פלוני נ. מדינת ישראל

1 7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5937/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' הלמן, סג"נ, השופטת י' שיטרית והשופט ס' דבור) מיום 15.11.2021 ומיום 20.6.2022 בתפ"ח 66356-06-18 תאריך הישיבה: ו' בתשרי התשפ"ד (21.9.2023) בשם המערער: עו"ד מחאמיד סאלח בשם המשיבה: עו"ד נועה עזרא-רחמני פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' הלמן, סג"נ, השופטת י' שיטרית והשופט ס' דבור) בתפ"ח 66356-06-18 בה הורשע המערער בגין מעורבותו בפיגוע דקירה ונגזר דינו ל-23 שנות מאסר בפועל ועונשים נלווים. העובדות והטענות הצריכות לעניין תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת: ביום 11.6.2018, בעת שהמתינה נפגעת העבירה (להלן: הנפגעת), תלמידת אולפנה כבת 18 שנים, בתחנת אוטובוס בעיר עפולה, נדקרה על ידי אדם תשעה פצעי דקירה באורח קשה, באיזור בית החזה, הגב והצוואר. בסמוך לאחר אירוע הדקירה אוּתַר המערער, תושב ג'נין ללא אישור שהייה בישראל, כשהוא מנסה להימלט מהעיר עפולה. המערער לא שעה לקריאות השוטרים כי יחדל ממנוסתו, נופף באוויר באמצעות "סכין יפנית", ונורה ברגלו על ידי אחד השוטרים. לאחר מכן פונה לקבלת טיפול רפואי. בתחילה, בסמוך לאחר מעצרו ולפני שפונה לקבלת טיפול רפואי, הכחיש המערער מעורבות בפיגוע הדקירה. גם בתחילת חקירתו הראשונה על ידי חוקרי השב"כ מסר גרסה המכחישה את מעורבותו. חרף זאת, לאחר מכן ובשלב די מוקדם של החקירה הודה בביצוע הפיגוע הגם כי ניסה למזער את חומרת מעשיו. בהמשך, הודה במהלך כל החקירות בהן נחקר (סך הכל תשעה במספר) בדקירת הנפגעת על רקע לאומני או אידיאולוגי, תוך שהוא מפרט בהרחבה את הלך המחשבה שהביא אותו לדקירתה ואת המחשבות שליוו את אירוע הדקירה ורגעי ההימלטות שלאחריו. המערער הודה בין היתר בכך שהתכוון לגרום למותה של הנפגעת על רקע שנאתו האידיאולוגית ליהודים דתיים ו"מתנחלים" כאשר זיהה את הנפגעת על פי חזותה החיצונית כמשתייכת למגזר היהודי-דתי; כי המתין עד שהנפגעת תשב בתחנת האוטובוס על מנת שיגדלו סיכוייו לדקור אותה מבלי שתצליח להתנגד ולברוח; כי תחילה דקר אותה בכיוון הצוואר, מלמעלה למטה, ופגע בה באזור עצם הבריח, ולאחר שסובבה את גבה אליו וניסתה לברוח דקר אותה עוד כמה פעמים במטרה להרוג אותה; כי רק לאחר שהעריך כי עוצמת הדקירות תביא למותה נמלט מהמקום כשהוא משליך את תיקו ואת הסכין בקרבת מקום; כי במהלך הימלטותו נופף בסכין היפנית שנשא גם כן עמו לכיוון השוטרים שרדפו אחריו. בהכרעת דינו המנומקת והמפורטת של בית המשפט המחוזי, הגיע בית המשפט למסקנה כי הוכח מעל לספק סביר כי המערער הוא זה אשר דקר את הנפגעת ממניע לאומני או אידיאולוגי. הכרעת הדין הושתתה בעיקרה על ההודאות שנגבו כאמור מהמערער. עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי התנהל, מטבע הדברים, ביחס לקבילות ההודאות. המערער העלה בהקשר זה טענות זוטא שונות, ובהן כי במהלך חקירותיו הופעלו עליו לחצים וחוקריו איימו עליו כי בית הוריו ייהרס; כי חלק מהחקירות התנהלו בבית החולים כשהוא סובל מכאבים עזים בעקבות פציעתו; וכי נמנע ממנו להיפגש עם עורך דין במשך שבוע על מנת לשבור את רוחו. בית המשפט דחה את טענות המערער אחת לאחת, בקבעו כי בחינת חקירותיו, עדותו ועדויות חוקריו מעלה כי לא הופעלו עליו לחצים פיזיים או נפשיים שהיה בהם להביאו לכדי הודאת שווא. הובהר כי עדותו של המערער בהקשר זה לא הייתה עקבית וסדורה והותירה רושם לא