בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ. מועצה אזורית שפיר

17 1 ;בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 595/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. בר עידן יצור ופיתוח בע"מ 2. צפית חקלאות מתקדמת בע"מ 3. קיבוץ הל"ה נ ג ד המשיבים: 1. מועצה אזורית שפיר 2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה שפיר (תחת הוועדה המרחבית שקמים שפורקה) 3. המשרד להגנת הסביבה - מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 12150-11-20 מיום 9.12.2021 שניתן על ידי כב' השופט יעקב דנינו תאריך הישיבה: כ"ו בטבת התשפ"ג (19.1.2023) בשם המערערים: עו"ד אייל רוזובסקי; עו"ד יעל אנטונלי ; עו"ד שחר הררי בשם המשיבות 2-1: עו"ד עפר שפיר בשם המשיב 3: עו"ד טלי מרקוס פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' דנינו) בת"א 12150-11-20 מיום 9.12.2021, שבו נדחתה תביעת המערערים מחמת התיישנות. רקע עובדתי ודיוני 1. המערערת 1 (להלן: המערערת) עוסקת בפינוי בוצה ממכוני טיהור וטיפול תוך עיבודה לקומפוסט לשם שימוש חקלאי. להגדרת "בוצה" נפנה את הקורא לתקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה), התשס"ד-2004, שם מוגדרת בוצה כ"תוצר לוואי של תהליך טיפול בשפכים במפעל טיפול בשפכים [...]". יש לציין כי על פי תקנות אלו, הפעילות המתוארת של המערערת טעונה היתר ורישיון עסק. לפי הנטען, החל משנת 2003 פעלה המערערת בתיאום עם המשיבים למציאת אתר קומפוסטציה (שלושת המשיבים להלן ובהתאמה: המועצה האזורית, הוועדה המקומית ו-המשרד להגנת הסביבה). אתר שכזה נמצא בשטחי קיבוץ הל"ה, הוא המערער 3 (להלן: הקיבוץ). בהמשך לכך, בשנת 2005, ניתן היתר בניה מטעם הוועדה המקומית להפעלת אתר קומפוסטציה על מקרקעין חקלאיים בשטח הקיבוץ, והאתר החל לפעול בשנת 2007. 2. מכאן ואילך התפתחה התנהלות דיונית ענפה, שעיקריה יתוארו להלן תוך התמקדות בהיבטים הרלוונטיים לערעור שלפנינו, הכל כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, מהחלטות שיפוטיות שניתנו במהלך השנים ומטיעוני הצדדים. בחודש ספטמבר 2007 הוציאה המועצה האזורית צו הפסקה מינהלי לאתר מכוח הוראות חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968. צו זה הותלה ופקע. בהמשך לכך, בחודש נובמבר 2007 ובחודש אפריל 2008, הגישה המערערת שתי עתירות נפרדות לבית המשפט לעניינים מינהליים: בראשונה טענה כי אינה חייבת ברישיון עסק ולחלופין עתרה כי יינתן לה רישיון כאמור; ובשניה עתרה כי יינתן לה רישיון עסק בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי המשרד להגנת הסביבה, תוך הצהרה כי תנאים נוספים שנקבעו על ידי המועצה האזורית הם בלתי חוקיים. הדיון בשתי העתירות אוחד, ובהמשך ניתן פסק דין הדוחה את העתירות (עת"מ (ב"ש) 396/07 בר עידן יצור נ' ראש המועצה שפיר (5.7.2010) (כב' השופטת ר' אבידע)). בחודש פברואר 2008, בעוד העתירות המינהליות מתנהלות, הגישה הוועדה המקומית בקשה לבית משפט השלום למתן צו המורה על הפסקת השימוש במתקן שהקימה המערערת, וזאת מכוח הוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בית המשפט (כב' השופט א' אינפלד) קיבל את הבקשה (ת"פ (שלום אש') 456/08 מדינת ישראל נ' בר עידן ייצור ופיתוח בע"מ (1.5.2008)). ערעור שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום – התקבל, וצו ההפסקה השיפוטי בוטל (ע"פ (ב"ש) 5294/08 מיום 14.10.2009 (כב' השופטת ד' אבניאלי)). 3. על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים שדחה את עתירותיה של המערערת, הגישה המערערת ערעור בזכות לבית משפט זה (עע"מ 6724/10); ואילו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקיבל את ערעורה של המערערת על פסק דינו של בית משפט השלום, הגישה הוועדה המקומית בקשת רשות ערעור (רע"פ 9585/09). הדיון בשני ההליכים אוחד, וביום 3.9.2012 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור המינהלי שהגישה המערערת ומקבל את בקשת רשות הערעור שהגישה הוועדה המקומית (רע"פ 9585/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שקמים נ' ראש המועצה האזורית שפיר, פסקה 27 (3.9.2012)). בפסק הדין קבע השופט ע' פוגלמן (בהסכמת השופטת ע' ארבל והשופט צ' זילברטל) כי אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שלפיה האתר לטיפול בבוצה שמפעילה המערערת חייב ברישיון עסק, וכי בהינתן התכנון הקיים לא ניתן להעניק לה רישיון עסק או היתר זמני. עוד נקבע כי יש להורות על צו הפסקת שימוש במקרקעין, כפי שקבע מלכתחילה בית משפט השלום. עם זאת, בית המשפט קבע מתווה המעכב את כניסת הצו לתוקף ב-12 חודשים, כמפורט להלן: "התוצאה האופרטיבית של קבלת ערעור הוועדה המקומית הוא שצו הפסקת השימוש שעליו הורה בית משפט השלום יוחזר על כנו. עם זאת, נוכח העובדה שתחילת פעילות האתר נעשתה מכוח היתר שהוצא לחברה על-ידי הוועדה המקומית (הגם שכפי שקבענו – זה הוצא שלא כדין), וההשתלשלות הדיונית כפי שפורטה לעיל, מן הראוי לדחות את כניסת הצו לתוקפו לתקופה של 12 חודשים מיום מתן פסק-דיננו. בתקופה זו, תוכל החברה לשוב וליזום הליכים תכנוניים מתאימים לשם הסדרת פעילותה. ככל שלא ניתן יהיה להסדיר את הפעלת האתר במיקומו הנוכחי (הן במישור התכנוני, הן במישור רישוי העסקים) – דחיית כניסתו לתוקף של הצו תשרת את צרכי ההתארגנות של החברה לסגירת האתר ולבחינת חלופות להעתקת מיקומו. בתקופת הביניים, תידרש החברה לעמוד בדרישות המשרד להגנת הסביבה. אם לא תעמוד החברה בתנאים שנקבעו, תהיה הוועדה המקומית רשאית לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים באשקלון בבקשה להורות כי צו ההפסקה השיפוטי ייכנס לתוקפו לאלתר. אין באמור כדי למנוע מהרשויות להפעיל את הסמכויות המוקנות להן במישור דיני רישוי העסקים" (שם, פסקה 27). בעקבות פסק הדין הגישה המערערת בקשה לקיים דיון נוסף, וזו נדחתה בהחלטת המשנה לנשיאה נאור (דנ"מ 7004/12 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה שקמים (16.10.2012)). בהחלטה צוין כי "ככל [שלמערערת] טענות לנזקים כספיים או אחרים שנגרמו לה עקב ביטול ההיתר, הרי שהליך הדיון הנוסף איננו המקום להעלותן, ומטבע הדברים טענותיה בעניין זה שמורות לה" (שם, פסקה 6 סיפא). 4. אם כן, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט זה, ניתן למערערת פרק זמן של 12 חודשים עד להפסקת פעילותה באתר, קרי עד לחודש ספטמבר 2013 (תוך מתן אפשרות למערערת לפעול בתקופה זו במישור התכנוני לשם הסדרת פעילותה ולחלופין לשם איתור חלופות להעתקת מיקומו). לאחר מתן פסק הדין, פנתה המערערת לגורמי התכנון, ובהתקרב תום תקופת 12 החודשים שנקבעה בפסק הדין ואף לאחר מכן, פעלה המערערת לדחיית מועד הפינוי. בסופו של יום, לאחר אי-אלו דחיות בעקבות בקשות למתן ארכה והגשת השגות וערעורים בנושא לערכאות השונות, בית משפט זה קבע, לפנים משורת הדין, כי הפעילות באתר תופסק ביום 31.7.2014 (החלטת השופט רובינשטיין ברע"א 5017/14 בר עידן ייצור ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה (24.7.2014), וראו פירוט בקשות הארכה השונות בפסקה ב' להחלטה). הפעילות באתר הופסקה בפועל, לפי הנטען, ביום 14.7.2014. 5. ביום 3.11.2020 הגישו המערערים לבית משפט קמא תביעת פיצויים נגד המשיבים, שנסבה בין היתר על טענות לרשלנות, הפרת חובה חקוקה והפרת הסכמים. כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבסיס התביעה עמדה טענה כי המשיבים יצרו מצג שלפיו ניתן לקבל היתר בניה להקמת אתר הקומפוסטציה במקרקעין, תוך מתן היתר בניה (שבדיעבד התברר כבלתי חוקי וחסר תוקף), ובה בעת יצרו תנאים בלתי סבירים לרישיון העסק להפעלת האתר. המערערים תבעו נזקים בגין אובדן רווחים, תשלום דמי שימוש על ידי הקיבוץ לרמ"י, וכן הוצאות שונות. סכום התביעה הועמד לצרכי אגרה על 15 מיליון ₪. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. המשיבים הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף בגין עילות שונות. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי בדיון שנערך לפניו ביקשו המשיבים שההכרעה תינתן בטענת ההתיישנות בלבד, ולפיכך הדיון נסב על עילה זו בלבד. בתמצית, בית המשפט המחוזי קבע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, קרי מיום 3.9.2012, שאז נסתם הגולל על טענות המערערים בעניין חוקיות היתר הבניה והעדר הצורך בקבלת רישיון עסק. בית המשפט דחה את הטענה כי תקופת ההתיישנות החלה 12 חודשים לאחר מכן, ביום שבו נכנס צו הפסקת השימוש לתוקפו בהתאם למתווה שנקבע בפסק הדין (מה עוד שגם ממועד זה תקופת ההתיישנות חלפה בטרם הגשת התביעה). כמו כן, נדחתה טענת המערערים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד סגירת האתר בפועל, קרי מיום 14.7.2014. בית המשפט הוסיף כי השתלשלות העניינים במישור התכנוני והמשפטי לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט העליון מחזקת את המסקנה כי אין להשעות את מירוץ ההתיישנות בתקופה שלאחר מתן פסק הדין. זאת, שכן ניתן להיווכח שכבר בסמוך לאחר מתן פסק הדין, המערערת לא ביקשה עוד להכשיר את פעילותה באתר, אלא ריכזה את עיקר מאמציה בניסיון לקבל היתר לשימוש חורג עד להשלמת התכניות במקום חלופי, כאשר בפועל לא היתה היתכנות להכשרת המשך הפעילות באתר, כפי שגם עולה מבקשות הדחייה שהגישה המערערת עם תום תקופת 12 החודשים. בית המשפט הוסיף כי מועד ההתיישנות אינו תלוי בהיקף ההליכים התכנוניים שבעל דין יוזם, שאם לא כן יהא בידו לנקוט הליכים ללא הרף ובכך להאריך את מועד ההתיישנות. 