יבגני סרנצ'וקוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5954/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5954/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: יבגני סרנצ'וקוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים: א' אמינוף, נ' מוניץ ו-ג' (דה ליאו) לוי) שניתנה ביום 11.04.2006 בתפ"ח 1020/04 תאריך הישיבה: י"ט בתמוז התש"ע (01.07.2010) בשם המערער: עו"ד דניאל דרבקין בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: בלילה שבין 7.2.2004 ו-8.2.2004 נרצח ולרי גרשיצקין ז"ל (להלן: המנוח) במכה שהונחתה על ראשו באמצעות קרש, ונלקחו ממנו כספו ומכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו. בגין אירוע זה, בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים א' אמינוף, נ' מוניץ ו-ג' (דה-ליאו) לוי) הרשיע את המערער בביצוע רצח במזיד ושוד מזוין, וגזר את דינו למאסר עולם. לצד המערער, הורשע בגין המעשים נאשם נוסף, ולדימיר בושייב (להלן: בושייב), בעבירות של שוד מזוין וסיוע לרצח. זאת, לפי הודאתו של בושייב במסגרת הסדר טיעון. הערעור שלפנינו מופנה כנגד הכרעת דינו של בית המשפט קמא, בכל הנוגע לעבירות הרצח במזיד והשוד המזוין, שכן המערער, אשר הודה בביצוע מעשים אלה בחקירתו במשטרה, חזר בו מהודאתו בעדותו במשפט, העלה טענות כנגד קבילות הודאתו במשטרה ומסר גרסה לפיה בושייב הוא זה שהכה את המנוח. גרסה דומה מסר בושייב בעדותו בבית המשפט קמא, לאחר שהורשע, כאמור, בסיוע לרצח. מכאן, שהשאלות המרכזיות העומדות להכרעה בערעור הינן שתיים. ראשית, האם הודאתו של המערער והשחזור שביצע במשטרה קבילים הם נוכח טענות הזוטא שהועלו על-ידו. שנית, מהו המשקל שיש לייחס להודאה זו, והאם יש להעדיפה על-פני הגרסאות שמסרו המערער ובושייב בבית המשפט, לפיהן היה זה בושייב שהכה את המנוח. עיקרי העובדות 1. בפרשה שלפנינו נחשפה תמונה עגומה של שוד ורצח של אדם חף מפשע בגין סכום קטן של כסף לרכישת סם, ושוב ניתן להציץ לעולמם של אנשים החיים בסביבה דלה שבה אוכלוסיה קשת יום חיה בתנאים קשים ובהווי שנע בין שתיית וודקה לשימוש בסמים. להלן עיקרי העובדות, כפי שנטענו בכתב האישום שהוגש נגד המערער ונגד בושייב. בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום התגורר בושייב באתר קרוואנים השייך לקבלן הבניין אליהו זאדה (להלן: זאדה), ליד עפולה, שם חלק קרוואן עם המנוח. אותה העת היה המערער חברו של בושייב, ונהג לבלות עמו בשתייה ובשימוש בסמים. ביום 7.2.2004, בשעות הערב, הגיע המערער אל הקרוואן בו התגורר בושייב, שם שתו בצוותא וודקה. במהלך הערב נכנס בושייב אל חדרו של המנוח וכיבד אותו בוודקה. בהמשך, רצו המערער ובושייב להשתמש בסמים, אך לא היה ברשותם כסף לשם רכישתם. בושייב סבר כי למנוח יש כסף בכיסו, מאחר שלווה ממנו בעבר כספים והמנוח אמר לו קודם לכן שלא ילווה לו כספים נוספים. בהמשך, לפי הנטען, הציע בושייב למערער שימתינו עד שהמנוח יירדם ויגנבו את כספו, אולם המערער סירב להמתין והציע כי ייכנס לחדרו של המנוח ויהמם אותו על-ידי מכה בראשו, ובושייב הסכים לכך. המערער נטל קרש עץ כבד, עליו הצביע בושייב, נכנס לחדרו של המנוח, אשר ישן בישיבה על הכסא, והלם בעוצמה בראשו. כתוצאה מן המכה, התמוטט המנוח, נפל ארצה ונגרמו לו שברים בגולגולת ודימומים במוחו, דבר אשר גרם למותו. לאחר מכן נכנסו המערער ובושייב יחד לחדרו של המנוח, נטלו כסף שמצאו בחפציו בסך 115 ש"ח ומכשיר טלפון נייד, ונסעו עם שניים מחבריהם, סרגיי קורדש (להלן: סרגיי) ודניס צ'רניק (להלן: דניס) ללוד, כאשר בחלק מהנסיעה נהג המערער ברכב בעת שהיה בשלילת רישיון. בלוד רכשו סם מסוג הירואין תמורת הכסף ומכשיר הטלפון שלקחו מהמנוח, והשתמשו בסם. המערער ובושייב הותירו את המנוח בחדרו כשהוא מחוסר הכרה וסובל מפגיעת ראש מבלי לוודא את מצבו או להזעיק עזרה ובמהלך אותו לילה נפח המנוח את נשמתו. 2. בבוקר יום 8.2.2004, לאחר שהגיע זאדה לקרוואן וביקש מבושייב לקרוא למנוח לעבודה, התגלתה גופתו של האחרון ולמקום הוזעקו כוחות משטרה ומגן דוד אדום. בחדרו של בושייב נמצאו נעלי התעמלות לבנות ועליהן כתמי דם, אשר נתפסו, ובושייב נעצר לחקירה. בתחילה הכחיש בושייב את מעורבותו ברצח וכעבור יומיים, בעקבות מידע חסוי, נעצר גם המערער, ששהה אותה העת בתחנת משטרה בעפולה על רקע עניין אחר. בשלב ראשון מסר המערער כי שהה במועד הרלוונטי למעשים בביתו, אולם לאחר שעומת עם גרסת רעייתו לפיה נעדר מהבית מצהרי היום ועד לבוקר המחרת, מסר גרסה לפיה בושייב הכה את המנוח במקל על מנת שהשניים יוכלו ליטול את כספו ולרכוש בו סמים. בהמשך, הועבר המערער לימ"ר עמקים, שם בחקירה שתועדה בוידאו טען כי בעת ששהה אצל בושייב יצא האחרון לכבד את המנוח בוודקה ושב כעבור שעה עם כסף ומכשיר טלפון נייד. לאחר מכן יצאו השניים מחדרו של בושייב וראו את המנוח שרוע על הארץ מבעד לדלת חדרו הפתוחה. בושייב אמר שהמנוח כנראה נפל מכיסאו בהיותו שיכור, והמערער בדק ומצא כי הוא נושם, אף שלא חש בדופק. אשר להכאת המנוח במקל על-ידי בושייב, כפי שמסר בגרסה הקודמת, טען המערער כי החוקרים הציבו עובדה זו בפניו ואמרו כי הוא או בושייב הכו את המנוח במקל, על כן הסיק כי בושייב עשה זאת. סמוך לאחר מכן הובא גם בושייב לחדר הוידאו בימ"ר עמקים, ובמסגרת תרגיל חקירה מכוון חלף על פניו המערער, במטרה לרמוז לבושייב כי החוקרים יודעים יותר משסיפר להם. בשלב זה, בחקירה שתועדה אף היא בוידאו, מסר בושייב גרסה לפיה המערער הוא שהכה את המנוח על ראשו באמצעות קרש עץ. לאחר מכן חזרו החוקרים אל המערער והטיחו בפניו את גרסתו של בושייב. או אז, בחקירה שצולמה בוידאו, התוודה המערער על ביצוע המעשה, תוך מסירת פרטים התואמים את גרסתו של בושייב. באותו יום ביצעו המערער ובושייב, כל אחד לחוד, שחזור מתועד של האירוע, וביום 18.2.2004 מסר בושייב הודעה נוספת בה חזר על גרסתו לפיה המערער הכה את המנוח וכן הוסיף פרטים נוספים. במועד זה נחקר גם המערער וענה לשאלות הנוגעות לאירועים שקדמו למעשה הרצח ושאירעו אחריו, אולם סירב להתייחס לחלקו ברצח המנוח ובנטילת רכושו בטרם ייוועץ בסנגורו. 