שאכר סאמי מוחסן נ. שר הבינוי והשיכון

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5961/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: שאכר סאמי מוחסן נ ג ד המשיבים: 1. שר הבינוי והשיכון 2. מנהל המרכז למיפוי ישראל עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותר: עו"ד סיף ותד בשם המשיבים: עו"ד יעל מורג יקו-אל פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה שלפנינו, בבקשת העותר, שאכר סאמי מוחסן, להורות על ביטול החלטת המשיב 2, מנהל המרכז למיפוי ישראל (להלן: המנהל), להשעות את רישיון המדידה של שאכר לתקופה בת 9 חודשים, בהתאם לסמכותו שלפי סעיף 4(1) לפקודת המדידות, 1929 (להלן: הפקודה). רקע ותמצית העובדות מקצוע המדידה מוסדר בדין. העוסקים בו, כך על-פי סעיף 3(1) לפקודה, מחויבים ברישיון מתאים. עבודתו של מודד נעלמת לעיתים מן העין, נעשית מאחורי הקלעים, אך אין ערוך לחשיבותה לענף הבניה והתשתיות. על כתפיו של המודד מוטלת אחריות רבה, בין משום שתוצריו משמשים כמסד עובדתי שעליו נסמכים גופי התכנון, בין משום שתוצרי המדידה משמשים לרישום מקרקעין; רישום זכויות קניין; מיפוי שטחים ועוד. המרכז למיפוי ישראל (להלן: מפ"י), הוא יחידת סמך עצמאית במשרד הבינוי והשיכון, המשמש כרגולטור המפקח על מקצוע המדידה. בין היתר, אמון מפ"י על אכיפת הפקודה, תקנות המדידות (מדידות ומיפוי), תשע"ו-2016, והנחיות המנהל. פעולות האכיפה של מפ"י כוללות הן פעולות אכיפה יזומות, הן אכיפה המבוססת על תלונות פרטניות המוגשות למפ"י, כפי שאירע במקרה דנן. שאכר הוא מודד מוסמך החל משנת 1989. ביום 10.7.2020 ביצע שאכר עבודת סימון ומדידה בחלקה מסוימת, במסגרת פרויקט בניה בשדרות. לימים התברר, כי נפלה טעות במדידה ובסימון שנעשו על-ידי שאכר, וכתוצאה מכך הוגשה למפ"י תלונה נגדו. על-פי הנטען בתלונה, סימן שאכר אחת מנקודת הגבול של החלקה בסטייה ניכרת מגבולות השטח של הפרויקט. הסטייה גרמה נזק למתלונן, הוא נדרש להרוס ולבנות מחדש אחד מן הקירות שהוקמו, כך שהקיר ימוקם בתחום הגבול הנכון של החלקה. משנתקבלה התלונה החליט מפ"י לערוך בירור בנושא, ובמסגרתו התבקשה תגובתו של שאכר. ביני לביני, בוצעו על-ידי מפ"י מספר בדיקות של מצב הדברים בשטח, ואלה העלו כי אכן נפלה טעות בעבודות המדידה והסימון שנעשו על-ידי שאכר. לאחר שהתקבלו מספר הבהרות נוספות מצִדו של שאכר, ומשנמצא כי יש ממש בתלונה, הוחלט לערוך לו שימוע לפני המנהל וגורמים נוספים במפ"י, במסגרת הליך משמעתי שנפתח בעניינו. הליך השימוע נערך בשתי ישיבות נפרדות, שהתקיימו בימים 9.2.2021 ו-5.5.2021 (הישיבה השנייה התקיימה, לבקשתו של שאכר, לצורך השלמת טיעוניו). שאכר הגיע לישיבות האמורות כשהוא מיוצג על-ידי עו"ד; טענותיו המשפטיות והעובדתיות – נשמעו כולן; גרסתו נשמעה במלואה, ניתנה לו הזדמנות להשיב לתלונה, להגיש חומרים רלבנטיים, ולהתייחס לממצאים המקצועיים שהתגלו בבדיקות של מפ"י. לאחר שהושלם הליך הבירור, החליט המנהל, ביום 30.5.2021, כי רישיונו של שאכר יושעה לתקופה של 9 חודשים, החל