7. טענת המערערים לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נדחתה אף היא. בית המשפט קבע כי מעת שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, "נתגלה הנזק" שאירע בשנת 2005 עם מתן היתר הבניה הבלתי חוקי, מה עוד שבית משפט השלום הציף כבר בשנת 2008 את אפשרות הגשת תביעה כספית על ידי המערערת. מכל מקום, מעת מתן פסק הדין אין לומר כי הנזק נותר "סמוי" לאחר מכן, שכן עילות התביעה נתגלו במלוא עוזן. כמו כן, נדחתה טענת המערערות כי הסכם גישור שנחתם בין המערערת לבין המועצה האזורית בשנת 2014 הביא לדחיית פתיחת מירוץ ההתיישנות. נקבע כי מדובר בהסכם שנסב על הליכים אחרים בתחום הארנונה; כי אין כל יסוד לטענה בדבר קיומה של הסכמה מצד המועצה "לאפס" את מירוץ ההתיישנות; וכי אין מדובר בהודאה בזכות כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק). בסוף דבריו, בית המשפט הוסיף כי מסקנתו בדבר התיישנות תביעת המערערים מתיישבת עם הרציונאלים שבבסיס מוסד ההתיישנות. עיקרי טענות הצדדים 8. בתמצית, המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי עירב בין ההתרשלות שיצרה סיכון לבין התממשות הסיכון. לטענתם, בעת מתן פסק דינו של בית המשפט העליון טרם נגרם נזק ואף לא ניתן היה לדעת אם ייגרם נזק. זאת, שכן עם מתן פסק הדין ניתנה למערערים שהות בת 12 חודשים כדי לפעול במישור התכנוני, כך שאילו הצעדים שנקטו במישור התכנוני היו נושאים פרי (אם באופן שהיה מאפשר את הותרת האתר על כנו, ואם בדרך של מתן היתר לשימוש חורג זמני עד להסדרת הפעילות באתר חלופי), לא היה נגרם להם נזק. אלא שניסיונות אלו במישור התכנוני לא צלחו, ורק עם סגירת האתר בחודש יולי 2014 נגרם להם נזק והתגבשה עילת תביעה קונקרטית. המערערים מוסיפים כי הדוגמה "המובהקת ביותר" לטעותו של בית משפט קמא בהקשר זה היא עילת התביעה שלהם בגין תשלום דמי שימוש חורג לרמ"י. לטענתם, חיוב הקיבוץ בתשלום דמי שימוש אלו נעשה בשנת 2014, ומשעה שהתביעה בגין דמי השימוש הוגשה בשנת 2020, אזי אין לומר כי היא התיישנה. לבסוף נטען כי יש לראות בהסכם הגישור בין המערערת לבין המועצה האזורית משום הודאה בזכות המאפסת את מירוץ ההתיישנות. 9. מנגד, המועצה האזורית והוועדה המקומית (המשיבות 2-1) טוענות תחילה כי תביעת המערערים לוקה בשיהוי קיצוני ובלתי מוסבר. לגופה של טענת ההתיישנות, נטען כי לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון, לא היה כל הליך תכנוני בעל היתכנות ריאלית להכשרת הפעילות באתר, ועיקר מעייניה של המערערת היו נתונים להעתקת פעילותה לאתר חלופי. לטענתן, במועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, או לכל המאוחר בתום תקופת 12 החודשים שלאחר פסק הדין, התגבש בידי המערערים כוח תביעה קונקרטי, וכל העובדות הנדרשות להגשת תביעה, בכוח או בפועל, היו בידיהם ברמה של קצה חוט. באשר לטענה בנוגע לתשלום דמי השימוש לרמ"י, נטען כי טענה זו לא הועלתה על ידי המערערים בתגובתם לבקשת הסילוק, כך שהעלאתה כעת מהווה הרחבת חזית; כי לא פורטו על ידי המערערים כלל ההליכים שהתקיימו מול רמ"י קודם לקבלת דרישת התשלום; כי לא נטען בבית משפט קמא כי הדרישה מרמ"י התקבלה בתוך תקופת ההתיישנות; כי עיון בשובר התשלום שצורף על ידי המערערים מעורר סימני שאלה; וכי תשלום דמי השימוש אינו מהווה נזק, שהרי מדובר בתשלום דמי שימוש בגין שימוש חורג שמכוחו הפיקו המערערים רווחים, ומכל מקום מדובר בנזק שניתן היה לצפות במועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ולכל המאוחר בתום תקופת ההארכה שנקבעה בו. 10. המשרד להגנת הסביבה סבור כי המועד שבו אירע הנזק הוא בשנת 2005, בעת שניתן היתר הבניה הבלתי חוקי, או לכל המאוחר בשנת 2008, בעת שכבר ננקטו הליכים על ידי הוועדה המקומית בטענה כי האתר מופעל בניגוד להיתר הבניה. לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, התביעה התיישנה בשנת 2015 או 2018. לחלופין, המשרד להגנת הסביבה טוען כי היה בידי המערערים כוח תביעה קונקרטי לכל המאוחר בעת מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ומשכך התביעה התיישנה בשנת 2019. באשר לדמי השימוש ששולמו לרמ"י, המשרד להגנת הסביבה טוען כי מדובר בנזק הנובע מאותה עילת תביעה שמקורה במתן היתר בניה בלתי חוקי וכי מדובר בנזק שניתן היה לצפותו. עוד נטען כי אין בעובדה שהקיבוץ לא היה צד להליכים שהובילו למתן פסק הדין בבית המשפט העליון כדי לשנות לעניין התביעה בגין דמי השימוש, שכן בהינתן ריבוי ההליכים בין המערערות 2-1 למשיבים היה על הקיבוץ לדעת כי ההיתר בלתי חוקי. דיון והכרעה 11. בפתח הדברים יצויין כי בתום הדיון שהתקיים לפנינו, העלינו בפני הצדדים הצעה שנועדה להביא את ההליך כולו לסיום על דרך הפשרה. הצעה זו לא אומצה בסופו של דבר על ידי הצדדים, ומשכך לא נותר לנו אלא ליתן את פסק דיננו. עם זאת, נבהיר כי הערעור שלפנינו נסב על שאלת ההתיישנות, ועליה בלבד, וממילא אין בפסק דיננו משום הבעת עמדה לעיצומה של תביעה או לגופן של טענות שהועלו במסגרתה. 