פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5936/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5936/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 21.05.2013 בתפ"ח 16414-07-12 שניתן על ידי כבוד השופטים ג' נויטל, מ' יפרח וג' רביד בשם המערער: עו"ד שמשון וייס בשם המשיבה: עו"ד אופיר טישלר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור כנגד חומרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 16414-07-12, כב' השופטים ג' נויטל, מ' יפרח ו-ג' רביד). המערער הורשע – על פי הודאתו במסגרת הסכם טיעון שלא כלל הסדר לעניין העונש – בשלושה אישומים הכוללים חמש עבירות של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן ניסיון למעשה סדום בקטין לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. בגין מעשים אלה הוטלו על המערער העונשים הבאים: חמש שנות מאסר בפועל; 20 חודשי מאסר מותנה למשך שלוש שנים מיום שחרורו, לבל יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' בחוק העונשין מסוג פשע, לרבות ניסיון; 12 חודשי מאסר מותנה למשך שלוש שנים מיום שחרורו, לבל יעבור עבירה לפי הפרק האמור מסוג עוון, לרבות ניסיון; ופיצוי למתלונן על סך 50,000 ₪. הערעור שבפנינו מופנה כנגד רכיב עונש המאסר בפועל בלבד. 2. המערער, אז כבן 26, גר בשכנות למתלונן ולמשפחתו, היה חבר של אביו של המתלונן וביקר בביתם באופן תדיר. על פי עובדות כתב האישום, בהן הודה כאמור המערער – בתקופה הסמוכה לאירועים המיוחסים, נהג המערער לשוחח ולבלות עם המתלונן, אז כבן 11. המערער רכש עבורו מתנות שונות וסייע למשפחתו, הן בהתנדבות והן בתמורה. בנוסף, המערער התכתב רבות עם המתלונן באמצעות מסרונים, בעיקר בשעות הערב והלילה. בהודעות אלו כתב בין היתר "אני אוהב אותך". כמו כן הוא הקדיש למתלונן שירי אהבה באמצעות הפייסבוק, ואף שינה את הסטטוס שלו בפייסבוק ל'נשוי' ואמר למתלונן שהוא נישא לו. כך, על פי כתב האישום, רכש המערער את אמונו של המתלונן. לפי המתואר באישום הראשון, הגיע המערער לביתו של המתלונן בשעות הערב, עת שהו בו המערער ושלושה קטינים נוספים. המערער נכנס לחדרו של המתלונן, בו שכבו הארבעה על המיטה, והמתלונן שכב בקצה. המערער התיישב ליד המתלונן, הכניס את ידו מתחת לשמיכה שכיסתה את המתלונן והקטינים, אל תוך תחתוניו של המתלונן ושפשף את איבר מינו של המתלונן. לאחר מספר דקות ראה המערער אנשים שחלפו מחוץ לחלון החדר וחדל ממעשיו. אולם עוד בהמשך אותו הערב הפשיל המערער חלקית את מכנסיו של המתלונן ושאל אם הוא מסכים שהמערער ינשקו באיבר מינו. חרף סירובו של המתלונן, המערער עשה כן. בנוסף, המערער נישק את המתלונן בפיו ובלחיו. על פי עובדות האישום השני, במועד אחר, מספר שבועות בטרם אירע המתואר באישום הראשון, הגיע המערער לביתו של המתלונן, והשניים נכנסו לחדרו של המתלונן בזמן שהוריו של המתלונן שהו בסלון. המערער הכניס את ידו אל תוך תחתוניו של המתלונן ושפשף את איבר מינו של המתלונן. האישום השלישי מתאר שבהזדמנות אחרת הגיע המערער לביתו של המתלונן, בזמן שאימו של המתלונן שהתה עם אחיותיו של המתלונן בחדר הרחצה, אביו שהה בכניסה לבית והמתלונן במטבח. המערער נכנס למטבח, נישק את המתלונן באיבר מינו, נגע באצבעו בפי הטבעת של המתלונן וניסה להחדירה. במסגרת גזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי ארוכות לתסקירים שנערכו למתלונן ולמערער. צויינו הנזקים הכבדים שנגרמו למתלונן ולמשפחתו – נזקים נפשיים, פיזיים וכלכליים. זאת בייחוד בשל הנסיבות בהן בוצעו המעשים, גילו הצעיר של המתלונן וריבוי המקרים. אל מול כך התייחס בית המשפט לראיות ההגנה בדבר עברו האישי של המערער ותסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו, ממנו עולה כי הוא מבין את חומרת מעשיו, והביע חרטה כנה ונכונות לעבור טיפול ייעודי לעברייני מין. בעקבות זאת המליצה קצינת המבחן על תקופת ניסיון לשילובו של המערער בטיפול. עוד התייחס בית המשפט לנזק שעלול להיגרם למערער, שזהו מאסרו הראשון, ממאסר ממושך. לנוכח שיקולים אלו ואחרים, לרבות מדיניות הענישה הנהוגה, נקבעו עונשים לכל אחת מן העבירות. הוחלט שהעונשים נעים בין 7 חודשי מאסר לבין 3.5 שנים בגין האישום השלישי. נפסק שהעונשים ירוצו במצטבר ובחופף, כך שהמערער ירצה 5 שנות מאסר בפועל. 3. הערעור מופנה כנגד רכיב המאסר בפועל והחלטת בית המשפט לדחות את המלצת שירות המבחן לאפשר למערער תקופת ניסיון להשתלב בטיפול לעברייני מין. לעמדתו של הסנגור, סיכויי שיקומו של המערער הם גבוהים ביותר, כפי שעולה לטענתו מתסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו. על כן, ולנוכח סעיף 40ד לחוק העונשין, שמאפשר סטייה ממתחם הענישה משיקולי שיקום – לגישתו יש להקל בעונשו של המערער כך שירוצה בעבודות שירות, בשל החשש שהשהייה בכלא תפגע בהליך השיקום, או למצער לבצע חפיפה מלאה בין העונשים שהושתו על המערער בגין מעשיו. לבסוף, הוצע לדחות את הדיון עד לתום ההליך הטיפולי אותו עובר המערער בין כתלי הכלא. יודגש כי הסנגור אינו משיג כנגד מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לעבירות שבוצעו, אלא טוען הוא כי על אף שמתחם הענישה ראוי – אישיותו של המערער ושיקולי השיקום מצדיקים סטייה ממנו. מנגד, בא כוח המשיבה סומך ידו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בכלל זה נכונותו של בית המשפט לבצע חפיפה מסוימת בין העונשים, אך לצד זאת הבהיר שלעמדתו אין מקום לחפיפה מלאה. בדיון שנערך בפנינו התייחס בא כוח המשיבה לחומרת המעשים שביצע המערער, לנסיבות בהם בוצעו והעובדה כי המערער לא חדל ממעשיו ביוזמתו, אלא רק בעקבות כך שנתפס. בא כוח המשיבה הפנה לתסקיר נפגע העבירה והדגיש את החשיבות שבעמידה על הנזקים שנגרמו למתלונן ומשפחתו. לעמדתו, המערער מצוי בשלביו הראשונים של ההליך הטיפולי, ואין בכך כדי להביא להפחתה משמעותית בעונשו. באשר להצעה לדחות את הדיון, סבור הוא כי דחייה זו תפגע בשיקולי הענישה של גמול והרתעה, וכן באפקטיביות של הענישה. 4. שיקול השיקום הוא אחד משיקולי הענישה, והוא עוגן במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין. סעיף 40ד לחוק העונשין קובע כי: (א) קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. לאמור, לאחר שנקבע מתחם העונש, לפי עקרון ההלימה שבין חומרת המעשה ואשמתו של נאשם לבין העונש – ניתן לחרוג ממנו אם הנאשם השתקם או שישנו סיכוי של ממש לכך שישתקם. זאת ועוד, נקבע על ידי בית משפט זה כי שומה על בית המשפט לבחון הלכה למעשה גם את שיקולי השיקום בבואו לגזור את דינו של נאשם. כך ביתר שאת כאשר עסקינן בנאשם צעיר המצוי בתהליך של עיצוב חייו הבוגרים (ראו למשל: ע"פ 7459/12 שיבר נ' מדינת ישראל (20.6.2013); ע"פ 4154/07 טאהא נ' מדינת ישראל (9.9.2007)). ואולם, בנסיבות תיק זה מצאתי שיש לדחות את עמדת הסנגור בשלושת המובנים. ראשית, אין זה מהמקרים בהם ראוי לסטות סטייה ממשית ממתחם הענישה ההולם שנקבע. שנית, לנוכח התוצאה