מפרסום דבר ההשעיה ברשומות. בהחלטתו, התייחס המנהל בהרחבה לטענותיו המקצועיות, העובדתיות והמשפטיות של שאכר, ודחה אותן. כך, באשר לטענת שאכר, כי לא יכל לסמן במדויק את נקודת הגבול, שבה התגלתה הסטייה, מאחר שזו היתה ממוקמת בשטח השכן, שם היה קיר וממוקם מחסן שלא איפשרו גישה לשטח זה. נקבע, כי הטענה אינה מתקבלת על הדעת ממספר טעמים: "הראשון שבהם הוא שלאחר בדיקת העובדות התברר שנקודת הגבול אותה טוען המודד שלא יכל לסמן איננה נמצאת בשטח השכן או על המחסן כפי שנטען על ידי המודד. הנקודה נמצאת בצידו החיצוני של קיר במגרש שכן ואין שום קושי או סיבה ממשית שלא לסמן את הנקודה במקומה הנכון. הטעם השני הוא שגם במקרה התאורטי שבו נקודת גבול נמצאת בשטח של שכן או על גג של מבנה יש למודד את כל הסמכות להיכנס לשטח ולבצע את המדידה על פי פקודת המדידות". אשר להסברו של שאכר, כי הנקודה האמורה סומנה באופן מקורב על מנת להקל על סימון עתידי שלה, נקבע כי "גם הסבר זה איננו מתקבל לחלוטין על פי התצלומים שהועברו על-ידינו ולאחר הודאתו של המודד שזהו אכן הסימון שלו ניתן לראות [ב]בירור שלא מדובר בסימון בערך של נקודה כפי שטען המודד אלא בסימון ממש שמטרתו הצגת כיוון מיקום נקודת הגבול. [...] הטיעון של הקלת המלאכה בהמשך איננו מתקבל ואין לו שום הגיון בעבודת המודד או באחריות שעליו להפגין כלפי כל מי שמסתמך על עבודתו". ביחס לטענתו של שאכר, כי הודיע למתלונן במפורש על כך שהסימון אינו נכון, נקבע בהחלטה, כי "אינני יכול לקבוע דבר מהסיבות שלא התקבלו ראיות התומכות בטענה זו וגם בטענה של המתלונן שהדברים לא נאמרו". בנוסף לכך, נדחתה טענתו של שאכר שבעקבות בעיית קליטה במכשיר הGPS-, לא עלה בידו לסמן את הנקודה – "טענה זו רק מוסיפה לרשלנות שהמודד הציג בעבודתו בסימון הנקודה שכן ברשות המודד כבעל רישיון מדידה, השכלה, ניסיון, ידע וכלים חליפיים בכדי להתוות נקודה ואי החזקה או אי שימוש בהם מהווה כשלעצמה התרשלות בתפקידו". טענות נוספות של שאכר, נדונו ונדחו אף הן על-ידי המנהל, ואחר כל זאת נקבע בהחלטה, כי "במקרה שלפנינו נעשתה עבירה תוך רשלנות או לפחות עצימת עיניים מפני אפשרות של פעולה רשלנית על ידיו, של המודד כאמור בסעיף 4 מפקודת המדידות, עבירה הגוררות עמ[ה] הפסקת רישיון [...] לאור חומרת המקרה, אי הסכמתו של המודד לקחת שום אחריות אפילו חלקית על מעשיו ועל הנזק שנגרם למתלונן ולבעלי המקרקעין קביעתי היא שאין מנוס משלילת רישיונו של המודד לתקופה של 9 חודשים וזאת לאחר שהתחשבתי במצבו הבריאותי ועברו הנקי כפי שהוצג בפני בעל פה ובכתב". החלטה זו נשלחה לשאכר ביום 2.6.2021, ובהמשך, ביום 13.6.2021, פורסמה ברשומות. בחלוף כ-3 חודשים ממועד מתן ההחלטה, ביום 1.9.2021, הגיש שאכר את העתירה דנן, ועמה גם בקשה למתן צו ביניים, שלפיו יעוכב ביצוע ההחלטה. ביום 1.9.2021 הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשה למתן צו ביניים, וזו הוגשה ביום 7.10.2021. בתגובה לבקשה למתן צו ביניים, ביקשו המשיבים, כי בית המשפט יראה אותה אף כתגובה מקדמית לעתירה. טענות