איברהים דיב עוודאללה נ. מדינת ישראל

11 1 בבית המשפט העליון עה"ס 5943/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט י' כשר המערער: איברהים דיב עוודאללה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) בתה"ג 67134-12-21 מיום 27.6.2022 תאריך הישיבה: י"א בשבט התשפ"ג (2.2.23) בשם המערער: עו"ד ניר שנידרמן בשם המשיבה: עו"ד יעל הכהן; עו"ד אבי קרוננברג מתורגמן מטעם בית המשפט: מר אשרף קרעין פסק-דין השופט י' כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' רנר), מיום 27.6.2022, בתה"ג 67134-12-21, בגדרו הוכרז המערער כבר-הסגרה לארצות הברית בהתאם לסעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). רקע ביום 5.8.2021 התקבלה במשרדי המשיבה בקשה מטעם ממשלת ארצות הברית להסגיר לידיה את המערער לצורך העמדתו לדין פלילי (להלן: בקשת ההסגרה). הבקשה הוגשה בהתאם להוראות אמנת ההסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כ"א 505, 795 (נחתמה ב-1962) (להלן: אמנת ההסגרה), והפרוטוקול בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית המתקן את אמנת ההסגרה שנחתמה בוושינגטון הבירה ב-10 בדצמבר 1962, כ"א 1511 (נחתם ב-2005) (להלן: הפרוטוקול המתקן). למערער יוחסו עבירת שוד לפי 18 U.S.C. § 1951(a), שדינה עד 20 שנות מאסר; ועבירת החזקה ושימוש בנשק חם תוך כדי ביצוע עבירות אלימות לפי18 U.S.C. § 924(c)(1)(A)(i)-(iii), שדינה עונש מינימלי של 10 שנות מאסר ועונש מקסימלי של מאסר עולם. על פי הנטען בבקשת ההסגרה, ביום 11.4.2018 הגיע המערער לחנות מכולת בברוקלין, ניו-יורק, כשהוא לבוש בצעיף שחור ומשקפי שמש. המערער כיוון נשק לעבר אחד מעובדי החנות, דרש ממנו כסף, ולבסוף ירה לעברו שלוש פעמים, כאשר קליע אחד פגע בבטנו. לאחר הירי, מסר המוכר למערער כ-800 דולר אמריקאי מכספי החנות. לאחר מכן שב המערער למכוניתו, אשר חנתה בסמוך, ועזב את המקום. ביום 20.6.2020 הוגש לבית המשפט המחוזי במחוז המזרחי של מדינת ניו-יורק בארצות הברית כתב אישום נגד המערער בגין העבירות המתוארות לעיל, ובו ביום הורה בית המשפט על מעצרו. ביום 23.12.2021 הורה שר המשפטים, מכוח סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה, כי המערער יובא בפני בית המשפט המחוזי בירושלים כדי לקבוע האם הוא בר-הסגרה לארצות הברית. על רקע האמור, ביום 30.12.2021 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי עתירה, בה ביקשה להכריז על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית. העתירה נתמכה בתצהיר מאת עורכת הדין וירג'יניה ט. נגויין, תובעת במחוז המזרחי של מדינת ניו יורק, ובשני תצהירים מאת הסוכן המיוחד מרקוס גסט (להלן יחד: התצהירים), בהם תואר חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה. על פי המתואר בתצהירים, החומר הראייתי נגד המערער כולל הודעה של קורבן העבירות, המפרט את מהלך אירוע השוד; סרטון וידאו ממצלמות האבטחה בחנות, ובו תיעוד של האירוע (להלן: הסרטון); הודעה של הבעלים והמנהל לשעבר של החנות, המזהה בסרטון את קולו, מבטאו, תנועותיו, מבנה גופו וצורת הליכתו של המערער (על סמך היכרות מוקדמת ביניהם, המבוססת בעיקרה על ביקוריו הרבים של המערער בחנות ובסביבתה); הודעה של מעסיקו של המערער בתקופה שקדמה לשוד, אשר לפיה השאיל למערער, כשלושה שבועות לפני מועד האירוע, רכב מסוג BMW X5 בצבע כסף (להלן: הרכב המושאל), שמעולם לא הושב לו; וסרטוני וידאו