רפאל ב.ד. ייבוא ושיווק בע"מ נ. ניצה וייגמן

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 5960/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערת: רפאל ב.ד. ייבוא ושיווק בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. ניצה וייגמן 2. מאיר וייגמן 3. הכונס הרשמי 4. אלונה בומגרטן- עו"ד מנהלת מיוחדת לנכסי המשיבים בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מימים 7.3.2021 ו-23.5.2021 בפש"ר 4841-08-18, פש"ר 22259-11-18 ופש"ר 22225-11-18 שניתנו על ידי כב' השופט יסכה רוטנברג בשם המערערת: עו"ד גואטה ניצחון פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט יסכה רוטנברג) בפש"ר 4841-08-18, פש"ר 22259-11-18 ופש"ר 22225-11-18 מימים 7.3.2021 ו-23.5.2021, במסגרתן הוכרזו המשיבים 1 ו-2 כפושטי רגל, וניתן להם צו הפטר מותנה. החלטה לתת צו הפטר מותנה היא החלטה שיש ביחס אליה ערעור בזכות (סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה); ע"א 7460/17 ורד תעשיות בטון מוכן בע"מ נ' ברדה (26.11.2017); רע"א 2328/21 בומשטיין נ' עו"ד אביעד בללתי – נאמן, פסקה 5 (30.6.2021)). לפיכך מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א), ולהורות כי בקשת הערעור תידון כערעור לפני מותב שלושה. בקשת הערעור תחשב כהודעת ערעור, ולהלן אתייחס אליה ככזו. העובדות הצריכות לעניין ביום 31.1.2019 ניתנו צווי כינוס לנכסי המשיבים 1 ו-2, ניצה ומאיר וייגמן, (להלן: החייבת ו-החייב, בהתאמה. להלן יקראו יחד: החייבים), לבקשת המערערת – חברת רפאל ב.ד. ייבוא ושיווק בע"מ (להלן: המערערת), ועו"ד אלונה בומגרטן מונתה כמנהלת מיוחדת לנכסיהם (היא המשיבה 4. להלן: המנהלת המיוחדת). תביעות החוב שאושרו נגד החייבים עומדות על סך 641,261 ש"ח – מתוכם לחייבת סך של 440,554 ש"ח, ולחייב סך של 623,028 ש"ח (כאשר למערערת עומדת תביעת חוב חופפת, ביחד ולחוד, כלפי החייבים בסך 422,321 ש"ח), נכון לחודש מאי, 2021. ביום 11.1.2021, הגישה המנהלת המיוחדת דו"ח עדכון בעניינם של החייבים, במסגרתו ציינה כי בקופת הכינוס של החייבת צפוי להצטבר סך של 321,032 ש"ח, הכולל תשלומים חודשיים, כספים בלתי מוגנים וזכויות פנסיוניות; ובקופת החייב סך של 10,500 ש"ח. עוד ציינה המנהלת המיוחדת כי לחייבים נכס הידוע כגוש 3929, חלק 100 ותת-חלקה 26, בראשון לציון, המשמש להם למגורים (להלן: בית המגורים). כן צוין כי ערכו של בית המגורים אמנם מוערך בסך של 1.65 מיליון ש"ח, אך משום שלחייבים זכויות רשומות בו, הם זכאים להגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 בעת מימושו, ועל כן שוויו ("כנכס תפוס") עומד על סך 650,000 ש"ח בלבד. לפיכך, הציעה המנהלת המיוחדת להימנע ממימוש בית המגורים, וזאת לאור מצבם הכלכלי והבריאותי של החייבים, ובמקום זאת כי תיקבע להם תכנית פירעון במסגרתה יעמידו לטובת קופת חדלות הפירעון 100% מחובותיהם בתוך 24 חודשים כתנאי לקבלת הפטר. ביום 7.3.2021 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בפתח הדברים, נקבע כי עניינם של החייבים יידון יחד, וכך גם תינתן החלטה משותפת בעניינם, שכן מדובר בבני זוג נשואים המתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף. לאחר מכן, הוכרזו החייבים כפושטי רגל, ואולם נקבע כי לא ניתן לגבש תכנית פירעון בטרם יערכו הצדדים את החישובים הדרושים להם לשם כך. על כן נקבע דיון המשך ליום 23.5.2021. כעבור מספר ימים, ביום 24.3.2021, הגישה המערערת בקשה לבית המשפט המחוזי לאפשר למנהלה – מר בנימין כהנים, לרכוש את בית המגורים עבור סך של 500,000 ש"ח, תוך הותרת החייבים כדיירים מוגנים בו (להלן: הצעת המערערת). הצעה זו, כך טענה המערערת, תותיר יתרה מספקת לתשלום ריבית והפרשי הצמדה בגין החובות המאושרים וכן תשלום שכר טרחה למנהלת