ישיבה ובית כנסת אור זרוע לצדיק לעדות הארבלים ני"ו נ. הקדש עמ

פסק-דין בתיק בג"ץ 5943/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5943/10 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. ישיבה ובית כנסת אור זרוע לצדיק לעדות הארבלים ני"ו 2. יוסף קדמי נ ג ד המשיבים: 1. הקדש עמר ו/או קופת עוזרי חולים עמותה לגמ"ח 2. הרב ראובן סיני 3. בית הדין הרבני הגדול 4. בית הדין האזורי בירושלים 5. הדיין הרב מסעוד אלחדד בית הדין הרבני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד מנחם חרוץ בשם המשיבים: עו"ד יצחק כהן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עתירה זו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום י"ז בתמוז תש"ע-29.6.10 (הדיינים הרב א' שרמן, הרב צ' אלגרבלי והרב ב' בארי), בגדרו נדחה ערעורה של העותרת דכאן על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ"ו באלול תש"ע 15.9.09, המתיר למשיב 1 להחליף שוכר במבנה השייך לו, ששימש עד לאחרונה כבית הכנסת של העותרת 1. רקע ב. נידרש אך בקצרה - ללא כל הפירוט האפשרי - לעובדות ולהצגת הצדדים: העותרת 1 היא עמותה המייצגת את הקהילה הארבלית והשתמשה במבנה, בבעלות המשיב 1, כבית כנסת למתפללי הקהילה. העותר 2 (להלן העותר), מכנה עצמו נציג העותרת, וכעולה מפסקי הדין שימש כגבאי בית הכנסת.המשיב 1 הוא הקדש ציבורי שמטרתו תמיכה בתלמידי חכמים ובעניים מקרב העדה התימנית, והמשיב 2 הוא אחד מנאמניו (להלן המשיבים). המשיב 5 הוא דיין בבית הדין הרבני האזורי, אשר דן בעניינה של העותרת. ג. כעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, בין העותרים למשיב 1 התגלעו חילוקי דעות בנוגע לתקינות ניהול בית הכנסת. הצדדים השמיעו את טענותיהם בפני בית הדין הרבני האזורי. בית הדין קבע בפסק דינו (מיום י"א באדר תשס"ה - 22.3.05), כי התנהלות בית הכנסת איננה תקינה, ובין היתר צוין, כי העותר עשה בבית הכנסת כבתוך שלו ואף השתמש, שלא כדין, בכספי בית הכנסת למימון הוצאות משפטיות. נוכח האמור, נפסק כי על העותר להחזיר לנאמן ההקדש סכומים מסוימים וכי עליו לשלם למשיבים סכום חודשי בסך 500 ₪. ד. ביום 17.8.08 הגיש נאמן ההקדש בקשה להחלפת שוכר, מן הטעם שהעותרים לא קיימו את פסק דינו של בית הדין האזורי ולא שילמו את חובותיהם להקדש. בהמשך להגשת הבקשה האמורה, הגיש העותר תביעה שכנגד לקבלת פיצוי מהמשיבים בגין נזקים נטענים שגרמו נציגי המשיבים לציוד אשר נרכש על ידי העותרת בעבור בית הכנסת. ה. ביום ב' סיון תשס"ט - 25.5.09 התקיים בבית הדין האזורי דיון בבקשה להחלפת שוכר ובתביעה שכנגד. במענה לטענת המשיבים בדבר אי תשלום החוב טען העותר, כי יש לקזז מחוב זה סכומי כסף שהוצאו למטרת שיפוץ בית הכנסת ותחזוקתו, אם כי לא המציא קבלה לביסוס טענתו. בפסק הדין, שניתן כאמור ביום 15.9.09 נפסק, כי העותרים לא עמדו בחוב שהוטל עליהם, ועל כן רשאי הנאמן להשכיר את המבנה בתוך 30 יום. בפסק הדין צוין, כי נעשו מאמצים להשאיר את העותרת בנכס, אך העותרים המשיכו להתכחש לחובותיהם ועל כן "לטובת ההקדש וגם לטובתו של מר יוסף קדמי ובריאותו יפנה את המקום לאלתר". ו. ערעור שהגיש העותר על החלטה זו של בית הדין הרבני האזורי - נדחה ביום י"ז בתמוז תש"ע - 29.6.10. ביחס לטענת העותר, כי ציוד ששימש את בית הכנסת והיה בבעלותו נזרק על ידי המשיבים, ציין בית הדין הגדול, כי המערער רשאי להגיש תביעה ממונית נגד המשיב. ז. יצוין, כי בפועל פונה המבנה על ידי העותרת, והושכר לישיבת "חיי תורה" העושה בו שימוש (לעת הגשת העתירה והתשובה). העתירה ח. ביום 10.8.10 הוגשה העתירה שלפנינו, בה נתבקשו, בין היתר, הסעדים הבאים: (1) ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 15.9.09 מטעמים אלה - בהליך לא נשמעה עדות העותר, ניגוד עניינים בו מצוי המשיב 5 והפניית חובת פינוי בית הכנסת כלפי העותר, שכלל לא היה צד להליך; (2) ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 29.6.10; (3) קיום דיון בפני בית הדין האזורי בתביעה שכנגד; (4) אכיפתה של החלטת בית הדין הרבני הגדול לעיכוב הביצוע הפיסי (וייאמר כבר כאן, כי היה זה סעד זמני); (5) עוד מתבקש במסגרת העתירה, כי יוצא צו ביניים לפיו יימנעו המשיבים מהוצאת ארון הקודש מן המבנה, וכי יאפשרו לחברי הקהילה לשוב ולהתפלל בבית הכנסת בשבתות ובחגים. ט. בתשובה נטען בין השאר, כי לעותרים נגיעה אישית בתיק, כי העותרת 1 דעכה כחלוף השנים, כי העתירה בלבד תיאורטית בלבד כיון שישיבת "חיי תורה" מצויה במקום ועוד. הכרעה י. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים נראה כי אין להיעתר לעתירה. בית משפט זה אינו יושב כידוע כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, התערבותו בהכרעותיהם באה אך במקרים חריגים כגון חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות החוק; ומתן סעד מן הצדק שאינו בסמכות בית הדין הרבני (ראו בג"ץ 5261/08 פלונית ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם)). במקרה דנא לא עלה בידי העותרים להראות, כי מתקיימת אחת העילות המנויות מעלה. די באמור להביא לדחיית העתירה, אך מעבר לנדרש נתייחס לעיקר טענות העותר לגופן. יא. אין להלום את טענת העותר, כי על בית הדין האזורי לשוב ולדון בתיק, תוך שמיעת עדות העותר ובפני מותב אחר. לבית הדין הרבני שיקול דעת נרחב בקביעת סדרי הדיון והראיות על פיהם הוא דן, כמובן בגדרי עקרונות היסוד של המשפט הישראלי (בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (לא פורסם)). לא מצאתי, כי בנידון דידן חרגו בתי הדין מגדרי סמכותם. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה, כי לבא כוח העותרת ניתנה ההזדמנות לשטוח את טענותיו בפני בית הדין. לעותר גם ניתנה, לא פעם, ההזדמנות לתמוך את טענותיו בתחום הכספי בקבלות, אך העותר נמנע מכך או שהמציא קבלות ורישומים לא מסודרים. אין איפוא להלום את טענות העותר כי נפגעו זכויותיו משבית הדין לא שמע את עדותו. בנוגע לטענות העותרים בדבר התביעה שכנגד, אין לנו אלא להפנות לפסק דינו של בית הדין הגדול בו צוין, כי בפני העותרים פתוחה הדרך להגיש תביעה ממונית כנגד המשיבים בגין הוצאותיהם או נזקים שנגרמו להם, וכמובן איננו מביעים דעה אם נוכח תולדות הנושא יש מקום לכך. יב. יצוין כי לטענת העותר היה על המשיב 5 לפסול עצמו מלשבת בדין, נוכח קשרי ידידותו עם המשיב 2 וה"עוינות" שגילה, כנטען, כלפי העותר בדיונים קודמים. דין טענה זו להידחות אף היא, בין היתר, הן על פניה הן מן הטעם שמקומה במסגרת הליך ערעור על פסלות דיין, המוסדר על ידי סעיף 19א(ז) לחוק הדיינים, תשט"ו-1955, ואין מקום לדון בה במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק . יג. לעניין עתירת העותר לאכיפתו של צו עיכוב הביצוע - מעיון בצו עולה, כי הוא נועד לעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין בערעור, וזאת כדי למנוע שינוי עובדות בשטח בטרם קבלת החלטה בבקשה להחלפת שוכר; אך משנדחה הערעור, פקע הצו ואין סיבה ליתן לו תוקף מחדש. יד. לבסוף טוען העותר, כי שגה בית הדין האזורי משהפנה כלפיו את פסק דינו וחייבו לפנות את המבנה, בעוד שכלל לא היה צד להליך. נראה, כי אין ממש בטענה זו. בית הדין הורה לעותר, כנציגה של העותרת (כפי שהגדיר העותר את עצמו) וכמי שליוה את ההליכים המשפטיים בעניינה, לפנות את המבנה ולא קבע בכך חיוב אישי כלפי העותר. גם אם נניח, כי אכן היה מקום להפנות את ההחלטה כלפי העותרת ולא כלפי העותר, אין בכך לשנות לגופה את ההחלטה שלפיה היה צורך לפנות את המבנה; ובכל מקרה הסעד שלגביו נטען כי אין להפנותו כלפי העותר כבר קוים, שהרי העותרת פינתה את המבנה. טו. נוכח כל האמור, אין אנו נעתרים לעתירה ובכך גם לבקשה לצו ביניים. העותרים ישלמו שכר טרחתו של בא כח המשיבים בסך 5,000 ₪. ניתן היום, כ' בחשון תשע"א (28.10.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10059430_T03.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il