12. זה לא מכבר נזדמן לי לדמות את ליבת דיני ההתיישנות למשולש שצלעותיו שקולות כנגד שלושת נדבכי היסוד של דיני ההתיישנות: נושא ההתיישנות ("מה מתיישן?"); תקופת ההתיישנות ("בתוך כמה זמן?"); ומועד פתיחת מירוץ ההתיישנות ("ממתי יש לִמנות?") (ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (4.4.2021); רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין, פסקה 12 (25.5.2021) (להלן: עניין אפרידר)). המחלוקת בין הצדדים בערעור שלפנינו מתמקדת בעיקרה בנדבך השלישי, קרי בשאלה מתי החלה תקופת ההתיישנות של התביעה שהגישו המערערים. 13. "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". זהו כלל היסוד המעוגן בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, המגדיר מהי נקודת הפתיחה של מירוץ ההתיישנות. ברבות השנים הפסיקה עסקה רבות בפרשנות סעיף זה ובניסיון לשרטט קווים שיסייעו לקבוע מהי "עילת התובענה" ומהו "מועד לידתה". בתמצית ניתן לומר כי הנוסחה שהתגבשה בפסיקה לעניין זה קובעת ש"עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע"; ושמירוץ ההתיישנות נפתח "ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין" (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 44 והאסמכתאות שם (19.9.2010) (להלן: עניין גיא-ליפל); עניין אפרידר, פסקה 13 והאסמכתאות שם). היבט נוסף שראוי להזכיר עניינו בקיומו של "כוח תביעה" בידי התובע. כפי שנקבע בפסיקה, "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (עניין גיא-ליפל, פסקה 39 והאסמכתאות שם). לעניין זה הוסבר כי קיומו של כוח תביעה מותנה בכך שהתובע אינו ניצב בפני מניעה אובייקטיבית להגיש את התובענה ואינו נדרש להמתין להכרעה שיפוטית קודמת בעניין קשור (ע"א 7589/13 establishment adoka‏ נ' מכון ויצמן למדע, פסקה 9 והאסמכתאות שם (8.6.2015); בג"ץ 8672/17 לוי נ' הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים מכוח חוק הפטנטים, פסקה 19 (1.12.2019) (להלן: עניין לוי)). כאן המקום להעיר כי שאלת טיבו של המושג "כוח תביעה", המבחנים לקיומו ואופן סיווגו במסגרת דיני ההתיישנות – אם כתנאי להיווצרות עילת התביעה ואם כרכיב שהעדרו מצדיק השעיה של מירוץ ההתיישנות – אינה תמיד פשוטה, ואף בפסיקה תוארו גישות שונות באשר לעוצמת המניעוּת הדרושה לצורך השעיית מירוץ ההתיישנות בהקשר זה (ראו החלטת השופטת וילנר ברע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ, פסקאות 28-27 (12.6.2018); וראו בהרחבה אצל ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 153-141 (2022) (להלן: גלעד); וכן אצל טל חבקין התיישנות 203-195 (מהדורה שניה, 2021) (להלן: חבקין)). כפי שיוסבר להלן, הערעור שלפנינו אינו מעורר קושי לגבי היבט זה של דיני ההתיישנות, כך שאיננו נדרשים להאריך לגביו. 14. כפי שתיאר בית המשפט המחוזי, הטענה המרכזית בבסיס תביעת המערערים היא כי המשיבים יצרו כלפיהם מצג שלפיו ניתן לקבל היתר בניה להקמת אתר הקומפוסטציה במקרקעין, ואף העניקו להם היתר בניה (תוך קביעת תנאים בלתי סבירים לרישיון העסק להפעלת האתר). אלא שבדיעבד התברר כי היתר הבניה בלתי חוקי, וכתוצאה מביטולו נגרמו למערערים נזקים שונים, ובכללם אובדן רווחים, תשלום דמי שימוש לרמ"י והוצאות נוספות. נשוב ונציג את ציר הזמן הדרוש לענייננו, תוך התמקדות בנקודות הזמן הרלוונטיות: 2005 – מתן היתר הבניה על ידי הוועדה המקומית להפעלת האתר. 2007 – תחילת פעילות באתר. 2008-2007 – נקיטת הליכים על ידי המועצה האזורית והוועדה המקומית נגד המערערת, בטענה כי האתר מופעל בניגוד להיתר בניה וללא רישיון עסק כנדרש; וכן הגשת עתירות מינהליות על ידי המערערת לקבלת רישיון עסק או פטור ממנו. 1.5.2008 – בית משפט השלום מקבל את בקשת הוועדה המקומית ומוציא צו הפסקה שיפוטי לפעילות באתר. 14.10.2009 – בית המשפט המחוזי מקבל את ערעור המערערת ומבטל את צו ההפסקה השיפוטי. 5.7.2010 – בית המשפט לעניינים מינהליים דוחה את שתי העתירות המינהליות שהגישה המערערת. 3.9.2012 – בית המשפט העליון נותן את פסק דינו, שבו נדחה ערעורה המינהלי של המערערת, ומתקבלת בקשת רשות הערעור של הוועדה המקומית. נקבע כי היתר הבניה שמכוחו פעלה המערערת הוא בלתי חוקי, ויש להשיב על כנו את צו ההפסקה השיפוטי. ניתנה למערערת ארכה בת 12 חודשים לצורך נקיטת הליכים תכנוניים או התארגנות לסגירת האתר. 3.9.2013 – תום תקופת 12 החודשים שנקבעו בפסק הדין. 2014-2013 – בקשות מצד המערערת לדחיית מועד כניסת צו ההפסקה השיפוטי לתוקף. 14.7.2014 – הפסקת פעילות באתר. 24.7.2014 – החלטת בית המשפט העליון שלא תינתנה עוד ארכות ושהפעילות באתר תופסק עד ליום 31.7.2014. 3.11.2020 – הגשת כתב התביעה. עיון בכתבי הטענות מעלה משרעת של נקודות זמן שבהן נולדה, לשיטת כל אחד מהצדדים, עילת התביעה של המערערים: המערערת סבורה כי עילת תביעתה נולדה במועד שבו הופסקה בפועל הפעילות באתר, קרי ביום 14.7.2014; הוועדה המקומית סבורה כי עילת התביעה נולדה במועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון (קרי ביום 3.9.2012) או לכל המאוחר בתום תקופת 12 החודשים שנקבעו בפסק הדין (קרי ביום 3.9.2013); ואילו המשרד להגנת הסביבה סבור שעילת התביעה נולדה בשנת 2005 (המועד שבו ניתן היתר הבניה הבלתי חוקי) ולחלופין ביום 3.9.2012. 