פלוני נ. פרקליט המדינה , מר ערן שנדר

פסק-דין בתיק בג"ץ 5961/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5961/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פרקליט המדינה, מר ערן שנדר 2. בית המשפט השלום בתל אביב-יפו 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה בתמוז התשס"ז (11.7.07) בשם העותרת: עו"ד אליעד שרגא ועו"ד הילה ויצמן בשם המשיב 1: עו"ד חני אופק בשם המשיב 3: עו"ד טליה גריידיש פסק-דין השופט י' אלון: העתירה 1. ביום 31.5.06 הוגש בבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום נגד המשיב 3 (להלן: המשיב), ובו ארבעה אישומים. בשני האישומים הראשונים יוחסו לו עבירות של פגיעה בפרטיות במזיד לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 והאזנת סתר לפי סעיף 2(א) לחוק האזנות סתר, התשל"ט-1979. באישום הראשון נטען, כי לפחות במאה הזדמנויות עקב המשיב אחרי נשים בדרכן לבתיהן, התמקם על גגות, חלונות או מקומות אחרים וצילמן בסתר בתוך פרטיות בתיהן במצבים אינטימיים. באישום השני נטען, כי בלא פחות משלושים הזדמנויות צילם בסתר, באמצעות מצלמת וידאו שהחביא בתוך ארון בדירתו, נשים וקטינות שהגיעו לדירתו כשהן במצבים אינטימיים, וכן תוך שהן מקיימות עמו יחסי מין. הצילומים נעשו בסתר ומבלי שהנשים והקטינות ידעו על כך. באישום השלישי נטען נגדו, כי בעל את הקטינה א"א בהסכמתה, בטרם מלאו לה שש עשרה שנים, ובשל כך יוחסה לו עבירת בעילה אסורה בהסכמה, בניגוד לסעיף 346(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 עוד הואשם המשיב באישום זה, כי באחד המקרים בהם קיים יחסים עם הקטינה א"א צילם הדבר בסתר מבלי ידיעתה. בשל כך יוחסה לו עבירה נוספת לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות (כפי שנפרט להלן, א"א הנ"ל היא העותרת שבפנינו בעתירה זו). באישום הרביעי נטען כנגדו, כי בעל וביצע מעשי סדום, בהסכמה, עם קטינה נוספת (ב"ר) שלא מלאו לה שש עשרה שנים, וכי גם מעשים אלה צולמו על ידו ללא הסכמת הקטינה ותוך פגיעה בפרטיותה. בשל כך יוחסו לו באישום זה עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום אסור בהסכמה ופגיעה בפרטיות במזיד. 2. ביום 25.2.07, שבעה חודשים לאחר שהוגש כתב האישום, נחתם הסכם להסדר טיעון בין פרקליטות מחוז תל אביב לבין המשיב. על פי המוסכם בהסדר הנ"ל, יוגש לבית משפט השלום כתב אישום מתוקן, המשיב יודה בכל המיוחס לו ויורשע על פי הודאתו. אשר למידת העונש, נקבע בהסדר הטיעון כי המשיב יישלח לעריכת תסקיר שרות מבחן, ו"התביעה תטען כי העונש הראוי בתיק זה הינו שלושים חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה, וההגנה תהיה רשאית לטעון לעונש כרצונה". עוד צויין בהסכם, כי במסגרת הטיעונים לעונש תגיש המאשימה לבית המשפט את מכתבה של המתלוננת א"א (העותרת דנן). למחרת היום, 26.2.07, הוגש כתב האישום המתוקן על פי הסדר הטיעון לבית משפט השלום, ובו ביום הודה המשיב בכל המיוחס לו והורשע על פי הודאתו זו. בכתב האישום המתוקן, בו הודה והורשע המשיב, שלושה אישומים, וזאת לאחר שנמחק האישום השלישי מכתב האישום המקורי על מעשי העבירה שיוחסו בו למשיב כנגד המתלוננת א"א (העותרת). כמו כן, צומצמו היקף מעשי העבירה שיוחסו לו באישום הראשון, מ"לא פחות ממאה פעמים" ל"כ-50 פעמים", ובאישום השני מ"לא פחות מ-35 פעמים" ל"לא פחות מ-15 פעמים". ביום 20.6.07, במועד שהיה קבוע להשמעת הטיעונים לעונש, הוגש לבית המשפט מכתבה של המתלוננת א"א. הדיון להשלמת הטיעונים לעונש – לאחר קבלת תסקיר שרות המבחן – נדחה ליום 3.7.07, אותו היום הושלמו הטיעונים ומתן גזר הדין נקבע ליום 8.7.07. 3. ביום 6.7.07, יומיים לפני המועד הקבוע למתן גזר הדין, הוגשה עתירה זו שבפנינו על ידי המתלוננת א"א הנ"ל. בעתירתה עותרת היא, כי נוציא שורת צווים כנגד פרקליטות המדינה, ועיקרם ביטול הסדר הטיעון שנערך בין המאשימה למשיב. לטענתה, הסדר הטיעון נעשה תוך הפרת זכויותיה כ"נפגע עבירה" לפי חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. עוד נטען כי התביעה לא מילאה חובותיה על פי החוק כלפיה טרם הגיעה עם המשיב להסדר טיעון, וכי הסדר הטיעון לוקה באי סבירות קיצונית הן ביחס להיקף המעשים המצומצם שבכתב האישום המתוקן והן לעניין המוסכם ביחס למידת העונש. תגובת הפרקליטות 1. מתגובת המדינה לעתירה עולים הפרטים דלהלן: החקירה נגד המשיב החלה בעקבות מידע מודיעיני, לפיו הוא נוהג לצלם נשים במצבים אינטימיים, בין בדירתו במהלך קיום יחסי מין עימן, ובין בחוצות העיר תל אביב תוך שהוא מציץ לבתיהן. במהלך החקירה נתפסו ברשותו קלטות ועל פי פרטים שנמסרו על ידו לחוקריו פנו האחרונים לעותרת. בהודעתה בחקירה סיפרה כי המשיב קיים עימה יחסי מין בטרם מלאו לה 16 שנים, וכי ביצע בה גם מעשה אונס. חומרי החקירה, כולל הקלטת, הקימו ספק בלב החוקרים אם אכן קיים עימה המשיב יחסי מין שלא בהסכמתה. לאחר העברת התיק לפרקליטות ובטרם הוגש כתב אישום, הוזמנה העותרת לפגישה בפרקליטות. באותה פגישה שהתקיימה ב-25.5.06, נתבקשה העותרת לצפות בקלטת ולהתייחס לספקות שהתעוררו לעניין מעשה האינוס עליו התלוננה. העותרת סירבה לצפות בקלטת, או בחלקה, לבדה או בנוכחות אמה. בתום אותה פגישה נתבקשה העותרת לגשת למשטרה, במסגרת השלמת החקירה, לשם עריכת עימות עם המשיב. היא הגיעה לתחנת המשטרה למחרת היום, 26.5.06, ונערך עימות בינה לבין המשיב. משנתבקשה על ידי החוקרת לצפות עמה בקלטות, היא מסרה לה כי "אינה מוכנה לצפות בקלטות ומבקשת כי לא נראה לה אותן". החוקרת מוסיפה ומציינת במזכר מאותו היום, כי מאחר והעותרת "...הביעה התנגדות עזה לצפיה בקלטות, נעניתי לבקשתה והנ"ל לא צפתה בקלטות". 2. לאחר השלמת החקירה, החליטה הפרקליטות שלא להאשים את המשיב מלכתחילה (עוד בכתב האישום המקורי) במעשה האינוס לו טענה העותרת בהודעתה. זאת, לאור קשיי הוכחת מעשה האינוס הנטען והספקות שנתעוררו לעניין זה מחומר החקירה ומתוכן הקלטות. חוסר נכונותה של המתלוננת לצפות בקלטת האמורה ולהעיד לעניין זה בבית המשפט, הוסיף גם הוא להחלטה שלא להאשים המשיב לעניין מעשה האינוס הנטען. הפרקליטות הודיעה החלטתה זו לאמה של העותרת ביום 30.5.06. למחרת היום, 31.5.06, הוגש כתב האישום המקורי כנגד המשיב, ובו ארבעת האישומים כמפורט בפתח הדברים לעיל. נזכיר, כי האישום השלישי עניינו היה עבירת הבעילה האסורה בהסכמה שבעל המשיב את העותרת בטרם מלאו לה שש עשרה שנים. נתון זה, בדבר מועד ביצוע אותה עבירה נטענת, וכנגזרת מכך השאלה אם אותה שעה מלאו או טרם מלאו לה שש עשרה, גם הוא לא היה נקי מקשיים ראיתיים. זאת, נוכח חוסר בהירות ואי התאמה שהתגלו בין אמירה שמסרה העותרת לעניין זה בהודעתה מיום 23.5.06 לבין דברים שאמרה במהלך העימות עם המשיב ביום 26.5.06. 3. לאחר הגשת כתב האישום המקורי החל מתנהל משא ומתן בין המשיב וסנגוריו לבין הפרקליטות בניסיון להגיע לכלל הסדר טיעון. במהלך המשא ומתן ונוכח הקושי הראייתי האמור לעניין האישום השלישי שבכתב האישום, הוצע כי אישום זה בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה יימחק. עם זאת, יוותר האישום בעבירות של פגיעה בפרטיות במזיד. ברוח דברים זו סוכמו טיוטת כתב האישום המתוקן והסדר הטיעון. בטרם חתימת הסדר הטיעון פנתה הפרקליטות לעותרת ולמתלוננות הנוספות, על מנת לאפשר להן להביע עמדתן לעניין הסדר הטיעון האמור בטרם ייחתם, וזאת בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה. לשם כך, ביום 4.2.07 התקיימה שיחה בין נציגת הפרקליטות לבין העותרת, ובמהלכה הביעה העותרת כעסה על כך שלא הוגש מלכתחילה כתב אישום גם בעניין עבירת האינוס עליה התלוננה. לאחר שיחה זו התקיימו שיחות טלפוניות נוספות בין נציגת הפרקליטות לבין העותרת ואמה, ונקבעה ביניהן פגישה לעניין זה במשרדי הפרקליטות ליום 5.2.07. אותה פגישה ארכה כשעה וחצי. במהלכה הסבירו נציגי הפרקליטות לעותרת ולאמה את הקשיים הראיתיים לעניין הוכחת מעשה האינוס הנטען, וכן את הקשיים הראיתיים שנותרו לעניין האישום השלישי שבכתב האישום המקורי (בעילה אסורה בהסכמה). העותרת ואמה חזרו והבהירו את עמדתה שמסרה בהזדמנויות הקודמות, כי ברצונה להימנע ממתן עדות בבית המשפט. בתום אותה הפגישה סוכם, כי העותרת תחזור לביתה, תחשוב בדבר, תתייעץ עם מי שתמצא לנכון ותשקול את עמדתה לעניין הסדר הטיעון עם המשיב. לאחר אותה הפגישה פנתה נציגת הפרקליטות בכתב לסנגורו של המשיב, וכתבה לו את המכתב הבא: "1. בעקבות המגעים שערכנו לקראת הסכם הטיעון, הריני להודיעך כי כמתחייב על פי חוק נפגעי עבירה, עירבנו את המתלוננות בתיק במגעים (המתנהלים) להסדר. 