פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 59468-09-24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלונית 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ניק קאופמן; עו"ד משה בראון בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: עו"ד רפי רכס עו"ד אלעד זמיר פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: העתירה שלפנינו מכוונת נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 8.9.2024, בגדרה הורה על עיכוב ביצועה של החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי), שניתנה באותו היום, המורה על ביטולו של צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגד העותר. ברקע עתירה זו מקרה עגינות קשה. המשיבה 2 פרודה מבעלה, הוא המשיב 3 (להלן בהתאמה: המשיבה ו-המשיב), מזה למעלה מעשור, תוך שהיא מגדלת לבדה בשנים אלה את חמשת ילדיהם ונושאת במזונותיהם. במשך כל השנים הללו המשיבה מייחלת לקבל את גיטה מן המשיב, אך הלה מעגן אותה ומסרב לשחררה מנישואיהם, תוך שהוא נישא בשנית בהסתמך על היתר נישואין ('היתר מאה רבנים') שקיבל בארצות-הברית. העותר הוא רב קהילה המתגורר בארצות-הברית. לאחר שהונחו בפני בית הדין האזורי על-ידי המשיבה ראיות לכאורה המעלות חשד כי העותר היה זה שדאג עבור המשיב להיתר מאה רבנים; חתם על ההיתר בעצמו; השתתף בנישואיו השניים ותומך ומשפיע על המשיב להמשיך בעיגונה – הוציא בית הדין האזורי ביום 4.9.2024 זימון לעותר למתן עדות בתיק "תוך מטרה להתחקות אחר מניעי הבעל המעגן את אשתו זה זמן רב"; בשולי ההחלטה הוסיף בית הדין האזורי: "ייקח העד לתשומת לבו כי ככל ולא יופיע לדיון מחר להעדת עדותו, יתכן ויוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ". העותר לא התייצב לדיון, ולפיכך הורה בית הדין האזורי בהחלטה שניתנה למחרת היום כי: "העדים שזומנו להיום מחו"ל ולא הופיעו [...] כולל [העותר] שלא הופיע לדיון היום לעדות, יוצא כנגדם צו עיכוב יציאה מהארץ, כדי שנוכל לשמוע את עדותם בעת שיופיעו בארץ, במקרה שעד אז לא יושג גט בין הצדדים ויהיה צורך בקבלת עדותם כדי להתחקות אחר מניעי הבעל שלא לגרש את אשתו". בהמשך לכך, ולבקשתו, זומן העותר למסור עדות ביום 8.9.2024, בה הצהיר שהוא אכן חתם על היתר הנישואין לבעל, אך טען כי ישנו גט הממתין למשיבה בבית הדין שהוציא את ההיתר, וכי היא יכולה לבוא וליטול אותו בתנאים שפירט בית הדין שם. בתום הדיון החליט בית הדין האזורי לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ. בית הדין האזורי ציין כי "[העותר] מסביר את ההיתר עליו חתם לבעל (מאה רבנים) בכך שהאשה לא נותנת לבעל לראות את הילדים. לא נוצר הרושם [שהעותר] נותן ידו כדי לצער לחינם את האשה ע"פ תפיסתו האישית. אם לא יושג הסכם בין הצדדים בתוך כמה חודשים [...], נקבע מועד דיון נוסף להוכחות [...] ואם לא יופיע אז [העותר] מסתבר ששוב נוציא החלטה לעיכוב יציאתו מהארץ". מיד בתום הדיון הגישה המשיבה לבית הדין הגדול "בקשה לעיכוב ביצוע וערעור על החלטת ביטול צע"י" (צו עיכוב יציאה). בבקשה נטען כי העותר "שהוא סידר את הגט מחזיק בו... ולמעשה הוא עצמו מעגן את האשה בזה שהוא לא נותן לה את הגט". עוד באותו היום הוציא בית הדין הרבני הגדול החלטה בה נקבע כי "אחרי העיון בחומר שבתיק, מאחר ואם יבוטל צו עיכוב היציאה [והעותר] יעזוב את הארץ היום יש חשש, שעניין התביעה לגירושין של האשה המעוגנת לא יוכל להתברר (מאחר והבעל קיבל היתר להינשא ונישא, והרב הנ"ל מתנה את קבלת הגט בתנאים שהציב הבעל, כשלא ברור שיש בידו להתנות תנאים אלו). ביה"ד מעכב ביצוע החלטת ביה"ד האזורי לביטול צו עיכוב היציאה, צו עיכוב היציאה