15. טענות הצדדים אינן מקריות כמובן. כאמור, המערערים הגישו את תביעתם לבית המשפט המחוזי ביום 3.11.2020, קרי בחלוף 8 שנים וחודשיים ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון; בחלוף 7 שנים וחודשיים מתום הארכּה בת 12 החודשים שנקבעה בפסק הדין; ובחלוף כ-6 שנים ו-4 חודשים לאחר הפסקת הפעילות באתר. נקל אפוא להבין מדוע המערערים משליכים יהבם על הטענה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הפסקת הפעילות באתר בפועל, שכן יתר נקודות הזמן הרלוונטיות מובילות למסקנה כי תקופת ההתיישנות עברה חלפה לה בטרם הגשת התביעה. במילים אחרות, על מנת להיחלץ משיני ההתיישנות, אין למערערים מנוס מלטעון כי עילת תביעתם נולדה לכל המוקדם בחודש נובמבר 2013 (שבע שנים לפני הגשת התביעה). המועד הרלוונטי היחיד שנותן מענה לכך הוא מועד הפסקת הפעילות באתר בחודש יולי 2014 (או החלטתו האחרונה של בית המשפט העליון שניתנה בסמוך לכך), ומכאן כאמור טענת המערערים. 16. בית המשפט המחוזי קבע כי המועד שבו היה בכוחם של המערערים להגיש תביעה הוא עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 3.9.2012, ולמקרא הדברים משתמע כי בית משפט התייחס בכך לשאלה מתי היה בידי המערערים כוח תביעה (וראו הדיון בעמ' 14-13 לפסק הדין). ואכן, לנוכח השתלשלות העניינים במקרה דנן, ניתן לכאורה להתפלפל בשאלה מהו המועד שבו אחזו המערערים בכוח תביעה להגשת תביעתם, וכיצד שורת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים משליכה, אם בכלל, על מירוץ ההתיישנות. כך, נזכיר כי כבר בשנת 2008 בית משפט השלום הוציא למערערת צו הפסקה שיפוטי האוסר על פעילותה באתר, תוך שהוא מציין בפסק דינו כי "יש רגליים לטענה" שהוועדה המקומית התרשלה בטיפול בבקשת המערערת לקבל את היתר הבניה, ותוך שהוא מוסיף כי אין בקביעות בפסק הדין כדי לגרוע מזכותה של המערערת בעתיד לתבוע פיצוי אם אכן נגרם לה נזק בשל כך (שם, פסקאות 63, 69). אלא שפסק דינו של בית משפט השלום התהפך כזכור בשנת 2009, וצו ההפסקה השיפוטי בוטל על ידי בית המשפט המחוזי, עד שהושב לבסוף על כנו על ידי בית המשפט העליון בשנת 2013 (שכזכור גם הותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים שדחה את עתירותיה של המערערת). מכאן הקרקע הפוריה לכאורה להעלאת סוגיית כוח התביעה. אלא שכפי שצוין לעיל, ההכרעה בתיק דנן לא קמה ונופלת על שאלת מועד התגבשותו של כוח תביעה במובן של קיומה או העדרה של מניעות להגיש תביעה בשל הליך משפטי שהתנהל, ולא בכדי הצדדים לא התמקדו בהיבט זה של דיני ההתיישנות. השאלה שעליה נסב הדיון היא מהו מועד לידתה של עילת התביעה, ובפרט מועד התגבשותו של רכיב הנזק. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי מירוץ ההתיישנות החל בשנת 2012 עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, וכפי שיוסבר להלן אכן יש טעם בעמדה זו (אך זאת למעט בכל הנוגע לרכיב התביעה המתייחס לתשלום דמי השימוש). מכל מקום, טענת המערערים כי עילת התביעה נולדה רק בשנת 2014 במועד פינוי האתר בפועל – אין לה על מה שתסמוך. לפיכך, יהא מועד לידת התובענה אשר יהא – בין שמדובר במועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון או בתום 12 החודשים שלאחריו, ובין שמדובר במועד מוקדם יותר – תביעת המערערים התיישנה. אסביר. 17. ניסיונם של המערערים להפריד בין השלכות פסק דינו של בית המשפט העליון בעת נתינתו בשנת 2012 לבין שלב היווצרות הנזק, מרוקן את פסק הדין מההיבט המעשי האינהרנטי לו. אין חולק כי עם מתן פסק הדין המצב המשפטי התבהר והפך חלוט, במובן זה שנקבע באופן סופי כי ההיתר שניתן למערערת אינו חוקי ונעדר תוקף וכי הפעלת האתר טעונה רישיון עסק (ראו שם בפסקה 26). אם לא די בכך, בית המשפט קבע, הלכה למעשה, במישור האופרטיבי, כי על המערערת לסגור את האתר בתוך 12 חודשים ממועד מתן פסק הדין. בכך נתגבשה עילת התביעה של המערערים. ודוק: העובדה שניתן למערערים פרק זמן של 12 חודשים שבמהלכם ניתנה להם אפשרות לנקוט הליכים תכנוניים חדשים אל מול רשויות התכנון, שמא יהא בכוחם של הליכים אלה ליצור מצב משפטי חדש שיעביר את רוע הגזירה ויקטין את נזקם, אינה גורעת מכך שעם מתן פסק הדין, נסתם הגולל על חוקיות היתר הבניה שניתן, ונתגבשה למערערים עילת תביעה. במילים אחרות, "עיכוב הביצוע" שניתן בפסק הדין, שהוא בבחינת תקופת "גרייס" שניתנה למערערים "נוכח העובדה שתחילת הפעילות באתר נעשתה מכוח היתר שהוצא לחברה על-ידי הוועדה המקומית (הגם [...] שהוצא שלא כדין)" (שם בפסקה 27), לא דחה את מועד לידת עילת התובענה ולא הִתלה את מירוץ ההתיישנות. נהפוך הוא. המצב המשפטי והעובדתי בעקבות פסק הדין היה ברור: ההיתר שניתן למערערת היה בלתי חוקי