המיוחדת. ביום 4.4.2021, נקבע כי יש להמתין להערכת שמאי בטרם תישקל הצעת המערערת. כעבור כחודשיים, ביום 13.5.2021, הגישה המנהלת המיוחדת הודעת עדכון, ובמסגרתה ציינה כי בית המגורים הוערך על ידי שמאי בסך 1,750,000 ש"ח בערכי שוק, וסך 1,500,000 ש"ח במימוש מהיר. ביום 23.5.2021 התקיים דיון ההמשך כאמור, ובתומו ניתן לחייבים צו הפטר מותנה. תחילה, הציע בא-כוח המערערת הצעת הסדר, ולפיה תרכוש המערערת את בית המגורים תמורת סך של 750,000 ש"ח, תוך הותרת החייבים דיירים מוגנים בו. הצעה זו, כך הבהיר בא-כוח המערערת, תשקף תשלום דיבידנד של 100% (לרבות הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחה לבעלי התפקידים). בתגובתה, התנגדה המנהלת המיוחדת להצעה זו, שכן לסברתה הסכום שנותר לפירעון החוב אינו מצדיק את מימושו של בית המגורים וכן לאור מצבם הבריאותי והכלכלי של החייבים. יחד עם זאת, הציעה המנהלת המיוחדת הצעת הסדר חלופית, ולפיה ייפרעו החייבים 100% מחובותיהם, וזאת בלא שימומש בית המגורים (להלן: הצעת המנהלת המיוחדת). הכונס הרשמי (הוא המשיב 3) תמך אף הוא בעמדת המנהלת המיוחדת. בית המשפט המחוזי קיבל את הצעת המנהלת המיוחדת, חלף התנגדות המערערת, ונקבע כי על החייבים להעמיד בקופת פשיטת הרגל סך של 641,000 ש"ח בתוך 90 ימים, וזאת כתנאי לקבלת הפטר. נקבע, כי הצעת בא-כוח המערערת לרכוש את בית המגורים תוך הותרת החייבים דיירים בו אינה נראית ראויה. זאת, לנוכח גילם של החייבים (אשר יצאו לגמלאות), מצבם הבריאותי, מצבם הכלכלי, לרבות העובדה שכספי הפנסיה של החייבת מומשו (בהסכמתה) והועברו לקופת פשיטת הרגל, וכן משום שנותר סכום זעום לפירעון מלוא החוב, וככזה אינו מצדיק את מימוש בית המגורים. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי את התנהלות המערערת, אשר יזמה את הליך פשיטת הרגל בגין חוב נטען על סך 1.6 מיליון ש"ח, בעוד החוב שאושר עמד על 25% בלבד מסכומו המקורי, וקבע כי בנסיבות אלו, אין ליתן לחייבים להיות תלויים בחסדה של המערערת. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור מופנה להחלטות מימים 7.3.2021 ו-25.3.2021 להכריז על החייבים כפושטי רגל וליתן להם צו הפטר מותנה. המערערת סבורה כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שההחלטה ביחס לחייבים תינתן יחדיו, רק מהטעם שהחייבים מנהלים קשרי נישואים ומשק בית יחד. לעמדתה, נדרש היה לנהל את עניינם של החייבים באופן נפרד – זאת, שכן, חובותיהם של החייבים נוצרו בנפרד והחייבים אף הפקידו סכומים שונים לקופת פשיטת הרגל. עוד לשיטת המערערת, שגה בית המשפט קמא בהחלטתו לזקוף את כספי הפנסיה של החייבת לטובת פדיון בית המגורים על ידי החייבים, במקום לקופת הנשייה של החייבת – שכן, מדובר בכספים שלחייב לא הייתה יד בהם, ומשכך אין הוא רשאי ליהנות מהם, כך לעמדתה. זאת ועוד, המערערת סבורה כי נדרש היה להורות למנהלת המיוחדת להפעיל את סמכותה לפי סעיף 81 לפקודה, ולהוסיף לתביעות החוב שאושרו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן צו הכינוס ועד למועד התשלום בפועל. מצב דברים זה, כך מבהירה המערערת, יצר מצב שבו החייבים ימשיכו להתגורר בבית המגורים הגם שלא פרעו 100% מחובותיהם – שכן, לפי תכנית הפירעון שאושרה בעניינם, לא תיוותר יתרה לתשלום שכר טרחת בעלי התפקידים וכן תשלומי ריבית והצמדה לנושים. לבסוף, מבהירה המערערת, כי לשיטתה, הצעתה לרכוש את בית המגורים תוך הותרת החייבים דיירים מוגנים היא הצעה אופטימלית – בדרך זו, ניתן יהיה לפרוע את מלוא חובות החייבים, תוך מתן אפשרות לחייבים להתגורר בבית המגורים עד לסוף ימי חייהם ללא כל תמורה. להשלמת התמונה יוער, כי ביום 9.9.2021 הגישו החייבים הודעת עדכון לבית המשפט המחוזי, ובה ציינו כי מילאו אחרי תנאי ההפטר המותנה שניתן להם בהחלטה מיום 23.5.2021, ומשכך