מסביבת החנות במועד השוד, בהם נראה אדם העונה לתיאורו של מבצע השוד יוצא מרכב BMW בשעה 23:49 לכיוון החנות, וחוזר אליו בשעה 23:53, מכיוון החנות, זמן קצר לאחר ביצוע השוד. עוד פורט בתצהירים כי חומר הראיות כולל הצלבה של נתונים שמקורם באיכון מכשיר סלולארי אשר היה בשימוש המערער, ושל מסלול נסיעת הרכב המושאל. על פי הנטען, הצלבת הנתונים מעידה, בין היתר, על הימצאותו של המכשיר הסלולארי בסביבת החנות במועד השוד; על כך שהרכב המושאל חצה את גשר ברוקלין כ-25 דקות לאחר אירוע השוד; ועל הימצאותו של המכשיר הסלולארי בעיר אקרון שבמדינת אוהיו, בסמוך למקום מגוריו של בנה של בת זוגו של המשיב, ביום למחרת. בנוסף, תואר בתצהירים כי ביום 6.6.2018 נערך חיפוש בדירה באקרון, במסגרתו נמצאו מכתבים הממוענים למשיב וזוג נעליים הדומות לנעליים אשר שימשו את מבצע השוד. בנוסף, צורף לעתירה עותק מהתכתבות מחשבון הפייסבוק של המערער מיום 2.2.2018, וצילום של כרזת "מבוקש" שהופצה בעניינו על-ידי משטרת ניו-יורק. כעולה מהתכתבות זו, המערער שלח לחברו צילום של הכרזה, אשר נשאה את תמונתו, וסיפר לו כי הוא "poked" ו-"clipped" אדם שהיה חייב לו כסף. עוד כתב המערער כי הוא נמלט חזרה לארצו, כשהוא מותיר מאחור את בת זוגו ההרה. ביום 21.2.2022 פנה המערער למשיבה בבקשה לקבלת רשימה מלאה של חומרי החקירה שנאספו על-ידי הרשויות בארצות הברית, וכן את כלל חומרי החקירה הגולמיים, לרבות קבצי הווידאו והאודיו שנאספו לתיק החקירה; הודעותיהם של המוכר בחנות, בעל החנות ומעסיקו לשעבר; פלטי חברת התקשורת המלאים; המסמכים שנתפסו בדירה באקרון, ותמונת הנעליים שנתפסו בדירה; וכל ההתכתבויות מחשבון הפייסבוק של המערער. עוד באותו יום השיבה המשיבה כי כל החומרים שהועברו לידיה מטעם ממשלת ארצות הברית הועמדו לעיון המערער בהתאם להוראת תקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א-1970 (להלן: תקנות ההסגרה), וכי יתר החומרים שנתבקשו בבקשת המערער לא צורפו לבקשת ההסגרה, ועל כן לא ניתן להיעתר לבקשה לעיין בהם. בתוך כך, נטען כי המדינה המבקשת אינה מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר החקירה, ודי בכך שיצורף חומר העומד ברף הנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, אשר פורש בפסיקת בית משפט זה כחומר המקים "אחיזה לאישום" בלבד. בנוסף, נטען כי בהתאם להלכה הנוהגת, אין מקום להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות בגדרי הדיון בבקשת ההסגרה, וכי, לכל היותר, רשאי בית המשפט להגיע לכלל מסקנה כי אין בתשתית הראייתית שהונחה כדי להצדיק את ההסגרה המבוקשת. ביום 8.3.2022 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לקבלת כלל חומרי החקירה הגולמיים שאינם חסויים על פי דין, וכן רשימה מלאה של חומרים אלו. בתגובתה לבקשה, שבה המשיבה על טיעוניה כפי שנזכרו לעיל, וציינה כי בניגוד לנטען, ההתכתבות מחשבון הפייסבוק של המערער צורפה במלואה כנספח לעתירה. ביום 20.4.2022 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ש' רנר) את בקשת המערער. תחילה, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבהתאם לסעיף 12(2) לחוק ההסגרה ולסעיף 10 לפרוטוקול המתקן, תצהירים המסכמים את עיקר חומר הראיות שנאסף במהלך החקירה נגד המערער קבילים כראיה בהליך ההסגרה ועשויים לספק את התשתית הראייתית הנדרשת. בהמשך, ציין בית המשפט המחוזי כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה, מקום בו החומר אינו מצוי בידי המדינה שממנה מתבקשת ההסגרה, אין מקום להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות לבקשת ההסגרה. נוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי דין בקשתו של המערער להידחות. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער, לפיה לא ניתן לבחון את זיהויו של המערער בהיעדר סרטון הווידאו, תוך שקבע כי בשלב זה אין מקום להידרש לשאלת משקלן ומהימנותן של הראיות. ביום 27.6.2022 הכריז בית המשפט המחוזי על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית בגין העבירות המיוחסות לו. בפתח הדברים, ציין בית המשפט המחוזי כי אין מחלוקת על כך שהעבירות שבגינן מתבקשת הסגרת המערער הן עבירות הסגרה בהתאם לסעיף 2(א) לחוק ההסגרה; כי מתקיימים כלל התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק; וכי לא מתקיימים הסייגים להסגרה הקבועים בסעיף 2ב לחוק. גדר המחלוקת הוא האם התמלאה, בנסיבות ענייננו, הדרישה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק, הקובעת כדלקמן: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה" [ההדגשה הוספה – י' כ']. בהמשך לכך, סקר בית המשפט המחוזי את הראיות בעניינו של המערער, וקבע כי התמונה הראייתית הכוללת – ובכלל זה ההתכתבות של המערער עם חברו; זיהויו על-ידי מכרו; ואיכוני הטלפון הסלולארי ומסלול נסיעת הרכב המושאל – קושרת את המבקש לביצוע המעשים, באופן העונה על דרישת ה-"אחיזה לאישום", שהיא הרלוונטית לצורך סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי טענות נוספות שהעלה המערער בנוגע לחומר הראיות, וקבע כי דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי. בין השאר, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה גובהו של החשוד, שתואר בתצהיר התובעת ובתצהיר הסוכן כ-2.03 מטר, אינו תואם את מידותיו של המערער, אשר נישא לגובה של כ-1.75-1.80 מטר בלבד. בית המשפט המחוזי ציין כי לא פורט בתצהירים מהו המקור לתיאור זה, וקבע כי דינה של טענה זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים ערעורו של המערער מופנה הן כלפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.4.2022 (להלן: ההחלטה בעניין חומרי החקירה), והן כלפי פסק דינו מיום 27.6.2022. באשר להחלטה בעניין חומרי החקירה, טוען המערער כי בנסיבות העניין יש להורות על המצאת חומרי חקירה נוספים מהמדינה המבקשת. לשיטת המערער, הדברים עולים בקנה אחד עם האמור בתקנה 12 לתקנות ההסגרה ובסעיף 12 לאמנת ההסגרה, לפיהם הצדדים רשאים להגיש ראיות נוספות על אלו שצורפו לכתב העתירה. יצוין כי המערער מסתמך בטענתו על פסיקת בית משפט זה בע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 506 (2003) (להלן: עניין הקש), שם נקבע כי: "אם נוכח בית המשפט שהמדינה המבקשת לא צירפה לבקשתה את כל חומר החקירה המצוי בידיה, מוטל עליו לשקול אם בנסיבות העניין ונוכח החומר שהוצג לפניו ישנו יסוד סביר להניח כי הגשתו של חומר נוסף עשויה לשנות באופן מהותי את התשתית הראייתית שהונחה"; ועל פסיקת בית משפט זה בע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 680, 689 (2002) (להלן: עניין אקווה), שם נקבע כי: "יש לצרף לבקשת ההסגרה את כל חומר הראיות הרלוונטי המצוי בידי המדינה המבקשת, ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו, על מנת שבפני בית המשפט הנדרש לשאלת היות המבוקש בר-הסגרה יוצג המכלול