3. נגד המערער הוגש כתב אישום בגין רצח במזיד, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); שוד מזוין, לפי סעיף 402(ב) לחוק; וכן החזקה ושימוש בסם מסוכן, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ונהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. בתשובתו לכתב האישום בפתח משפטו טען המערער כי הודאתו במשטרה נמסרה בניגוד לרצונו הטוב והחופשי ועל כן אינה קבילה. המערער העלה טענות במשפט זוטא, לפיהן נמסרה ההודאה כשהוא נתון בלחץ פיזי ונפשי, שהופעל עליו מצד החוקרים שצעקו עליו והכו אותו, וכן תחת השפעת סמים ותרופות. לאחר שהחלה שמיעת עדי התביעה, הודה בושייב, כאמור, בעבירה של סיוע לרצח, על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום. זאת, במסגרת הסדר טיעון בו הוטל עליו עונש מוסכם, שאושר על-ידי בית המשפט קמא, של 16 שנות מאסר בפועל ו-3 שנות מאסר על תנאי. משפטו של בושייב הופרד ממשפטו של המערער ובושייב זומן כעד תביעה נגד המערער. בעדותו בבית המשפט חזר בו בושייב מגרסתו במשטרה עליה התבסס הסדר הטיעון, ומסר גרסה לפיה הוא זה שגרם למותו של המנוח, על רקע קטטה שפרצה ביניהם לאחר שהמנוח שפך על בושייב כוס וודקה, ואילו המערער לא היה מעורב בגרימת המוות או בשוד. גם המערער, בעדותו בפני בית המשפט קמא, חזר בו מהודאתו ומסר גרסה דומה לזו שהעלה בושייב בעדותו. הכרעת דינו של בית המשפט קמא 4. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומפורט וכל טענות המערער כמו-גם מכלול הראיות והנסיבות נבחנו בו אחת לאחת. נקודות המחלוקת העיקריות אשר עמדו להכרעתו של בית המשפט קמא היו אלה העומדות במרכז הערעור שלפנינו, קרי – קבילות הודאת המערער במשטרה וזהות האדם שגרם למותו של המנוח. באשר לקבילות הודאת המערער והשחזור שערך, עמד בית המשפט קמא על כך שהחוקר היחיד שהמערער נקב בשמו כמי שהפעיל כוח נגדו הוא רס"ר אולג פישמן, אשר גבה את גרסתו הראשונה בתחנת עפולה, בה כלל לא הודה המערער באשמה. כן נקבע בהקשר זה, כי לא נמצאו תימוכין בראיות לטענת המערער לפיה הוכה בידי החוקרים, שכן עד ההגנה היחיד שהעיד בנושא זה, שותפו של המערער לתא המעצר, נמצא כלא מהימן, ולעומת זאת נתן בית המשפט אמון מלא בעדויותיהם של החוקרים, לפיהן לא ננקטו אמצעים פסולים כלשהם נגד המערער. עוד נקבע, כי עיון בקלטת המתעדת את הודאת המערער, כמו-גם בקלטת השחזור, מלמד כי לא ייתכן שהאמור בהן הוא גרסה שהחוקרים "לימדו" את המערער. זאת, בין היתר, נוכח היות המערער נינוח בעת מתן ההודאה ויכולתו למסור פרטים במהלך השחזור שכלל לא היו ידועים לחוקרים אותה העת. לבסוף נקבע בעניין זה, כי המערער נראה צלול בזמן מתן ההודאה והשחזור ומוסר תשובות ענייניות, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה היה נתון אותה העת להשפעת תרופות וסמים. 5. באשר למחלוקת ביחס לזהות האדם שגרם למותו של המנוח, התייחס בית המשפט קמא לגרסאות השונות שמסר בושייב בחקירתו ובבית המשפט, דחה את הגרסה שנמסרה בעדותו בבית המשפט כלא מהימנה וקבע כי יש להעדיף את הודעתו במשטרה על פני עדותו בפניו. כן נדחתה הטענה לפיה גרסת בושייב נמסרה בלחץ החוקרים, ולחלופין – כיוון שכעס על המערער על שהפליל אותו בחקירה; שכן נקבע כי גרסאות אלה אינן מתיישבות עם חומר הראיות ואינן מסבירות את הדמיון בין גרסת המערער לגרסת בושייב במשטרה ואת האופן הדומה בו שחזרו שניהם את האירוע. בית המשפט קמא גם מצא חיזוק משמעותי להודאת המערער במשטרה בראיות הנוספות שהובאו בפניו. כך, נקבע כי תיאורם של המערער ובושייב את האירוע בחקירתם במשטרה עולה בקנה אחד עם התנוחה בה התגלתה גופת המנוח, עם האמור בחוות הדעת הרפואית ועם עדויותיהם של סרגיי ודניס, שבפניהם התוודה המערער בשעת נסיעתם ללוד כי הכה את המנוח בראשו. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא, כי דניס מסר גרסה שונה בעדותו בבית המשפט והוכרז כעד עוין, אולם בית המשפט מצא להעדיף את הגרסה שמסר במשטרה. בית המשפט קבע עוד, כי עדות המערער בפניו היתה בלתי מהימנה, שכן נמצאו בה שקרים ופרכות. לבסוף, דן בית המשפט בשאלת הקשר הסיבתי בין מעשהו של המערער לבין מותו של המנוח, נוכח הממצא הפתולוגי לפיו עצמות גולגולתו של המנוח היו דקות מהרגיל, וכן בחן את קיומם של יסודות העבירות בהן הואשם המערער, ובכלל זאת – את היסוד הנפשי הנדרש בכל אחת מהעבירות, ומצא כי כולם הוכחו בפניו למעלה מכל ספק סביר. נוכח מסקנותיו אלה, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר את דינו למאסר עולם. טענות הצדדים בערעור 6. בערעור שבפנינו חזר המערער על טענותיו העיקריות בבית המשפט קמא. יצוין, כי המערער התייחס בערעורו להרשעה בעבירות הרצח והשוד המזוין בלבד ולא חלק על הרשעתו ביתר העבירות שיוחסו לו. לעניין קבילות הודאתו במשטרה, נטען כי ההודאה נמסרה בניגוד לרצונו הטוב של המערער, אשר הוכה על-ידי החוקרים והיה נתון בלחץ פיזי ונפשי וכן תחת השפעת סמים ותרופות. המערער הוסיף וטען, כי אי זימונו להעיד של עו"ד חאמד, שייצג אותו בתחילת ההליכים והיה אמור לתמוך בגרסת המערער בעניין הלחץ הפיזי שהופעל עליו בחקירה, נבע מכך שבית המשפט קמא שכנע את בא-כוח המערער שאין טעם בעדות זו, ומכאן שלא ניתן להסתמך על כך כדי לדחות את טענות המערער בנושא זה. עוד נטען, כי בפרק הזמן שבין שתי החקירות המצולמות של המערער, שנמשך כשעה וחצי, ולאחר שבושייב מסר גרסה מפלילה נגדו, "לימדו" החוקרים את המערער את הודאתו כפי שתועדה בהמשך בחקירתו המצולמת האחרונה, וכי בפרק זמן זה אף נמסרו לו פרטים כגון סוג החבלה שגרמה למותו של המנוח, פרטים שלפי הנטען ידועים היו בשלב זה לחוקרים. כן נטען בהקשר זה, כי נפלו פגמים בחקירה בכך שחלקים ממנה לא תועדו כיאות ובכך שלא הודע למערער על זכותו להיוועץ בעורך-דין טרם חקירתו. 