החלטה בתיק בג"ץ 594/16 בבית המשפט העליון בג"ץ 594/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל ימ"ר ש"י 2. בית המשפט הצבאי יהודה עתירה דחופה למתן צו על תנאי (הביאס קורפוס) בשם העותר: עו"ד גבי לסקי בשם המשיבים: עו"ד אבי מיליקובסקי פסק דין 1. העתירה שבפנינו, שהוגדרה על-ידי העותר כמכוונת לצו של "הביאס קורפוס", נסבה על החלטתו של בית המשפט הצבאי ביהודה מיום 21.1.2016 להאריך את מעצרו של העותר עד ליום 24.1.2016. 2. מקורה של העתירה בהחלטות שהתקבלו בהליכים שהתקיימו בעניין מעצרו של העותר בבתי משפט השייכים למערכת הכללית. העותר נעצר ביום 20.1.2016 ונחקר במשטרת מחוז ש"י בחשד לביצוע עבירות של מגע עם סוכן חוץ (לפי סעיף 114 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), ניסיון לגרום למותו של אדם (לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין) וקשירת קשר לפשע (לפי 499(א)(1) לחוק העונשין). בקשה להארכת מעצרו של העותר בשבעה ימים הוגשה תחילה לבית משפט השלום בירושלים, אך נדחתה על-ידו ביום 20.1.2016 מחמת היעדר סמכות (מ"י 39345-01-16, השופט ג' רכטר). בהחלטה קבע בית משפט השלום כי אין לו סמכות לדון בבקשה מאחר שלא מתקיימים בעניינו של העותר התנאים להחלת דיני העונשין של ישראל (בהפניה לסעיף 2(ג) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום, יהודה ושומרון – שיפוט בעבירות עזרה משפטית, תשל"ו-1977). במסגרת כך, נקבע כי העותר הוא תושב הרשות הפלסטינית; כי לא ניתן לייחס לעותר עבירה שברשות הפלסטינית עצמה אינה עבירה; כי לא נטען שהעבירה בוצעה בחלקה בישראל; וכי לא ניתן לראות במעשים שבהם הוא חשוד עבירות נגד בטחון המדינה. 3. ערר שהגישה המדינה על החלטתו של בית משפט השלום נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 21.1.2016 (עמ"י 41268-01-16, השופט מ' י' הכהן). בהחלטתו אימץ בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום כי הוא נעדר סמכות לדון בהארכת מעצרו של העותר. בתום הדיון, בעקבות בקשה מטעם המדינה לעכב את ביצוע ההחלטה, הורה בית המשפט על עיכוב שחרורו של העותר עד למחרת היום (22.1.2016) בשעה 10:00. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי "בא-כוח העוררת [המדינה] יודיע לבא-כוח המשיב [העותר] לא יאוחר מהיום בשעה 17:00 האם תוגש בקשה כאמור [בקשת רשות לערור], וככל שלא תוגש, ישוחרר המשיב לאלתר". 4. המדינה לא הגישה בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובו ביום פנתה לבית המשפט הצבאי ביהודה (להלן: בית המשפט הצבאי) בבקשה להאריך את מעצרו של העותר בשבעה ימים. 5. באת-כוחו של העותר שלחה לבית המשפט הצבאי הודעה לפיה היא מבקשת שלא לדון בבקשה לעוצרו, משום שזו מנוגדת להחלטתו של בית המשפט המחוזי לשחררו. עמדה משפטית זו נדחתה בהחלטתו של בית המשפט הצבאי שקבע כי הוא מוסמך לדון בבקשה להארכת מעצרו של העותר. בהמשך לכך, ביום 21.1.2016 בשעות הערב בית המשפט הצבאי נעתר לבקשה, אם כי הורה על הארכת המעצר בארבעה ימים בלבד – עד ליום 24.1.2016 (השופט ר' עאמר). 6. ביום 21.1.2016 לאחר שהמדינה הגישה את בקשתה לבית המשפט הצבאי פנה העותר לבית המשפט המחוזי בבקשה לתת צו בעניינו לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: פקודת הבזיון). בבקשה זו נטען כי הבקשה להארכת המעצר בבית המשפט הצבאי מנוגדת לכאורה לאמור בהחלטה לשחרר את העותר. בקשה זו נדחתה ביום 22.1.2016 על-ידי בית המשפט המחוזי, שקבע בהחלטתו כי "המבקש [העותר] הוא תושב האזור וחלים עליו תחיקת הביטחון והדין הפלילי החל באזור, והוא כפוף לשיפוטם של בתי המשפט הצבאיים. ככל שקיימת טענה למעצר לא חוקי, על המבקש להעלות טענה זו בפני בית המשפט הצבאי" (עמ"י 41268-01-16, השופט מ' י' הכהן). 7. למחרת היום בו ניתנה החלטתו של בית המשפט הצבאי, ביום 22.1.2016, בשעות אחר הצהריים של יום ששי, הוגשה העתירה דנן. בעתירה זו הועלו טענות נגד החלטתו של בית המשפט הצבאי להאריך את מעצרו של העותר. לטענת העותר, העברתו לבית המשפט הצבאי נעשתה לאחר שצו המעצר שנתן בית משפט השלום בעניינו פקע. כמו כן, הוא טוען כי לנוכח האמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעכב את שחרורו של העותר, כאשר החליטה המדינה שלא להגיש בקשת רשות ערר לבית משפט זה, לא עמדה בפניה כל אפשרות פרט לשחרורו של העותר ללא תנאים. משהמדינה לא עשתה כן, העותר סבור כי מעצרו אינו חוקי וכי יש לתת בעניינו סעד של "הביאס קורפוס". 8. עם קבלת העתירה ניתנה החלטה לפיה המשיבים יגישו את תגובתם עד ליום 24.1.2016 עד לשעה 09:00. 9. המדינה טוענת בתגובתה כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. המדינה מצביעה על כך שהעותר רשאי לערור על ההחלטה להאריך את מעצרו בפני בית המשפט הצבאי לערעורים. כמו כן, המדינה טוענת כי העותר רשאי להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לפי פקודת הבזיון בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים. 10. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה לה מצאנו כי הדין עם המדינה, וכי יש למחוק את העתירה על הסף עקב קיומו של סעד חלופי. כידוע, מקום שבו קיים בידי העותר סעד חלופי ככלל יימנע בית משפט זה מלדון בעניין (ראו למשל: בג"ץ 8662/15 המוקד לפליטים ומהגרים נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.1.2016); בג"ץ אנג'ור נ' שר הפנים – משרד הפנים‏, פסקה 4 (10.2.2015)). בענייננו, הייתה פתוחה הדרך בפני העותר להגיש ערר בעניין זה לבית המשפט הצבאי לערעורים. בהתחשב בכך, לא היה מקום לפנות בעתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ואף לא להתייחס אליה כאל עתירה דחופה. בשולי הדברים אוסיף כי ספק גם אם היה מקום להגדירה כעתירת "הביאס קורפוס" בנסיבות שבהן היא מכוונת במידה רבה כנגד תוכן החלטתו של בית המשפט הצבאי (ראו: בג"ץ 86/58 בוגנים נ' ראש המטה הכללי, פ"ד יב 1653 (1958)). מיותר לציין, כי אין אנו נוקטים כל עמדה לגוף הטענות שעלו בעניין מעצרו של העותר. 11. סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד בשבט התשע"ו (‏24.1.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16005940_A02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il