המתונה יחסית אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. שלישית, אף אין מקום לדחות את הדיון וההכרעה בעניין בתקופה ממושכת נוספת של כשנה וחודשיים, כפי שהתבקשנו על ידי הסנגור. אנמק מסקנות אלו. 5. העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות מאוד. מדובר במערער שביצע שש עבירות מין, בשלוש הזדמנויות שונות, בקטין כבן 11 בלבד. לאחר כל אחד מן האירועים, ובמהלכם, הוא יכול היה לחדול ממעשיו, אך בחר שלא לעשות כן. המעשים נפסקו רק הודות לכך שקרוב משפחה של המתלונן תפס את המערער בשעת מעשה וקרא לאביו של המתלונן. לאירועים קדם תכנון מצידו של המערער. הוא בנה קשר של אמון עם המתלונן ורכש עבורו מתנות. זאת תוך ניצול היכרותו המוקדמת עם המתלונן ומשפחתו וניצול האמון שנתנו בו בני המשפחה. לטענתו של המתלונן, המערער תמרן אותו והפעיל עליו מניפולציות על מנת שלא יגלה להוריו על המתרחש. ה'חומרה היתרה' של המעשים מדברת אפוא בעד עצמה. אף הסנגור הדגיש בערעורו כי לא ניתן להקל ראש בעבירות שביצע המערער, וטוב וראוי שכך הבהיר. על כן, במקרה דנן יש להידרש גם לסעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, לפיו: (ב) היו מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם, כאמור בסעיף קטן (א), אף אם הנאשם השתקם או אם יש סיכוי של ממש שישתקם, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין. ודוק, אינני קובע כלל-על שלעולם לא ניתן להעדיף את שיקול השיקום כאשר העבירה חמורה. יובהר כי אף סעיף 40ד(ב) מותיר פתח בהתקיימותן של "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, הגוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם". מעבר לכך, במסגרת פסק דין זה אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה מתי עבירה ומידת אשמו של הנאשם הופכות להיות בעלות 'חומרה יתרה' כנדרש בסעיף 40ד(ב). החשוב להכרעה בענייננו הוא כי לעתים חומרת העבירה מצריכה עונש מאסר בפועל לתקופה לא קצרה, גם אם ישנם סימני חרטה ושיקום. כמובן, לכל הפחות מדובר באיזון בין שיקולים שונים. בין היתר ומבלי לקבוע רשימה ממצה, העניין תלוי בגילו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, זהות וגילו של הנפגע, טיב הפגיעה, חומרת המעשים, תדירותם ואף במידה בה הנאשם השתקם בפועל ועד כמה מבוססת המסקנה כי יש לנאשם סיכוי של ממש להשתקם. ויוזכר כי ערכאת הערעור תיתן משקל לכך שבית המשפט הקל על הנאשם בשלב קביעת המתחם ויישומו במקרה הנידון, בגדר איזון בין המעשה לבין העושה. הדבר לא ייחשב כחידוש אם אומר שככל שהעבירה ונסיבותיה חמורות יותר – גובר הנטל על הטוען להקלה בשל שיקולי שיקום. 6. בענייננו, ניתן להתרכז בשלוש נקודות. ראשית, סיכויי השיקום של המערער. מדובר בגבר רווק כבן 27, שהיה כבן 26 במועד ביצוע העבירות. מהתסקירים בעניינו עולה כי הוא חווה קשיים בילדותו, ומאבחון שנערך לו בהיותו בן 11 עלתה ההתרשמות כי הוא ילד עצוב, מיואש ובודד. לקראת סוף גיל ההתבגרות הבין כי חש העדפה מינית לגברים. נטייתו המינית נשמרה בסוד. שירות המבחן מעריך כי המערער ביצע את העבירות על רקע הקושי לחשוף את נטייתו המינית ולקיים קשר זוגי נורמטיבי עם בן זוג והימצאותו בקונפליקט פנימי מתמשך בשל הסתרה זו. במהלך ההליך המשפטי פנה המערער מיוזמתו למרכז "התחלה חדשה" – קבוצה פסיכו חינוכית ייעודית לעברייני מין הנפגשת פעם בשבוע. כיום הוא שוהה במאסר בכלא "חרמון" והשתלב לבקשתו במחלקה לטיפול בעברייני