יעמוד בתוקפו, עד לאחר החלטה אחרת של בית דיננו". החלטה זו היא ההחלטה הנתקפת בעתירה שלפנינו. ביום 12.9.2024 התקיים דיון לפני בית הדין הרבני הגדול. בפתח הדיון הבהיר בית הדין כי "התיק הוא למעשה תביעה של [המשיבה] כנגד [העותר] מאחר ולטענתה הרב מונע או מסייע לבעל להמנע מלתת גט פיטורין. אחרי שהוא בעצמו במעשיו סייע לבעל לשאת אשה אחרת". לאחר שמסר הבהרה זו, בית הדין הגדול אף הפנה לדברי החקיקה והפסיקה הרלוונטיים, המקנים סמכות לפעול לקידום מתן גט, אף כלפי העותר, והוסיף: "כיון שבמקרה שלפנינו נטען [שהעותר] במעשיו ובמחדליו גורם לבעל שלא לתת גט לכן הוזמן הדיון להיום בפנינו. כאמור [העותר] הוא בעל הדין ולא הבעל". לאחר דין ודברים, סיכם בית הדין הגדול את הדיון בדרישה מן העותר להודיע האם הוא מוכן "להוציא מכתב שאם בשבוע הבא – עד יום חמישי הבא – לא יינתן גט לאשה, אחרי שהיא הסכימה בפנינו לבטל את כל התביעות שהיא זכתה בהם בבית משפט, ההיתר מאה רבנים יתבטל". בהחלטה שניתנה ביום 16.9.2024 הבהיר בית הדין הגדול שעל העותר להגיב עניינית לשאלה האמורה וכי "בהתאם לתשובתו לשאלה יקבע ביה"ד אופן המשך טיפולו". עוד קבע בית הדין הגדול כי לאור החומר המצוי בתיק, ביטול עיכוב היציאה מהארץ עלול לגרום להמשך עיגונה של המשיבה, כל עוד לא תתברר טענתה שהגורם לעיגונה הוא העותר. לפיכך נקבע כי "לעת עתה לא יבוטל צו עיכוב הנסיעה, לפחות עד למתן החלטה בערעור". להשלמת התמונה יצוין כי ביום בו הוגשה העתירה – 23.9.2024 – ניתנה החלטה נוספת של בית הדין הגדול, ממנה עולה כי גם בחלוף שבוע מדרישת בית הדין הגדול – העותר לא השיב לשאלת בית הדין, ולא מסר כל עדכון ביחס לסוגיה. בית הדין הגדול הבהיר: "שאם יתברר [שהעותר] גורם במעשיו לעיגון האשה, ביה"ד ישקול להפעיל כלפיו את האמצעים שניתן להטיל על מי שמסייע וגורם לעיגון אשה". העותר טוען כי בית הדין הגדול חרג מסמכותו. לדידו, צו עיכוב היציאה מן הארץ נועד במקורו להבטיח את התייצבותו של העותר לדיון משפטי, בעוד שבהחלטתו מיום 8.9.2024 הפך בית הדין הגדול את הצו, כך לטענת העותר, לכלי לאכיפת ציות לפסק דין. בעוד שבית הדין האזורי ביקש לזמנו לעדות כדי לשפוך אור על מניעי המשיב בסירובו לתת גט למשיבה, המטרה של בית הדין הגדול היא לחייבו להשפיע על המשיב למסור גט. לדבריו, משטרם נקבע בהחלטה מנומקת כי העותר הוא המונע את מסירת הגט – לא היה לבית הדין הגדול סמכות לפעול כפי שפעל. עוד הוסיף כי נפלה שגגה לפני בית הדין הגדול עת יישם את הדין בעניין הסנקציות שבסמכותו להטיל עליו, שכן לדעתו "אין הפקודה (פקודת בזיון בית המשפט) מאפשרת לבית דין רבני לחייב עד לציית לפסק דין בדרך של עיכוב יציאה מן הארץ" (ההדגשה במקור). לבסוף נטען כי היה על המשיבה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי, ולא ערעור בזכות כפי שעשתה; ומכל מקום, אף אם קנה בית הדין הגדול סמכות לעכב את יציאתו מן הארץ – היה עליו להשיב את הדיון לבית הדין האזורי ולא לדון בתביעה לגופה. בתגובה מקדמית מטעם המשיבה נטען כי חלקו של העותר בעיגונה – משמעותי. מעבר לעובדה שהעותר הוא שנתן למעגן היתר מאה רבנים, לדבריה, "למעשה מי שעומד מאחורי הבעל מכל הבחינות הן כלכלית הן נפשית והן רוחנית זהו העותר". לתגובתה צירפה ראיות נוספות התומכות לכאורה בטענתה כי העותר עומד מאחורי המשיב ותומך בסרבנותו. לצד זאת הצביעה המשיבה על שורה של טעמים להורות על סילוק העתירה על הסף. כך נטען שאין הסעד נדרש למען הצדק, אלא למען עגינותה של המשיבה. עוד הוסיפה המשיבה וציינה כי טרם מוצה ההליך בבית הדין הגדול, וכי הטענות בעניין חוסר הסמכות כפי שנטענו בעתירה, לא הועלו בפני בית הדין הגדול. לבסוף