הראייתי השלם". באשר לפסק הדין מיום 27.6.2022 – המערער טוען כי אמת המידה הרלוונטית לבחינת דיות הראיות בענייננו היא מבחן הסיכוי הסביר להרשעה, "כאשר נדרש כי הראיות המוצגות מוכיחות, לכל הפחות, את אשמת [המערער] 'במאזן ההסתברויות'". לחלופין, טוען המערער כי אף אם ייקבע כי הנטל הראייתי המוטל על המשיבה הוא נטל קל יותר, בבחינת "אחיזה לאישום" בלבד, לא ניתן לקבוע כי הוצגה בעניינו תשתית ראייתית מספקת. בהקשר זה מפרט המערער, בין היתר, כי זיהויו נעשה על–ידי הבעלים של החנות על סמך צפייה בסרטון וידאו בלבד, וכי יתר הראיות מלמדות "לכל היותר כי נהג [ב]רכב מסוג BMW בליל השוד מהעיר ניו-יורק לעיר אקרון שבמדינת אוהיו, ואף זאת לא בהכרח". המשיבה, מצדה, סבורה כי דין הערעור להידחות, על שני ראשיו: ראשית, טוענת המשיבה כי יש לדחות על הסף את השגתו של המערער בנוגע להחלטה בעניין חומרי החקירה, משלא הוגש ערר על החלטה זו במועד. לשיטתה, מפסיקת בית משפט זה עולה כי הדרך הנכונה להשיג על החלטות מסוג זה במסגרת הליך הסגרה היא באמצעות הגשת ערר, לאחר מתן ההחלטה, ולא במסגרת הערעור על פסק הדין. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי הכלל הוא שאין מקום להורות על פנייה למדינה המבקשת לקבלת ראיות נוספות, ומשכך דין הערעור בסוגיה זו להידחות גם לגופו. שנית, המשיבה סוברת כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית מספקת בעניינו של המערער. לעמדתה, המדינה המבקשת אינה נדרשת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא החומר הראייתי שבידה, ודי בכך שתציג את התשתית הראייתית הלכאורית נגד המבוקש באופן הוגן. בענייננו, טוענת המשיבה כי צורפו תצהירים המפרטים בהרחבה את הראיות נגד המערער, וכי ראיות אלו מצביעות על אשמתו הלכאורית. עוד טוענת המבקשת כי עיקר טענותיו של המערער מתמקדות בשאלת משקלן של הראיות, וכי דינן של טענות מעין אלו להתברר במסגרת ההליך העיקרי במדינה המבקשת. בנוסף, המשיבה שבה ומדגישה כי די בקיומה של "אחיזה לאישום" על מנת לקבוע כי המבוקש הנו בר הסגרה. במהלך הדיון בפנינו חזרו הצדדים על עיקרי טיעוניהם. יוער כי במהלך הדיון הציגה המשיבה מכתב מיום 31.1.2023 מאת רשויות החקירה בארצות הברית, בו נטען כי לאחר בדיקה נוספת, התברר כי נפלה שגגה בתצהירים שצורפו לבקשת ההסגרה, וכי על פי הנתונים שבידיהם, גובהו הנכון של החשוד הוא 5'9" בקירוב (כ-1.75 מ'). דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי שנעשה. באשר להשגת המערער על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין חומרי החקירה – סבורני כי דינה להידחות על הסף. זאת, שכן בהתאם לפסיקתו המעודכנת של בית משפט זה, המסלול הדיוני המתאים להשיג על החלטה הנוגעת לעיון בחומרי חקירה בהליך הסגרה היא באמצעות הגשת ערר, ולא במסגרת ערעור על פסק הדין (עה"ס 6896/20 עטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 והאסמכתאות שם (28.6.2021) (להלן: עניין עטיה)). למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי טעם להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי גם לגופו של עניין. אמנם, לא צורפו לבקשה כלל המסמכים שנזכרו בתצהירים – אך חוק ההסגרה אינו כולל דרישה לצירוף כלל חומרי החקירה לבקשת ההסגרה, ודי בהצגתו של חומר המשקף בצורה הוגנת את התשתית הראייתית נגד המבוקש (עה"ס 6170/20 קאזרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (14.9.2021) (להלן: עניין קאזרו); עניין עטיה, פסקה 12; עניין אקווה, בעמ' 689). זאת ועוד. תקנה 8 לתקנות ההסגרה קובעת כי מקום בו הוגשה עתירה לפי חוק ההסגרה, "רשאי המבוקש או סנגורו לעיין בכל זמן סביר בכל חומר ראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר" [ההדגשה הוספה – י' כ']. לפיכך, נתונה למבוקש זכות עיון בחומר הראיות המצוי בידי היועץ המשפטי לממשלה או באי-כוחו. ברם, התקנה אינה כוללת התייחסות לחומרים המצויים בידי המדינה המבקשת, באופן המלמד כי אין למבוקש זכות קנויה לעיין בהם (ע"פ 2888/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (23.6.2016) (להלן: עניין פלוני)). בהתאם לכך, בתי המשפט נמנעים מלהורות למדינות זרות המבקשות הסגרה להוסיף ראיות שאולי מצויות בידיהן: "אין מקום בגדרי הדיון בבקשת ההסגרה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות בבקשת ההסגרה. לכל היותר, רשאי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה להגיע לכלל מסקנה, כי אין בתשתית הראייתית שהונחה לפתחו כדי להצדיק את הסגרתו של המבוקש" (ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (6.12.2010)). נוכח האמור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על פנייה לרשויות החקירה בארצות הברית. אוסיף ואציין כי לא מצאתי שיש בהפניות לעניין אקווה ולעניין הקש כדי לסייע למערער. כעולה מהציטוטים שהובאו לעיל, וכפי שיפורט להלן, פסקי הדין הללו אינם מעידים על חובה מצד המשיבה לפנות למדינה המבקשת בדרישה לקבלת ראיות נוספות, או על דרישה לצרף לבקשת ההסגרה את מכלול החומר הראייתי בעניינו של המבוקש. כך, בעניין אקווה, נקבע, כאמור, כי יש לצרף לבקשת ההסגרה את כל חומר הראיות הרלוונטי. יחד עם זאת, בהמשך הדברים נקבעו הדברים הבאים: "הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוונטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה המבקשת לקראת משפטו של המבוקש כתנאי לכך שיהיה ניתן להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו" (עניין אקווה, בעמ' 689) [ההדגשה הוספה – י' כ']. למותר לציין כי בענייננו לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התבצעה "מניפולציה אסורה" במסמכים שצורפו לבקשה. בדומה, נראה כי גם עיון בהקשר המלא בו נכתבו הדברים בעניין הקש אינו מסייע למערער, אלא להיפך. תחילה, יצוין כי בהחלטה מוקדמת יותר באותו עניין, הורה בית משפט זה על הגשת עיקרי טיעון, תוך שהמליץ לבאת-כוח היועץ המשפטי לממשלה לנצל שהות זו "להשלמת מגעיה עם רשויות התביעה בארה"ב.... להעמדת מלוא חומר הראיות, שעל יסודו הוגש כתב האישום, לעיונם של סניגורי המערערים" (עניין הקש, בעמ' 505). כמפורט שם, בתגובה לפנייה זו, רשויות התביעה בארצות הברית מסרו עמדתם, לפיה: "מתן חומר נוסף, לא רק שאיננו מחובתם, אלא הופך את ההליך לניהול המשפט עצמו ומכשיל את מטרתו. בשלב זה של ההליך בארצות-הברית, לא חלה על הרשויות שם חובה למסור חומר כל שהוא להגנה והם מבקשים שלא לחשוף יותר מהחומר החיוני ביותר. הרשויות האמריקאיות הביעו תסכול רב מדרישות ישראל בכלל ובכל הנוגע למידת הראיות בפרט, בציינן, כי הן חריגות ביחסי הסגרה" (שם, בעמ' 506). בהמשך לכך, קבע בית משפט זה כדלקמן: "נמצא כי את שאלת קיומה של תשתית ראייתית לבקשת הסגרה מוטל על בית-המשפט לבחון תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון. השאלה המרכזית היא אם בראיות שהוצגו על-ידי המדינה המבקשת