקתא מבהירה או מתקנת, תגרום להימשכותו של הליך הבוררות. כך, צד אשר דעתו אינה נוחה מהפסק שנתן הבורר, יגרור את הצד השני ל"סבב התדיינות נוסף" אצל הבורר באצטלא של בקשה למתן פסיקתא מבהירה או מתקנת. לעומת זאת, חשש זה אינו מתעורר בכל הקשור לפסיקתא משקפת, שהרי הצדדים יודעים כי לא תינתן להם הזדמנות להשיג על פסק הבוררות לגופו. זאת ועוד, בקביעה כי אין בסמכותו של בורר ליתן פסיקתא מבהירה או מתקנת, יש אף כדי לתמרץ את הבורר לכתוב מלכתחילה פסק דין ברור ובהיר. זאת, כיוון שידוּע לו כי לא תינתן לו האפשרות לבצע "מקצה שיפורים". אף בכך יש כדי להביא ליעילות הליך הבוררות ולסופיותו. 15. הטעם השלישי נעוץ בפרוצדורה הקבועה בסעיף 24 לחוק הבוררות. בסעיף זה, נקבע כי בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מן הצדדים, "לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". זאת מאחת העילות המנויות בהמשך הסעיף, בין היתר, כאשר "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו" (סעיף 24(5) לחוק הבוררות). בבסיסו של מנגנון זה עומד רציונל של ביקורת שיפוטית על אופן ניהול הבוררות, ביקורת אשר הינה חיונית דווקא על מנת לחזק מוסד זה [ראו והשוו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה 46 לחוות דעתי (4.3.2010); אוטולנגי, כרך ב, עמ' 960]. סבורני כי קיומו של מנגנון ביקורת זה, מטה אף הוא את הכף כנגד ההכרה בסמכותו של בורר ליתן פסיקתא מבהירה או מתקנת. 16. ודוק, מהו המקרה שבו יבקש אחד מהצדדים לסכסוך לפנות לבורר על מנת שייתן פסיקתא מבהירה או מתקנת? מחד, ייתכן ומדובר במקרה בו סבור צד זה כי פסק הבוררות לוקה בפגם טכני שיש לתקנו. כאמור לעיל, במקרה כזה יוכל הבורר לתקן את הפסק עצמו – מבלי צורך ליתן פסיקתא – כהוראת סעיף 22 לחוק הבוררות. מאידך, ייתכן ומדובר במצב בו סבור צד זה כי קיים חוסר מהותי בפסקו של הבורר. במילים אחרות, הוא סבור כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו – כלשונו של סעיף 24(5) לחוק הבוררות. עינינו הרואות כי בדיוק עבור מצבים כאלו, קבע חוק הבוררות מנגנון ייחודי למילוי חוסר זה שבפסק הבוררות, באמצעות פניה לבית המשפט ולא באמצעות פניה לבורר. כאמור, הסעדים העומדים לרשותו של בית המשפט במקרה כזה הינם רחבים, וכוללים את האפשרות לבצע את ההבהרה או התיקון בעצמו או לחילופין להשיב את ההליך לבורר. הנה כי כן, אף אם אין בהכרה בסמכותו של בורר ליתן פסיקתא מבהירה או מתקנת כדי להוות סתירה ישירה למנגנון הקבוע בסעיף 24 לחוק הבוררות, אזי דומני כי אין בהכרה בסמכות זו צורך של ממש. 17. מהטעמים הללו כולם, שוכנעתי כי נכון יהיה להכיר בסמכותו של בורר ליתן פסיקתא משקפת בלבד. טרם נעילה, ועל מנת להשלים את התמונה, ראוי להעיר מספר הערות פרוצדורליות בכל הקשור למתן פסיקתא משקפת בהליך בוררות. 