מהימן, ולא נמסרה גרסה אחידה ועקבית לגבי האמצעים הפסולים שלטענתו הופעלו נגדו. בהתייחס למניעת המפגש עם עורך דין נקבע כי זו נעשתה כדין, ולא פגעה בזכויותיו החוקתיות של המערער. בהתייחס לגרסה שמסר המערער לחוקריו, מצא בית המשפט כי מדובר בגרסה בעלת היגיון פנימי, רציפות ועקביות, אשר ניכרים בה סימני האמת. המערער התוודה מספר פעמים בקשר למניע שהביא אותו לבצע את הפיגוע, כיצד הצטייד באמצעים כדי להוציא את תכניתו אל הפועל ושיתף את חוקריו במחשבות שעברו במוחו לפני ביצוע הדקירה ולאחריה. המערער עמד על גרסתו גם כאשר חוקריו הטילו בה ספק, למשל ביחס לסיפור הדברים שהביא בקשר למניע למעשה. המערער ידע למסור פרטים מוכמנים אשר מתיישבים עם גרסת הנפגעת ועם יתר הראיות בתיק, כגון העובדה שהנפגעת ישבה וקראה ספר בזמן שנדקרה, אופן ומיקום הדקירה הראשונה, התנהלותה של הנפגעת לאחר הדקירה הראשונה והעובדה שלאחר שניסתה להימלט נדקרה בגבה עוד מספר פעמים. המערער אף לא חשש לסרב מלענות על שאלות שהציגו לו החוקרים כאשר הייתה לו סיבה לעשות כן, התנהלות אשר אינה עולה בקנה אחד עם אדם המעוניין "לרצות" את חוקריו. בית המשפט גם נדרש לטענת המערער כי קיימות סתירות בגרסה שמסר לחוקריו, בקבעו כי אין בסתירות אלו, ובמספר פרטים שגויים שמסר, כדי לבסס חשש להודאת שווא. לכך הצטרפו ממצאים פורנזיים ובהם תיק וסכין מטבח מגואלת בדם באורך של כ-15 ס"מ שנמצאו בסמוך לזירה, כאשר על הפריטים שנמצאו בתוך התיק אותר דנ"א התואם את הפרופיל של המערער, וכן נמצאה התאמה בין הדם שהיה על הסכין לדמה של הנפגעת. בנוסף צוין דבר קיומם של סרטוני מצלמות אבטחה שנתפסו בסמוך לזירת הפיגוע ובנתיב הימלטות המערער, המתעדים את מסלול מנוסתו, את בריחתו מהשוטרים, עצירתו כשהוא מניף את הסכין היפנית והירי בו. בית המשפט גם ציין כי התנהלותו המחשידה של המערער לאחר הפיגוע, אשר בעיקרה אינה מוכחשת על ידו – כאשר ביקש להימלט, ברח מהשוטרים שרדפו אחריו ואף הניף לעברם סכין יפנית – מהווה ראיה חיצונית המצביעה על אמיתות הודאתו. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי קיימות ראיות רבות התומכות בהודאת המערער ועונות על הדרישה של "דבר מה נוסף". כן נמצא כי ההגנה לא הצביעה על "דבר מה סותר" או על סתירות שיש בכוחן לפגום במידה משמעותית במשקלן של ההודאות. מנגד, עדותו של המערער נמצאה כבלתי ראויה לאמון, רצופת סתירות וכללה טענות בלתי סבירות ומתן תשובות מתפתלות ולא ברורות ביחס לנקודות לגביהן נתבקש להגיב. כל זאת אל מול עדויות החוקרים ועדי התביעה הנוספים שנמצאו מהימנות, עקביות ולא נמצאו בהן סתירות ממשיות. שקרי המערער על דוכן העדים אף נמצאו כמחזקים ותומכים את גרסת התביעה ואף מהווים ראייה מסייעת, נוכח העובדה שמדובר בשקרים מהותיים היורדים לשורשו של עניין הנסתרים בין היתר באמצעות ראיות חיצוניות משמעותיות. לבסוף נדחו גם טענות שהעלה בא-כוח המערער לקיומם של מחדלי חקירה, אשר נמצא כי גם אם מדובר בפעולות אשר מוטב היה לוּ בוצעו במסגרת החקירה, לא נמצא כי הגנת המערער קופחה בשל כך שפעולות אלה לא בוצעו. המחדל המרכזי אליו התייחס בית המשפט נגע לכך שהסכין שבאמצעותה בוצעה הדקירה לא נשלחה לבדיקת טביעת אצבע. הובהר כי אכן מדובר בבדיקה אלמנטרית ומתבקשת ולא הוצג הסבר למחדל זה, אולם לא נמצא כי במכלול הדברים ועל רקע מארג הראיות שהונחו לפני בית המשפט, מדובר במחדל שיש בכוחו להביא לזיכוי המערער. מה גם, שאף אם הייתה נבדקת הסכין ולא היה נמצא עליה טביעות אצבע של