7. טענות נוספות מפנה המערער נגד משקלה של הודעתו המפלילה של בושייב, אשר ניתנה גם היא, כך נטען, תחת לחץ והבטחות לטובות הנאה. כמו-כן נטען כי סתירות שנתגלו בין גרסאות בושייב והמערער בחקירה, ובין גרסאותיהם לבין הגרסאות שמסרו העדים סרגיי ודניס, תומכות בטענת המערער לפיה הודאתו בחקירה לא היתה הודאת אמת ומכאן, שיש לפסול אותה או להעניק לה ולגרסתו המפלילה של בושייב משקל אפסי. בהקשר זה מזכיר המערער את נעליו המוכתמות בדם של בושייב, ראיה שלטענתו לא סופק לה הסבר בגרסת התביעה שהתקבלה על-ידי בית המשפט קמא. 8. מנגד, באת-כוח המשיבה טענה בפנינו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. באשר לטענת הפגמים בחקירה, נטען כי העובדה שבבית המשפט אימץ המערער גרסה חדשה ושונה מזו שמסר מלכתחילה בחקירתו, שוללת את הטענה לפיה האופן בו תועדה חקירתו משליך על הגנתו במשפט. כן נטען, כי השתלשלות החקירה מלמדת, כי מרבית הפרטים שמסר המערער בחקירתו קיבלו אישור מאוחר בראיות נוספות, חיצוניות ואובייקטיביות, אשר לא היו ידועות לחוקרים בעת גביית ההודאה, ומכאן שטענתו לפיה החוקרים "שמו בפיו" את הודאתו הינה חסרת בסיס. זאת ועוד, נטען, פרטים אלה, שחלקם מוכמנים, מעידים על כך שהגרסה שמסר המערער בחקירתו האחרונה היא גרסת אמת. בהקשר זה נטען עוד, כי פרק הזמן שחלף בין סיום חקירתו של בושייב ועד לתחילת חקירתו המצולמת של המערער היה למעשה בן כרבע שעה, ובוודאי לא אפשר "ללמד" את המערער את גרסתו של בושייב. עוד טענה באת-כוח המשיבה בדיון שנערך בפנינו כי כעולה מדו"ח המשטרה שהוגש כראיה לבית המשפט קמא (ת/4), הודע למערער על זכותו להיוועץ בעורך-דין. כן נטען כי הצפייה בקלטות בהן תועדו הודאת המערער והשחזור אינה מלמדת על דבר מה חריג, והמערער אף נראה בהן צלול ועונה לעניין. 9. באשר לטענות המערער בעניין הודעתו המפלילה של בושייב, טענה באת-כוח המשיבה כי הודעה זו תואמת את האמור בהודאת המערער הן לעניין הנסיבות שאפפו את מעשה ההמתה והן לעניין הדרך בה בוצע, וכי נעליו המוכתמות בדם של בושייב הוסברו בכך שבושייב נכנס לחדרו של המנוח לאחר הרצח במטרה לקחת את כספו והטלפון הנייד שלו. כן נטען, כי אף גרסתו של דניס בחקירתו במשטרה תומכת באמור בהודעתו של בושייב, ואילו טענתו בעדותו בבית המשפט, לפיה גרסתו נרשמה על-ידי החוקר שלא על דעתו, בדין נדחתה. ביחס לגרסה שמסר סרגיי, נטען כי אי הדיוקים שנפלו בה נובעים מכך שהתרכז בנהיגה בזמן שהמערער ובושייב שוחחו עם דניס, אולם גם מתיאורו את הדברים עולה בבירור כי המערער הוא שהכה את המנוח על ראשו בעבור כספו. כמו-כן הודגש, כי המערער לא הצביע על מניע שיכול היה להביא את סרגיי ודניס למסור הודעה שקרית ולהפליל דווקא את המערער. לבסוף נטען, כי גרסת ההגנה, לפיה המנוח הוכה על-ידי בושייב במהלך קטטה שפרצה ביניהם, אינה מתיישבת עם יתר הראיות והיא הועלתה כניסיון של בושייב לחלץ את חברו מ"רוע הגזירה" לאחר שהוא עצמו הפליל את המערער והורשע בסיוע לרצח. דיון 10. כאמור, עומדות להכרעה בערעור שבפנינו שתי סוגיות הקשורות זו בזו. בראש ובראשונה, יש להכריע בשאלה האם ההודאה שמסר המערער במשטרה והשחזור שביצע קבילים הם, נוכח הטענות שהעלה המערער כנגדם. שנית, תעמוד להכרעתנו השאלה מהו המשקל שיש לייחס להודאת המערער, בהתחשב בתוכנה של ההודאה, במכלול חומר הראיות שבתיק ובנאמר בעדויותיהם של בושייב והמערער בבית המשפט, לפיו היה זה בושייב שהכה את המנוח במהלך קטטה שפרצה ביניהם. קבילות ההודאה 11. קבילות ההודאה שמסר המערער במהלך חקירתו במשטרה כפופה לאמור בסעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), וזו לשונו: 12. (א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון". "הודיה הביטוי "חופשית ומרצון" קיבל משמעות משפטית בפסיקתנו אשר מראשית ימיה התמודדה עם שאלה זו, וגיבשה את ההלכות והכללים הנוגעים לקבילות הודאות. אדם המצוי בחקירה בגין עבירות שבביצוען הוא חשוד נתון בלחץ נפשי ואי-נוחות פיזית שהם אינהרנטיים למצב שבו הוא שרוי. ברי אפוא שלמונח "חופשית ומרצון" לא ניתנה משמעות מילולית. ואמנם, לפי המשמעות שניתנה למונח זה בפסיקתו של בית המשפט במהלך השנים, הודאת נאשם תיפסל אם הופעל עליו בעת החקירה "לחץ חיצוני", שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור אם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ובזכות השתיקה (ראו: ע"פ 69/53 סיץ' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז 801, 808 (1953); ע"פ 636/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 768, 774 (1978); ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, 564 (1997)). השאלה מה הם אמצעי חקירה פסולים ומה היא השלכתם על היותה של הודאה "חופשית ומרצון" נדונה אף היא רבות בפסיקתנו, ואף הובעו בעניין זה גישות שונות ביחס לקבילותן של הודאות שניתנו כתוצאה מנקיטת אמצעי חקירה פסול (ודומה כי ההלכה בעניין זה נקבעה עוד בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197 (1984)). עם זאת, כפי שיפורט להלן, שאלה זו על מכלול היבטיה איננה טעונה הכרעה בעניין שלפנינו שבו נקבע על-פי חומר הראיות כי לא נעשה כל שימוש באמצעי חקירה פסולים. 12. בא-כוח המערער טען בפנינו כי הודאתו של המערער בחקירתו במשטרה נמסרה בניגוד ל"רצונו הטוב והחופשי" וכי בנסיבות אלה, ובהתחשב בשורה של פגמים נוספים שנפלו לטענתו בניהול החקירה, יש לפסול את קבילותה של ההודאה. להלן נתייחס לטענות השונות שהעלה המערער ביחס לקבילות הודאתו, ואולם כבר עתה ייאמר כי לא מצאנו שיש באף אחת מהן או בהצטברותן כדי להביא לפסילתה. ונפרט. 