העותר בפיו של שאכר מספר טענות הנוגעות לשימוע שנערך לו, ולהחלטה שהתקבלה בעניינו. לטענתו, העתירה מעוררת שאלה עקרונית, בנוגע לסדר הדין הראוי על-פי סעיף 4(1) לפקודה, ובפרט ביחס לפירושם הנכון של ההוראות בפקודה, הקובעות כי מודד שהוגשה נגדו תלונה, יכול "ללמד זכות, על עצמו". כמו כן נטען, כי העתירה מעלה שאלה עקרונית בנוגע לפירוש המונח "דין וחשבון", שעל יסודו נדרש המנהל לקבל את החלטתו בעקבות תלונה שהוגשה נגד מודד. לטענת שאכר, שלילת רישיונו של מודד אינה יכולה להעשות 'במשיכת קולמוס', מבלי לנהל פרוטוקול, ומבלי שניתנה לו אפשרות לחקור את המתלונן בחקירה נגדית. עוד מוסיף שאכר, כי הליך השימוע הוא 'מעין שיפוטי', משכך היה על מפ"י לקיימו כפי שמתנהל כל הליך משפטי, ובפרט הליך פלילי. בנוסף, טוען שאכר, כי ההחלטה לקיים ביקור במקום בו בוצעה העבודה מבלי להזמינו, פגעה בזכויותיו. עוד טוען שאכר, כי הליך השימוע התנהל באופן פגום, מאחר שלא נערכה בו הפרדה בין שלב הדיון באשמה לשלב הטיעונים לעונש. עמדת המשיבים המשיבים טוענים מנגד, כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות. לשיטתם, לא קמה עילה להתערבות בהחלטת המנהל לשלול את רישיונו של שאכר לתקופה קצובה בת 9 חודשים. לדברי המשיבים, במהלך השימוע התברר, כי גרסתו של שאכר אינה יכולה לעמוד, בפרט לאחר שעומתה עם הממצאים העובדתיים מן השטח. לשיטתם, מעשיו של שאכר עולים כדי חריגה חמורה ובוטה מאמות-המידה המקצועיות בהן נדרש מודד לעמוד, על מנת להבטיח את האינטרס הציבורי בשמירה על קניינם של מזמיני העבודות, וכן את האינטרסים של צדדים שלישיים. כמו כן, הודגש, כי ההחלטה בעניינו של שאכר התקבלה לאחר בחינה מעמיקה, ולאחר שניתנה לשאכר הזדמנות מלאה לשטוח את טענותיו ולהשיב לתלונה. עוד הודגש בהקשר זה, כי התלונה שהוגשה נגד שאכר נבחנה מספר פעמים, בטרם זומן לשימוע, הן באמצעות צוות של מפ"י, שביקר בשטח ובחן אם יש ממש בתלונה, הן על-ידי פניה יזומה לשאכר לצורך שמיעת עמדתו ביחס לפרטי התלונה. יתרה מזאת, המשיבים הבהירו, כי לאחר שנטען על-ידי שאכר, שלא ניתן היה לסמן את הנקודה בשטח, מחמת קשיים פיזיים והעדר נגישות לנקודה, הוחלט במפ"י לשלוח צוות מדידה נוסף, פעם שנייה, על מנת שישוב ויבחן את נכונות טענתו של שאכר נגד התלונה. עוד נטען על-ידי המשיבים, כי הענישה שהושתה על שאכר עולה בקנה אחד עם המדיניות הנוהגת במפ"י לגבי עבירות כגון דא. בהתייחס לטענותיו של שאכר כלפי אופן ניהול הליך השימוע, טענו המשיבים, כי יש ממש בטענותיו בקשר לאי-המצאת הפרוטוקולים של דיוני השימוע. המשיבים מבהירים בהקשר זה, כי אמנם נערכו פרוטוקולים לשתי הישיבות האמורות, אך אלה לא נשלחו לשאכר, כפי הנראה מחמת טעות משרדית. מכל מקום, ולמען הסדר הטוב, הפרוטוקולים צורפו עתה לתגובת המשיבים. כמו כן הובהר, כי ממילא נשלחו לשאכר הקלטות של השימועים, סמוך לאחר ישיבות השימוע, ויש בכך כדי לרפא, ולו באופן חלקי, את הפגם שבאי-שליחת הפרוטוקולים. אשר לטענתו של שאכר בנוגע לאי-הזמנת המתלונן לחקירה נגדית, מבהירים המשיבים, כי