יש כדי לבסס לכאורה את האישומים המיוחסים למבוקש. אם נוכח בית-המשפט שהמדינה המבקשת לא צירפה לבקשתה את כל חומר החקירה המצוי בידה, מוטל עליו לשקול אם בנסיבות העניין ולנוכח החומר שהוצג לפניו יש יסוד סביר להניח כי הגשתו של חומר נוסף עשויה לשנות באופן מהותי את התשתית שהונחה. בחינת נסיבותיו של המקרה שלפנינו הובילה אותי למסקנה כי בכך שלבקשת ההסגרה לא צורפו כל המסמכים המרכיבים את תיק החקירה שקוימה בעניינם של המערערים, אין כדי לעורר ספקות באשר לאיתנותה של התשתית הראייתית העולה מן החומר הקיים" (שם). מן האמור לעיל עולה, כי מקום בו סבור בית המשפט כי לא צורפו כל הראיות הרלוונטיות בעניינו של המבוקש, הדבר עשוי להשליך על בחינת התשתית הראייתית הנדרשת בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, ועשוי אף להוביל, במקרים המתאימים, למסקנה כי לא הוצגה תשתית מספקת. יחד עם זאת, למבוקש אין כל זכות לדרוש כי המשיבה תפנה לרשויות המדינה המבקשת על מנת לקבל חומר חקירה נוסף. משכך, דין טענתו של המערער לעניין זה להידחות. סוגיה נוספת המתעוררת בגדרו של ערעור זה היא שאלת דיות הראיות. כאמור, סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע כי בית המשפט יכריז על מבוקש כבר-הסגרה רק אם מצא כי "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק". טענותיו של המערער ביחס לסוגיה זו נטענו בשני מישורים – האחד בדבר הרף הנדרש לבחינת הראיות, והשני בדבר אופן יישומו של הכלל במקרה דנן. כפי שכבר נקבע, "הליך ההסגרה הוא הליך של פרוזדור ולא של טרקלין" (ע"פ 4694/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 לחוות דעתו של השופט י' עמית (2.9.2020) (להלן: עניין לייפר)). נקודת המוצא לדיוננו היא שבקשת ההסגרה אינה הליך של בירור אשמתו או חפותו של המבוקש לגופה. בהתאם לכך, בחינת הראיות לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה נעשית ברף מינימלי, על מנת לבחון האם יש במכלול הראייתי כדי לבסס "אחיזה לאישום", באופן המצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש במסגרת ההליך הפלילי במדינה המבקשת (שם; ראו גם: ע"פ 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 והאסמכתאות שם (8.5.2018)). נוכח האמור, נקבע לא אחת כי אין מקום להידרש בשלב זה למשקלן, מהימנותן וקבילותן של הראיות (ע"פ 678/19 גרוזדוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (27.1.2020); עניין לייפר, פסקה 16 לחוות דעתו של השופט י' עמית; עניין עטיה, פסקה 14). בהקשר זה יוער כי גם עדות שמיעה, כגון במסגרת תצהיר המסכם את עיקרי הראיות שהעלתה החקירה נגד המבוקש במדינה המבקשת, עשויה להוות בסיס מספק לבקשת ההסגרה (ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 (3.9.2020) (להלן: עניין גרינס)). יפים לעניין זה דבריו של השופט נ' הנדל בפסק הדין בעניין קאזרו: "בדיקת הראיות הנדרשת בהליכים כגון דא היא בסיסית ומינימלית, ואינה אמורה להיות מלאה. התפקיד שמוטל על מדינת ישראל בבחינת בקשות הסגרה שונה מתפקידן של רשויות החוק במדינה המבקשת. תפקיד הבדיקה כאן הוא לוודא כי ישנו בסיס ראייתי ראשוני אשר בהסתמך עליו ניתן לפתוח בהליך משפט פלילי במדינה הזרה. השוני בין התפקידים האמורים מגלה את הפער בין היחס לאותן הראיות; בעוד שבישראל תיבחן אך שאלת קיומה של "אחיזה לאישום", במדינה המבקשת רשויות החוק נדרשות להוכיח את האמור בכתב האישום מעל לכל ספק