13. ראשית, המערער טוען כי הודאתו נמסרה כתוצאה מלחץ פיזי ונפשי שהפעילו עליו החוקרים וכתוצאה מאיומים שהפנו כלפיו. בית המשפט קמא דן בהרחבה בהיבט זה של טענות המערער, ודחה אותן מכל וכל, בקובעו כי לא נמצאו להן תימוכין בראיות. לאחר שבחנו את התשתית הראייתית עליה התבסס בית המשפט קמא בדחותו את טענות המערער בעניין זה, הגענו לכלל מסקנה כי אין כל עילה להתערב בקביעותיו. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. הנחת היסוד העומדת ביסודו של כלל זה הינה כי לערכאה הדיונית ישנו יתרון בהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדים הבאים בפניה ומן הראיות המוצגות לה, על בסיסם מגבשת היא את הכרעתה (ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). לא מצאנו כי המקרה שלפנינו הינו בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בממצאים מסוג זה. 14. בענייננו, מעדותו של המערער בפני בית המשפט קמא עולה כי המערער נקב רק בשמו של רס"ר אולג פישמן, אשר חקר אותו בתחנת עפולה, כמי שהכה אותו בפניו ובראשו, אף שבבית המשפט העידו כלל החוקרים שחקרו את המערער. ברם, החוקר פישמן חקר את המערער בחקירתו בעפולה, שבה לא הודה המערער באשמה. בנסותו להסביר זאת, טען המערער בעדותו כי: "למרות המכות לא הודיתי כי זה לא היה בצורה כל כך קשה" (עמ' 122, ש' 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, להלן: הפרוטוקול), ואולם, קשה לקבל הסבר זה כמהימן. בדין דחה בית המשפט גם את טענות המערער ביחס לחבלות שנגרמו לו בגופו כתוצאה ממכות החוקרים. בעניין זה העדות היחידה שנמסרה, מלבד זו של המערער, היתה עדותו של חברו לתא המעצר, שהעיד שהמערער סיפר שהוכה (עמ' 141-140 לפרוטוקול), אך לא מסר כי הוא עצמו ראה חבלות כלשהן. בהקשר זה טען בא-כוח המערער כי עו"ד חאמד, שייצג את המערער בהליכי המעצר, אמור היה להעיד כדי לתמוך בטיעוניו בעניין זה, אך בית המשפט קמא שכנע אותו שלא להעלותו לדוכן העדים. בהקשר זה צוין בהכרעת הדין כי: "ברור כי היה על הנאשם לדאוג להבאת עדים אשר יאששו את טענתו, כי נותרו בגופו סימנים – אולם, הנאשם בחר שלא לעשות כן" (עמ' 164 להכרעת הדין). ואמנם, ניתן להניח כי במידה והיה סבור שיש בעדותו של עו"ד חאמד כדי להוכיח את טענתו, לא היה מוותר בא-כוח המערער על עדות זו. כמו-כן, כפי שציין בית המשפט קמא בהכרעת דינו, בפרוטוקול הדיון בהארכת מעצרו של המערער מיום 11.2.2004 (ת/64) לא מוזכרת הטענה. מנגד, מעדויותיהם של החוקרים, אשר נמצאו מהימנות ותומכות האחת ברעותה, עולה כי לא ננקטו אמצעים פסולים כלשהם כלפי המערער במהלך החקירה. כך, למשל, החוקר גבאי שכיהן כראש צוות החקירה מסר בעדותו כי לאורך כל החקירות, בהן נכח לסירוגין, לא הכה איש את המערער, וכי המערער לא התלונן בפניו על כך שהוכה (עמ' 8, ש' 5-1 לפרוטוקול). אנו לא ראינו יסוד להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בעניין הלחץ שהופעל על המערער ודין טענותיו בנושא זה להידחות. 15. טענה נוספת בפי המערער הינה כי במהלך החקירה היה תחת השפעת סמים ותרופות, באופן שמנע ממנו למסור הודאה חופשית ומרצון. ניכר כי לטענה זו אין כל תשתית בחומר הראיות. בית המשפט קמא ציין כי צפה בקלטת בה נמסרה הודאתו של המערער ובקלטת השחזור, וכי התבוננות בקלטות מעלה כי הודאת המערער ניתנה ברצף ובשטף ובמהלך השחזור המערער היה מרוכז וענה באופן ענייני לשאלות, נתונים שאינם מתיישבים כלל עם היותו נתון אותה העת להשפעת תרופות או סמים. תמונה דומה עולה גם מתמליל הקלטות, ממנו ניכר כי המערער עונה לעניין לשאלות וכמפורט בהמשך, אף מוסר פרטים מוכמנים שמצאו אישור בראיות חיצוניות ואובייקטיביות. גם צפייתנו אנו בקלטות במהלך בדיקת טענות הערעור מאשרת מסקנה זו. זאת ועוד; כאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, המערער מסר תחילה גרסה בה הכחיש את מעורבותו ברצח המנוח, ורק לאחר מכן, כאשר הטיחו בו החוקרים כי הוא משקר, מסר את הגרסה המפלילה (עמ' 169 להכרעת הדין). במצב דברים זה, קשה לטעון כי הודאתו נבעה מהיותו תחת השפעת סמים או תרופות. 16. עוד טוען המערער כי חלקים מחקירתו לא תועדו, ובפרק הזמן שבו לא תועדה החקירה בימ"ר עמקים "לימדו" אותו החוקרים את גרסת ההודאה ואת הפרטים שמסר לאחר מכן בהודעה ובשחזור. בשלב זה נדוּן בחלקה הראשון של הטענה, הנוגע להיעדר תיעוד נאות של החקירה. בהמשך, במסגרת הדיון על משקל הודאתו של המערער, נתייחס לטענתו באשר ל"לימוד" גרסת ההודאה על-ידי החוקרים. כבר נאמר בפסיקתנו כי "הבטחת זכויות הנאשם וההקפדה הראויה על סדרי החקירה ותקינותה מחייבות כי ממצאי חקירה והודאות חשודים העשויות לשמש כראיה במשפט יתועדו במלואם" (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 547 (2002), להלן: עניין סמירק). תיעוד מלא ומדויק הוא שמאפשר לבית המשפט להתרשם מנסיבות מסירתן של הודאות, ומפרקטיקות החקירה הנוהגות. התיעוד הוא בבחינת חרך הצצה של הערכאות אל הנעשה בחדרי החקירות (השוו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 25 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (טרם פורסם, 14.12.2006)) ומכאן חשיבותו הרבה. כידוע, חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 כולל הוראות ברורות באשר לחובה לתעד את החקירה – תיעוד חזותי, תיעוד קולי ותיעוד בכתב. 17. בענייננו, חקירתו של המערער לא תועדה אמנם בקטעים מסוימים ובפרקי זמן קצרים יחסית ואין חולק על כך שתיעוד של חקירה נדרש במהלך החקירה במלואה. בהיבט זה אכן נפל פגם באופן ניהולה של החקירה. עם זאת, יש לזכור כי כל ההודעות צולמו ותומללו והחסר ברישום מתייחס לשני חלקים ספציפיים במהלך חקירתו של המערער – התחקור בתחנת עפולה וההפסקה בין שתי חקירותיו של המערער בימ"ר עמקים, במהלכה מסר בושייב את הודעתו המפלילה. כלל הוא כי הפרתה של חובת התיעוד אינה מובילה בהכרח מניה וביה לפסילת ההודאה. ההלכה הנוהגת היא כי "פגמים בתקינותם של הליכי חקירה... אינם מהווים, כשלעצמם, עילה עצמאית