אין זה נהוג להזמין עדים לחקירה נגדית בהליך שימוע שמנוהל על-ידי מפ"י בגין תלונה נגד מודד. לדבריהם, מדובר בהליך משמעתי-מקצועי, המתבצע רק לאחר שמתקיים הליך ארוך ומקיף של בחינת הממצאים העובדתיים. עוד צוין בהקשר זה, כי די היה בבדיקות שנערכו על-ידי מפ"י, הראיות שהתקבלו מטעם שאכר, ותשובותיו – הן אלו שבכתב, הן אלו שבעל-פה – כדי להוביל למסקנה ששאכר אכן התרשל בעניין דנן. משכך, נטען, כי הזמנת המתלונן לחקירה נגדית, כלל לא היתה נדרשת. המשיבים הוסיפו וביקשו לדחות את טענותיו של שאכר על כך שהליך השימוע הוא הליך 'מעין שיפוטי', על כך שלא ניתנה לשאכר הזדמנות ממשית "ללמד, זכות על עצמו", ועל כך שהוא הורשע 'במשיכת קולמוס'. לטענתם, טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם לשון הפקודה, וכי די בכך שהתקיים בעניינו של שאכר בירור מעמיק ויסודי. עוד הובהר, כי ישנן החלטות מנהליות רבות שעוסקות ברישוי, המתקבלות על בסיס של ראיות מנהליות, תוך מתן זכות שימוע לנילון, מבלי להעניק לו זכות לחקירה נגדית של המתלונן. זאת ועוד, המשיבים ציינו כי על-פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט אינו נוטה להתערב בענישה שהוטלה מכוח דין משמעתי, אלא במקרים חריגים בלבד. בתוך כך הבהירו המשיבים, כי העונש שהושת על שאכר, הוא עונש מידתי, ההחלטה לגביו התקבלה לאחר בחינת כלל השיקולים הרלבנטיים, ולאחר שניתנה לשאכר זכות טיעון מקיפה ומלאה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים באתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו. נקודת המוצא לדיון בביקורת שיפוטית על רשויות מינהליות המפעילות סמכויות אכיפה היא, כי לגורמי האכיפה מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להפעלת סמכויות אלה. על כן, בית המשפט לא יתערב בנקל בהחלטה מינהלית של גורמי אכיפה, אלא במקרים חריגים בלבד. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר עסקינן בגוף רגולטורי המקבל החלטה מקצועית, ובייחוד כאשר מדובר בהליך אכיפה הכולל שימוע מקצועי, סדור ומובנה, כפי שאירע במקרה דנן (בג"ץ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (26.11.2012); ע"פ 2161/90 גבאי נ' מדינת ישראל, מועצת רואי חשבון, פ"ד מה(3) 777, 777 (1991)). העתירה של שאכר מופנית, כאמור, בעיקרו של דבר, כלפי אופן הפעלת סמכות המנהל להפסיק את רישיון המדידה שלו לתקופה של 9 חודשים. הסמכות להפסיק רישיון של מודד באופן זמני או קבוע, מעוגנת בסעיף 4 לפקודה, שכותרתו "הפסקת רשיון זמנית או ביטולו", בזו הלשון: "4. (1) כל מודד בעל רשיון אשר מתוך כוונה או מתוך רשלנות, חוסר זהירות או מתוך בערות העולה בזדון עורך מדידה שאינה נכונה, או מוסר תרשים או דיאגרמה בלתי נכונים של איזו קרקע, או תרשים שאינו מתאים לתקנות שהתקינו עפ"י פקודה זו, או העורך דין-וחשבון או תזכיר בלתי נכונים על איזו מדידה, או שאינו ממלא אחר התקנות שהותקנו עפ"י פקודה זו, או שנתחייב בדין על איזו עבירה שיש בה משום שחיתות מוסרית, יהא צפוי, על יסוד הדין-וחשבון של