המערער, לא מדובר היה בראיה מזכה, בשים לב ליתר הראיות. נוכח האמור לעיל, משנמצא כי עלה בידי המשיבה להוכיח מעבר לספק סביר את העובדות שיוחסו למערער בכתב האישום, הורשע המערער בעבירות של ניסיון רצח בנסיבות מעשה טרור, הכנה לרצח בנסיבות מעשה טרור, החזקת סכין שלא כדין וכניסה לישראל שלא כדין. בגזר הדין שניתן ביום 20.6.2022, הועמד מתחם העונש ההולם בין 20 ל-26 שנות מאסר בפועל והושתו עליו 23 שנות מאסר בפועל, תקופות מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעת בסך של 150,000 ש"ח. מכאן לערעור שלפנינו הנסוב על הכרעת הדין, אשר בו בעיקר שב וחזר המערער על הטענות שנטענו על ידו בבית המשפט המחוזי, לפיהן הודאתו לפני חוקריו הייתה הודאת שווא אשר חולצה ממנו באמצעים פסולים והיא חסרת כל משקל וערך; כי לכל הפחות היה על בית המשפט לדרוש תוספת ראייתית של ראייה חיצונית מסבכת מסוג סיוע; וכי פרטים שגויים שמסר במסגרת הודאותיו "מסגירות" את העובדה שלא מדובר בהודאת אמת. כן חזר המערער וטען לשורה של מחדלי חקירה אשר לטענתו גרמו לו לנזק ראייתי בלתי הפיך, ואשר לא ניתן להם משקל מספק על ידי בית משפט קמא. דיון והכרעה עיינו ושמענו את טענות המערער בכתובים ובעל פה, ולא מצאנו כי יש בהם דבר המצדיק התערבות בפסק דינו המנומק והמבוסס של בית המשפט המחוזי. בית המשפט נדרש בהרחבה לטענות המערער, הן בנוגע לטענה בדבר אמצעים פסולים שהופעלו נגדו לטענתו, והן בנוגע לפרטים שגויים בגרסתו עליהם הצביע וביקש להיבנות מהם. טענות אלה נדחו מכל וכל. גרסתו המפורטת של המערער לפני חוקריו נמצאה בעלת תוכן קוהרנטי ואחיד. המערער קשר עצמו באופן מפורש, בהרחבה ובפירוט לאירוע הדקירה כשהוא מוסר פרטים מוכמנים. הגרסה שמסר לפני חוקריו תואמת את אופן התרחשות האירוע ואת הממצאים שנמצאו בזירה, לרבות מציאת סכין מגואלת בדמה של הנפגעת בסמוך לזירת האירוע. בהתחשב בשורת הראיות התומכות בהודאה, בצדק קבע בית המשפט כי מתקיימת במקרה זה הדרישה לקיומו של "דבר מה נוסף", שהיא התוספת הראייתית הנדרשת על מנת להפיג את החשש כי נאשם הודה במעשים שלא ביצע (ראו למשל: ע"פ 7388/20 בן אוליאל נ' מדינת ישראל, פסקה 70 (1.9.2022)). ייאמר עוד בהתייחס לטענות המערער בדבר הלחצים שהופעלו עליו והאיומים שהוטחו כלפיו, כי בית המשפט העדיף את גרסאותיהם של חוקריו על פני גרסתו שלו על דוכן העדים אשר נמצאה בלתי מהימנה, כאשר מדובר בקביעות מהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (ראו למשל: ע"פ 6722/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (10.9.2023); ע"פ 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (30.7.2023)). בנוסף, כפי שקבע בית המשפט, התרשמנו גם אנו, כי אין בכוחן של מספר פרטים שגויים – שוליים באופיים – עליהם הצביע המערער בגרסה שמסר לפני חוקריו, כדי להפוך את הקערה על פיה. אוסיף כי אין ממש בטענות שהעלה המערער בבית המשפט המחוזי, אף כי לא חזר עליהם באותו אופן בערעור לפנינו, כי אין ליתן משקל להודאתו גם נוכח העובדה שנמנע ממנו מפגש עם עורך דין במשך 5 ימים. כפי שהבהיר בית המשפט, המערער חזר על הודאתו המפורטת והברורה גם לאחר שהוסרה מניעת המפגש והוא נועץ עם עורך דינו. לפיכך, לא הוכח כל קשר סיבתי בין מניעת המפגש לבין הודאתו של המערער (וראו למשל: ע"פ 8457/15 מדינת ישראל נ' ווזווז, פסקה 45 (1.11.2018)). גם טענות המערער למחדלי חקירה נטחנו עד דק. כלל הוא כי כאשר קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של