18. עניינה של ההערה הראשונה במועד שעד אליו יש לאפשר למי מן הצדדים להגיש לבורר בקשה למתן פסיקתא. לדידי, נכון יהיה להתיר הגשת בקשה שכזו לבורר, רק כל עוד לא הוגשה לבית המשפט בקשה לאישור או ביטול פסק הבוררות. מרגע שהוגשה בקשה שכזו, אזי בית המשפט הוא שדן בטענות הצדדים ביחס להליך הבוררות. על כן, אין לקבל מצב בו במקביל להליך המתנהל בבית המשפט יפנה מי מן הצדדים לבורר. זאת ועוד, ייתכנו מקרים בהם יבקשו הצדדים להשיג על הפסיקתא שניתנה. המקרה דנן – בו טענו המשיבים לפני בית המשפט המחוזי כי הפסיקתא איננה משקפת כיאות את פסק הבוררות – מהווה דוגמא לכך. על מנת לייעל את הדיון, ראוי כי בית המשפט ידון בהשגות באשר לפסיקתא בעודו דן בטענות באשר לפסק הבוררות שביחס אליו ניתנה הפסיקתא. על כן, אין לקבל מצב בו הבורר נותן פסיקתא לאחר שבית המשפט כבר החל לדון בפסק הבוררות ולעיתים אף אישר אותו. למותר לציין כי עומדת לבית המשפט האפשרות ליתן פסיקתא, כחלק מהסעדים שנקבעו בסעיפים 23 ו-24 לחוק הבוררות. 19. ההערה השנייה עוסקת בהשפעת מתן פסיקתא על המועדים העומדים לרשות אחד מן הצדדים להשיג על הליך הבוררות. כשם שבהליך האזרחי הרגיל אין בעצם נתינתה של פסיקתא משקפת כדי להשפיע על המועד שבו ניתן להשיג על ההחלטה השיפוטית המקורית, כך גם בהליך הבוררות. בפרט, אין בנתינתה של פסיקתא משקפת על ידי בורר כדי להשפיע על המועדים שנקבעו בסעיף 27 לחוק הבוררות ובתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968 – בכל הקשור למועדים שנקבעו להגשת בקשה לביטול פסק בוררות. 20. עניינה של ההערה השלישית באופן ההשגה על פסיקתא שנתן הבורר. נוכח היותה של פסיקתא משקפת טפלה לפסק דינו של הבורר, לא ניתן יהיה להגיש לבית המשפט בקשה – לפי סעיף 23 לחוק הבוררות – לאישור הפסיקתא בלבד. לעומת זאת, סבורני כי נכון יהיה לאפשר הגשת בקשה לביטול הפסיקתא בלבד, במקרה בו סבור אחד מן הצדדים כי הבורר חרג מסמכותו ליתן פסיקתא משקפת. במקרה כזה, עומדת לצדדים האפשרות – אך לא החובה – לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול הפסיקתא בלבד – בהתאם לעילה הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות – מבלי לעתור אף לביטולו של פסק הבוררות. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי, כזכור, פסיקתא מבהירה או מתקנת עשויה ליצור מצב דברים חדש ולעיתים אף לשנות את ההכרעה שניתנה בפסק הבוררות, כך שדרך תקיפתה נגזרת מדרך תקיפתו של הפסק המקורי. זאת ועוד, פסיקתא מבהירה או מתקנת מהווה, הלכה למעשה, מעין "פסק ביניים" – שניתן כאמור שלא בסמכות – ועל כן נהיר כי דרך תקיפתה הינה באמצעות סעיף 24 לחוק הבוררות [ראו והשוו: אוטולנגי, כרך ב, עמ' 768-767]. מן הכלל אל הפרט 21. במקרה דנן, אין כל ספק כי הפסיקתא שנתן הבורר איננה מהווה פסיקתא משקפת. הגם שהבורר ציין בהחלטתו מיום 14.6.2016 כי הפסיקתא "משקפת את הוראות פסק הדין", נהיר כי הפסיקתא איננה משקפת את התוצאה האופרטיבית של פסק הבוררות ללא כל שינוי, שהרי נקבע בה שילוב של שני החיובים – מה שלא הופיע כלל בפסק. על כן, בצדק החליט בית המשפט המחוזי שלא לאשר פסיקתא זו. בשולי הדברים יוער, כי בנסיבות העניין אף לא מצאתי פגם בכך שבית המשפט לא ניהל דיון עם הצדדים והבורר ביחס לנוסח הפסיקתא. סוף דבר 22. לוּ תישמע דעתי, נקבל את בקשת רשות הערעור ונדחה אותה לגופה, תוך שנקבע כי לא נתונה לבורר סמכות למתן פסיקתא מבהירה או מתקנת אלא אך למתן פסיקתא משקפת. אי לכך, בצדק החליט בית המשפט המחוזי שלא לאשר את הפסיקתא במקרה דנן. נוכח השאלות העקרוניות שהעלתה הבקשה, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏כ' בחשון התשע"ז (‏21.11.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16059620_W02.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il