והמערערת נדרשה לסגור את האתר בתוך 12 חודשים. בכך נתגבשה למערערים עילת תביעה. יכולתם של המערערים לנסות ולשנות את המצב המשפטי והעובדתי באמצעות נקיטת הליכים חדשים – לא איינה את עילת התביעה שהתגבשה עם מתן פסק הדין. 18. מסקנה זו מתחזקת לאחר עיון בכתב התביעה עצמו. בין ראשי הנזק שנכללו בכתב התביעה ניתן למנות את ההוצאות הכספיות שבהן נשאו המערערים בראשית הדרך לצורך קבלת היתר הבניה (שהתברר כבלתי חוקי). ברי כי נזק זה התממש באופן סופי לכל המאוחר עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, וזאת ללא תלות בשאלה אם הליכים תכנוניים עתידיים היו נושאים פרי אם לאו. לפיכך, גם לפי השיטה הדוגלת במועד התממשות הנזק כמועד לידת עילת התביעה (ראו אצל גלעד בעמ' 191), אין חולק כי במועד מתן פסק הדין כבר נתגבשה בידי המערערים עילת תביעה. זאת ועוד. ראש הנזק העיקרי בכתב התביעה הוא אובדן רווחים שנגרמו למערערים "כתוצאה מביטול היתר הבניה הבלתי חוקי שנתנו הנתבעות לתובעות" (סעיף 54 לכתב התביעה, ההדגשה הוספה – י"ע). כפי שהוסבר לעיל, אין חולק כי במועד פסק הדין ביטולו של היתר הבניה הבלתי חוקי היה סופי. אמנם, ניתן לכאורה לטעון כי אילו היה עולה בידי המערערים לקבל היתר בניה חדש במהלך 12 החודשים העוקבים לפסק הדין (או בסמוך לאחר מכן) בטרם סגירת האתר בפועל, אזי ראש נזק זה של אובדן רווחים היה "נחסך". ברם, אף בכך אין כדי לאיין את עילת התביעה שנולדה עם מתן פסק הדין, שכן העובדה שלאחר האירוע הנזיקי ניתן לפעול להקטנת הנזק (אף עד כדי איון חלק מראשי הנזק), אינה בהכרח דוחה את מועד פתיחת מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: ראובן שנפגע בתאונה יכול להגיש תביעה בגין ראשי נזק שונים, חלקם צופי פני עבר וחלקם צופי פני עתיד, כגון הוצאות רפואיות ואובדן השתכרות לעבר ולעתיד. אין חולק כי ככלל, מועד לידת עילת התובענה הוא מועד קרות התאונה, גם ביחס לראשי הנזק הצופים פני עתיד. ודוק: השאלה אם פתוחה בפני ראובן הדרך לנקוט צעדים שעשויים להשיב לו את כושר ההשתכרות (למשל בעזרת טיפול רפואי), עשויה אמנם להשליך על גובה הנזק ושיעור הפיצוי שייפסק לו (לנוכח עקרון הקטנת הנזק), אך אין בה כדי לדחות את מועד לידת עילת התובענה ואת פתיחת מירוץ ההתיישנות (לדיון בעקרון הקטנת הנזק בדיני הנזיקין ראו ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פסקאות 58-54 לפסק דינה של השופטת וילנר ופסקאות 3-2 לפסק דיני (3.10.2019)). גם במקרה דנן, העובדה שעמדה לרשות המערערים אפשרות לנסות ולפעול במישור התכנוני במטרה לשנות את המצב שנוצר בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, באופן שאולי "יחסוך" את ראש הנזק של אובדן רווחים, אין בכוחה כדי להביא לדחיה של מועד לידת עילת התובענה. עמדתי על כך בעבר בהקשר קרוב בע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" (6.1.2010), שם ציינתי כי – "עם ביטול ההיתר בשנת 1997 החל מירוץ ההתיישנות וממועד זה ואילך נמנית תקופת ההתיישנות של שבע שנים. אין בפעולות שנעשו לאחר מכן על ידי המשיבים, במטרה לקדם קבלת היתר הבנייה השני, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. בהיעדר פער זמנים בין מועד התרחשות הנזק ומועד גילויו, אין תחולה לסעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין, המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים לגבי רכיב הנזק, ומאחר שמדובר בנזק ממשי אף אין לקבל טענת המערערת כי המתינה לגיבושו השלם במלוא היקפו [...]" (שם, פסקה 13). כוחם של הדברים יפה גם לנסיבות המקרה שלפנינו, ולא מצאתי טעם שמצדיק סטיה מכך במקרה דנן. משעה שנקבע באופן סופי כי ההיתר בלתי חוקי, אזי אין בפעולות תכנוניות שיכלו המערערים לנקוט לאחר מכן כדי לדחות את פתיחת מירוץ ההתיישנות. 19. יתרה מכך. אף אילו הייתי נכון להניח לטובת המערערים כי יש לדחות את מועד פתיחת מירוץ ההתיישנות עד תום תקופת 12 החודשים שלאחר פסק דינו של בית המשפט העליון, לא היה בכך כדי לסייע בידם. זאת, מן הטעם הפשוט שתביעתם הוגשה שבע שנים וחודשיים לאחר מועד זה, קרי בחלוף תקופת ההתיישנות. ואם תאמר כי גם לאחר מועד זה, עלה בידי המערערים לדחות את קמעה את סגירת האתר באמצעות בקשות ארכה שונות שהגישו, ברי כי גם בכך אין כדי לחלץ את המערערים מחרב ההתיישנות, וזאת הן מטעמים שבעקרון והן מטעמים קונקרטיים. במישור העקרוני, הפסיקה הבהירה לא אחת כי "אין להלום מצב שבו המפתח לתחילת מירוץ ההתיישנות יהיה בידיו של התובע" וכי הותרת השליטה בידי התובע לקבוע את תחילת מירוץ ההתיישנות מנוגדת לרציונאלים שבבסיס דיני ההתיישנות (ראו, בין היתר, רע"א 8694/20 דוויק נ' זרביב, פסקה 24 לפסק דיני (21.7.2022); ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, פסקה 34 לפסק דיני (23.11.2022)). דברים אלו נאמרו באספקלריה של כלל הגילוי המאוחר המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכוחם יפה גם בהקשר דנן, שהרי קשה להלום כי אף לאחר פסק דינו החלוט של בית המשפט העליון, כל אימת שהמערערת תיזום הליך תכנוני חדש מול רשויות התכנון בניסיון לשנות את המצב התכנוני, או כל אימת שתבקש ארכה, יהא בכך כדי לדחות את פתיחת מירוץ ההתיישנות או להשעותו, מה שיוביל בפועל להארכה מלאכותית של תקופת ההתיישנות. דברים אלו מהווים המשך ישיר לאמור לעיל בנוגע לתקופת "עיכוב הביצוע" בן 12 החודשים שניתן בפסק הדין, והם יפים בה במידה לגבי התקופה שלאחר מכן. שנית, במישור הקונקרטי, בית משפט קמא קבע במישור העובדתי כי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, היה ברור כי לא היתה היתכנות ריאלית להכשרת הפעילות באתר, ועיקר מעייניה של המערערת היו נתונים למציאת אתר חלופי. מכאן, שאף מנקודת מבטה הסובייקטיבית של המערערת, כבר בסמוך לאחר שניתן פסק הדין נתגבשה עילת תביעתה, שכן היה לה ברור כי נגזר עליה לסגור את האתר, על כל הנזקים הכספיים הכרוכים בכך. בהינתן קביעה עובדתית זו, שאין מקום להתערב בה, ברי כי עילת התביעה נתגבשה לפני המועד שבו הופסקה בפועל הפעילות באתר. 20. עד כאן פירטנו והסברנו מדוע צדק בית משפט קמא במסקנתו כי תביעת המערערים התיישנה. עם זאת, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לרכיב התביעה המתייחס לדמי השימוש ששולמו לפי דרישת רמ"י. כזכור, המערערים טענו כי בשל הוצאת היתר הבניה וביטולו, נאלץ הקיבוץ לשלם לרמ"י דמי שימוש, וכי דרישת התשלום מצד רמ"י, קביעת גובה דמי השימוש על ידי השמאי הממשלתי והתשלום בפועל שבוצע בשנת 2014 – נעשו כולם בתוך תקופת ההתיישנות (קרי בתוך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה). ככל שזהו אמנם מצב הדברים, אזי יש טעם בטענת המערערים כי תביעתם כלפי המשיבים בגין תשלום זה לא התיישנה. אכן, בשונה מגבולותיה של עילת התביעה שנולדה למערערים בעת מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, קשה לקבל את הטענה כי עילת התביעה של המערערים נגד המשיבים בגין תשלום דמי השימוש לרמ"י, באה לעולם עוד בטרם הועלתה כל דרישה מצד רמ"י לתשלום דמי השימוש. תימוכין לכך אנו מוצאים בפסיקה שדנה במצבים דומים. כך, לדוגמה, מפסק הדין בע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין ‏KPMG (‏20.8.2014) (להלן: עניין שאנקול) עולה כי עילת תביעה בגין רשלנות מקצועית של רואי חשבון ועורכי דין שהובילה לחיוב הלקוח במס, לא נולדה לפני שרשויות המס הודיעו ללקוח על החיוב (שם, פסקאות 13-10 לפסק דינה של המשנה לנשיא מ' נאור). בדומה, מפסק הדין בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (5.1.2011) עולה כי תביעה לסעד הצהרתי שלפיו אין לתובעים חוב כלפי הבנק וכי הבנק אינו רשאי לממש בטוחה, לא נולדה בעת שהבנק הודיע כי ההסכם בין הצדדים בטל, אלא בשלב מאוחר יותר בעת שהבנק הציג לתובעים דרישות לפירעון החוב ומימוש הבטוחה (שם, פסקאות 41-39; כן ראו רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו)‏, פסקאות 14-11 לחוות דעתו של השופט א' שטיין (29.9.2022) (להלן: עניין אליהו); חבקין, עמ' 210 בטקסט הצמוד לה"ש 77). ברוח דברים אלו, יש אפוא בסיס לטענה כי עילת התביעה של המערערים בגין תשלום דמי השימוש לרמ"י לא נולדה בטרם שהוצגה דרישת התשלום מצד רמ"י. 21. על אף האמור, איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה מתי נולדה עילת התביעה של המערערים בגין תשלום דמי השימוש. לעניין זה יש ליתן את הדעת על טענת המשיבות 2-1, שטענו כי המערערים נמנעו מלפרט את כלל ההליכים שהתקיימו מול רמ"י עובר לקבלת דרישת התשלום; כי לא נטען על ידי המערערים במפורש כי דרישת התשלום מרמ"י התקבלה בתוך תקופת ההתיישנות; וכי שובר התשלום שצורף על ידי המערערים מעורר תהיות, בין היתר לנוכח פערים לכאורה בסכומים הרלוונטיים ובאופן ביצוע התשלום. במהלך הדיון לפנינו אף עלתה טענה מצד בא כוחן של המשיבות 2-1 כי הדרישה לתשלום דמי שימוש כלל לא נבעה מביטול ההיתר שניתן למערערת, אלא היתה מועלית על ידי רמ"י ללא קשר לכך, ובשל התמהמהות רמ"י הדרישה הועלתה רק בחלוף מספר שנים. מהאמור עולה כי נותרו שאלות עובדתיות שלא לובנו כדבעי, וקיים חוסר בהירות מסוים לגבי המועד המדויק שבו העלה רמ"י את דרישתו לראשונה, כמו גם לגבי טיב החיוב בדמי שימוש. בנסיבות אלו קיים קושי להכריע בשלב זה מהו המועד שבו נולדה עילת התביעה. מובהר, אפוא, כי קבלת הערעור לגבי רכיב זה של התביעה, במובן זה שאין מקום לדחות את התביעה על הסף בגין רכיב דמי השימוש, אינה מהווה הכרעה כי תביעת המערערים לגבי רכיב זה לא התיישנה. בבוא הערכאה הדיונית להידרש לתביעת המערערים בגין רכיב זה, פתוחה בפניה הדרך להכריע בשאלות שתתעוררנה בהתאם לתשתית העובדתית שתיפרש בפניה, לרבות בסוגיית ההתיישנות, ואיננו מביעים כל עמדה לעניין זה (וראו והשוו לתוצאת פסק הדין בעניין שאנקול, פסקה 14 לפסק דינה של המשנה לנשיאה נאור). 