2. אחת המתלוננות (הכוונה לעותרת – י"א) מביעה התנגדות נחרצת בכל הנוגע למחיקת האישום השלישי בתיק. מדובר במי שחשה שנעשה לה עוול בכל הנוגע לאי אישומו של מרשך בכל הנוגע למלוא תלונתה בעבירות המין, ומתקשה שבעתיים להשלים עם מחיקתה מכתב האישום בעבירות של "בעילה אסורה". 3. אשר על כן, בהתאם לחוק נפגעי עבירה, אנו משהים את מגעינו להסדר טיעון עד להודעה חדשה, על מנת לתת למתלוננת למצות ההליכים העומדים בפניה. 4. ...". בעקבות מכתב זה פנו הפרקליטות והמשיב לבית המשפט בבקשה מוסכמת לביטול מועד הדיון שהיה קבוע ל-8.2.07. כעבור יומיים, 7.2.07, התקשרה העותרת לפרקליטות, מסרה כי אין בכוונתה להעיד במשפט, הביעה הסכמתה לקבל עמדת הפרקליטות בעניין הסדר הטיעון – תוך ציון העובדה כי הדבר נעשה למורת רוחה וכי היא תסתפק בכך שתעביר עמדתה לבית המשפט בכתב. שבוע לאחר מכן, 14.2.07, העבירה העותרת לפרקליטות את המכתב שכתבה בכתב ידה, אותו ביקשה להעביר לבית המשפט הדן בעניינו של המשיב. עשרה ימים לאחר מכן, 25.2.07, חתמו הפרקליטות וסנגורי המשיב על הסדר הטיעון. בעקבות כך ביום 26.2.07 תוקן כתב האישום, המשיב הודה והורשע, ונציגת המדינה הודיעה לבית המשפט כי במסגרת הסדר הטיעון וכחלק מטיעוני המאשימה לעונש יוגש לבית המשפט מכתבה של העותרת. טענות העותרת 1. בכתב העתירה טוענת העותרת, כי "לא ניתן לה זמן מינימלי וסביר להציג את עמדתה להסדר הטיעון המתבקש, כל שכן לנסות ולהבין כלל את תוכן ההסדר". לטענתה, "רשויות התביעה בחרו למן היום הראשון לצאת במסע הפחדות כנגדה, שנועד לאפשר להם ככל הנראה כר נוח לתגובה להסדר מחייב עם הנאשם, ולחילופין להרשעה בסעיפי אישום "בטוחים", מה שיגדיל את מצבת "ההרשעות" על "הזיכויים" אולם ללא הלימה הראויה לסוג העבירה". בא כוח העותרת, עורך דין שרגא, מוסיף וטוען בשמה, כי נציגת הפרקליטות "...הטיחה בה ביטויים קשים שהנייר אינו יכול לסובלם, ביטויים אותם נאלצה לספוג לבדה נערה צעירה אל מול פרקליטה ותיקה, ומערכת "משומנת" היטב אשר אינה רואה את אותה נערה לנגד עיניה אלא מטרה אחרת, זרה ופסולה". 2. לאור טענותיה אלה, פנה בא כוח העותרת ב-2.7.07 במכתב לפרקליט המדינה, ובו דרש עריכת "בירור יסודי ומעמיק בנוגע לדרך התנהלותם של הגורמים השונים בפרקליטות, ובכלל זה לזמן את באי כוח העותרת לשיחה עם הפרקליטה הממונה לצורך בירור העובדות לאשורן". עוד דרש בא כוח העותרת במכתבו: "להימנע – על ידי הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך – להשלים בשלב זה את הטיעונים לעונש, עד למיצוי זכויותיה של העותרת על פי כל דין רלבנטי". כחלוף שלושה ימים הגישה העותרת עתירה זו שבפנינו, ובה עתרה לצווים המפורטים בפתח הדברים לעיל. בגדרה של העתירה ביקשה גם צו ביניים לדחיית המועד שהיה קבוע למתן גזר הדין בעניינו של המשיב (8.7.07), ובהחלטה מיום 6.7.07 (מפי השופט א' רובינשטיין) ניתן צו הביניים המבוקש. עמדת המשיב 3 המשיב 3 טוען, כי העתירה והסעדים הנעתרים בה מהווים פגיעה קשה ומהותית בזכויותיו כנאשם. העתירה הוגשה חמישה חודשים לאחר שנערך הסדר הטיעון ותוקן כתב האישום ולאחר שהודה בכתב האישום המתוקן והורשע על פי הודאתו בכל המיוחס לו. תסקיר מבחן הוגש בעניינו, הטיעונים לעונש נשלמו, וגזר הדין אמור היה להינתן יומיים לאחר מועד הגשת העתירה. קבלת העתירה וביטול הסדר הטיעון מציב אותו בפני מצב בלתי אפשרי. אם יחזור בו מהודאתו בכתב האישום המתוקן – מה משמעות תהיה לכפירתו בכתב האישום המחודש שיוגש. אם לא יחזור בו מהודאתו – ימצא עצמו בפני כתב אישום מחודש לאחר ש"התפרק" מכל כלי הגנתו ומכל זכויותיו על פי דין. המשיב 3 מצטרף לעמדת המדינה, לפיה לא נפל פגם בהליכים שקדמו להסדר הטיעון וכי זכויות העותרת כנפגעת עבירה על פי החוק מולאו כולן. המדינה הציגה בפניה את הסדר הטיעון, בטרם נערך, העותרת הביעה עמדתה לעניין זה, ובגוף ההסדר התקבלה דרישתה למסור לבית המשפט הדן בעניין את המכתב שכתבה. דיון 1. ברמה המשפטית מעוררת העתירה את סוגית מעמדם והיקף זכויותיהם של קורבנות עבירה בהליכים הפליליים המתנהלים נגד החשוד והנאשם באותן עבירות, כפי שאלה הוסדרו בפרק ב' לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 (להלן: החוק). בענייננו מתמקדים הדברים בעיקר בהוראות סעיף 8 (זכות לקבל מידע על ההליך הפלילי), סעיף 17 (זכות להביע עמדה לעניין הסדר טיעון), וסעיף 18 (זכות הנפגע למסור הצהרה לתובע ולבית המשפט) – ולפיהם: "8. זכות לקבל מידע על הליך פלילי (א) נפגע עבירה זכאי לקבל מידע על זכויותיו כנפגע עבירה ועל הדרך שבה מתנהל הליך פלילי, כפי שיקבעו השרים. (ב) נפגע עבירה זכאי לקבל מידע על השלב שבו מצוי ההליך הפלילי בקשר לעבירה שממנה נפגע ... השרים יקבעו את דרכי קבלת המידע ותוכנו. (ג) נוסף על הוראות סעיף קטן (ב): (1) ... (2) נפגע עבירת מין או אלימות חמורה שביקש זאת, זכאי לכך שהגופים המפורטים בתוספת השלישית ייידעו אותו על פרטים נוספים בהליך הפלילי בקשר לעבירה שממנה נפגע, לרבות לעניין זכותו לפי סעיפים 16 ו-17 כמפורט באותה תוספת. (ד) ... 17. זכות להביע עמדה לעניין הסדר טיעון נפגע עבירת מין או אלימות חמורה שקיבל הודעה לפי סעיף 8(ג)(2) על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם, זכאי שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו בעניין זה לפני התובע, לפני קבלת החלטה בעניין ... אלא אם כן קבע פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות במשטרה, לפי העניין, כי יש בכך כדי לפגוע באופן ממשי בניהול ההליך. השרים יקבעו את המועדים והדרכים למימוש זכות הנפגע לפי סעיף זה. 18. הצהרת נפגע (א) נפגע עבירה זכאי למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר או לתובע, על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה, לרבות נזק גוף, נזק נפשי או נזק לרכוש; מסר הנפגע הצהרה כאמור, זכאי הוא שהתובע יביא את הצהרתו לפני בית המשפט בדיון בעניין גזר דינו של הנאשם ... (ב) ... (ג) ..." 2. השתלשלות הדברים בעניין העותרת, מלמדת כי התביעה נהגה בה על פי זכויותיה כנפגע עבירה, ובמיוחד ככל שהדברים אמורים בשיתופה בהליכים שניהלה לקראת הסדר הטיעון עם המשיב 3. בבג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה (טרם פורסם, 27.5.07), התייחס בית משפט זה לזכותו של נפגע עבירה לפי סעיף 17 לחוק כדלהלן: "הוראות החוק לעניין זכויות נפגע העבירה לקבלת הודעות בדבר אפשרות להסדר טיעון ולהבעת עמדתו לעניין זה, טרם קבלת החלטה, ברורות הן ומפורשות. על התביעה להודיע לנפגע העבירה דבר קיומה של אפשרות זו מבעוד זמן, וליתן לו האפשרות להגיב עליה, והכל בטרם יוחלט אם לאשר את הסדר הטיעון. אין לנפגע העבירה 'זכות וטו' או אפילו מעין 'זכות הצבעה' לעניין אישור הסדר הטיעון על ידי התביעה. יתירה מזו, עמדתו של נפגע העבירה לעניין הסדר הטיעון המוצע לא תהווה אלא חלק ממכלול השיקולים שהתביעה מצווה עליהם לעניין זה והנתונים כמכלול בשיקול דעתה הבלעדי". העותרת דנן זומנה לפרקליטות למספר ישיבות בטרם גובש הסדר הטיעון, פרטי ההסדר הובאו לידיעתה, חתימת ההסדר עם הנאשם עוכבה על מנת לאפשר לעותרת לחשוב בדבר בינה לבין עצמה, בסופו של דבר שבה העותרת לפרקליטות והודיעה על הסכמתה, על אי רצונה להעיד ועל בקשתה כי יוגש לבית המשפט מכתב שייכתב על ידה. בהינתן כל אלה, מילאה התביעה חובותיה כלפי העותרת כנפגעת עבירה מעל ומעבר להיקף הדברים הנדרש והקבוע בחוק. שיקול הדעת לעניין עריכת הסדר הטיעון ותנאיו מסור כל כולו לתביעה. סעיף 17 לחוק מחייב את התביעה להודיע לנפגע העבירה, מבעוד זמן, "על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם", ו"שתינתן לו הזדמנות להביע עמדתו בעניין זה לפני התובע, לפני קבלת החלטה בעניין". כך נהגה התביעה בענייננו, ולא מצאנו פגם או דופי בדרך בה נהגה. אדרבא, ממהלך הדברים וההתרחשויות כפי שפורטו לעיל, מצאנו כי התביעה יצאה בעניין זה דרך ארוכה לקראת העותרת. אכן, חודשים רבים לאחר שנערך הסדר הטיעון חזרה בה העותרת מעמדתה הראשונה והגיעה למסקנה כי היא מתנגדת להסדר הטיעון. ברם, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו ומחוקיותו של ההסדר. אפילו היתה מתנגדת העותרת להסדר הטיעון מיד כשהוצג בפניה, לא היה בכך כדי לגרוע מסמכות התביעה לערוך את ההסדר על פי שיקול דעתה. על אחת כמה וכמה כך הוא, שעה שההסדר אושר זה מכבר, כתב האישום תוקן, הנאשם הודה והורשע ועניינו תלוי ועומד למתן גזר הדין. 3. בא כוח העותרת העלה בכתב העתירה ובטיעוניו על פה טענות רבות וקשות נגד הסדר הטיעון לגופו, שנמצא לטענתו בלתי סביר ומופרז בקולתו. לצערנו, טענותיו אלה נטענו על ידו כלאחר יד ומבלי שניסה לתמוך טענה מטענותיו אלה בנתונים או בחומרי