ע"פ 5952/06
טרם נותח
אהרון אופר נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 5952/06
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ 5952/06
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
המערער:
אהרון אופר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית משפט השלום
בחיפה מיום 13.7.06 בת.פ. 1780/06 שניתנה על ידי כבוד סגנית הנשיא ר' חוזה
תאריך הישיבה:
י"ב באלול התשס"ו (5.9.06)
בשם המערער:
עו"ד תמר אולמן, עו"ד שאדי סרוג'י
בשם המשיבה:
עו"ד בת-עמי ברוט
פסק-דין
לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום
בחיפה (סגנית הנשיא ר' חוזה) מיום 13.7.06
שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 1780/06.
רקע עובדתי והשתלשלות העניינים
ביום 23.4.06 הוגש נגד המערער כתב אישום
המייחס לו עבירות של פרסום תועבה והחזקת פרסומי תועבה (ריבוי עבירות) לפי סעיפים
214(ב) ו-214(ב3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בסעיפים 4-1 לפרק העובדות של כתב האישום צוינו עובדות
שאירעו החל משנת 1994. במסגרת הישיבה הראשונה שהתנהלה בפני בית משפט השלום, העלתה
באת-כוח המערער טענת התיישנות בהתאם לסעיף 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח
משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ),
לפיה העבירות העולות מסעיפים 4-1 לפרק העובדות התיישנו, נוכח הוראת סעיף 214(ד)
לחוק העונשין, המורה כי לא יוגש כתב אישום לפי סעיף 214 לחוק העונשין אלא תוך
שנתיים מיום ביצוע העבירה. עוד טענה באת-כוח המערער כי אזכור העובדות המנויות
בסעיפים 4-1 לכתב האישום פגע פגיעה חמורה בזכותו של המערער למשפט הוגן. המדינה
טענה בתגובה כי דובר ברצף אחד של אירועים מתמשכים המהווים החזקה ופרסום פרסומי
תועבה, שתחילתם בשנת 1994 ואשר נמשכו עד ליום 15.7.04, המועד בו נערך חיפוש בבית
המערער. לפיכך, טענה המדינה כי משמדובר בעבירה אחת מתמשכת אין מניעה להעמיד את
המערער לדין בגין העבירות העולות מסעיפים 4-1 לפרק העובדות בכתב האישום. ביום
13.7.06, לאחר ששמעה את טענות הצדדים, קבעה סגנית הנשיא כי:
"לקביעתי, כל אחת מן העבירות שהנאשם הועמד עליהן לדין – כמצוין
בכתב האישום 'ריבוי עבירות' – עומדת בפני עצמה, כאשר תחילת ההתיישנות תקבע מיד
בתום ביצועה ואין מקום להרחיב את תקופת ההתיישנות אל מעבר לתקופה הקבועה
בחוק".
חיזוק למסקנתה מצאה סגנית הנשיא בתקופת
ההתיישנות הקצרה שקבע המחוקק לעבירות הספציפיות בהן הואשם המערער, בהשוואה לעבירות
אחרות מאותו סוג. בהמשך ההחלטה ציינה סגנית הנשיא כי:
"התוצאה המתבקשת אפוא הינה כי כל העבירות הנובעות מהעובדות
המתייחסות לתקופה הקודמת ליום 24.4.04...התיישנו...לא יותר למאשימה להביא ראיות
להוכחת עובדות כתב האישום המתייחסות לתקופה עובר ליום 24.4.04, ככל שהינן מבקשות
להוכיח מעשי עבירה, בהבדל בתיאור [כך במקור-ד.ב.] רקע בלבד ואין על הנאשם להתגונן
בגין מעשים שקדמו ליום 28.4.04 [צ"ל: 24.4.04-ד.ב.]".
מהתיאור לעיל עולה כי סגנית הנשיא קיבלה
את טענת ההתיישנות שהעלתה באת-כוח המערער ביחס לעבירות העולות מהעובדות שפורטו
בסעיפים 4-1 לפרק העובדות של כתב האישום. עם זאת, סגנית הנשיא לא קיבלה את טענתה
הנוספת של באת-כוח המערער באשר לפגיעה בזכותו של המערער למשפט הוגן וצודק, וקבעה
כי עובדות אלו יוותרו בכתב האישום כחומר רקע בלבד.
לאחר שניתנה החלטת בית המשפט, ביקשה
באת-כוח המערער להגיש בקשת פסילה לבית משפט השלום תוך חמישה ימים, בטענה שבית
המשפט נחשף לכתב האישום שחלקו לא אמור להיות מובא בפניו. בית המשפט דחה את בקשת
באת-כוח המערער להגיש נימוקים לבקשת הפסילה (בנוסף לנימוקים שנטענו לפניו בעל-פה),
וכן דחה את בקשת הפסילה לגופה בזו הלשון:
"...כתב האישום כפי שהוגש בפני בית המשפט עומד וקיים ולא ניתנה כל
החלטה בדבר תיקונו.