ביקשה כי נסלק את העתירה על הסף, זאת מחמת הרף הגבוה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות בית הדין הרבני. בתגובה מאת הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני נטען באריכות ובפירוט כי בית הדין הגדול פעל בהתאם לסמכותו לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, לפי פקודת בזיון בית המשפט, ובהתאם לפסיקה ענפה של בית המשפט העליון, שלפיהם ניתן לכפות ציות על מי שבמעשיו או במחדליו גורם להפרת החלטה שיפוטית, הגם שאינו צד לדיון, לרבות הפיכתו של העותר מעד לנתבע (וראו: בש"פ 2137/16 פלונית נ' פלוני (20.3.2017); בש"פ 1478/20 פלוני נ' בית הדין הרבני (5.5.2020) (להלן: עניין פלוני)). במסגרת זו מוסמך בית הדין להטיל על העותר גם צו עיכוב יציאה מן הארץ. לעניין אופיו של ההליך צוין, כי הגם שבדרך כלל הליכים דיוניים, ובכללם גם הטלת סנקציות לכפיית ציות, יערכו בערכאה הדיונית, הרי שסמכותו של בית הדין הגדול להמשיך הליך שהחל בבית הדין האזורי הוכרה והוכשרה על-ידי בית משפט זה במספר פסקי דין. עוד צוין כי העותר לא העלה לפני בית הדין הגדול את טענתו להעדר סמכות בית הדין לדון בעניינו, ולפיכך לא מיצה הליכים בעניינה. לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה בהחלטה פגם מהותי, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים, שבהם נדרש להעניק סעד מן הצדק (ראו מבין רבים: בג"ץ 997/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (14.2.2024) בג"ץ 314/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (29.6.2020); בג"ץ 7229/23 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, פסקה 5 (20.11.2023)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו. העותר מבקש את התערבותנו בהחלטת ביניים של בית הדין הרבני הגדול, אשר הורתה על עיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי המורה על ביטול עיכוב יציאתו מן הארץ – החלטה המצויה בתחום סמכותו גם כלפי "זר" להליך שהביא או סייע להפרת צו שיפוטי (עניין פלוני, פסקה 40) – ועוד בטרם התקבלה החלטה סופית בעניינו (בג"ץ 37117-08-24 פלונית נ' בית הדין הגדול, פסקה 3 (22.8.2024); בג"ץ 5123/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (2.7.2024); בג"ץ 2617/18 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול, פסקה 10 (30.4.2018)). יתר על כן, מכתבי בית-דין שהובאו לעיוננו עולה, כי בחירתו של העותר שלא למלא אחר החלטות של בית הדין הגדול ולא להשיב לשאלותיו היא שמעכבת את ההחלטה בעניינו (השוו: בג"ץ 1896/22 פלוני נ' בית דין רבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (28.3.2022)). די בטעם זה כדי לדחות את העתירה. זאת ועוד. כפי שטענו המשיבים בתגובתם, העותר כלל לא העלה את טענותיו כפי שנפרשו בעתירתו, לרבות טענותיו להעדר סמכות בית הדין, לפני בית הדין הגדול, ובחר להעלותן לראשונה בעתירה שלפנינו. בנסיבות אלה, לא מיצה העותר את ההליכים העומדים לרשותו וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתו (וראו: בג"ץ 5498/06 פלוני נ' פלוני, פסקה 3 (5.7.2006): בג"צ 9887/05 פלונית נ' כבוד בית הדין הרבני האזורי בירושלים (23.10.2005)). מצופה מבעל דין המתדיין לפני ערכאה שיפוטית למצות את טענותיו לפניה, בטרם הוא מלין על הכרעותיה לפני בית משפט זה. אשר על כן, העתירה נדחית. בשולי הדברים נוסיף, כי לנוכח מקום מושבו של העותר, חזקה על בית הדין שיפעל להשלמת הדיון בעניינו במהירות הראויה. ניתן היום, כ"ט אלול תשפ"ד (02 אוקטובר 2024). יוסף אלרון שופט עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת