פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5944/10 בבית המשפט העליון ע"פ 5944/10 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע בפ"ח 103/09 מיום 13.7.2010 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי בשם המערער: עו"ד משה מרוז בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ-לוי פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. המערער הורשע על-פי הודאתו ברצח ונדון ל-18 שנות מאסר; מכאן ערעורו על גזר הדין. 2. המנוחה התגוררה באשקלון עם בתה ד', ילידת 2006, והייתה בקשר רומנטי עם אחד. בשנת 2008 נישאה לאחיו של המערער. ביום 8.1.2009 עזב בעלה של המנוחה את הארץ אך נשאר בקשר טלפוני עם משפחתו ועם המנוחה. בטרם עזיבתו את הארץ, איים בעלה של המנוחה עליה כי תעזוב את האיש האחר ותחזור אליו, שאם לא כן, יהרוג אותה. בעלה גם פנה בעניין זה לאותו אחר. המערער ובני משפחת בעלה של המנוחה לא היו מרוצים מהקשר שבין המנוחה לבין בעלה בתקופת נישואיהם. עובר ליום 23.1.2009 החליטו המערער ואחד מאחיו, לשים קץ לחייה של המנוחה. הם הצטיידו בכובע, בתרסיס פלפל, בכפפות צמר ובסכין ונסעו במכוניתו של האח לאשקלון. האח הוריד את המערער מן המכונית סמוך לבית המנוחה, והמערער עלה לביתה כשהוא מצוייד בכובע, בכפפות ובתרסיס הפלפל. כשנכנס המערער לביתה, התיז לעברה מתרסיס הפלפל ואחר כך דקר אותה בחזה, בגבה, בצווארה משמאל מאחור, בזרוע ובשורש כף יד ימין. את ד', בתה של המנוחה, סגר המערער באחד החדרים בבית, ולאחר מכן יצא מהבית, חזר למכוניתו של אחיו, כשבדרכו השליך את הכובע, הכפפות והסכין. השניים נסעו מהמקום. בצהרי יום המחרת נמצאה המנוחה מתבוססת בדמה על הרצפה בביתה, כאשר בתה משוטטת בדירה ללא יכולת לצאת ממנה. 3. המערער הודה בביצוע המעשים הללו והורשע ברצח. בהסדר הטיעון נקבע כי המשיבה תבקש להשית על המערער עונש של 19 שנות מאסר, וההגנה תטען כראות עיניה. 4. בשיקוליו לחומרה ציין בית משפט קמא בגזר הדין את חומרתה של עבירת הרצח, בכללה רצח המבוצע על רקע של הגנה על כבוד המשפחה. הרצח בוצע בנסיבות מחמירות שבאו לידי ביטוי בקור רוח בעת המעשה; במספר הדקירות; בהכנה שקדמה לרצח; בהצטיידות באביזרים לביצוע הרצח ולטשטושו לאחר מעשה; בנטישת המנוחה עד שנפחה את נשמתה; בהותרת בתה בת השנתיים וחצי לבדה, חסרת אונים, עם הגופה המדממת של אמה. על-פי תסקיר שירות המבחן מתקשה המערער לקחת אחריות על מעשיו, אינו מבין את חומרתם ולא מגלה אמפטיה לקורבנות. לדברי המערער בשירות המבחן, משבגדה המנוחה באחיו, שוב לא הייתה לו ברירה אלא להרגה, על מנת לשמור על כבוד המשפחה. בית משפט קמא עמד על העצב והיגון הרב של קרובי המנוחה, בהתבסס גם על תצהיר מאת אמה, שעולמה חרב עליה. בשיקוליו לקולא ציין בית משפט קמא את הודאתו של המערער בעובדות כתב האישום, אשר חסכה זמן שיפוטי; הבעת חרטה וצער; העדר עבר פלילי; ובמיוחד, היותו קטין – בן 17 וארבעה חודשים – במועד ביצוע העבירה. 5. בערעורו טוען בא כוח המערער כי טעה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל ראוי לתסקיר שירות המבחן, אשר הדגיש את תפקודו החיובי של המערער בטרם מעצרו ובתקופת שהותו בבית הסוהר. כמו כן מן הראוי היה להתחשב יותר בנסיבותיו האישיות של המערער, בכללן עובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירה; היותו בן למשפחה מרובת ילדים הכוללת 23 אחים משלוש נשותיו של אביו, אשר נפטר בצעירותו; העדר עבר פלילי; והודאתו בביצוע המעשה. בנוסף טוען בא כוח המערער כי היה על בית משפט קמא להתחשב בכך שהעבירה בוצעה על רקע של פגיעה בכבוד המשפחה. המנוחה קיימה קשרים אינטימיים בגלוי עם גבר אחר, שגם נהג לישון בדירתה, והמערער קיבל על עצמו לבצע את התפקיד המצמרר של שמירה על כבוד המשפחה. כנראה דווקא בהיותו קטין, נשלח על-ידי המשפחה לביצוע המשימה. המערער הוא קורבן של מסורת ושל מנהגי החברה שבה נולד וחי. 6. מנגד טוענת ב"כ המשיבה כי מדובר ברצח מתוכנן בצהרי היום, אירוע קשה ואכזרי ביותר. הרצח תוכנן מראש, המערער הצטייד באביזרים לביצוע הרצח. בתה של המנוחה נכחה בדירה. רצח הוא רצח הוא רצח, ואין ברקע של הגנה על כבוד המשפחה כדי להקל על חומרת המעשה. המערער היה אמנם קטין אך קרוב לגיל הבגירות. מדובר בהסדר טיעון, והמערער ידע על תקופת המאסר שהמשיבה עתרה לה. בית משפט קמא לא הטיל על המערער את מלוא תקופת המאסר שביקשה המשיבה, ואין כל הצדקה להפחתה נוספת. אחיו של המערער שהורשע בסיוע לרצח, נדון ל-10 שנות מאסר. 7. שקלנו את טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, ומסקנתנו היא כי אין הצדקה להפחית מן העונש שהוטל על המערער. השיקולים אשר שקל בית משפט קמא בגזירת העונש הם נכונים. באחת נגדעו חייה של המנוחה, אם צעירה; בתה הקטנה, בת השנתיים וחצי, הייתה עדה לזוועה ונותרה יתומה לכל ימי חייה; משפחת המנוחה נותרה שכולה וכואבת; המערער, אמנם קטין, אך קרוב לבגירות, דקר כמתואר את המנוחה מספר פעמים, על-פי תכנון מוקדם ובאכזריות, והותירהּ מתבוססת בדמה למשך יממה, אל מול עיניה של בתה בת השנתיים וחצי, חסרת אונים. אמנם לעת הזאת, על-פי תסקיר שירות המבחן, הביע המערער חרטה כנה. את העבירה שביצע הוא מייחס למנטליות הפסולה של החברה שממנה בא. כיום מתקרב המערער לדת, נוהג להתפלל, משתתף בתהליך טיפולי בבית הסוהר ותפקודו חיובי. אך אין בנסיבות הללו כדי להצדיק הקלה בעונש על עבירת הרצח מפאת חומרתה הנוראה. 8. מן הראוי להזכיר את דברי השופט ג'ובראן בע"פ 10358/08 אזבגרה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.3.10): "חשוב לחזור ולהבהיר כי 'מסורת' ו'מנהג' מעורר סלידה כגון נקמת דם, אין בידנו לקבל ויש להוקיע אותו באמצעות ענישה מרתיעה ביותר... מובן הוא כי באיזון זה מנהגים אלימים, כגון נקמת דם, רצח 'על רקע כבוד המשפחה' וכדומה, יוצאים אל מחוץ ל'מגרש' הרב תרבותי. אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף. מנהג תרבותי שיש בו פגיעה בערכי יסוד בסיסיים אלו אינו מקובל בחברה ליברלית רב תרבותית... ויש לנהוג כלפיו בגישה של אפס סובלנות. אשר על כן, כאשר נטען כי גילוי אלימות נעשה על רקע תרבותי, אין מקום ליתן לכך משמעות במסגרת הדין הפלילי... אסור לתת לגישה הרב תרבותית לגבור על ערכים ליברליים בסיסיים, ואין מקום לשמר ערכים שאינם הולמים זכויות אדם בסיסיות ובראשם את קדושת החיים ושלמות הגוף" (פיסקאות 8 ו-9 וראו שם אסמכתאות נוספות). 