ביקשו כי יינתן להם הפטר חלוט. בהחלטה מיום 4.10.2021, נקבע כי יש להמתין להכרעה בבקשת רשות הערעור שלפניי בטרם יינתן צו הפטר חלוט, שהרי עניינה של בקשת רשות הערעור הוא בתנאים שנקבעו בצו ההפטר המותנה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, הגעתי למסקנה כי דינו להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקסד"א, וזאת מאחר שאין לערעור סיכוי להתקבל. אנמק. כידוע, שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב, לנוכח מומחיותו הייחודית בתחומו ולאור התרשמותו הישירה מבעלי הדין ומנסיבות העניין, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (רע"א 1688/19 לוי נ' הכונס הרשמי, פסקה 11 (6.3.2019); רע"א 5633/18 בדראן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (16.10.2018)). כך במיוחד לעניין מתן הפטר (רע"א 2395/21 מעאמרה נ' שמואל לביא הנאמן לחייב, פסקה 9 (18.6.2021); רע"א 2021/21 אזולאי נ' הכונס הרשמי, פסקה 14 (27.5.2021)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי מצדיק חריגה מכלל זה. גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש ממש בטענות המערערת נגד תכנית הפירעון שנקבעה לחייבים. תכנית זו נקבעה לאחר שהביא בית המשפט קמא בחשבון את מכלול מאפייניהם של החייבים, לרבות מצבם הכלכלי וכושר השתכרותם, גילם המתקדם (כמו גם בריאותו הלקויה של החייב), וכן התרשמות בעלי התפקידים כי החייבים נהגו בתום לב לאורך תקופת צבירת החובות ולאחריה (ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 21-19 (9.8.2009) (להלן: עניין פיגון); ע"א 8357/09 פרדו נ' עו"ד יניב אינסל – מנהל מיוחד, פסקה 6 (8.6.2020); רע"א 4867/21 הנר נ' הכונס הרשמי, פסקה 7 (25.8.2021)). משאלו הם פני הדברים, לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, המאמצת את עמדת הכונס הרשמי והמנהלת המיוחדת (רע"א 1587/20 המוסד לביטוח לאומי נ' א.ד.ר שירותים ואבטחה בע"מ (בפירוק), פסקה 16 (14.5.2020); רע"א 7154/20 ביאלוסטוצקי נ' עו"ד אורן הראל נאמן לחייב, פסקה 14 (17.1.2021) עניין פיגון, פסקה 25). באופן דומה, לא ראיתי להתערב בהחלטה לעניין מימוש בית המגורים. החלטה זו ניתנה לאחר שבחן בית המשפט את ההיתכנות הכלכלית של מימוש בית המגורים אל מול האפשרות להגיע להסדר החוב בדרך פחות דרסטית, ולא מצאתי כי נעשה איזון לקוי בין צרכי החייבים לבין האינטרסים של נושיהם (רע"א 9166/12 בריסק נ' עו"ד קובי בן איון, פסקה 7 (14.7.2013); רע"א 4628/18 סגלשטיין נ' שמואל, פסקה 15 (19.7.2018)). הדברים אמורים ביתר שאת שעה שהחייבים העמידו לטובת קופת פשיטת הרגל את מלוא סכום החוב, וזאת גם אם אניח כי לא את מלוא הפרשי ההצמדה והריבית (ע"א 2000/01 בן בסט נ' הנאמנה בפשיטת רגל על נכסי דוד והדסה בן בסט, פ"ד נט(1) 481, 494-492 (2004)). הליך פשיטת רגל מבקש לאזן בין השאיפה להשיא את שיעור החוב שיפרע לנושים ולבסס את התפיסה לפיה "התחייבויות יש לקיים" לבין כבודו של חדל הפירעון כאדם והערך העתידי שיצמח לחייב ולחברה משחרורו מכבלי חובותיו. טוב עשתה המנהלת המיוחדת, טוב עשה הכונס הרשמי, וטוב עשה בית המשפט קמא, כאשר נתנו דעתם לשני חלקיה של משוואה זו – מחד גיסא, הקפידו על כך שהנושים יצאו עם עיקר תאוותם בידם, ומאידך גיסא מנעו את נטילת דירת הרש. סוף דבר: הערעור נדחה איפוא. המערערת תישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסכום של 2,000 ש"ח, ובהוצאות המנהלת המיוחדת והכונס הרשמי, בסך 1,000 ש"ח לטובת כל אחד (סה"כ 4,000 ש"ח). בקביעת סכום זה שמתי לנגד עיניי את העובדה שלא נתבקשה תגובה. ניתן היום, ‏י"ח בחשון התשפ"ב (‏24.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21059600_Y01.docx מח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1