חקירה. עורך דין שרגא לא הביא בפנינו נתונים או עובדות כלשהם לפיהם מסגרתו של כתב האישום המתוקן חורגת במידה לא סבירה ממתחם הראיות הלכאורי שבתיק החקירה. הוא גם לא הניח יסוד או תשתית לטענות הקשות שהוטחו בכתב העתירה כנגד נציגי הפרקליטות ודרך פעולתם בעניין הסדר הטיעון. ניתן להבין, ואולי אף להזדהות, עם תחושותיה הקשות של המתלוננת הצעירה ועם מרי נפשה. ברם, אין באלה כשלעצמם להוות תחליף או משקל נגד לשיקול הדעת המקצועי והמשפטי האמורים להנחות את התביעה בהחלטותיה לעניין העמדה לדין ועריכת הסדרי טיעון עם נאשמים, לפני או אחרי הגשת כתב האישום. הביקורת השיפוטית של בית משפט זה לעניין החלטות מסוג אלה של התביעה לא תיעשה אלא במשורה קמוצה ביותר ורק במקרים נדירים בקיצוניותם (ר' לדוגמה בג"ץ 292/86 העצני נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 406, 411 (1989); בג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 1, 10 (1996); בג"ץ 5807/07 אבו-שחאדה נ' פרקליטת מחוז המרכז (טרם פורסם, 11.7.07); בג"ץ 6841/06 עזבון המנוחה אמיליה כהן ז"ל נ' נשיא בית המשפט העליון (טרם פורסם, 14.6.07)). בעניין דנן לא הביא בפנינו בא כוח העותרת, ולו גם בדל ספק, בדבר כנותם ומקצועיותם של אנשי התביעה והפרקליטות וסבירות שיקוליהם בעריכת הסדר הטיעון. לאור כל זאת – אציע לחברי למותב כי נדחה את העתירה. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: 1. העתירה שבפנינו מעוררת את שאלת מידת התערבותו של בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בהסדר טיעון שערכה המדינה עם נאשם, בו - על-פי הנטען - נפלו פגמים מהותיים הנוגעים לזכויותיה של הנפגעת מן העבירות בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה או החוק). חברי, השופט אלון, הגיע למסקנה כי המקרה הנוכחי אינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהסדר הטיעון שנחתם בין התביעה למשיב 3 (להלן: הנאשם), ועל כן קבע כי דין העתירה להידחות. התלבטתי ארוכות, בחנתי את הנימוקים לכאן ולכאן, ובסופו של דבר, מן הטעמים שאביא להלן, החלטתי להצטרף למסקנתו של חברי כי יש לדחות את העתירה. ואולם, לצד זאת, אני חולקת על עמדתו של חברי כי התביעה במקרה הנוכחי מילאה חובותיה כלפי העותרת כנפגעת עבירה "מעל ומעבר להיקף הדברים הנדרש והקבוע בחוק" (עמ' 10 לחוות-דעתו של חברי). אכן, מתגובת המשיב 1 (להלן: המשיב או התביעה) עולה כי התביעה התנהלה בעניין זה בהתאם לכללים הפורמאליים בהם היא מחויבת מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה, באופן תם לב ומתוך כוונה ראויה ורצון להגיע לתוצאה שתאזן בצורה ההולמת והשקולה ביותר בין האינטרסים השונים. עם זאת, אף לאחר קריאת תגובת המשיב ושמיעת טענותיו נותרו לטעמי סימני שאלה בנוגע לטיפול בפרשה, שיש בהם כדי לכרסם בסבירותו של הסדר הטיעון שנערך עם הנאשם, הגם שלא לחייב את בטלותו. לפיכך, על אף הצטרפותי לתוצאה שאליה הגיע חברי, אבקש להביא את נקודת ראותי השונה לדברים. 2. המשיב סיפק ארבעה נימוקים מרכזיים לסבירותו של הסדר הטיעון: הראשון, לפיו הנפגעת (להלן: העותרת) הסכימה בסופו של דבר לעריכת הסדר הטיעון עם הנאשם והסתפקה בבקשה כי מכתב שכתבה בעניינו של הנאשם יועבר לבית המשפט שיגזור את דינו; השני, בקשתן של מתלוננות אחרות בתיק להימנע מלהעיד במשפט נגד הנאשם ואף בקשתה של העותרת להימנע מכך; השלישי, הקשיים הראייתיים שהתגלעו בהוכחת עבירות המין שיוחסו לנאשם בעניינה של העותרת, ובפרט בהוכחת היותה של העותרת בת פחות מ-16 שנים בעת ביצוע המעשים - כפי שנדרש לשם הרשעת הנאשם בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה; והרביעי, העובדה שבמסגרת הסדר הטיעון נותרו מרבית העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום המקורי. על מנת לבחון נימוקים אלו יש תחילה לעמוד על מספר עקרונות כלליים הנוגעים למעמדם ולזכויותיהם של נפגעי עבירה במסגרת ההליך הפלילי. על חוק זכויות נפגעי עבירה והאיזון המתחייב בין זכויות הנפגע לזכויות הנאשם 3. בשנים האחרונות ניכרת מגמה הולכת וגוברת, הן בישראל, הן במדינות העולם, להכרה בזכויותיהם ובמעמדם של נפגעי עבירה במסגרת ההליך הפלילי (ראו: לסלי סבה וטלי גל "זכויות נפגעי עברה בישראל" ספר שמגר ב 157 (2003) (להלן: סבה וגל)). מגמה זו הגיעה לשיאה בישראל בחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה אשר הציב לעצמו מטרה "לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו כאדם" (סעיף 1 לחוק), ובאופן עקיף העניק לנפגע העבירה "מקום" במסגרת ההליך הפלילי, הגם שהוא אינו צד לו. החוק מבטא הכרה בכך שלא די בבחינת הנזק שנגרם במעשה העבירה לחברה כולה, אלא יש להתחשב בנזק שנגרם לנפגע הבודד וליתן את הדעת על הקשיים עימם הוא נאלץ להתמודד בעקבות מעשה העבירה (ראו דברים שכתבתי בעבר בעניין זה: עדנה ארבל "המהפכה החוקתית במשפט הפלילי – האיזון שבין זכויות הנאשם, לבין זכויות קרבנותיו" ספר שמגר ב 255, 260-261 (2003)). למעשה, השינוי המהפכני ביותר שמבטא החוק הוא המעבר מהתפיסה הרואה את הנפגע רק כאובייקט הנזקק להגנה לתפיסה הרואה בו גם כאינדיבידואל אוטונומי ובעל זכויות המוקנות לו ככזה (סבה וגל, בעמ' 190). תפיסה זו העומדת בבסיס החוק מחייבת פרשנות של הוראותיו בהתאם לה. 4. הוראת החוק הרלוונטית ביותר לענייננו הינה זו המעוגנת בסעיף 17 לחוק. סעיף זה, שהובא כלשונו בחוות-דעתו של חברי, קובע את זכותו של נפגע עבירת מין או אלימות חמורה שקיבל מהתביעה הודעה על האפשרות שתגיע להסדר טיעון עם הנאשם, להביע את עמדתו לפני התובע בטרם תתקבל החלטה בעניין. באחד מפסקי הדין המנחים בעניין הסדרי טיעון, אמרה על סעיף זה השופטת (כתוארה אז) ביניש את הדברים הבאים: "הוראת-חוק זו מקטינה את החשש מפגיעה נוספת בנפגע העבירה ומהנזק הנפשי העלול להיגרם לו מעצם עריכת הסדר הטיעון. הזכות העומדת לנפגע עבירות מין או אלימות להביע עמדתו בפני התובע בטרם קבלת ההחלטה בעניין הסדר הטיעון, מוסיפה מימד חשוב לשיקולי התביעה בהבטחת האינטרס הציבורי בעת עריכת הסדרי טיעון, ומחזקת אף היא את מעמדם" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 608 (2002), להלן: ע"פ פלוני). 5. כפי שאראה בהמשך הדברים, ההסדרים בחוק זכויות נפגעי עבירה מעוררים לעתים התנגשות בין זכויות נפגע העבירה לבין זכויות הנאשם, ועל כן מחייבים עריכת איזון בין זכויות אלו. ככל האמור ביישום הזכות הקבועה בסעיף 17 לחוק, נראה כי ההתנגשות בין זכויות אלו אינה מתעוררת באופן חריף כל עוד מתנהלים המגעים בין התביעה לנאשם לקראת חתימה על הסדר טיעון: בשלב זה אין לנאשם כל זכות קנויה לחתימה עמו על הסדר טיעון; מאחר וטרם הודה במעשים המיוחסים לו לא ניתן לומר שהרע את מצבו; טרם הובטחה לו טובת הנאה כלשהי ולכן הוא אינו יכול לטעון להסתמכות; ואף מבחינה מהותית אין בעצם מתן ההזדמנות לנפגע להביע עמדתו כדי לפגוע בו. יוער, אגב, בעניין זה, כי מחקרים שנערכו, אף בישראל, מצביעים על כך שהגברת מעורבותם של נפגעי עבירה בהליך הפלילי אינה מובילה בהכרח להחמרה בענישה, ואף עשויה להביא לתוצאה ההפוכה (ראו: סבה וגל, בעמ' 209 וההפניות שם). יוצא, כי לצד השיקולים הציבוריים והמערכתיים השונים העומדים ביסוד עריכתו של הסדר טיעון: הקשיים הצפויים בניהול המשפט, היתרון בהשגת הודאה מצד הנאשם במעשים ובקבלת אחריותו להם, החיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי התביעה כתוצאה מהשגת ההסדר, האפשרות להימנע מהטרדה של עדים - ובפרט עדים רגישים כדוגמת קטינים וקשישים - וכיוצא בשיקולים אלו (וראו: ע"פ פלוני, בעמ' 609), בשלב של ניהול מגעים עם נאשם בעבירת מין או אלימות חמורה עובר לעריכת הסדר טיעון, זכויותיו של נפגע העבירה ניצבות גם הן בלב העניין. ישנם, אמנם, שיקולים הנוגעים לזכויות הנאשם הרלוונטיים גם בשלב זה, כגון הרצון למנוע עינוי דין לנאשם בשל התמשכות ההליך הפלילי בעניינו, חיסכון במשאבי הנאשם הנאלץ לממן הגנה במהלך משפטו, וכן שיקולים אינדיבידואליים של הנאשם (ראו למשל לעניין מצבו הנפשי של נאשם: ע"פ 351/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.6.2007)). ואולם, דומה כי במרבית המקרים בשלב זה האינטרסים של הנפגע מעבירת מין או אלימות חמורה צריכים לקבל משקל רב יותר מאלו של הנאשם. 