סביר" (שם, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (14.9.2021)). ועתה ליישומו של הכלל בדבר דיות הראיות בענייננו. אקדים ואומר כי מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה הונחה בעניינו של המערער תשתית ראייתית לכאורית מספקת, המקימה, בבירור, "אחיזה לאישום", כדרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. כאמור, בחינת הראיות נעשית ברף מינימלי, ויש להשקיף על התשתית הראייתית כמכלול. וכפי שציין חברי, השופט נ' סולברג, בעניין אחר: "אל לו לבית המשפט לצייר את התמונה הראייתית מתוך עיון בפרטי חומר הראיות הגולמי, ליישבם זה עם זה, ולגבש את עמדתו לאחר ששב ובחן את משקלם. הכלל הוא כי מעט מן ה'יש' הראייתי, דוחה הרבה מטענות המהימנות והמשקל; יש להסתכל על המכלול, העיקר נעוץ בהתרשמות הישירה העולה מחומר הראיות, וברי כי אין בבקשת ההסגרה עניין לדיון באשמתו או בחפותו של אדם" (ע"פ 1727/16 בולטיאנסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 36 לחוות דעתו (25.4.2017)). בית המשפט המחוזי בחן את התשתית הראייתית בעניינו של המערער, וקבע כי יש בה כדי לבסס "אחיזה לאישום". יוזכר כי לבקשת ההסגרה בעניינו של המערער צורפו כתב האישום שהוגש נגדו; צו המעצר שהוצא בעניינו; התצהירים, הכוללים כאמור את פירוט העובדות והחומר הראייתי נגדו; ועותק מההתכתבות שלו עם חברו. מהאמור לעיל עולה כי החומר הראייתי נגד המערער כולל את הראיות הבאות: הודעת המוכר שנשדד בחנות, המתאר את מהלך השוד; סרטון וידאו המתעד את מהלך השוד בחנות; הודעת הבעלים והמנהל לשעבר של החנות, המזהה את המערער בסרטון הווידאו, על סמך היכרות קודמת עם המערער; הודעה של מעסיקו של המערער בתקופה שקדמה לשוד, המתאר כי השאיל למערער את הרכב המושאל כשלושה שבועות לפני אירוע השוד, וכי הרכב מעולם לא הושב לו; סרטוני וידאו מסביבת החנות במועד השוד, בהם נראה אדם העונה לתיאורו של מבצע השוד יוצא מרכב BMW בשעה 23:49, צועד אל עבר החנות וחוזר לרכב מכיוון החנות בשעה 23:53; התכתבותו של המערער עם חברו, בה שלח את כרזת המבוקש בעניינו, וסיפר כי הוא "poked" ו-"clipped" אדם שהיה חייב לו כסף, וכי ברח בחזרה לארצו; הצלבת נתוני איכון המכשיר הסלולארי שהיה בשימושו של המערער ומסלול נסיעתו של הרכב המושאל, המצביעה, בין היתר, על הימצאו של המערער בסביבת החנות במועד השוד, ועל נסיעתו לעיר אקרון, שבמדינת אוהיו; ממצאי החיפוש מהדירה באקרון, אוהיו – המכתבים הממוענים למערער, והנעליים שדומות לנעליים אשר שימשו את מבצע השוד. מבחינת המכלול הראייתי מ"מבט-על", עולה כי קיימות די ראיות אשר עונות, הן לבדן והן במצטבר, על דרישת ה-"אחיזה לאישום", בהתאם לסעיף 9(א) לחוק ההסגרה – שהיא, כאמור, דרישה מקלה. כך, נראה כי די בזיהויו של המערער על-ידי מכרו בסרטון ובתמליל ההתכתבות על מנת לקבוע כי דרישה זו מתמלאת בענייננו. בהקשר זה יצוין, כי טענותיו של המערער הנוגעות לאיכותו של הסרטון מופנות, הלכה למעשה, כלפי מהימנותה ומשקלה של ראיה זו, אולם כפי שהוטעם לעיל, טענות אלו חורגות מגדרו של הדיון בפנינו, ודינן להתברר במסגרת ההליכים במדינה המבקשת. נוכח האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ג' כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ה' בניסן התשפ"ג (‏27.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ` _________________________ 22059430_L04.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1