לפסילתם של הליכים משפטיים הננקטים על פיהם" (ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל, פסקה ג' לפסק דינו של השופט י' קדמי (לא פורסם, 27.12.1995)). כך גם במקרה שלפנינו, אין בעצם העובדה שחלקים מסוימים מחקירתו של המערער לא תועדו כיאות כדי להביא לפסילת קבילותה של הודאתו. המדובר בתחקור הראשוני בתחנת עפולה, שלא צולם או הוקלט וביחס אליו נותרו זכ"דים בלבד (ת/5, ת/10, ת/16, ת/26). נזכור כי בשלב זה של החקירה המערער טרם הודה במיוחס לו והחוקר גבאי, בעדותו שנתקבלה כמהימנה, דחה את טענות המערער ביחס לאמצעי חקירה פסולים שננקטו נגדו במהלך התחקור. בהתייחס לשלב הנוסף שבו לא צולמה חקירתו של המערער, בין החקירות בנצרת, העיד החוקר גבאי כי במהלך ההפסקה בין החקירות ישב המערער בחדר הסמוך לחדר בו נחקר בושייב בלוויית החוקרים ושתה מים או קפה, וכן ציין כי בין החדרים הפרידו קירות דקים וניתן היה לשמוע אם היו בוקעות ממנו צעקות. תמונה דומה עלתה גם מעדויותיהם של החוקרים חמלבסקי וולינעמת. כמו-כן, החוקרים תיעדו את הגרסאות שמסר המערער ואשר בהן לא התוודה על ביצוע המעשה, באופן המחזק את מהימנות התנהלותה של החקירה כפי שתוארה על ידם, ומפחית את החשש מפני שיבוש חקירה מכוון. לבסוף, כפי שיוסבר בהמשך, אין ניתן לקבל את טענת המערער לגבי הנעשה בפרק הזמן שלא תועד בחקירה, נוכח הזמן הקצר שאיננו מתועד ותוכנם של הדברים שמסר זמן קצר לאחר מכן בהודאה ובשחזור. 18. בא-כוח המערער העלה בפנינו טענה נוספת נגד קבילות הודאת מרשו, הנוגעת לזכות ההיוועצות עם עורך-דין. כידוע, הזכות להיפגש עם עורך-דין "איננה אלא אספקט אחר של זכות השתיקה", והיא מהווה זכות בסיסית של עצור החשוד בביצוע עבירה. עוד בשנים מוקדמות הכיר בית המשפט בזכותו של עצור להיות מיוצג על-ידי עורך-דין ולהיוועץ בו כזכות יסוד, ומאוחר יותר זכתה היא לעיגון מפורש בחוק. כיום מעוגנת זכות ההיוועצות בסעיף 34(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). כן מעוגנת בחוק המעצרים, בסעיף 32, חובת היידוע בדבר זכות ההיוועצות בעורך-דין, אשר מוזכרת גם בסעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995. הדעה המקובלת היא כי זכות הייצוג וההיוועצות בעורך-דין מסייעת לשמירה על זכויותיהם של נחקרים, להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו. בנוסף לכך, עשוי סנגורו של העצור לתרום לשמירה על תקינות החקירה וחוקיות האמצעים המופעלים במסגרתה, וכן לסייע בהבטחת אמינותן של הראיות המושגות במסגרת הליכי החקירה (ראו: ע"פ 5121/98 טור' (מיל') יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461, 500-495 (2006)). במקרה שלפנינו, כך נטען, לא הודע למערער על זכותו להיוועץ בעורך-דין טרם חקירתו ואף מטעם זה יש לפסול את ההודאה שמסר בחקירה. ואולם בדיון שנערך בפנינו ציינה באת-כוח המשיבה כי כעולה מדו"ח קצין ממונה שנערך בעניינו של המערער ביום 10.2.2004 (ת/4), הודע למערער אודות זכותו להיוועץ בעורך-דין. כמו-כן, נוכח העובדה שהדבר איננו מוזכר בהכרעת הדין או בפרוטוקול, נראה כי בבית המשפט המחוזי לא ביקש המערער לחקור את עורך הדו"ח או לקעקע את האמור בו. בנסיבות אלה, אין כל יסוד להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לפיה לא נפגעה זכות ההיוועצות של המערער. נוכח כל האמור, איננו רואים כל פגם במסקנת בית המשפט קמא לפיה הודאתו של המערער עברה את מבחן הקבילות, ולא הופעל כל אמצעי פסול נגד המערער. משקל ההודאה 19. היותה של הודאת נאשם "חופשית ומרצון" מהווה כאמור תנאי לקבלתה כראיה. עם זאת, אף אם הוכח כי הודאה שמסר נאשם קבילה מבחינת נסיבות גבייתה, על בית המשפט להוסיף ולבחון את משקלה כדי לקבוע את אמיתות תוכנה. כבר נפסק פעמים רבות, כי המשקל שיינתן להודאת נאשם ייקבע על-פי שני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא פנימי ומתייחס לתוכנה של ההודאה ולסימני האמת הנלמדים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באמון. המבחן השני – מבחן ה"דבר מה נוסף" – הוא חיצוני, ומטרתו לתור אחר סימנים מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו שיש בהם כדי לאשר אמיתותה (עניין סמירק, עמ' 542). בין שני מבחנים אלה קיימים קשרי גומלין. עמדה על כך השופטת ד' ברלינר בע"פ 2073/04 אמדורסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.9.2006), באומרה: "קיימת מעין "נדנדה" שבה ככל שמשקלה של הראיה "הנתמכת" גדול יותר, יקטן משקלה של הראיה התומכת. מהותה של הראיה התומכת מוכתב על-ידי אופיה של הראיה הנתמכת. לעתים יהא זה סיוע, לעתים דבר לחיזוק, ולעיתים כאשר מדובר בהודאה מחוץ לכותלי בית המשפט – דבר מה. משקלה של כל אחת מהראיות התומכות האופציונליות הנ"ל מוכתב כאמור על-ידי יציבותה וחוזקה (או לחלופין חולשתה) של הראיה הנתמכת..." (שם, בפסקה 12 לפסק דינה. ההדגשות במקור – ד.ב.). הדרישה לדבר מה נוסף באה לקדם את החשש שמא לקח פלוני על עצמו אחריות לדברים אותם לא ביצע, "התאבד בהודאתו", כפי שהדבר הוגדר על-ידי השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228 (1979) (וראו גם: ע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 176 (1998); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 11.5.2006)). המבחן הפנימי 20. כפי שהוסבר, נועד המבחן הפנימי לבחון עד כמה ההודאה, כשהיא לעצמה ומתוכה, מעוררת אמון, או עד כמה הנאשם עצמו מאמין בדברים שהוא אומר בה. בחינת הודאתו של המערער מלמדת על משקל פנימי גבוה ביותר. בהודעתו השנייה במשטרה מיום 10.2.2004 (ת/54), בה הודה במעשים, מסר המערער, כאמור, גרסה התואמת בעיקרה את זו שמסר בושייב בחקירתו, והוסיף בה פרטים מוכמנים שיכולים היו להיות ידועים רק למכה עצמו. בהודעה זו סיפר המערער כי נכנס לחדרו של המנוח והכה אותו בקרש אולם לא רצה להורגו אלא רק לנטרלו. כן ציין המערער, כי בושייב