6. התנגשות חריפה יותר בין זכויות נפגע העבירה וזכויות הנאשם עלולה להיווצר לאחר החתימה על הסדר טיעון, ובפרט בשלבים מתקדמים יותר: לאחר הודאת הנאשם בהסתמך על הסדר הטיעון; בשלב אישור ההסדר על-ידי בית המשפט עובר לגזירת-דינו של הנאשם; ובשלב הטיעונים לעונש וגזירת-הדין. ככל שההליך הפלילי בו נתון הנאשם מצוי בשלב מתקדם יותר, כך גובר הפוטנציאל לפגיעה בזכויותיו, ועל כן העלאת השגות מצד נפגע העבירה נגד הסדר הטיעון מעוררת ביתר שאת צורך לאזן בין האינטרסים המנוגדים שלו ושל הנאשם (ראו: בג"צ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה (טרם פורסם, 27.5.2007), להלן: בג"צ פלוני). זכותו של נפגע עבירה להביע עמדתו עובר לעריכת הסדר טיעון 7. כפי שציין השופט אלון בבג"צ פלוני, סעיף 17 לחוק אינו מעניק לנפגע עבירת מין ואלימות חמורה "זכות וטו" או מעין "זכות הצבעה" לעניין אישור הסדר טיעון על-ידי התביעה. הסכמתו של הנפגע לעריכת ההסדר אינה נדרשת. ואולם, ברי כי לא לחינם קבע המחוקק כי הנפגע זכאי להביע בפני התובע את עמדתו לעניין הסדר הטיעון. זכות זו ראוי שיהא לה תוכן מהותי. במה דברים אמורים: ראשית, על התביעה, המבקשת לקיים את הוראות סעיף 17 לחוק כלשונן, ליתן לנפגע העבירה הסבר ומידע אודות הסדר הטיעון הנשקל על-ידה; אודות השיקולים העומדים ביסוד הכוונה לערכו, ככל הניתן; ואודות האיזון שנערך במסגרתו בין האינטרסים השונים הרלוונטיים לעניין. מטרתה של חובה זו הינה ליתן בידי נפגע העבירה, בטרם יביע עמדתו לעניין הסדר הטיעון, אפשרות להבין את מלוא משמעויותיו. יוער, כי למעשה, ניתן למצוא עיגון לחובה זו גם בסעיף 8 לחוק זכויות נפגעי עבירה, אשר קובע את זכותו של נפגע עבירה לקבל מידע על הדרך שבה מתנהל ההליך הפלילי ועל שלביו של ההליך. במסגרת זאת, נדרשת התביעה, בין היתר, לתאר בפני נפגע העבירה את מסגרתו של הסדר הטיעון והאם הוא מתייחס רק לעניין העונש או שהוא נערך גם בהתייחס לעובדות המתוארות בכתב האישום ולעבירות המיוחסות לנאשם. עליה להסביר לנפגע העבירה את הטעמים העומדים ביסוד הכוונה לחתום על הסדר הטיעון, ובפרט לתאר בפניו קשיים שונים, אם התגלעו, בהוכחת האישומים שיוחסו לנאשם אשר הקימו את הצורך בעריכתו. בנוסף, על התביעה להסביר לנפגע אילו אישומים צפויים להימחק מכתב האישום במסגרת ההסדר ואילו אישומים יוותרו בו בסופו של דבר, כמו גם את הטעמים שבגינם נעשו השינויים האמורים. בהתייחס לעונש, על התביעה לציין בפני נפגע העבירה לאיזה עונש בכוונתה לעתור בפני בית המשפט ולהבהיר לו כי מכל מקום, על-פי שיטתנו המשפטית, על ההסדר להיות מובא לאישורו של בית המשפט, אשר אינו מחויב לאמצו. שנית, לאחר שהביאה בפני נפגע העבירה תמונת מצב רחבה דיה לעניין האפשרות שייחתם הסדר טיעון עם הנאשם, על התביעה לשמוע - בלב פתוח ובנפש חפצה - את עמדתו של נפגע העבירה בהתייחס לאפשרות זו, ובמיוחד, להתרשם מנקודת השקפתו - כנפגע וכמתלונן - על העניין. ככל שמתקבל הרושם כי הנפגע אינו מבין די הצורך את מהות העניין, בין כיוון שהדבר עולה מדבריו, ובין נוכח התרשמותו הכללית של התובע, ראוי לשוב ולהבהיר לו - ברגישות ובסבלנות - את הדברים. לעתים אף יהיה צורך לנסות ולעמוד על שיקוליו ורצונותיו של נפגע העבירה בהקשר זה - הן כשהוא מביע הסכמה להסדר והן כשהוא מביע התנגדות לו, וזאת מן הטעם שהבנת המניעים והשיקולים המנחים את נפגע העבירה, כפי שהם מתוארים על-ידו, אפשר ותוכל ללמד את התביעה על כך שהנפגע לא הבין את מלוא משמעויותיו של ההסדר מבחינתו, ומכאן שההסכמה או אי-ההסכמה שהביע ביחס אליו לא מבטאת נכונה את עמדתו הפנימית בשאלה. כחלק מחובה זו לשמוע את עמדת נפגע העבירה ראוי ליתן לנפגע העבירה, לאחר ששמע את הסברי התביעה, שהות סבירה בנסיבות העניין לגבש את עמדתו ביחס להסדר, בין באופן עצמאי ובין לאחר היוועצות עם גורמים נוספים כגון קרובי משפחה וחברים. במידה ומתבקש, ראוי גם לאפשר לו שהות לשכור לעצמו ייצוג משפטי (ראו בהקשר זה את דבריהם של סבה וגל, בעמ' 192, הרואים בסעיף 17 כמבטא הכרה מפורשת בנפגע העבירה כצד בעל עניין, ואף כמכיר באופן מרומז בצורך הפוטנציאלי של נפגע עבירה בייצוג משפטי). 8. בד בבד עם שמיעת עמדתו של נפגע העבירה, על התביעה להבהיר לנפגע כי בסיכומו של דבר עמדתו היא אך שיקול אחד מבין השיקולים שעליה להביא בחשבון, כי היא אינה מחויבת לעמדה שהביע בפניה, דהיינו, היא רשאית לחתום על ההסדר האמור עם הנאשם חרף התנגדותו, וכי גם בית המשפט רשאי לאשר את ההסדר חרף זאת. במסגרת זאת, ראוי גם ליידע את נפגע העבירה אודות זכותו לפי סעיף 18 לחוק למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר או לתובע על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה, ובמידה ועשה כן, שהצהרתו תובא לפני בית המשפט בדיון בעניין גזר-דינו של הנאשם. חשיבות היידוע אודות זכות זו כבר בשלב מוקדם זה טמונה בכך שבדרך זו עשויה להיות מובהרת לנפגע ביתר קלות העובדה כי חרף זכותו להשמיע את עמדתו לעניין הסדר הטיעון, משייחתם ההסדר ויאושר על-ידי בית המשפט, יהיה בכוחה של עמדתו זו - במידה וירצה להביעה אף בתצהיר כתוב שיוגש לבית המשפט - להשפיע אך על העונש שיושת על הנאשם ולא על פרטי הרשעתו. 9. מעבר לכל האמור עד כה, מובן כי אין סעיף 17 מכוון רק לשמיעת עמדתו של נפגע העבירה או להשגת הסכמתו להסדר, ולא בכדי קובע הסעיף כי על התביעה לשמוע את עמדתו של הנפגע לפני קבלת ההחלטה לחתום על הסדר הטיעון. לפיכך, לאחר שנמסר לנפגע מידע מפורט אודות הכוונה לחתום על הסדר טיעון; לאחר שהוסברו לו משמעויותיו; ולאחר שניתנה לו הזדמנות לגבש עמדתו בעניין ולהביעה בפני התובע, על התביעה להוסיף וליתן משקל לעמדתו זו של נפגע העבירה במסגרת מכלול השיקולים הנשקלים על-ידה בהתייחס לאפשרות עריכתו של ההסדר. עמדה זו עשויה להיות בעלת חשיבות ניכרת בהתייחס למגוון שיקולים הנוגעים להסדר הטיעון. כך למשל, יכול נפגע העבירה, בעמדה שהביע בפני התביעה, להאיר באור אחר פן ראייתי שהיווה קושי בעיני התביעה בהבאת המקרה בפני בית המשפט ולפיכך היווה שיקול בהחלטה להגיע עם הנאשם להסדר טיעון. בנוסף, יכולה עמדתו להשפיע על שיקולים אחרים, ובהם על הרצון לחסוך מנפגע העבירה את הצורך למסור עדות בבית המשפט. למעשה, רצונו של נפגע עבירה להעיד עשוי, לצד יתר השיקולים, לשמש גם כשיקול עצמאי בהחלטה האם לחתום על הסדר טיעון. אכן, לעיתים דווקא הרצון לחסוך מהנפגע או הנפגעת את הצורך במתן עדות - שיקול המתעורר באופן שכיח בתיקי עבירות מין - הינו שיקול רב ערך בהחלטה לחתום על הסדר טיעון. עם זאת, יש לזכור כי אין דומה נפגע אחד למשנהו. כל נפגע הוא קרבן של טראומה אחרת, מגיע מסביבה שונה, מושפע מנסיבות אחרות ומונע על-ידי שיקולים שונים. לפיכך, יש לבחון באופן פרטני וזהיר בכל מקרה ומקרה את רצונו של הנפגע הספציפי. הגם שלרוב העדות מהווה לקרבן העבירה טראומה מחודשת ושחזור קשה לסבל שחווה, עדיין פעמים רבות מתלונן או מתלוננת דווקא מעוניינים לעמוד בפני בית המשפט ולהעיד על העבירות שבוצעו בהם. יתר על כן, לעיתים עדות כזו אף יכולה להוות חלק מתהליך שיקומם של המתלוננים (ראו: דנה פוגץ' "'מהפכת הקורבנות' – היום שאחרי" קרית המשפט ד 229, 261 (2004/5) וההפניות בהע"ש 144. על מתן קול למתלוננת במסגרת בית המשפט ראו למשל מאמרה של ליאורה בילסקי "אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול" עיוני משפט כג 421, 422, 437-438, 451, 461, הע"ש 128 (תש"ס)). על כן, אני סבורה כי יש ליתן משקל רב לרצונו של נפגע בעבירות מין ואלימות חמורה להתייצב מול תוקפו בבית המשפט ולהעיד נגדו, וזאת כמובן לצד יתר השיקולים העומדים על הפרק. לעיתים מעוניין נפגע העבירה שלא להעיד, אך לא במחיר של הפחתת עבירות או אישומים הנוגעים לו מכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון. לפיכך ראוי להבהיר לנפגע העבירה את ההשלכות הכרוכות בבחירתו זו. מובן כי יתכנו מקרים בהם חרף נכונותו של הנפגע להעיד תחליט התביעה בסופו של דבר, ובהתחשב במכלול שיקוליה, לחתום על הסדר טיעון עם הנאשם. ואולם, ראוי בעיני כי עמדתו של נפגע העבירה לעניין עבירות שנמחקו מכתב האישום תהווה גם היא שיקול במערכת שיקוליה של התביעה בבואה לחתום על הסדר טיעון. 