22. נסיים בהתייחסות לטענה שהעלו המערערים בשולי כתב הערעור, לגבי הסכם הגישור שנכרת בין המערערת לבין המועצה המקומית בשנת 2014. לטענת המערערים, הסכם זה כלל "הודאה" מצד המועצה בקיום זכותה של המערערת לפיצוי כספי, ומשכך מירוץ ההתיישנות התאפס במועד זה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. נעמוד בקצרה על טיבה של הוראה זו. סעיף 9 לחוק קובע כי מקום שבו "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה [...]". כפי שהובהר בפסיקה, על מנת להיכנס בגדרו של הסעיף על ההודאה להיות "מפורשת ומלאה", ולכלול לא רק הודאה בקיום העובדות הנדרשות לביסוס הזכות, אלא גם הודאה בקיום הזכות עצמה (ראו, בין היתר, ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635, פסקה 12 והאסמכתאות שם (2012); ע"א 2500/19 מגידיש נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (2.7.2020); עניין אליהו‏, פסקה 17 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג; עניין לוי, פסקה 33; חבקין, עמ' 289). בנוסף, בהקשר קרוב, הובהר בפסיקה כי "הצעת פשרה כשמה כן היא, אינה הודאה בזכות, אלא הצעה לצרכי פשרה"; וכי ככלל, מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן לא ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק, שאם לא כן ייווצר אפקט מצנן כלפי ניסיונות להגיע לפשרה, הגם שיש ליתן את הדעת על נסיבות המקרה (ע"א 7599/18 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח, פסקה 6 (3.3.2020); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקה 7 (16.8.2005)). 23. במישור העקרוני, ובראי הפסיקה לגבי הודאה-כביכול הניתנת במסגרת הצעת פשרה, ראוי להעיר כי ספק אם "הודאה" הניתנת במסגרת הליכי גישור מהווה "הודאה בזכות" הנכנסת בגדרו של סעיף 9 לחוק. אכן, ככלל, כשם שלא מאחורי כל ניסיון פשרה עומדת הכרה של הנתבע בקיומה של זכות כלפיו (גלעד, עמ' 400), כך הדבר לגבי מגעים בין צדדים הנעשים במסגרת הליכי גישור. עם זאת, מובן כי יש להתחשב בנסיבות המקרה, ולא דומים מגעים שלא הבשילו לכדי הסכם למצבים שבהם נכרת הסכם מחייב. מכל מקום, והחשוב לענייננו, שעיון בהסכם הגישור גופו מלמד בבירור כי אין באמור בו משום הודאה "מפורשת ומלאה" מצד המועצה האזורית – לא הודאה בעובדות הנדרשות לביסוס זכותה של המערערת, ולא הודאה בקיומה של הזכות עצמה. כך, בפתח הסכם הגישור הובהר כי "הצדדים הסכימו, מבלי להודות איש בטענות משנהו, ליישב את המחלוקות שביניהם באופן מוסכם [...]" (ההדגשה הוספה – י"ע). רוצה לומר, שלא זו בלבד שאין בהסכם משום הודאה, אלא שבהסכם הובהר ברחל בתך הקטנה כי אין בו משום הודאה. יתרה מכך. תוכן ההסדר אף הוא אינו מלמד על הודאה כלשהי בזכותה של המערערת. העובדה שהמערערת והמועצה הסכימו על שתי חלופות לפתרון הסכסוך ביניהן, שבאחת מהן המערערת שמרה על זכותה לנהל הליך נגד הוועדה המקומית והמועצה בנוגע להיתר הבניה (כנגד תשלום ארנונה למועצה בשיעור גדול יותר לעומת החלופה האחרת שבה כלל ההליכים היו מגיעים לידי סיום), אינה מהווה הודאה מצד המועצה בעובדות הנטענות על ידי המערערת בתביעתה. ודוק: לא דומה הודאה בזכותו של בעל דין להגיש תביעה מבלי להודות בטענות לגופן, להודאה בזכות של התובע שלצורך מימושה מוגשת התביעה. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כפי שכותרתו מעידה עליו, עוסק ב"הודאה בקיום זכות", וברי כי הכרה באפשרות העומדת לצד שכנגד להגיש תביעה לקיום זכותו, אינה מהווה הודאה בזכות גופא. קיצורם של דברים, שלא זו בלבד שאין בהסכם הגישור משום "הודאה בזכות" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, אלא שיש בתוכן ההסכם כדי ללמד היפוכו של דבר. משכך, אף טענה זו דינה להידחות. סוף דבר 24. לנוכח כל האמור, התוצאה היא כי דין הערעור להידחות בעיקרו, במובן זה שקביעת בית המשפט המחוזי כי תביעת המערערים התיישנה – נותרת על כנה לגבי מרבית רכיבי התביעה. עם זאת, בכל הנוגע לרכיב התביעה המתייחס לתשלום דמי השימוש לרמ"י, דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שאין מקום לדחות את התביעה בגין רכיב זה על הסף. הדיון לגבי רכיב זה יוחזר אפוא לערכאה המבררת, שתוכל להכריע בשאלות שתתעוררנה בהתאם לתשתית העובדתית שתיפרש בפניה, לרבות בסוגיית ההתיישנות, ואיננו מביעים כל עמדה לגופם של דברים. לא נעלם מעינינו כי סכום התביעה בגין רכיב דמי השימוש הוא כ-1.94 מיליון ₪ (סעיף 55 לכתב התביעה), באופן המעמיד את התביעה בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט השלום. חזקה על בית המשפט המחוזי והצדדים כי יפעלו בהקשר זה בהתאם לדין. 25. סוף דבר, שהערעור נדחה בעיקרו ומתקבל בחלקו כאמור לעיל. בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ו' בניסן התשפ"ג (‏28.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ 22005950_E08.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1