המנהל או על יסוד תלונתו של כל אדם מקופח, לביטול רשיונו כמודד עפ"י צו מאת שר העבודה או להפסקת הרשיון לזמן שייקבע על ידו. בתנאי שלא יינתן שום צו ביטול או הפסקה זמנית אלא אם כן ניתנה לו למודד שהוגשה עליו תלונה אפשרות ללמד זכות על עצמו. (2) מודד שרשיונו בוטל או הופסק זמנית חייב להחזיר מיד את רשיונו למנהל, ועליו להחזיר כל שכר שקיבל מאיזה אדם בעד מדידה או תרשים או דיאגרמה ממין זה, לכשיצטווה בכך מטעם שר העבודה". הסמכות לפי סעיף 4 לפקודה הואצלה למנהל הכללי של מפ"י מאת המשיב 1, שר הבינוי והשיכון, עד יום 30.11.2024, במסגרת החלטת השר מיום 18.11.2020 (ראו: אצילת סמכויות, י"פ התשפ"א 9328, עמ' 2556). אשר להליך השימוע ואופן קבלת ההחלטה במוסדות המוסמכים של מפ"י – אין בידי לקבל את טענותיו של שאכר. ההחלטה שהתקבלה לגביו, היא החלטה מפורטת, מבוססת ומנומקת, ההחלטה ניתנה לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים, ולאחר שימוע, שבו מוצתה זכות הטיעון של שאכר במלוא היקפה. לאחר שהתקבלה התלונה, בוצע על-ידי מפ"י בירור מעמיק של נסיבות האירוע, במהלכו הודיעו לשאכר על אודות התלונה ואיפשרו לו למסור את תגובתו. בד בבד, צוות מקצועי של מפ"י נשלח לשטח, פעם ופעמיים, כדי לבצע את המדידות הרלבנטיות ולבדוק את מהימנות התלונה אל מול תגובתו של שאכר. בנוסף לכל אלה, זומן שאכר לשתי ישיבות שימוע שבהן היה מלווה בעו"ד, כאשר במהלך השימוע ניתנה לבא-כוחו ולו הזדמנות לטעון את מלוא טענותיהם ולהגיב לתלונה ולטענות שהופנו כלפיו; אם בכך לא די, גם לאחר ישיבות השימוע ניתנה לשאכר אפשרות להגיש ראיות וחומר נוסף כדי לתמוך בהם את גרסתו. משאלו הם פני הדברים, ברי כי אין ממש בטענות שלפיהן הליך השימוע לא נוהל כדבעי. אין בידי לקבל את הטענה, כי הליך השימוע הוא הליך 'מעין שיפוטי', שבגדרו היה על מפ"י לאפשר לשאכר לחקור את המתלונן בחקירה נגדית. רבות נכתב על ההבחנה בין גוף שיפוטי או 'מעין-שיפוטי' לגוף מינהלי 'רגיל'. שאלה זו העסיקה את בית משפט זה עוד מימים ימימה (ראו, למשל, בג"ץ 3/58 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493 (1958)). בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 607-605 (2005)‏‏, נקבע: "דומה כי השאלה מה טיבו של גוף הפועל על-פי חוק – האם שיפוטי, מעין-שיפוטי או מינהלי טהור – שאלה שבדרגה היא, והיא תלויה בתכליתו של החוק, בהגדרת תפקידיו וסמכויותיו של הגוף הנדון ובמכלול נסיבות העניין". בית משפט זה עמד לא אחת על החשיבות שבהבחנה האמורה: "מקום שהגורם המינהלי מפעיל הסמכות הינו בעל אופי מעין-שיפוטי יש להקפיד בקיום דווקני של זכות הטיעון, מאחר שחומרת הפגיעה האפשרית באזרח משפיעה על היקף זכותו להציג את עמדתו. ככל שהפגיעה הצפויה בו חמורה יותר, כן רחבה זכותו לטעון, ולהפך" (בג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4) 577, 599 (2003)). משמצאתי כי בנסיבות העניין הליך השימוע שננקט נגד שאכר, נעשה תוך שניתנה לו הזכות להתגונן, במלואה, ולהשמיע את טענותיו, אין עוד צורך בהכרעה באם מפ"י