10. ראוי לציין כי הסדר טיעון כפי שנערך בענייננו, אשר עיקרו במחיקת אישומים ועבירות מכתב האישום, אינו מאפשר למעשה ביקורת שיפוטית מהותית מלבד במסגרת הגשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, שכן ככלל, בית המשפט בערכאה הדיונית לא יתערב בפרטי האישומים שהתביעה מייחסת לנאשם, אלא יבחן את היחס בין אישומים אלו לטווח הענישה עליו הוסכם בהסדר הטיעון בלבד (ראו: ע"פ פלוני, בעמ' 611). לפיכך, האחריות המוטלת על כתפי התביעה במקרים מעין אלה היא כבדה שבעתיים (וראו: אליהו הרנון "עסקות טיעון בישראל – חלוקת התפקידים הראויה שבין התביעה לבית המשפט ומעמדו של הקורבן" משפטים כז 543, 590 (תשנ"ז); מרדכי קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים ה(2) 173 (1996)). אף שניתן לראות בדרישות אלו ביחס לדרך התנהלות התביעה משום הכבדה מסוימת על עבודתה, כמו גם פתח להאטה מסוימת של קצב ההליכים שאין להקל בה כמובן ראש, אני סבורה כי יתכן שיהיה בהן, מעבר לכיבוד זכויותיו של נפגע העבירה, דווקא משום ייעול ההליכים, כך שהדרך האיטית והזהירה תימצא בסופו של יום עניינית ורצויה. כך לדוגמה, יתכן שיהיה בכך כדי לחסוך בקשות שיוגשו על-ידי נפגעי עבירה בשלב מאוחר יותר של ההליך לעכב את ההליכים המתנהלים או לחדש הליכים שהסתיימו, וכן פתיחה בהליכים חדשים ונוספים, כגון עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, כפי שקרה במקרה שלפנינו. בנוסף, יתכן שהדבר יעודד נפגעי עבירה להחליט למסור עדות נגד הנאשם, ובזכות כך יתאפשר ניהול של ההליך הפלילי בשלמותו - ככל שהשיקולים האחרים גם הם יתמכו בכך - מבלי שיהיה צורך להגיע ל"פשרות" עם הנאשם במסגרת הסדר טיעון. בשולי הדברים אוסיף כי סעיף 17 לחוק מכיר בסייג לפיו לא תוענק לנפגע עבירה הזכות האמורה להביע עמדתו עובר לעריכת ההסדר, וזאת לאור קביעת פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות במשטרה, לפי העניין, כי יהיה במתן זכות כאמור כדי לפגוע באופן ממשי בניהול ההליך. נראה כי בסייג זה עשויים להיכלל גם מקרים בהם לחץ זמן מיוחד יחייב להגביל את משך הזמן שניתן יהיה להעניק בידי הנפגע לגיבוש עמדתו. יחד עם זאת, הדעת נותנת כי סייג זה יחול במקרים חריגים בלבד ורצוי בעיני גם כי קביעה שכזו מצד התביעה, כמו גם הטעמים לה, יתועדו על-ידי הגורם המטפל בתיק במסגרת ניהולו השוטף של התיק. 11. אחרי שאמרתי כל זאת, חשוב להדגיש ולהזכיר כי בסופו של יום, נקודת המוצא הינה כי שיקול-הדעת לעניין עריכת הסדר טיעון עם נאשם, כמו גם לעניין פרטיו ותנאיו של ההסדר, מצוי בסמכותה המלאה והבלעדית של התביעה (וראו לדוגמה: ע"פ 188/84 מאיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 162, 165-166 (1984)). התביעה היא זו שאמונה על בחינה קפדנית של מכלול השיקולים הצריכים לעניין, על עריכת שקלול מאוזן בין האינטרסים השונים, ועל קבלת ההחלטה ההולמת ביותר בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי העומד לפניה. עמדתו של נפגע העבירה מהווה לכן אך שיקול אחד מיני רבים שעליה להביא בחשבון לקראת גיבוש החלטה לערוך הסדר טיעון עם הנאשם, וכאמור, מכל מקום אין היא מחויבת לאמץ את העמדה שהביע בפניה נפגע העבירה. מן הכלל אל הפרט 12. כאמור, התביעה העלתה ארבעה נימוקים המבססים לטעמה את סבירותו של הסדר הטיעון שנערך בינה לבין הנאשם. להלן אתייחס לכל אחד מנימוקים אלו ואסביר מדוע - לאור העקרונות עליהם עמדתי - הם מעוררים לטעמי קשיים בנסיבותיו של המקרה הנוכחי. העותרת הסכימה להסדר ולא היתה מעוניינת להעיד 13. טענה מרכזית של התביעה הינה כי העותרת נתנה את הסכמתה המלאה להסדר הטיעון, כל עוד יוצג מכתב מטעמה בפני בית המשפט. מהתרשמות ממכלול הנתונים שהונחו בפנינו, נותר בלבי ספק הן באשר להבנתה המלאה של העותרת את הסדר הטיעון במועד שבו נתנה את הסכמתה לו והן באשר למידה שבה ההסכמה שהביעה אמנם שיקפה נכונה את רצונה הכן והאמיתי. כעולה מתגובת המשיב, ביום 4.2.07 נערכה שיחה טלפונית עם העותרת על מנת לעדכנה בדבר הכוונה לחתום על הסדר טיעון עם הנאשם אשר במסגרתו ימחק האישום בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה שבוצעה בעותרת. במהלך שיחה זו הביעה העותרת תרעומת על כך שלא הוגש מלכתחילה כתב אישום בגין עבירת אונס, ולאור זאת זומנה יחד עם אמה לפגישה עם נציגי התביעה. למחרת, ביום 5.2.07, התקיימה הפגישה ובה הובהר לעותרת כי לא ניתן יהיה להוכיח את עבירת האינוס וכי קיים קושי להוכיח מעבר לספק סביר את עבירת הבעילה האסורה בהסכמה. בתום הפגישה סוכם כי העותרת ואמה תחזורנה לביתן ותתייעצנה עם מי שתמצאנה לנכון לצורך גיבוש עמדתן באשר להסדר הטיעון. באותו יום פנתה נציגת התביעה במכתב אל בא-כוחו של הנאשם ובו תיארה בפניו את תחושות העותרת באשר להסדר הטיעון והודיעה לו כי המגעים לחתימה על הסדר הטיעון מושהים על מנת לתת לעותרת אפשרות למצות את ההליכים העומדים בפניה. כעבור יומיים, ביום 7.2.07, התקשרה העותרת לפרקליטות, מסרה כי אין בכוונתה להעיד, הביעה את הסכמתה להסדר הטיעון תוך הבעת מורת רוח והודיעה כי היא תסתפק בהעברת עמדתה לבית המשפט בכתב. מכתבה הועבר באמצעות נציגת התביעה לבית משפט השלום בשלב הטיעונים לעונש. לאור השתלשלות עובדתית זו טוען המשיב כי נשמרו זכויותיה של העותרת בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה, ובייחוד סעיף 17 שבו, וכי הסכמתה של העותרת להסדר הטיעון ובקשתה שלא להעיד מעידים על סבירותו של הסדר הטיעון. 14. ככלל, נראה כי ניתן לומר שהתביעה מילאה אחר דרישותיו הפורמאליות של סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה בכך שעדכנה את העותרת בדבר כוונתה לחתום על הסדר טיעון, זימנה אותה לפגישה עם נציגי התביעה להבהרת הדברים, ואף השהתה את ההליכים בעניין עד לקבלת עמדתה המאשרת של העותרת. עם זאת, בבחינת הדברים למהותם נראה כי התביעה הסתפקה בהשגת הסכמתה של העותרת להסדר הטיעון מבלי שוידאה כי העותרת הבינה במלואן את משמעויותיו של ההסדר ואף שהתעורר ספק - הן לאור מורת הרוח שהעותרת הביעה מההסדר והן לאור הדברים שציינה בהמשך במכתבה - האם ההסכמה שניתנה על-ידה אמנם משקפת נכונה את עמדתה. ראשית, עיון מדוקדק במכתב שהעבירה העותרת לבית המשפט מעלה חשש כי היא לא הבינה עד תום את משמעויותיו של הסדר הטיעון, ובפרט, לא הבינה שהתייחסותה במכתב לעוול שנגרם לה במחיקת סעיפי האישום כלל לא יכולה להשפיע על בית המשפט, היות וכל עניינו של זה הוא באישור הסדר הטיעון בכל הנוגע לעונש שיושת על הנאשם ובבחינת השאלה האם בנסיבותיו של כתב האישום שהוגש לפניו טווח הענישה שהוסכם בין הצדדים הינו ראוי. חשש זה נלמד מהעובדה כי במכתב שהעבירה העותרת לתביעה התייחסה היא לגופו של הסדר הטיעון והביעה את מורת רוחה מהשינויים שנעשו בכתב האישום במסגרת ההסדר, אף שאלו לא היו עוד ברי-שינוי במועד שבו מכתבה אמור היה להיות מועבר לעיונו של בית המשפט. בהתחשב בכך שעל-פי ההסדר שנחתם העותרת כלל לא הוזכרה באופן פרטני בכתב האישום, בית המשפט אמור היה לבחון - בהתייחס אליה - רק האם העונש שסוכם מוצדק ביחס לחומרת העבירות שנוגעות לה בכתב האישום, דהיינו לחומרת הפגיעה שנגרמה לפרטיותה בלבד, לאור צילומה על-ידי הנאשם ברגעים אינטימיים. בסיכומו של דבר, נותר ספק האם עניין זה הובן לאשורו על-ידי העותרת, והאם הובהר לה כי אין בכוחה של עמדתה שתובא בפני בית המשפט בשלב גזירת-הדין כדי להשפיע באופן מהותי על הסדר הטיעון. לפיכך, איני משוכנעת כי מבחינה מהותית, התביעה יצאה ידי חובתה בדרך שבה פרשה בפני העותרת את משמעויותיו והשלכותיו של הסדר הטיעון. שנית, ומעבר לכך, לא שוכנעתי גם כי ההסכמה שהביעה העותרת להסדר הטיעון אמנם שיקפה את עמדתה האמיתית והכנה ביחס אליו, ואני סבורה כי היה על התביעה להקפיד ולעמוד על עניין זה. בניגוד לעמדה המוצהרת שהובעה על-ידי העותרת בפני התביעה לפיה היא אינה מעוניינת למסור עדות בבית המשפט ומסכימה להסדר הטיעון שגובש עם הנאשם, ממכתבה של העותרת מתעורר ספק ממשי האם עמדה זו אמנם שיקפה נכונה את עמדתה האמיתית ואף מתקבל הרושם כי העותרת היתה מעוניינת לספר את סיפורה על מנת שימוצה הדין עם הנאשם וכי למעשה היא התנגדה להסדר הטיעון עם הנאשם, כפי שהתגבש, אשר מוציא אותה ואת שעבר עליה מכתב האישום. כך למשל כותבת העותרת: " ... ההרגשה הפנימית בתוכי היא שאני רוב הזמן חסרת שקט וכעסנית. בנוסף לכך, (קשה עלי - ע.א.) הידיעה היומיומית שעדותי במשטרה נערמת בערימה אי שם במדף, ושאף לא חלק ממנה יוצג". כן נכתב: "הרגשתי נבגדת ומרומה מחוקי המשפט שלבסוף, אני יודעת שהנחו אותי לשווא לספר את סיפורי הכואב מבפנים ולצרוח אותו אך לשמור על השתיקה". ועוד: "בזמנו הוסכם שהפרקליטה תגיש כתב אישום בטוח על בעילת קטינה בהסכמה, אינוס וצילומי ללא ידיעתי, בנוסף לכך הובטח לי שבכל מקרה העדות שלי תשמע" (ההדגשה הוספה - ע.א.). עוד עולה מהמכתב כי רק בשלב מאוחר יותר הבינה העותרת שסירובה לצפות בקלטת וידיאו שבה תועדה מקיימת יחסי מין עם הנאשם, לצד הקושי להוכיח את גילה במועד המעשים, מהווים שניהם מכשול בפני הגשת כתב אישום בעבירות מין בעניינה. כן מעלה העותרת הסבר נוסף שניתן לה על-ידי גורמי התביעה לפיו אם לא ייחתם הסדר טיעון עם הנאשם תאלצנה מתלוננות אחרות בתיק להעיד, ומי שלא תרצה לעשות כן יבוטלו סעיפי האישום בעניינה. כך כותבת היא בהקשר זה במכתבה: "במידה ואני מחליטה ללכת להעיד ולא להסכים לכתב האישום השקרי הנ"ל, יוצא מכך שכל 9 הקורבנות יאלצו לקום ולהעיד, ומי שלא תעשה כך יתבטל הסעיף עליו ... (הוא - ע.