ממן אסתר נ. ממן בנימין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5939/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. ממן אסתר 2. ממן חנניה נגד המשיב: ממן בנימין ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה מיום 15.7.01 בת"א 7113/98 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' סברי פסק-דין לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט מוחסן סברי) מיום 15.7.01 לפסול עצמו מלדון בת.א. 7113/98. 1. בין המערערים למשיב מתנהל הליך אזרחי בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 7113/98). בהליכים שהתנהלו לא היה המשיב מיוצג על-ידי עורך דין. בקשתו הראשונה של המשיב כי בית המשפט (כב' השופט מוחסן סברי) יפסול עצמו מלדון בעניינו (בש"א 2554/01) נדחתה על הסף ביום 14.6.01 היות והמשיב לא תמך אותה בתצהיר. ביום 4.7.01 הגיש המשיב בקשה נוספת כי בית המשפט יפסול עצמו, הפעם בצירוף תצהיר. בבקשה פירט המשיב שורה של אמירות קשות, שלטענתו השמיע כלפיו בית המשפט, ושורה של החלטות, שלטענתו, אינן הוגנות, שקיבל בית המשפט, בהליך שהוא מנהל, ובהליכים קודמים בהם התדיין המשיב בפני כבוד השופט מוחסן סברי. עוד ציין המשיב בבקשתו כי הוא אינו מרגיש שהוא זוכה למשפט צדק. ביום 17.6.01 הגיש המשיב תלונה על כבוד השופט סברי מוחסיין לנשיא בית המשפט העליון, לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ולמנהל בתי-המשפט בה התלונן על ניהול ההליך בעניינו. ביום 15.7.01 קיבל בית משפט השלום בחדרה את ההחלטה הבאה: "מאחר והנתבע הגיש תלונה נגדי ועל אף שנראה לי כי אין חשש למשוא פנים, וכדי שהצדק יראה אני פוסל את עצמי מלדון בתיק." לאור החלטה זו הופסק הטיפול בתיק על-ידי בית המשפט. 2. ביום 26.7.01 הגישו המערערים ערעור על החלטת הפסילה האמורה. בערעור טוענים המערערים כי לא קמה עילה לפסילה בנסיבות העניין. לטענתם, בדין מנע בית המשפט מהמשיב לשאול שאלות מסוימות ולהגיש מסמכים מסוימים בדיון שהתנהל לפניו. טוענים המערערים כי אם היה המשיב בעל השכלה משפטית לא היה רואה בכך כל פסול. מוסיפים המערערים וטוענים כי בית המשפט גילה יחס מאוזן כלפי הצדדים והקפיד על קיום דיון מסודר. ביום 15.8.01 ביקש נשיא בית המשפט העליון (כבוד הנשיא א' ברק) את תגובת המשיב לערעור, וזו התקבלה ביום 31.8.01. המשיב חוזר וטוען בתגובתו כי נפלו פגמים מהותיים בניהול ההליך בפני בית משפט השלום בחדרה. לטענתו הוא הופלה לרעה על-ידי בית המשפט בשורה של החלטות בעניינו. לאור זאת, טוען המשיב, צדק בית המשפט כשהחליט לפסול עצמו בנסיבות העניין. 3. לאחר שעיינתי בערעור ובחומר המצוי לפני הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. כידוע על בית המשפט לפסול עצמו מלשבת בדין "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984). תחושתו הסובייקטיבית של המשיב היא כי על בית המשפט לפסול עצמו מלשבת בדין, אך בכך אין די. המבחן לקיומו של חשש ממשי הוא מבחן אובייקטיבי ואין הוא מבחן סובייקטיבי. כפי שציין הנשיא ברק: "החשש הממשי אינו נבחן מזווית הראייה הסובייקטיבית (של השופט או של הצד). החשש הממשי נבחן על-פי ראייה אובייקטיבית. אכן, דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט או של הצד. דיני הפסילה מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה...בראייה אובייקטיבית כוללת." (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, 612). ובמקום אחר נפסק: "...שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט..." (ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בנסיבות המקרה שלפנינו אף בית המשפט סבור כי אין קיים חשש ממשי לקיומו של משוא פנים בעניינו. אחד הטעמים שבגינו החליט לפסול עצמו הוא כי תחושתו הסובייקטיבית של המשיב היא כי עליו לעשות כן. אך בכך אין די. טענתו של המשיב לפיה יש לתת כאן משקל להחלטתו של השופט לפסול עצמו אין בה כדי לסייע לו, שהרי, כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט, סבור היה כבוד השופט סברי מוחסיין כי הבקשה לפסילתו אינה מוצדקת לגופה מבחינה אובייקטיבית. 4. עיון בבקשת הפסילה של המשיב מעלה כי חלקים ממנה אינם נוגעים כלל בעילות פסלות אלא בחוסר שביעות רצון מהחלטות ביניים שהחליט בית המשפט. הדרך להשיג על החלטות אלה אינה צריכה לעבור דרך הליך של פסלות שופט אלא בהליך של ערעור. אשר לאמירות, שטוען המשיב כי בית המשפט אמר בעניינו, כבר נאמר כי אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, אפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו (ראו ע"א 5089/01 תאופיק נ' מנהיים (טרם פורסם); ע"פ 619/82 כדורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 52,56). האמירות אליהן מפנה המשיב, גם אם נאמרו, אינן מצביעות על כך כי לבית המשפט קיימת דעה קדומה בעניינו. לפיכך אין בהן כדי להצדיק את פסלותו של בית המשפט מלדון בעניינו. 5. נראה כי הסיבה המרכזית בגינה פסל עצמו השופט מלשבת בדין טמונה בתלונה שהתלונן עליו המשיב בפני נשיא בית המשפט העליון, נשיא בית המשפט המחוזי ומנהל בתי המשפט. אך כבר נפסק כי אין בעובדה, שצד להליך הגיש תלונה כנגד שופט הדן בעניינו, כשהיא עומדת לבדה, כדי לפסול אותו מלשבת בדין. וכך נאמר מפי הנשיא ברק: "משנדרש בית משפט זה לסיטואציה בה ביקש בעל דין את פסילתם של שופטים כנגדם התלונן, נפסק כי אין מקום להכיר בטענת פסלות מעין זו 'שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לפסול שופטים מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם" (ע"פ 4744/99 שיבלי נ' הועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי (לא פורסם)). בנסיבות העניין, התלונה שהגיש המשיב אינה מצדיקה את החלטתו של בית המשפט לפסול עצמו. מסקנה זו מתחזקת בהתחשב בעובדה כי ההליך האזרחי בפני בית משפט השלום בחדרה מצוי בשלבים מתקדמים. לפי האמור בכתב הערעור הליך ההוכחות והסיכומים בתיק כבר הסתיים. החלטת בית המשפט לפסול עצמו בשלב זה תפגע בתקינות ההליכים ובמערערים שלא לצורך. 6. על יסוד כל אלה דין הערעור להתקבל. על בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט מחוסן סברי) להמשיך ולדון בת.א. 7113/98. ניתן היום, כ"ג באלול תשס"א (11.9.01). ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01059390.N02 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444