לא נכח בעת מתן המכה, אלא הצטרף מאוחר יותר. לדבריו, בושייב הנחה אותו לקחת את הקרש מתוך ערימת קרשים שהיתה מונחת בסמוך לקרוואן. עוד סיפר המערער כי בעת מתן המכה ישן המנוח בכסא ליד המיטה והמערער הנחית על ראשו את הקרש פעם אחת מקדימה, מכה שכתוצאה ממנה נפל המנוח על גבו לכיוון המיטה. לאחר שהכה את המנוח, שב המערער לחדרו של בושייב וסיפר לו על מעשיו, ואילו בושייב יצא מהחדר ושב כשבידיו כספו של המנוח ומכשיר הטלפון הנייד שלו. בהמשך, נכנסו השניים יחדיו לחדרו של המנוח ומצאו אותו ליד המיטה, כשהוא שוכב על הצד וראשו מונח עליה. המערער ציין כי בדק את המנוח, שנשם וחרחר, וראה שנפצע בראשו מהמכה. המערער אף הצביע על מיקום הפצע, באופן שתאם את מיקומו של הפצע שהתגלה בראשו של המנוח. כן ציין המערער, כי לאחר מכן זרק את הקרש לערימה שהיתה במקום, ואז נסע יחד עם בושייב לאסוף את חבריהם, סרגיי ודניס. לאחר הודאת המערער, הסכים הוא לערוך שחזור של המעשה באתר הקרוואנים. במהלך השחזור הצביע המערער על המקום ממנו לקח את הקרש בו עשה שימוש להכאת המנוח, שהיה מוטמן בערימת גרוטאות, מתחת ללוח עץ, ולאחר התלבטות בין שני קרשים הצביע על הקרש הספציפי בו השתמש. המערער הדגים כיצד הכה את המנוח בראשו, מצידו נטול המסמרים של הקרש, וכיצד נפל המנוח. כן הדגים המערער את התנוחה בה נמצא המנוח כששב לקרוואן לאחר המעשה, שתאמה את התנוחה בה נמצא המנוח למחרת היום. 21. כאמור, המערער טען כי בפרק הזמן שבו לא תועדה חקירתו "לימדו" אותו החוקרים את הגרסה שמסר בהודאתו ובשחזור. בית המשפט קמא דחה טענה זו: "דברים אלה של הנאשם... אין להם כל תמיכה וחיזוק בראיות שבאו בפנינו. עיון בתמליל תוכן החקירה של הנאשם ובסרט הוידיאו המתעד את החוקרים, וכן קלטת השחזור מלמדים כי, הנאשם לא יכול היה לחזור על הדברים "כאילו" נאמרו לו על-ידי החוקרים, כטענתו. עיון בקלטת השחזור מלמד כי, הנאשם ידע היטב היכן מונח הקרש, מהיכן לקח אותו וכיצד הכה בראשו של המנוח. הנאשם אף אינו טוען שהחוקרים "לימדו" אותו לומר את הפרטים שמסר וכן כיצד להדגים ולשחזר. אם לא די בכך נוסיף כי, מתוכן שיחותיו של הנאשם עם החוקרים וצפייה בקלטות, ניתן להתרשם באופן ברור כי, הנאשם היה נינוח בעת מתן ההודעות" (עמ' 159-158 להכרעת הדין). כמו-כן, כפי שהדגישה בפנינו באת-כוח המשיבה, השתלשלות החקירה מלמדת שמרבית הפרטים שמסר המערער בהודאתו ובשחזור קיבלו אישור מאוחר בראיות נוספות, שלא היו ידועות לחוקרים בעת גביית ההודאה. כך, כמוזכר לעיל, נמצאה התאמה מלאה בין גרסת המערער בדבר הכאת המנוח בקרש, כמו-גם תיאור האופן בו הכה אותו, לבין הממצאים שנקבעו בחוות הדעת הרפואית מיום 25.2.2004 (ת/42) שניתנה שישה-עשר ימים לאחר השחזור. המערער אף ידע להוביל את החוקרים אל הקרש בו השתמש להכות את המנוח, ובחקירה הנגדית אישר כי השוטרים לא אמרו לו היכן נמצא, וכן ידע למסור כי הכה את המנוח באמצעות צדו החלק של הקרש, שבצדו האחר היו מסמרים, באופן התואם את חוות הדעת הרפואית. כשנשאל על כך בעדותו, אישר המערער כי עובדה זו לא נאמרה לו על-ידי החוקרים (עמ' 135, ש' 24-18 לפרוטוקול). 22. לא זו אף זו, ההתאמות שנמצאו בין גרסת ההודאה של המערער לבין הגרסה המפלילה שמסר בושייב גם הן אינן מתיישבות עם טענת המערער לפיה החוקרים הכתיבו לו את הודאתו בפרק הזמן שבין שתי החקירות. זאת, בשים לב לכך שמדובר בפרק זמן של כרבע שעה מתום חקירתו של בושייב ועד לתחילת חקירתו המצולמת של המערער, ובהתחשב בפרטים הרבים שנמצאו תואמים בשתי הגרסאות האמורות. בין היתר, הן המערער והן בושייב ציינו בחקירותיהם כי בושייב הוא שהצביע על הקרש שבו השתמש המערער להכאת המנוח. בושייב הוסיף כי היה זה לאחר שהמערער ביקש שייתן בידו פטיש, ואילו בושייב חשש שהמערער יגרום בכך למותו של המנוח ולכן אמר לו שמוטב שיכהו בקרש (ת/39, עמ' 13; ת/54, עמ' 2). כמו-כן ציינו השניים כי בעת שהמערער פנה להכות את המנוח, נותר בושייב בחדרו ורק לאחר מעשה פנה המערער לעבר חדרו של בושייב, והאחרון היה זה שהניח את הקרש במקום בו נמצא על-ידי המערער בשחזור (ת/39, עמ' 9; ת/54, עמ' 7). על גרסה זו חזרו השניים גם בשחזור אותו ביצעו, כאמור, בנפרד (ת/25, עמ' 10; ת/22, עמ' 3). התמונה המצטיירת ממכלול האמור לעיל הינה כי המערער מסר הודאה סדורה ובעלת היגיון פנימי, בה הסביר באופן מפורט וברור את מהלך העניינים של מעשה הרצח, ואף חשף פרטים מוכמנים רבים. כן עולה מן האמור, כי טענת המערער לפיה החוקרים "שמו בפיו" את גרסת ההודאה אותה מסר במשטרה אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות, ומכאן, שמתקיים המבחן הפנימי לבחינת אמיתותה של הודאת המערער. המבחן החיצוני – "דבר מה נוסף" 23. נפנה עתה לבחון את ההודאה על-פי המבחן החיצוני. לפי מבחן זה, כאמור, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", חיצונית להודאתו של הנאשם, על מנת להרשיעו. ה"דבר מה" הוא למעשה "ה'גורם האובייקטיבי' היחיד, שעומד לרשותו של בית-המשפט לבחינת אמיתותה של ההודיה 'הסובייקטיבית' של הנאשם" (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 448 (1997)). אלו הם סימני האמת החיצוניים. על-פי פסיקתו של בית משפט זה, מדובר בתוספת ראייתית מאמתת, שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה, ולא בתוספת ראייתית מסבכת מסוג של סיוע, ועל כן אין צורך שתתייחס לזהות הנאשם כמבצע העבירה (עניין סמירק, עמ' 557-556). כאמור לעיל, בין משקלה הפנימי של ההודאה לבין משקלה החיצוני קיימים קשרי גומלין, ומכאן שמבחן ה"דבר מה" הוא דרישת מינימום בלבד וכאשר משקלה הפנימי של ההודאה נמוך, עשוי להידרש אף "דבר מה" ברמה של סיוע (ע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2004)). באותו אופן, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני, אולם גם אם משקלה העצמי של ההודאה הוא רב, לא ירשיע בית משפט על-פיה ללא מבחן חיצוני כלשהו. 