א.) מואשם. דבר קטסטרופלי לחלוטין לעולל לי ולעוד בנות בנוגע להחלטה. ההחלטה היא אינה בעצם החלטה שלי בסופו של דבר". לשתי נקודות אלו, הקושי הראייתי והחשש מהצורך להעיד מתלוננות אחרות בתיק, אתייחס בהמשך הדברים ואעלה ספק בהתייחס לשאלה האם העותרת הבינה, על בסיס המידע שקיבלה, מהי תמונת המצב המלאה והמדויקת. מכל מקום, יש בנקודות אלו שציינה העותרת במכתבה כדי להצביע על כך שההסכמה שנתנה לעריכת הסדר הטיעון לא היתה מלאה ונבעה מקבלת עמדת התביעה בלית ברירה ולא מעמדתה האמיתית באשר להסדר. כן עולה מהמכתב האפשרות שהעותרת היתה מעוניינת להעיד וכלל לא התנגדה לכך. יתכן שהביעה התנגדות לכך מאחר שהבינה מגורמי התביעה כי אין סיכוי להרשעתו של הנאשם בעבירות המין שיוחסו לו בנוגע אליה, ויתכן כי הביעה התנגדות משלא הבינה כי בכך היא סותמת את הגולל על הגשת כתב אישום הכולל עבירות מין בעניינה. לא למותר לציין, כי לידתם של סעיפי האישום בעניינה של העותרת בפניית גורמי החקירה אליה ולא בתלונה שהגישה מיוזמתה, מה שתומך על פניו בכנות רצונה שימוצה הדין עם הנאשם בגין העבירות שבוצעו בה. מכל מקום, טעמיה האמורים של העותרת שלא להעיד הינם רק בגדר השערות ותהיות. העיקר הוא בכך שבמכתב שנשלח לתביעה הובעה באופן מפורש אי-הסכמתה להסדר ורצונה הכן לספר את סיפורה. מכתב זה הוגש כאמור לידי התביעה בטרם החתימה על הסדר הטיעון, ולכל הפחות היה צריך לעורר אצל גורמי התביעה ספק (או להדליק "נורה אדומה") באשר לעמדתה של העותרת לגביו. בנסיבות אלו, צורמת במיוחד העובדה כי במועד שבו אמורים היו להישמע הטיעונים לעונש בבית המשפט קמא, ציינה באת-כוח התביעה בפני בית המשפט כי העותרת ביקשה להביע את עמדתה בפני בית המשפט וכי היא "נתנה הסכמתה, כמו כל המתלוננות בתיק זה, להסדר הטיעון", וזאת מבלי שהוזכרה כלל המחאה הנחרצת שהעותרת הביעה ביחס להסדר (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 20.6.07, נספח מש/10 לתגובת המשיב). גם בדיון מיום 3.7.07 בבית המשפט קמא, בשלבי סיום השמעת הטיעונים לעונש, ציינה באת-כוח התביעה בפני בית המשפט כי "המתלוננת יודעת על הסדר הטיעון וניתנה הסכמתה לקיומו". לאור זאת, הסיק בית המשפט כי העותרת "יודעה מבעוד מועד על ידי התביעה על אודות הסדר הטיעון ונתנה הסכמתה לכך" (ראו: נספח ע/5 לעתירה, בעמ' 37-38, 40). הצהרות אלו מצד התביעה היו בלתי שלמות ולא תאמו את מצב הדברים לאשורו ונראה כי ראוי היה שתצוין בפני בית המשפט העובדה כי הסכמתה האמורה של העותרת להסדר הטיעון ניתנה על-ידה תחת מחאה חריפה ותוך הבעת מורת רוח ניכרת מההסדר. 15. ויובהר, מובן כי לא ניתן לדרוש מגורמי התביעה לחקור את נבכי וצפונות ליבם של נפגעי עבירה, וזאת בפרט בהתחשב בכך שהקרבנות עצמם, בסיטואציה מורכבת זו, פעמים רבות מתאפיינים בבלבול, בתחושות מעורבות ובקושי להביע עמדה בהירה וחדה, ומכאן כי קיים לעתים קושי לעמוד על רצונותיהם וכוונתם. ואולם, גורמי התביעה, המקדישים זמן רב לבחינת עדויות של מתלוננים; המנוסים בשיחות ובמפגשים עם מתלוננים ונפגעי עבירות; והמורגלים בטיפול בסיטואציות מורכבות אלו, נדרשים חרף קשיים אלו לבחון את מכלול אמירותיו של נפגע העבירה, להיות קשובים לקשייו והתלבטויותיו ופתוחים לשיקוליו ומניעיו, ולנסות ולזקק ממכלול ההתבטאויות והתחושות שהביע, את אלו המשקפות בצורה המדויקת ביותר את עמדתו. ויודגש, אין מדובר בדרישה ל"קריאת מחשבות" או ל"בחינת כליות ולב". אלא, לבחינה זהירה של מכלול האינדיקציות החיצוניות שהובאו בפניהם מצד הנפגע באשר לרצונותיו, תוך ערנות לאפשרות שבדברים השתרבבו גם בלבול, מצוקה וחששות כאלו ואחרים הנובעים מהטראומה שעברו, מהיותם לקראת עימות עם הנאשם או לקראת מתן עדות בבית המשפט ומהעובדה כי פעמים רבות זהו להם מפגש ראשון עם גורמי אכיפת החוק. לבסוף, יש לשמוע את עמדתם של הנפגעים בלב פתוח ונפש חפצה ולשקלה בין יתר השיקולים. בענייננו, אני סבורה כי היה במכתב שהעותרת הודיעה שתשלח, ואכן שלחה, כדי להאיר את צפונותיה ורצונה וכדי להדריך את התביעה במסגרת השיקולים השונים ששקלה. אוסיף, כי דברים אלו נכונים לטעמי לא רק מנקודת ראותה של המתלוננת המבקשת להביא את סיפורה בפני בית המשפט, אלא גם ובעיקר מנקודת ראותה של התביעה, המחויבת - בכלל ובמסגרת הסדר טיעון בפרט - להביא בפני בית המשפט תמונת מצב אמיתית ומדויקת, ולפיכך, בין היתר, מצווה למצות את מירב המידע העולה מעמדותיהם של הנפגעים והמתלוננים. כאמור, ממכלול הטענות שהובאו בפנינו, לא שוכנעתי כי התביעה במקרה הנוכחי עמדה במלוא חובתה זו. עדויות מתלוננות אחרות 16. לטענת המשיב, שתיים מהמתלוננות העיקריות בתיק, והעותרת ביניהן, הביעו רצונן שלא להעיד - עניין המהווה שיקול חשוב ביותר בתיקים מעין אלו. לשאלת רצונה של העותרת להימנע מלהעיד התייחסתי לעיל. נותרה, אם כן, ככל הנראה מתלוננת אחת שלדברי התביעה לא היתה מעוניינת להעיד. אכן, צודק המשיב בטיעונו כי רצונה של מתלוננת לא להעיד (כמו גם רצונה להעיד) הינו שיקול חשוב ורב ערך במסגרת השיקולים שנשקלים על-ידי התביעה בטרם קבלת החלטה לחתום על הסדר טיעון. על כך אין חולק. עם זאת, לא התבררו עד תומן נסיבות העניין במקרה זה. כך למשל, לא הובררה בפנינו די צרכה עמדתה המדויקת של המתלוננת השנייה: האם אכן התנגדה להעיד; האם התנגדותה היתה נחרצת; על מה התבססה התנגדותה; והאם נשקלה האפשרות לשאול אותה לעמדתה תוך התייחסות לפגיעה שעלולה להיגרם לעותרת כתוצאה מאי-הסכמתה להעיד וכנגזרת מכך, מהויתורים המתחייבים מהסדר הטיעון. בזהירות אוסיף כי בהתחשב בעובדה שיחסי המין שקיים הנאשם עם המתלוננת השנייה תועדו גם הם בקלטת וידיאו על-ידו ובכך שלהוכחת העבירה של בעילה אסורה בהסכמה שבוצעה במתלוננת זו כל שנדרש היה להוכיח הוא גילה בעת קיום יחסי המין (ולא שאלת הסכמתה לקיומם), יתכן שניתן היה להוכיח את האישום לגביה אף מבלי להעלותה על דוכן העדים, ולחלופין, אפשר שניתן היה להציג בפניה את חשיבות עדותה בבית המשפט למרות שהביעה בתחילה את התנגדותה ויתכן שהיה בכך כדי להטות את הכף לכיוון העדתה. אולם, איני נדרשת להכריע בכך ואף איני סבורה שיש בידי כלים לעשות כן משעניינים אלו לא הובררו בפנינו. מכל מקום, ברי כי גם במצב בו מתלוננת אחת מעוניינת להעיד ומתלוננת שנייה מעוניינת להימנע מכך, יש לשקול את העמדות השונות ולאזן ביניהן באופן שיוענק משקל - לצד יתר השיקולים - גם לרצונה של המתלוננת המעוניינת להעיד או הנפגעת ממחיקת אישומים הנוגעים לעניינה מכתב האישום. במקרה הנוכחי, במבחן התוצאה מתעורר לטעמי ספק אם נתקבל איזון סביר בין העמדות של המתלוננות להסדר הטיעון. קשיים ראייתיים 17. המשיב טוען כי הסעיף המייחס לנאשם את בעילתה האסורה בהסכמה של העותרת נמחק מכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון בשל הקושי הראייתי להוכיח מעבר לספק סביר האם העותרת היתה בת פחות מ-16 שנים כשקיימה יחסי מין עם הנאשם, כפי שנדרש לצורך הרשעה בעבירה זו. לטענתו, דבריה של העותרת במהלך עימות שנערך בינה לבין הנאשם במסגרת החקירה המשטרתית עמדו בסתירה להודעתה במשטרה, מבלי שהיה בפיה הסבר סביר לכך, למעט הטענה כי במהלך העימות היתה צינית בדבריה. לדברי המשיב, קושי זה תואר בפני העותרת במהלך הפגישה שערכו עימה נציגי הפרקליטות לשם הצגת הסדר הטיעון והוצג כאחד השיקולים לעריכתו. בהודעתה במשטרה טענה העותרת כי קיימה יחסי מין עם הנאשם מגיל 14 וחצי ועד לגיל 16 וחצי לערך. מהעמוד היחיד מהודעתה שצורף לתגובתו של המשיב לעתירה, עולה כי לפחות חברה אחת של העותרת ידעה על היחסים בינה לבין הנאשם ואף ביקרה עם העותרת בביתו של הנאשם. ממכתבה של העותרת שהוגש לבית המשפט קמא עולה כי רבים מחבריה ידעו על הקשר ביניהם. בא-כוחה של העותרת טען בפנינו כי לא נעשה כל מאמץ להתגבר על הקושי הראייתי בעניין גילה של העותרת, והעלה תמיהות מדוע לא נחקרו חבריה של העותרת; האם נבדקו פלטי שיחות טלפון בין הצדדים; והאם נעשתה פעולת חקירה כלשהי על מנת לאמת את טענותיה של העותרת. בטיעוני המשיב לא נמצא מענה לטענות אלה ולפיכך ניתן להניח כי פעולות מעין אלו אכן לא בוצעו. בידוע כי לגורמי החקירה והתביעה שיקול-דעת מלא באשר לטיבן והיקפן של פעולות החקירה הנדרשות לשם הרשעתו של נאשם (ראו והשוו: ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.1999); בג"צ 8643/04 אורן נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 22.12.2004); בג"צ 6841/06 עז' המנוחה אמיליה כהן ז"ל נ' נשיא בית משפט העליון (טרם פורסם, 14.6.2007)). יחד עם זאת, האינטרס הציבורי הוא כי נאשם, אף במסגרת הסדר טיעון, יועמד לדין על העבירות שמשקפות את המעשים שביצע כהווייתם, ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל, כמו גם מהיקפם, ושיהיה בהרשעתו כדי להביע את חומרת מעשיו (ראו לדוגמה: ע"פ פלוני, בעמ' 606, 611). במקרה הנוכחי מתעורר לטעמי ספק האם נעשה מאמץ סביר להוכחת עבירות המין שבוצעו בעותרת כפי שתוארו על-ידה וכפי שניתן היה להתרשם מחלקי הראיות המזעריים שהוצגו בפנינו. נראה לכאורה כי ניתן היה להתגבר על הקושי הראייתי שתואר באמצעות ביצוע מספר פעולות להשלמתה של החקירה, כדוגמת אלו שצוינו על-ידי בא-כוח העותרת, אשר וודאי היו מסייעות להסיר את הספקות, לכאן או לכאן, ולהגיע לחקר האמת. בנסיבות אלו, אפשר להבין את טרונייתה של העותרת באשר לויתור על הוכחת סעיף האישום בבעילה אסורה בהסכמה. בנוסף, לא עלה מהחומר שבפנינו כי הובאה לידיעתה של העותרת העובדה כי בהיבטים מסוימים היא עצמה - בהסבריה או בהפניה לראיות רלוונטיות - עשויה לסייע להתגבר על הקושי הראייתי האמור. בהתייחס לעניין זה ציינה העותרת במכתבה לבית המשפט כי: "בזמנו לא יידעו אותי בדבר חשיבות הצפיית (צ"ל: הצפייה - ע.