הוא בבחינת גוף 'מעין שיפוטי', אם לאו. באשר לטענת שאכר, כי היה על המשיבים לאפשר לו לחקור את המתלונן בחקירה נגדית, סבורני, כי גם בעניין זה הדין עם המשיבים. אין זכות קנויה לנילון לקיום עימות או חקירה נגדית של המתלונן; זהו עניין המסור לשיקול דעתו של הגורם המנהלי המוסמך. המנהל שקל את בקשתו של שאכר בעניין זה ודחה אותה מנימוקים הגיוניים והולמים. המנהל אף הבהיר, כי ממילא העימות עם המתלונן איננו נדרש, כלל ועיקר, משהוכח כי שאכר התרשל במילוי תפקידו. על רקע האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו זו של המנהל. יפים ונכונים לענייננו הדברים שנקבעו בבג"ץ 646/93 ברכה נ' שר התקשורת, פ"ד מח(3) 661, 665 (1994), שם טען העותר, בדומה למקרה דנן, כי היה על עורך השימוע לאפשר לו לחקור בחקירה נגדית עדים מסוימים: "שר התחבורה אינו בית-משפט. הוא נתבקש לקיים הליך של שימוע. אין מנהלים לפניו חקירות ודרישות. מוגש לו חומר (בעל-פה או בכתב). מושמעות לפניו טענות. ניתנת הזדמנות להגיב על טענות הנגד. אין מנהלים חקירות וחקירות שכנגד". מתאימים לענייננו גם הדברים שנכתבו על-ידי פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב - ההליך המינהלי 1172-1171 (2011): "השימוע בפני רשות מינהלית מעולם לא היה פורמלי ומורכב כמו השימוע בפני בית המשפט. הוא נעשה פחות תובעני ויותר גמיש ככל שהתרחבה חובת השימוע, וחל על יותר ויותר סוגים של עניינים מינהליים, בייחוד לאחר שהחובה הורחבה גם להליכים מינהליים שאין להם אופי שיפוטי כלל ועיקר. למשל בית המשפט מאפשר בדרך כלל חקירה של עדים: חקירה ראשית, חקירה נגדית וחקירה חוזרת. יש מקום לנהוג כך, או בדומה לכך, גם בהליכים מינהליים מסוימים שיש להם אופי שיפוטי, כגון בהליכים בפני בית דין מינהלי. אך ברור כי אין זה הגיוני או מעשי לדרוש זאת מכל רשות מינהלית, כאשר היא שוקלת למשל אם לבטל רישיון, להפחית קצבה או לשנות שומת מס". וכן בעמ' 1185 לספרו: "אפשר לומר, על דרך ההכללה, כי הכלל הרחב הוא שהזכות לשימוע אינה כוללת את הזכות להביא עדים או לחקור עדים, אך זכות זאת יכולה לקום במקרים חריגים, כאשר ההגינות דורשת חקירה, וכרגיל מי שטוען לחריג עליו הראיה" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס'). לא אוכל לקבל גם את טענותיו של שאכר, כי השימוע נעשה בניגוד לדין, לנוכח אי-מסירת הפרוטוקולים לעיונו, ומשום שבמהלך השימוע לא נערכה הפרדה, כמקובל בפלילים, בין שלב ההרשעה לשלב העונש. אמת נכון הדבר, טוב היה אילו נשלחו הפרוטוקולים לשאכר סמוך לאחר ישיבות השימוע. לדברי המשיבים פרוטוקולים אלו נערכו, אך לא נשלחו, כפי הנראה, מחמת טעות משרדית. מכל מקום, הקלטות השימועים אכן נשלחו לשאכר סמוך לאחר ישיבות השימוע, והפרוטוקולים האמורים צורפו לתגובת המשיבים; די בכך כדי לרפא את הפגם שלכאורה נפל בפועלם של המשיבים. אשר לטענה בדבר ההפרדה בין שלב ההרשעה לשלב העונש – לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות המשיבים גם בהקשר זה. ההליך שלפנינו איננו הליך פלילי, שבו נדרשת