נאשם, אין בקיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם כדי להביא לזיכויו (ע"פ 3082/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (21.2.2023); ע"פ 5066/18 רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 57 (4.9.2022)). על מנת להטיל ספק באשמתו של נאשם, יש להראות כי נפל מחדל חקירה מהותי המקפח את הגנתו והיורד לשורשו של עניין (ע"פ 1969/22 בן דוד נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לפסק דיני (8.8.2023); ע"פ 8199/20 זיאדאת נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (30.4.2023)). בית המשפט נדרש לטענות הרבות שהעלה המערער בהקשר זה, וביניהן כי היה מקום לבדוק מצלמות אבטחה נוספות במקום; כי היה על החוקרים להציג למערער את הסכינים עצמם ולא רק תמונה שלהם; כי מעדות הנפגעת עלה כי הוצגה לה תמונה של המערער בזמן שהותה בבית החולים והיא כלל לא זיהתה אותו, בעוד עניין זה "הוסתר" מהמערער ועוד ועוד. כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, רובן ככולן של טענות המערער בהקשר זה נסובות על פעולות שלכל היותר ראוי היה לעשותן, אך אין מדובר כלל במחדלים המובילים לזיכויו. הטענה באשר להצגת תמונת המערער בבית החולים לנפגעת קיבלה גם היא התייחסות ומענה, משהובהר כי מדובר בתיאור שהעלתה הנפגעת לגבי זמן אשפוזה בבית החולים בו הייתה מטושטשת וכלל לא זכרה מי הראה לה את התמונה והאם אכן הדבר אירע. כמו כן, בית המשפט נדרש בהרחבה למחדל שעניינו אי-בדיקת טביעת אצבע על גבי הסכין שבאמצעותה בוצעה הדקירה בציינו כי הגם שמדובר במחדל, אין בכוחו לפגום ב"יש הראייתי" המוצק שהוכח בקשר למעשי המערער. גם בעניין זה העלה בא-כוח המערער טענות ומענות, אף כי אין מדובר במחדל אשר הוביל לקיפוח יכולתו של המערער להתגונן מפני האישומים נגדו. בכל מקרה, כפי שנפסק לא אחת: "אין משמעות ראייתית מזכה להיעדרן של טביעות אצבע או דנ"א, שכן כוחן של ראיות מדעיות מסוג זה הוא בהימצאותן ולא בהעדרן" (ע"פ 8798/12 נבון נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (30.7.2013); וכן ראו: ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל, פסקה יט (30.5.2012); ע"פ 8987/12 טרשתי נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (28.10.2013)). אכן, לוּ הייתה המשטרה עושה את המצופה ממנה, וטביעת אצבעו של המערער הייתה נמצאת על הסכין, היה נסתם הגולל על טענות המערער. אולם כאמור גם היעדר ממצא של טביעת אצבע על הסכין לא היה בו כדי להעלות או להוריד. מארג הראיות כולו, אשר אינו מותיר ספק בדבר אשמתו של המערער, עומד על תילו גם בהינתן קיומו של מחדל החקירה כאמור. נוסיף בשולי הדברים כי המערער לא העלה טענות בערעורו כלפי גזר הדין, ורק בדיון לפנינו נטען כי הושת עליו עונש המחמיר עמו יתר על המידה. לוּ למען הסר ספק נבהיר כי בית המשפט עשה מלאכתו נאמנה בקביעת מתחם העונש ההולם ומיקום העונש במתחם בהתחשב בשיקולים הרלוונטיים לעניין. מכל מקום, בהתחשב בחומרת המעשים – אשר רק באורח נס לא הביאו למותה של הנפגעת, אך הותירו בה צלקות קשות, פיזיות ונפשית, כפי שעולה גם מהתסקיר שהוגש בעניינה – העונש שהושת על המערער כלל וכלל אינו מחמיר עמו. הערעור נדחה אפוא. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏י"ג בתשרי התשפ"ד (‏28.9.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22059370_N06.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1