24. בענייננו, השאלה הנשאלת הינה האם מצויה בחומר הראיות ראיה חיצונית מהותית ומשמעותית להודאת המערער, אשר כאמור משקלה הפנימי הינו גבוה ביותר. בחינת חומר הראיות מלמדת כי בראש ובראשונה ניתן למצוא חיזוק משמעותי להודאת המערער בהודעה שמסר בושייב בחקירתו במשטרה מיום 10.2.2004 (ת/39, ת/41). בחקירה זו סיפר בושייב כי ביום האירוע נפגש עם המערער והשניים רכשו בקבוק וודקה ושתו אותו בקרוואן בו הוא מתגורר. סמוך לשעה 18:00-19:00 נכנס בושייב לחדרו של המנוח, מזג לו וודקה ובירר עימו אם יש ברשותו כסף. בושייב תכנן להמתין עד שהמנוח יירדם ואז לגנוב את כספו על מנת לרכוש בו סמים, אולם המערער סירב להמתין וביקש מבושייב חפץ כבד כמו פטיש בו ישתמש כדי להמם את המנוח. בושייב הציע לו להשתמש בחפץ כבד פחות, כגון קרש, והצביע על מקום סמוך לקרוואן בו ישנו קרש מתאים. בהמשך, נשאר בושייב בחדר בעת שהמערער לקח את הקרש ונכנס עימו לחדרו של המנוח, משם נשמע, לדברי בושייב, צליל עמום של שתיים או שלוש חבטות. לאחר מכן, שב המערער לחדרו של בושייב וכשזה שאל אותו אם הרג את המנוח, השיב המערער כי רק הימם אותו, וכי בדק לו את הדופק ו"הכל בסדר". בושייב נכנס לחדרו של המנוח וראה אותו שוכב על הרצפה על הבטן, כשפניו על המיטה לכיוון הדלת ורגליו על הרצפה, באותה תנוחה בה נמצא המנוח על-ידי המשטרה. בושייב מצא בכיס מעילו של המנוח ארנק ולקח את הכסף שהיה בו, וכן לקח את מכשיר הטלפון הנייד שלו. לאחר מכן נסעו בושייב והמערער ללוד יחד עם חבריהם, סרגיי ודניס, רכשו סמים תמורת הכסף ומכשיר הטלפון, והשתמשו בהם. חשוב לציין כי בושייב עמד על גרסתו זו חרף העובדה שהחוקרים אמרו לו כי המערער טוען שבושייב הוא זה שהכה את המנוח, ואף הביע הסכמה להיבדק במכונת אמת ולשחזר את האירוע, כפי שאכן נעשה בהמשך. בושייב אף חזר בשנית על גרסה זו בהודעה המשלימה שמסר בחקירתו מיום 18.2.2004 (ת/12). 25. עם זאת, כאמור לעיל, במהלך עדותו בבית המשפט חזר בו בושייב מהגרסה האמורה ומסר גרסה לפיה נכנס אל חדרו של המנוח בערב בו אירע המעשה כדי להחזיר לו וודקה שהיה חייב לו וללוות ממנו כסף. בהמשך, לדבריו, התגלע ויכוח בין השניים במהלכו שפך המנוח וודקה על בושייב, ובשלב זה איבד האחרון את עשתונותיו, יצא מהקרוואן ושב עם מקל על מנת להכות את המנוח. כשחזר לקרוואן, דחף אותו המנוח ובושייב הכה אותו בראשו במקל שבידו והמנוח נפל ארצה. לאחר מכן, כך סיפר בושייב, קרא למערער וביקש ממנו לעזור לו להעלותו למיטה, באומרו כי המנוח נפל ארצה, כנראה בשל שכרותו. השניים לא הצליחו להעלותו למיטה מפאת כובד משקלו ובהמשך נסעו ללוד ורכשו סמים בכספו של המנוח. נוכח הסתירות המהותיות בין גרסה זו לבין הגרסה אותה מסר בושייב במשטרה, הוכרז בושייב כעד עוין והודעותיו הוגשו בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. כאמור, בית המשפט קמא החליט לדחות את הגרסה שמסר בושייב בעדותו בבית המשפט ולקבל את הגרסה שמסר בהודעתו כמהימנה. בהקשר זה קבע בית המשפט כדלקמן: "גירסתו של הנאשם (צ"ל – בושייב) במשטרה הינה אמינה, בעלת היגיון פנימי ומתיישבת הן עם גרסת הנאשם במשטרה והן עם שאר הראיות, כגון הממצאים בזירה, חוו"ד הרפואית ועדותם של עדים אחרים... לעומת זאת, [...] גרסתו של בושייב בבית המשפט רצופה בסתירות ופירכות ואינה מתיישבת עם הראיות החפציות שנמצאו בשטח. הנאשם עצמו, במהלך עדותו בפנינו, ניסה לאמץ את גרסת בושייב, אולם גרסה זו נסתרה במהלך עדותו..." (עמ' 181 להכרעת הדין). בית המשפט מנה מספר סתירות מהותיות שנתגלו בין עדותו של בושייב בפניו לבין האמור בעדותו של המערער בבית המשפט. כך, ציין בית המשפט כי בעוד שבושייב טען כי המערער אחז ברגליו של המנוח, המערער טען כי היה זה בושייב שאחז ברגליו. עוד הצביע בית המשפט קמא על כך שסיפורו של בושייב אינו מתיישב עם התמונות שהוצגו בפניו (ת/34), בהן נראה המנוח כשהוא שוכב כשראשו וידו על המיטה אך פניו אל הדלת, בשונה מתיאורו של בושייב את הדרך בה גררו הוא והמערער את המנוח. בית המשפט עמד על ההסבר שמסר בושייב בעדותו בניסיון ליישב סתירה זו, לפיו הוא והמערער סובבו את המנוח, וציין כי נוכח העובדה שהדבר לא הוזכר קודם לכן, לא השתכנע בכנותו של ההסבר. קביעות אלה מקובלות גם עלינו ולא מצאנו כי יש בטענות המערער, אליהן נתייחס בפירוט להלן, כדי להצדיק התערבותנו במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה יש לראות בהודעתו המפלילה של בושייב משום חיזוק להודאתו של המערער. 26. ביחס להודעה המפלילה שמסר בושייב טוען המערער, כאמור, כי הודעה זו ניתנה כתוצאה מלחץ שהופעל על בושייב או לחלופין – כתוצאה מכעסו כלפי המערער על שהפליל אותו בחקירה, ומכאן שאין לקבלה כחיזוק להודאתו של המערער. דין טענה זו להידחות. ראשית, אין כל יסוד בחומר הראיות לכך שהופעל לחץ על בושייב בעת גביית הודעתו המפלילה. יתר על כן, מהשתלשלות העניינים במהלך החקירה עולה כי בשלב שלפני מסירת הודעתו המפלילה של בושייב כל שהיו בפני החוקרים הן הכחשתו הגורפת של בושייב את מעורבותו במעשה וגרסת המערער לפיה בושייב הוא שנתן את המכה. במצב דברים זה, אין בסיס לחשוד כי החוקרים יפעילו לחץ על בושייב להפליל דווקא את המערער במעשה. שנית, ולעניין הטענה בדבר הכעס שחש בושייב כלפי המערער על שהפלילו בחקירה, הרי שגרסה זו איננה מסבירה מדוע אימץ המערער את גרסת בושייב, לא כל שכן את הדמיון בין הגרסאות שמסרו. 27. עוד טען המערער, כי ישנן סתירות בין הגרסה המפלילה של בושייב לגרסת ההודאה של המערער, אשר אינן מאפשרות למצוא חיזוק בהודעתו של בושייב. כך, למשל, נטען כי בושייב מסר שהמערער הכה את המנוח כיוון שלא חפץ להמתין עד שיירדם, עובדה הסותרת, לכאורה, את האמור בהודאת המערער, לפיו המערער הכה את המנוח בעודו ישן. ואולם, בגרסת המערער בשחזור, עומד הוא על כך שסבר כי לא די בכך שהמנוח נרדם בכסאו כדי לאפשר את ביצוע השוד, ובכך ניתן הסבר לסתירה לכאורית זו (ת/22, עמ' 8). בהמשך לאמור, יש לדחות אף את טענתו של המערער בעניין היעדר הסבר מטעם התביעה לדם שנמצא על נעליו של בושייב. בדיון שנערך בפנינו ציינה באת-כוח המשיבה כי בפועל ניתן הסבר מתקבל על הדעת לנושא זה, שכן כעולה מהודאת המערער, לאחר שהכה המערער את המנוח נכנס בושייב לחדרו על מנת לקחת את כספו ואת מכשיר הטלפון הנייד שלו, ובהזדמנות זו יכולות היו נעליו של בושייב להתלכלך בדם. 28. נפנה עתה לבחון את טענות המערער ביחס לחיזוקים נוספים שמצא בית המשפט קמא להודאתו. כאמור, בית המשפט הצביע על עדויותיהם של סרגיי ודניס, עימם נסעו המערער ובושייב לאחר האירוע לרכוש סמים בלוד, ובפניהם התוודה המערער כי הכה את המנוח בראשו, כחיזוק משמעותי נוסף להודאת המערער. הודעתו של סרגיי במשטרה הוגשה בהסכמה ובחקירתו הנגדית הוא אישר את שנאמר בה. בהודעתו מסר סרגיי כי במהלך הנסיעה ללוד סיפר המערער כי הוא ובושייב ביקשו מאדם המתגורר בקרוואן של בושייב שילווה להם כסף, ומשזה סירב – הכה אותו המערער: "...ואז יבגני (המערער – ד.ב.) אמר שנתן לו מכות ואחרי זה הבחור נתן להם מאה שקל אם אני לא טועה ועד כמה שזכור לי יבגני הוסיף ואמר שהוא פוחד כי הבחור ילך למשטרה ויתלונן עליהם..." (ת/45, עמ' 3, ש' 27-20). גרסה דומה מסר גם דניס בהודעתו במשטרה מיום 12.2.2004. בהודעתו ציין דניס כי בערב האירוע הגיע המערער לביתו של סרגיי כשהוא נסער מאד, ובדרכם ללוד התווכח המערער עם בושייב ואמר: "מטומטם, למה אמרת לי שיש לו הרבה כסף, בגלל 15 שקל נשב 15 שנה" (ת/49, עמ' 3, ש' 18-17). כאשר שאל דניס את המערער על מה הויכוח, סיפר לו המערער ששתו וודקה עם אדם שעובד עם בושייב, ואז החליט המערער להכותו כדי לשדוד את כספו. בהמשך, כך סיפר, הכה המערער את אותו אדם עם מקל על ראשו מאחור, הוא איבד את הכרתו והמערער ובושייב לקחו ממנו כסף ומכשיר טלפון נייד. אמנם, במהלך עדותו בבית המשפט התכחש דניס לחלק מדבריו במשטרה, וכתוצאה מכך הוכרז כעד עוין. אולם גם בעדותו אישר דניס כי שמע את המערער אומר "עבור 15 ש"ח, 15 שנה" וכי המערער היה נסער מאד כשהגיע אליו וכן אמר לפני מעצרו כי הוא עומד להיכנס לכלא ל-15 שנה וזה הסוף שלו. 29. המערער טען בפנינו כי קיימות סתירות בין הגרסאות שמסרו הוא ובושייב לבין אלה שמסרו סרגיי ודניס, וכי סתירות אלה תומכות בטענתו לפיה הודאתו איננה הודאת אמת. אכן, ישנם אי דיוקים מסוימים העולים מהודעותיהם של סרגיי ודניס. כך, לדוגמא, מסר דניס בהודעתו במשטרה כי המערער הכה את המנוח במקל מאחור, ואילו המערער בהודאתו ובשחזור ציין כי הנחית את המכה מלפנים. גם בגרסה שמסר סרגיי נמצאו אי התאמות לחלק מהפרטים שמסרו המערער ובושייב. ואולם, חרף האמור, ממקרא הודעותיהם של סרגיי ודניס עולה תמונה ברורה בדבר זהותו של המכה, וגם אם קיימות בהן אי אלו סתירות ביחס לגרסאותיהם המקוריות של בושייב והמערער, הרי שאין מדובר בסתירות מהותיות. בנוסף, ביחס להודעתו של סרגיי ניתן למצוא הסבר לאי הדיוקים בעובדה שלפי האמור בהודעה, המערער ובושייב שוחחו עם דניס במהלך הנסיעה, בעוד סרגיי התרכז בנהיגה (ת/45, עמ' 4, ש' 10-9). לבסוף, בצדק ציינה המשיבה כי המערער לא הצביע על מניע שעשוי היה להביא את סרגיי ודניס למסור הודעה שקרית ולהפליל דווקא את המערער, ולא את בושייב, במעשה ההמתה. מן המקובץ עולה, כי בדין מצא בית המשפט קמא בהודעותיהם של סרגיי ודניס חיזוק להודאת המערער. 30. למעלה מן הצורך, ואף שמצאנו כי אין בטענות המערער כדי להצביע על עילה להתערב במסקנות בית המשפט קמא בעניין החיזוקים שנמצאו להודאת המערער, נציין בקצרה נתונים אחדים נוספים בהם ניתן למצוא לה חיזוק. בהקשר זה יוזכר שוב כי בהודאת המערער ובשחזור שערך עלו פרטים מוכמנים, כגון מיקומו של הקרש בו השתמש המערער בהכאת המנוח, הדרך בה הכה אותו והתנוחה בה נמצא המנוח בעת הנחתת המכה ולאחריה. פרטים אלה היו ידועים למערער בלבד אותה העת, וכעולה מהודעתו המפלילה של בושייב – האחרון לא ידע למוסרם. ככלל, די בפרט מוכמן כדי להוות דבר מה נוסף ולעיתים אף סיוע (ע"פ 2109/96 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 673, 718-719 (1997)). כך גם במקרה שלפנינו יכולים להוות הפרטים האמורים, שאושרו בשלב מאוחר יותר בחוות הדעת הרפואית ובממצאים שנמצאו בזירת הרצח, משום חיזוק להודאת המערער. 31. לעומת זאת, ניכר כי הגרסה שהציגו המערער ובושייב בעדויותיהם בפני בית המשפט קמא אינה מתיישבת כלל ועיקר עם חומר הראיות. מעדותו של ד"ר קוגל מהמכון לרפואה משפטית עולה, כי האפשרות שהמכה הונחתה על המנוח במהלך קטטה בינו לבין בושייב כששניהם עומדים, כפי שתיאר בושייב בעדותו, נמוכה ביותר. זאת, נוכח העובדה שהמנוח היה גבוה מבושייב ב-14 סנטימטרים והיכולת להניף את הקרש עד לגובה שייתן בידי המכה עוצמה מספיקה – קטנה (עמ' 80 לפרוטוקול). כמו-כן, וכפי שהדגיש בית המשפט קמא, נמצאו סתירות רבות בעדותו של המערער ובינה לבין עדותו של בושייב, באופן שמקשה אף הוא לקבל את גרסאותיהם במשפט, ומחזק את החשד כי אלה נמסרו בניסיון נואש לסייע בידי המערער להימלט מהרשעה ברצח לאחר הרשעתו של בושייב במסגרת הסדר טיעון. 32. סוף דבר – נוכח דחיית טענות המערער ביחס לקבילות הודאתו במשטרה, ובהתחשב במשקלה הרב של הודאתו ובמכלול התוספות הראייתיות העולות כדי "דבר מה נוסף" ממשי, המסקנה המתבקשת היא כי הוכח שהמערער הוא שהכה את המנוח וגרם למותו, ולאחר מכן נטל את כספו ואת מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו. מכאן, שבדין הורשע המערער בבית המשפט קמא בעבירות של רצח במזיד ושוד מזוין, ודין הערעור להידחות. ה נ ש י א ה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ה' בחשון התשע"א (13.10.2010). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06059540_N10.doc שי + דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il