על-פי הדין הפרדה בין שלב ההרשעה לגזר הדין. למעלה מכך, עיון בחומרים שצורפו לעתירה מעלה, כי לשאכר אכן ניתנה הזדמנות לטעון טיעונים לעונש, לאחר שהובהר לו כי התרשל בתפקידו ולכן הוא צפוי לענישה. אשר לטענות שאכר, שלפיהן המנהל פגע בזכויותיו הדיוניות, בשעה שפנה למתלונן מבלי להודיע לו על כך, וכי היה על מפ"י לזמן את שאכר לביקור שנערך במקום ביצוע העבודה – לדידי, גם בטענות אלה, אין ממש. המשיבים רשאים היו לפנות למתלונן לצורך קבלת פרטים נוספים על אודות התלונה, וזאת מבלי למסור דין וחשבון על כך לשאכר. כך גם באשר לטענה לגבי הביקור במקום ביצוע העבודה. מפ"י לא היה מחויב לזמן את שאכר לביקור, והלה לא הבהיר על מה מבוססת הטענה המחייבת את מפ"י לעשות כן. עיון בתמלילי השימוע מעלה, כי מלוא המידע הוצג לפני שאכר במהלך השימוע, בכלל זאת תצלומים, שרטוטים ותוכניות של השטח שבו בוצעה העבודה. די היה בכך כדי לאפשר לשאכר להתייחס למכלול הטענות, לרבות למצב הדברים בשטח, כפי שאכן עשה באופן מפורט בשימוע. משאלו הם פני הדברים, ביקור משותף באתר, לא היה נדרש בנסיבות העניין. סיכומם של דברים. בנדון דידן התנהל הליך שימוע תקין, במהלכו נשמרה זכותו של שאכר להליך הוגן ומוצתה זכות הטיעון שלו באופן מלא. ההחלטה שהתקבלה בעניינו, היא החלטה מפורטת ומנומקת, שהתקבלה לאחר בחינה מעמיקה של הדברים ולאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים. לבטח אין מדובר בהחלטה שהתקבלה כלאחר יד או ב'משיכת קולמוס', כנטען על-ידי שאכר. בשים לב לאמור, ובהתחשב עם מתחם שיקול הדעת הרחב של הרשות המינהלית בהחלטות מקצועיות והליכי שימוע כגון דא – לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיבים. בטרם סיום, הערה: ער אני לפגיעה במשלח ידו של שאכר. מדובר בפגיעה לא קלה בהתחשב בכך ששאכר נדרש להשעות את עיסוקו לתקופה שאינה מבוטלת. הפגיעה הנובעת מן ההשעיה אינה מתמצה בפגיעה כלכלית גרידא, שכן בצד ההשעיה מתווספת גם פגיעה ברוחו של שאכר, כאדם וכאיש מקצוע בעל ניסיון. יש לקוות, כי שאכר יאזור כוח, ובתום ההשעיה ישוב לאיתנו כשהוא נכון להמשך עיסוקו בתחום. בשולי הדברים, הערה נוספת: מוטב להעביר את סמכות השיפוט בסוגיה הנדונה – החלטות בדבר השעיה או ביטול רישיון מדידה לפי סעיף 4(1) לפקודה, לבית המשפט לעניינים מינהליים. עיון בפרט 21 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 מעלה, כי המחוקק מצא לנכון להעביר את הבירור המשפטי בדבר "הסדרת עיסוק", באינספור ענפים, לבית המשפט לעניינים מינהליים. מקצוע המדידה נפקד מאותה רשימה. על פני הדברים אין סיבה טובה לכך. אציע אפוא לחברַי לדחות את העתירה על הסף; ממילא מתייתר הצורך בדיון בבקשה לצו ביניים, והיא נמחקת בזאת. עוד אציע, בנסיבות, לחייב את העותר בתשלום הוצאות המשיבים, בסך של 8,000 ₪. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ו בחשון התשפ"ב (‏1.11.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21059610_O02.docx ד ס מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1