כל שנקבע על ידי הוא כי אין על הנאשם להתגונן בגין עובדות שהתרחשו עובר ליום
24.4.04. אין כל מניעה כי כל העובדות שנטענו בכתב האישום תשארנה חלק מכתב האישום כמהוות
רקע לעבירות שבגינן יהא על הנאשם להתגונן". [ההדגשות הוספו-ד.ב.]
טענות בערעור
בערעור שלפניי טענו באי-כוח המערער כי
חשיפת העובדות והעבירות שהתיישנו בפני בית המשפט מקימה עילת פסלות. לטענתם, האופן
בו נוסח כתב האישום, כך שכלל מספר גדול של עובדות ועבירות שהתיישנו, יוביל לגיבוש
דעה קדומה מצד בית המשפט כלפי המערער, ולכן יש לפסלו מלשבת בדין. עוד טענו באי-כוח
המערער כי נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום לדחות את בקשת באת-כוח המערער להגיש
נימוקים בכתב לבקשת הפסלות תוך חמישה ימים. לטענתם, החלטה זו פגעה בזכות הטיעון של
המערער.
דיון
הן בהודעת
הערעור והן בטענות שהועלו בפניי בעת הדיון אין עילה המצביעה על חשש ממשי
אובייקטיבי למשוא פנים מצד בית המשפט, המצדיק פסילתו. יודגש כי אמת המידה לפיה
נבחן החשש הסביר שיש בו כדי לפסול שופט, אינה של המשקיף הסביר מהצד, אלא של השופט
הסביר (ראו ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה פ"ד
מה(3) 790, 792; יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו)
123-122). אין עניינו של המערער דומה למקרים עליהם ביקשו באי-כוח המערער להסתמך.
מרבית המקרים אליהם הפנו הסנגורים בעת הטיעון לפניי, עניינם בחשיפה משמעותית של
בית המשפט לחומר בלתי קביל, מקרים בהם בית המשפט נחשף בהליכים קודמים לעברו הפלילי
של הנידון ואף קבע ממצאים באשר למהימנותו. זו אינה הסיטואציה במקרה הנוכחי, שכן
במקרה של המערער אין מדובר בחשיפה לחומר בלתי קביל. בצדק ציינה המדינה כי לתביעה
מסור שיקול דעת באשר לפרטי העובדות המפורטים בכתב האישום. כיוון שהמדינה סיווגה את
העבירה כעבירה מתמשכת היא פרטה את כל העובדות שעשויות להיות רלוונטיות לשיטתה, ולא
ניתן לקבוע כי הייתה בכך כוונה להשפיע בדרך פסולה על בית המשפט. עוד אציין, כי
במקרה שלפניי קיבל בית המשפט את טענת ההתיישנות שהעלתה באת-כוח המערער, וצמצם את
היקף העבירות בהן ניתן להאשימו. אין בהחלטה זו לעורר חשש כי בית המשפט גיבש עמדה
נחרצת נגד המערער, וכי דעתו ננעלה. במסגרת דיני הפסלות יש לבחון אך ורק את השאלה
אם נפגעה יכולתו של בית המשפט לנהל את ההליך שלפניו ללא משוא פנים (ראו ע"פ
1577/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
פסילת שופט היא מעשה יוצא דופן ויש לבצעה רק בנסיבות בהן מוכח חשש ממשי למשוא
פנים, ולא כל אימת שעולה חשש סובייקטיבי בעל משקל שולי (ראו ע"פ 4020/94 דורפמן נ'
מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 769). לכן, גם אם חש המערער אי נוחות
מחשיפת עובדות רקע לגבי עברו, אין בכך להצדיק פסילתו של בית המשפט הדן בעניינו.
בניגוד לטענת באי-כוח המערער כי לא ניתנה למערער זכות טיעון, עולה מפרוטוקול הדיון
בבית משפט השלום כי באת-כוח המערער הסבירה לבית המשפט שלדעתה עליו לפסול עצמו עקב
חשיפתו לכתב האישום שחלקו לא אמור להיות מובא בפני בית המשפט. במסגרת אמירה זו
ניתן ביטוי לטענות המערער לעניין בקשת הפסלות. מהאמור לעיל עולה כי הטענות שפורטו
על ידי באי-כוח המערער מופנות נגד האופן בו הפעיל בית המשפט את הסמכות להורות על
תיקון כתב אישום, הנתונה לו בסעיף 92 לחסד"פ, והחלטתו להשאיר את העובדות
המתייחסות לתקופה הקודמת ליום 24.4.04 בכתב האישום, וכן, נגד האופן בו ניהלה
השופטת את ההליך, טענות שאין מקומן במסגרת דיני הפסלות.
בשולי הדברים אציין כי החלטת סגנית הנשיא
להותיר את העובדות באשר לעברו של המערער כחומר רקע במסגרת פרק העובדות של כתב
האישום מונעת את השגת התוצאה המבוקשת על ידי הסנגורים, שכן עובדות הרקע יובאו
בפניי כל בית משפט שידון בעניינו של המערער. על החלטה זו של סגנית הנשיא אין לערער
במסגרת דיני הפסלות.
נוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי דין
הערעור להידחות.
ניתן
היום, כ"ו באלול התשס"ו (19.9.2006).
ה נ ש י א ה
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06059520_N02.doc /צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il