9. בפרשת חמאד (ע"פ 865/09 חמאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 10.12.09)), עמדה השופטת פרוקצ'יה על-כך שטענת ההגנה של רצח על רקע כבוד המשפחה אינה יכולה להתקבל כעילה להקלה בעונש, מאחר והנורמה הבסיסית של קדושת חיי אדם חלה במשפטנו והיא מחייבת כל אדם הכפוף לשיטת המשפט הישראלית ולערכיה. נורמה זו משותפת ומאחדת את כל תושבי המדינה ללא הבדל השתייכות לקבוצה תרבותית-מסורתית, כזו או אחרת. לפיכך, אין מקום לטענה של הגנה על כבוד המשפחה, שמא ינתן בכך האות כי נסיבות מעין אלה עשויות לרכך את הפשע של נטילת חיי אדם; ולא הוא. 10. בטיעונו לפנינו הדגיש ב"כ המערער כאמור את העובדה כי מדובר בקטין, וביקש להקל בעונשו מחמת כן, ומכיוון שבהיותו קטין נשלח לביצוע משימת הרצח על-ידי בני המשפחה, משום שסברו שהוא לא יֵענש בחומרה. התשובה לטענה זו היא בשתיים: (א) סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א-1971 קובע לאמר: "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה... על אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום"; הוראת סעיף 25(ג) – שהיא מן המפורסמות – מורה כי "בקביעת עונשו של קטין יתחשב בית המשפט לנוער, בין השאר, בגילו בשעת ביצוע העבירה". ברגיל, היה המערער נדון על מעשה הרצח למאסר עולם, מבלי להותיר שיקול דעת לבית המשפט. בהיותו קטין, ענישתו שונה. המחוקק הותיר שיקול דעת לבית המשפט, על מנת ליתן משקל רב לשיקולי השיקום. בית משפט קמא עמד על כך בגזר הדין. נמצאנו למדים כי כבר נעשתה הקלה עם המערער, וזו באה לידי ביטוי בכך שלא נגזר עליו עונש של מאסר עולם. (ב) אין לקבל את טענת ב"כ המערער על כך שהמערער פעל בשליחות בני המשפחה הבגירים לבצע את הרצח, כשיקול להקל בעונשו. במשפט העברי מקובל לומר "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?" (בבלי, בבא קמא נו, א), ומכח הכלל הזה נקבע כי "אין שליח לדבר עבירה" (בבלי, בבא קמא נא, א). מי שעבר עבירה בשליחותו של אחר, העושה חייב ולא המשלח. זאת מכיוון שלפני ה"שליח" עומדות שתי הוראות נוגדות: דברי הרב (הקדוש ברוך הוא, שציווה אותו לא לעבור את העבירה), ודברי התלמיד (המשלח, אשר שלח אותו לעבור את העבירה); היה לו, ל"שליח", לשמוע לרב ולא לעבור את העבירה (נחום רקובר ורפי יעקובי ניבי תלמוד (התשנ"א-1990)). כעניין שבעיקרון, לא ישמע המערער בטענה כי מאן דהוא שלח אותו להרוג. על כל שליחות שכזו גובר חוק הטבע המורה: לא תרצח. 11. אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור. ניתן היום, י"ד באייר תשע"ב (6.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10059440_O03.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il