א.) בקלטת, ועל כך ולכך שלדבר תהיה חשיבות בנוגע להגנתי. ושהדבר יעזור לידיעתי המדויקת של אותו גיל, לפי בגדים שיער וכו'. בנוסף לכך, לא יידעו אותי בתוכנה המדויק של הקלטת...". לפיכך, גם בהיבט זה קשה לקבוע כי מבחינה מהותית הוגשמה המטרה העולה מסעיפים 8 ו-17 לחוק זכויות נפגעי עבירה כי תוצג בפני נפגע עבירה תמונה מלאה ומדויקת של מצב הדברים, באופן שיאפשר לו לגבש עמדה אמיתית ומושכלת בהתייחס להסדר הטיעון. נראה כי הדברים הוצגו למתלוננת בנחרצות, מתוך תחושת דחיפות (כשברקע התנהלו כל העת מגעים עם הנאשם- למעט בתקופה שלאחר מכתב הפרקליטות), ובטרם מוצתה האפשרות להתגבר על הקשיים הראייתיים שהתגלעו באמצעות השלמת החקירה. אך טבעי הוא כי העותרת, מתוך הנחה מתבקשת כי המידע המוצג בפניה נבחן על-ידי גורמים מקצועיים הבקיאים ממנה בתחום, הושפעה מצורת הצגה זו של הדברים כאשר החליטה למסור את עמדתה לעניין ההסדר. לא הוברר בפנינו גם האם בהחלטה לוותר על הוכחת סעיף האישום שעניינו בעילתה האסורה של העותרת, נשקלה, בין יתר השיקולים, גם השפעת ויתור זה על העותרת כנפגעת עבירה, ואני סבורה כי ראוי היה לעשות כן. 18. מעבר לכך, ולמעלה מן הדרוש, אוסיף כי להשקפתי, ועל בסיס החומר שהוצג לנו בלבד, היה קשה ביותר לקבוע - בשלב שבו הוכרעו הדברים - כי דברי העותרת במהלך העימות בינה לבין הנאשם מעוררים סתירה מהותית שלא ניתן ליישבה, ואשר חייבה את המסקנה כי אין מנוס מהשמטת סעיף האישום של בעילה אסורה בהסכמה בכל הנוגע לעותרת. במיוחד כך הוא הדבר בהתחשב בעובדה שלא היתה לעותרת הזדמנות אמיתית להסביר את הדרוש הסבר ומשעדותה טרם הועמדה בפני חקירה ראשית ונגדית בבית המשפט, כך שאמיתות דבריה ומהימנותם טרם נבחנה על-ידי בית המשפט. ראשית, יש לציין כי סביר להניח שבשלב זה של החקירה היה הנאשם מיוצג בעוד העותרת לא היתה מיוצגת. שנית, הסתירה הנטענת בדברי העותרת זוכה לטעמי, כבר בדבריה במהלך העימות, להסבר שעל פניו עשוי להיות מתקבל על הדעת ושאפשר וניתן היה לשכנע בו את בית המשפט. אבהיר את כוונתי: במהלך העימות שאל הנאשם את העותרת: "מתי היית איתי?" והיא השיבה: "בגיל 15 וחצי". בהמשך, הנאשם שאל אותה: "את היית בתולה עד גיל 16?" והיא ענתה: "כן". תשובה זו עוררה קושי בעיני התביעה מאחר ועוררה ספק האם במועד ביצוע המעשים המיוחסים לנאשם היתה העותרת בת פחות מ-16 שנים. דא עקא, תשובה זו, אשר הוסברה על-ידי העותרת כתשובה צינית, מוסברת מיד לאחר מכן בעימות, כאשר הנאשם שאל את העותרת: "אז תחליטי אם אנסתי אותך ואת לא בתולה?" והעותרת ענתה: "אני לא רוצה לחשוב שאתה הראשון שהיה איתי". תשובה זו יכולה לרמוז על כך שתשובתה החיובית של העותרת לשאלת היותה בתולה בגיל 16 אמנם היתה בנימה צינית ונבעה מחוסר רצונה של העותרת להאמין שהנאשם הוא זה שביתק את בתוליה. זאת, מבלי שהיא מבינה כי תשובתה זו עלולה להיות בעוכריה בעיני מי שיעיין בפרוטוקול הכתוב של העימות מבלי להיחשף לדרך שבה נאמרו הדברים ולטון-הדיבור המסתתר מאחורי המילים הכתובות. נראה, אם כן, כי קריאת הקטע כמכלול יכולה כשלעצמה לספק תשובה לסתירה שהעלה המשיב, אולם מכל מקום, איני סבורה כי יש צורך להכריע בכך. מרבית העבירות נותרו בכתב האישום 19. נימוקו האחרון של המשיב לסבירותו של הסדר הטיעון נעוץ בעובדה כי מרבית העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום המקורי נותרו גם בכתב האישום המתוקן. טענה זו אכן יכולה לשמש אינדיקציה לסבירותו של הסדר טיעון והיא מהווה אחד מן השיקולים שעל התביעה לשקול בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם. עם זאת, שיקול זה מתעלם לחלוטין מנפגע העבירה העומד כפרט בודד בפני המערכת. הפגיעה בעותרת ממחיקת האישומים הנוגעים לעבירות המין בעניינה אינה מתאיינת כתוצאה מכך שהסדר הטיעון מותיר את רוב סעיפי האישום שהופיעו בכתב האישום המקורי. בעוד שבכתב האישום המקורי היה אישום נפרד ומפורט הנוגע לעותרת, בכתב האישום המתוקן שמה של העותרת כלל אינו מוזכר, והפגיעה שנגרמה לה נכללת בין שאר הפגיעות בפרטיות שביצע הנאשם. אי אפשר להמעיט בערכו של הבדל זה ואין להתעלם מפגיעתו בעותרת. יש קושי רב בעובדה כי לאחר שנפגעת עבירה אוזרת אומץ להתלונן במשטרה ולהיות נכונה להעיד בבית המשפט על עבירות קשות שבוצעו בה - כשהדבר כרוך מטבעו בחיובה לחוות בשנית את הטראומה הקשה שחוותה - בסופו של דבר מתקבלת החלטה על מחיקת האישומים החמורים בהתייחס למעשים שבוצעו בה ועל הותרתן של עבירות מינוריות יחסית בלבד בכתב האישום, וזאת בפרט כשלא ברור האם מהלך זה אמנם היה בלתי-נמנע. כפי שעולה בעקיפין מסעיף 17 לחוק, על פגיעה זו להישקל בין יתר השיקולים המובאים בחשבון לקראת ההחלטה האם לחתום על הסדר הטיעון. בנוסף, יש לזכור כי במחיקתה של נפגעת מכתב האישום יש כדי להשפיע על האופן שבו נחזית באופן כללי חומרת מעשיו של הנאשם ועל הנופך הכולל של כתב האישום נגדו, שכן חזותו ומידת חומרתו של כתב האישום מושפעת כמובן ממספר הנפגעות הנכללות בו. נותר בעיני ספק האם שיקולים אלו נלקחו בחשבון והאם קיבלו את המשקל הראוי כשבאה התביעה לקבל את החלטתה, וזאת בין היתר לאור הנחתה המוטלת בספק של התביעה כי העותרת הסכימה להסדר הטיעון ולפיכך אינה נפגעת כתוצאה ממנו. כאמור, הפגיעה בעותרת זועקת ממכתבה אשר הוגש לבית המשפט. פגיעה זו חייבת היתה להוות נתון חשוב ובעל משקל לפני קבלת ההחלטה לחתום על הסדר טיעון עם הנאשם. הכרעה 20. לסיכום הדברים, אני סבורה כי הגם שהתביעה פעלה בעניינה של העותרת בתום לב ומתוך מטרות ראויות בלבד, דבר שאין לגביו ספק, אופן התנהלותה בעניין זה, במכלול ההיבטים שתיארתי ועל-פי המתחייב מסעיפי חוק זכויות נפגעי עבירה, מעורר קושי. הבעייתיות החלה בכך שהסדר הטיעון הוצג לעותרת באופן שלא אפשר לה להבין באופן מלא ומדויק את מהותו והשלכותיו ומבלי שהובהר לה המשקל שניתן לעובדה כי סירבה לצפות בקלטת הוידיאו וכן לא סיפקה הסבר לסתירה שהתגלתה בדבריה. עניין זה גרם לכך שהעמדה שהעותרת הביעה בהתייחס להסדר הטיעון כפי הנראה לא שיקפה נכונה את רצונה ותחושותיה ביחס אליו. התביעה לא עמדה על פער זה, וזאת גם נוכח הדברים הברורים והמפורשים שנכתבו על-ידי העותרת במכתב שהעבירה לבית המשפט - הן בהתייחס להסדר הטיעון והן בהתייחס לרצונה להשמיע את גרסתה ולהציג בפני בית המשפט את התמונה האמיתית מבחינתה. לפיכך, הדברים שהוצגו בבית המשפט לא שיקפו את מלוא התמונה ביחס לעמדת העותרת. לבסוף, נותר ספק האם, כחלק מהשיקולים שנלקחו בחשבון לקראת החתימה על הסדר הטיעון, ניתן משקל ראוי לפגיעה הנגרמת לעותרת כתוצאה ממנו, וכן האם לא נגרעו מכתב האישום אישומים שבעזרת פעולות חקירה שנראות לא מסובכות ניתן היה לפתור את הקשיים שנתגלעו ביחס אליהם, ובדרך זו, להביא בפני בית המשפט - בין במסגרת הסדר טיעון ובין שלא במסגרתו - עמדה המשקפת בצורה טובה ונכונה יותר את מעשי הנאשם ואת האירועים שאירעו כהווייתם. 21. חשוב לחזור ולהדגיש את שידוע: בסופו של יום שיקול-הדעת באשר לאופן עריכת האיזונים בין השיקולים השונים הצריכים לעניין הינו בידי התביעה הכללית ובידיה בלבד. לפיכך, העיקרון המנחה בדבר התערבות בשיקול-דעתה של התביעה בעניינים מסוג זה הינו כי בית משפט זה יתערב בשיקול-דעתן של רשויות החקירה והתביעה בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין, ובכלל זאת בהחלטה לערוך הסדר טיעון עם נאשם, בצורה מצומצמת. הגם שאין עניינים אלו חסינים מפני ביקורת שיפוטית, מקובל לומר כי התערבות בהם תישמר למקרים נדירים שבהם מוכח כי ההחלטה הנבחנת לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי (ראו לדוגמה: בג"צ 4405/06 פונדק פליקן בע"מ נ' פרקליטות מחוז ב"ש והדרום (טרם פורסם, 16.11.06) וההפניות שם). לפיכך, השאלה הדורשת הכרעה הינה האם הקשיים שתוארו עולים כדי חוסר סבירות קיצוני או עיוות מהותי שיש בהם כדי להצדיק התערבות בהסדר הטיעון שנחתם עם הנאשם. 22. ההכרעה במקרה זה היא פרי התלבטות לא קלה ומאמץ לאזן באופן ההולם ביותר בין האינטרסים השונים הצריכים לעניין. בלב העניין עומד האיזון המתבקש בין זכויותיה של העותרת לזכויותיו של הנאשם. מחד גיסא, ניצבות בפנינו זכויותיה של העותרת, כנפגעת עבירה, וחובתנו לשמור על האינטרסים שלה, להגן על כבודה וצנעתה ולהבטיח את הוגנות ההליכים בהם היתה מעורבת מול גורמי המשטרה והתביעה. האינטרסים הפרטיים של העותרת משקפים במקרה זה גם את האינטרס הציבורי בהגנת זכויותיהם של נפגעי עבירה בכלל ושל מתלוננות בעבירות מין בפרט, ובהבטחה כי עניינם של אלו יטופל על-ידי גורמי המשטרה והתביעה בדרך רגישה ומכבדת שסופה בקבלת החלטה שקולה ומאוזנת. מאידך גיסא, ניצב לפנינו האינטרס של הנאשם. נאשם שהודה בעבירות שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון שערך עם התביעה, לצד טובת ההנאה שהוא צפוי לקבל כתוצאה מההסדר, מוותר על זכויות שונות: על זכותו לשמור על שתיקה; על זכותו לנהל הליך להגנתו, על זכותו לחקור את עדי התביעה, ואף על הסיכוי שיזוכה. ציפיותיו הטבעיות, ובפרט בשלב הנוכחי, הן שההסדר עליו חתם עם רשויות התביעה ושהובא לאישורו של בית המשפט יכובד. סעיף 1 לחוק זכויות נפגעי עבירה המצהיר כאמור על מטרתו של החוק, מתייחס במפורש לעניין הצורך לאזן בין זכויותיהם של נפגעי עבירה לזכויותיהם של נאשמים, בציינו כי הבטחת זכויותיהם של נפגעי עבירה, כפי שנקבעו בחוק, צריכה להיעשות "מבלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים". מכאן, כי גם כשלפנינו פגיעה מהותית בזכויותיו של נפגע עבירה, בבחינת משמעותה האופרטיבית של פגיעה זו עלינו להביא בחשבון את זכויותיו של הנאשם. איזון זה אינו פשוט, וכפי שנאמר: "התוצאה של אי כיבוד זכויות אלה (של נפגעי עבירה - ע.א.) אינה פשוטה, ... היא תלוית נסיבות ואין תשובה כוללנית לדילמות שההתנגשות בין זכויות נפגע עבירה, לזכויות נאשם מעוררות. כל עניין ייבחן לגופו על פי השיקולים הרלוונטיים ותוך הימנעות מפגיעה בלתי מידתית בזכויות הנאשם. כמו בכל מצב של התנגשות בין זכויות יש להכריע מהי נקודת האיזון ההולמת הנותנת משקל ראוי לכל אחת מהזכויות המוגנות בדין" (בג"צ פלוני). לצד שיקולים אלו, במעגל האינטרסים הרחב יותר עומדים כמובן שיקולים ציבוריים ומערכתיים שונים, ובפרט האינטרסים השונים התומכים בעריכתם של הסדרי טיעון: "קיום הסדרי טיעון מאפשר פרישה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי. הסדר טיעון אשר נכרת בהתאם לכללים ועל-פי שיקולים ראויים, מקצר את עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאליים הממתינים לכתב-אישום נגדם. ההסדר מסייע לרשויות האכיפה בהעמדת עבריינים נוספים לדין, ומבטיח ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה. הוא חוסך את המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעתים מורכב וממושך, המכביד הן על התביעה והן על הנאשם, ומפנה את בית-המשפט העמוס לעייפה, לעיסוק בתיקים אחרים. מבחינה ערכית, יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו. בנוסף לכל אלה, הסדר טיעון מסייע לנפגע העבירה, בהביאו בחשבון את הצורך בשיקומו המהיר ובמניעת פגיעה נוספת בו עקב העדתו" (ע"פ פלוני, בעמ' 607). 23. מהו, איפוא, יישום הדברים בענייננו? כאמור, לאחר בחינה והתלבטות בשאלה האם הפגמים שנפלו בטיפול בפרשה זו צריכים להוביל לפסילתו של הסדר הטיעון שנחתם עם הנאשם, הגעתי למסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. טעמיי לכך הם בעיקרם שניים: ראשית, אני סבורה כי באיזון בין הפגיעה בעותרת לפגיעה בזכויותיו של הנאשם, יש להעניק במקרה הנוכחי משקל מוגבר לזכויותיו של הנאשם. זאת, לאור השלב המאוחר בו מצוי הדיון בעניינו של הנאשם- לאחר שהודה במעשים; לאחר שהורשע על-פי הודאתו, לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש ומשכבר נקבע מועד למתן גזר-הדין (על השפעת חלוף הזמן והתקדמות ההליכים על האיזון בין הפגיעה בזכותו של נפגע העבירה לפגיעה בזכותו של הנאשם, ראו לדוגמה: בג"צ פלוני). בהודאתו והסכמתו להסדר הטיעון שינה הנאשם את מצבו לרעה, הסתמך על עמדת המערכת כפי שהוצגה בפניו, ואף שבשלבים מוקדמים יותר הוזהר כי בית המשפט אינו מחויב לכבד את הסדר הטיעון, הרי שבשלב הנוכחי מובן שיש לו ציפייה מוגברת כי ההסדר יכובד ויוצא אל הפועל. בנסיבות אלו, ביטול הסדר הטיעון בשלב זה וניהול הליך מחודש בעניינו יהיה בהם בבירור משום פגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של הנאשם ובפרט ביכולתו להיאבק על חפותו ולבסס את הגנתו באופן סביר. 24. לכך מתווסף העיקרון האמור בעניין היקף הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה בעניינים מסוג זה, לפיו בית משפט זה יהא נכון להתערב בהן רק במקרים נדירים, מקום בו ניכר כי נפל בהחלטה חוסר סבירות קיצוני או עיוות מהותי. בסופו של דבר, לא מצאתי כי אלו הם פני הדברים במקרה הנוכחי. למרות הקשיים שתוארו, שאני רואה בהם כאמור בעייתיות רבה, ניתן לומר כי התביעה עמדה בחובותיה הפורמאליות על-פי חוק זכויות נפגעי עבירה, וזאת בפרט בהתחשב בכך שהעותרת עודכנה באשר לכוונה לערוך הסדר טיעון עם הנאשם; זומנה לפגישה בפרקליטות להבהרת העניין; וניתנה לה שהות לגבש את עמדתה. מה גם, שבהתנהלות התביעה בעניין וודאי הסתמכה על ההסכמה הפורמאלית שהעותרת הביעה ביחס להסדר. עוד יש להעניק משקל בהקשר זה לכך שעל-פי הסדר הטיעון הנאשם הורשע בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, הגם שלא כלפי העותרת אלא כלפי מתלוננת אחרת, כך שחרף הפגיעה הכרוכה בדבר מבחינתה של העותרת, אשר כאמור אין להקל בה ראש וראוי היה שיוענק לה משקל במסגרת ההחלטה לערוך את הסדר הטיעון, בסופו של דבר לא ניתן לומר כי הסדר הטיעון אינו משקף כלל את חומרת המעשים שביצע הנאשם. עוד יש להזכיר את העובדה כי כעולה מהדברים שציינתי עד כה, נותרו בתיק זה מספר נתונים חסרים, כדוגמת שאלת היכולת להוכיח את גילה של העותרת ושאלת התנגדותה של המתלוננת השנייה להעיד, המקשים לקבוע במסגרת ההליך הנוכחי, כי ראוי וניתן היה להגיע לתוצאה שונה מזו שהתקבלה. התלבטתי אמנם אם יש מקום להורות לתביעה להשלים את החקירה בכל הנוגע לבירור גילה של העותרת, אולם בסיכומו של דבר, אני סבורה כי בהחזרת הגלגל לאחור בדרך זו תיווצר פגיעה בלתי מידתית בנאשם, הנובעת מחוסר היכולת הקיים להערכתי לנהל נגדו - במציאות שנוצרה - משפט פלילי כהלכתו, תוך שמירה אמיתית על זכויותיו הדיוניות והמהותיות. 25. לבסוף, אני סבורה כי יש להביא בחשבון גם את העובדה כי חוק זכויות נפגעי עבירה הוא חוק חדש יחסית וכי עצם הענקת זכויות כאלו ואחרות לנפגעי עבירה, שאינם נחשבים לצד בהליך הפלילי, היא חדשנית, לא טריוויאלית ולא תמיד פשוטה ליישום. בנסיבות אלו, ובפרט בהתחשב בעובדה כי החוק מעורר סוגיות לא פשוטות וכי המציאות בעצמה מזמנת מצבים רגישים ומורכבים שהחוק לא תמיד יכול ליתן להם מענה ברור, אך טבעי הוא כי יישומו של החוק יעורר קשיים שונים וכי יידרש זמן לשם יציקת תכנים מהותיים להוראותיו; לשם הטמעתם בקרב כל מי שנדרש לכך ובכלל זאת התביעה; וכן לשם גיבוש דרכי פעולה ונהלים בהתאם לכך. ראוי הוא כי למרות התוצאה שנתקבלה במקרה הנוכחי, כלל הגורמים המעורבים יתנו דעתם לנקודות שהועלו ולדגשים שפורטו, וזאת על מנת שיובטח כי הטיפול בעניינם של נפגעי עבירה יהיה קפדני ורגיש, יכלול הידברות ברורה בין הגורמים המעורבים ויבטא איזון הולם בין מכלול האינטרסים העומדים על הפרק: אלו של הנפגע, אלו של הנאשם וכמובן אלו של הציבור בכללותו. אשר על כן, ממכלול הטעמים שהבאתי בחוות-דעתי, ולא בלב קל, החלטתי להצטרף למסקנתו של חברי, השופט אלון, לפיה דין העתירה להידחות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: לא אוסיף הרבה על הדברים שכתבו חבריי, השופטים י' אלון וע' ארבל, ואני מצטרף לדעתם כי בנסיבות המקרה הזה וממכלול הטעמים שהם מציינים – דין העתירה להידחות. גם אני, כחברי השופט י' אלון, התרשמתי ברורות כי נציגות הפרקליטות קיימו את חובותיהן כלפי העותרת וכי לא היה בסיס לדברים, שלפי טענת העותרת, הוטחו כלפיה על-ידן. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, ‏י"א בתשרי, התשס"ח (23.09.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07059610_A05.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il