מין. נכון למועד הדיון שהתקיים בפנינו שהה המערער כעשרה חודשים בכלא, וההליך הטיפולי צפוי להימשך עוד כשנה וחודשיים. לפיכך טוען הסנגור כאמור כי קיימים סיכויים של ממש לשיקומו של המערער. ואולם, מקריאת התסקיר המשלים שהוגש בסמוך לדיון מצטיירת תמונה מורכבת יותר. ניכר כי המערער התקשה לקבל את תכניו של השלב הראשוני של הטיפול, התקשה להתמודד עם תכנים מעמתים והתכנס בתוך עצמו. ההתרשמות הייתה כי דפוס הגנתי זה מונע ממנו לבחון לעומק את החלקים התוקפניים והפוגעניים באישיותו. לפיכך הוחלט כי יחזור בשנית על שלב זה. בנוסף, גם ב"קבוצת אמפתיה" בה השתלב הוא מבטא חרדה גבוהה ומתקשה לראות את נקודת מבטו של הקרבן. באופן כללי ההתרשמות היא כי בחלוף כעשרה חודשים הוא עדיין מבטא עיוותי חשיבה רבים המאפיינים עברייני מין בשלבי הטיפול הראשוניים. הוא מנסה לשחרר את עצמו מאחריות ומסביר את מעשיו מתוך עמדה קורבנית. לבסוף נכתב כי ההתרשמות היא שעל אף שחל שיפור בהשתלבותו בשלב הראשון של הטיפול, עליו כאמור נדרש לחזור, הוא עדיין מתקשה לבצע בחינה עצמית מעמיקה, והדבר מעכב את התקדמותו. זאת ועוד, יודגש כי התסקיר המשלים שהוגש לקראת מתן גזר הדין של בית המשפט המחוזי לא כלל המלצה ברורה לדבר העונש, אלא דן בשתי החלופות – מאסר בפועל ומאסר שירוצה בעבודות שירות. לסיכום עניין זה, עולה כי על אף השיפור המבורך בהשתלבותו של המערער בשלב הראשון של ההליך הטיפולי בין כתלי הכלא, והתקווה להמשך התקדמותו זו, למענו ולמען הציבור בכללותו – לפניו עוד הליך שיקום ארוך, שייתכן ויהא רצוף מהמורות. אין מדובר בנאשם שסיים את הליך השיקום או שניתן לקבוע בשלב זה כי קיימים סיכויי שיקום מובהקים המצדיקים באופן יוצא דופן חריגה ממתחם העונש ההולם בנסיבות העניין. ויודגש, אין במורכבות זו של הליך השיקום כדי לבקר את המערער. נהפוך הוא. הוא מתחיל לצעוד בכיוון הנכון. ברם, ממעשיו עולה כי הוא זקוק לשינוי יסודי לפחות בחלק מתפיסותיו ויכולתו לשלוט ביצר. לשם כך צריך הוא להבין לעומק את הפסול במעשיו ובתמצית – באמת לראות את נקודת מבטו של הנפגע. יש לקוות כאמור שהליך השיקום יצלח, אך אין להמעיט בקשיי המסע בשל כך. 7. שנית, והדברים משתלבים, יש לבחון את מהות הפגיעה בנפגע. מטבע הדברים, בהיותו בן 11, יהיה קשה להתייחס לעניין במנותק מההקשר הרחב שלו ושל משפחתו. מבלי לחשוף פרטים מזהים על המתלונן ומשפחתו, יצויין כי התסקיר בעניינם מצייר תמונה קשה במיוחד. נצטער לציין כי עולה שעסקינן בילד כבן 12 כיום, שמעשיו החמורים של המערער שינו אותו מן הקצה אל הקצה והסבו לו נזקים קשים מנשוא, ושל משפחה המתקשה לאחות את השברים. לפי הכתוב בתסקיר נפגע העבירה שהוגש לערכאה קמא, בעקבות הפגיעה, עוד בטרם נחשפו המעשים, המתלונן הפך לעצבני, התפתחו אצלו תופעות פיזיולוגיות כתוצאה מהמתח הנפשי בו היה שרוי והוא אף החל לפצוע את עצמו עד זוב דם. עד לחשיפתם היחס בין המתלונן לבין הוריו התדרדר אף הוא. המתלונן פחד כי על רקע החברות בינם לבין המערער הם לא יאמינו לו. ההורים מצידם נותרו חסרי אונים אל מול השינויים שחלו בבנם. עד היום משפיעה הפרשה על היחס בין המתלונן להוריו. מצד אחד המתלונן דואג שמא הוריו כועסים עליו על שקרה ומרגיש אשמה בשל השפעת המעשים על הוריו. מצד שני הוא כועס עליהם על כך שלא הבחינו במתרחש. לאחר החשיפה מצבו של המתלונן המשיך להתדרדר והוא סובל מפוסט טראומה. הוא ממשיך לפצוע את עצמו ונטען בדיון בפני בית המשפט המחוזי שהוא פיתח הפרעות אכילה. הוא פוחד להיות לבד, ישן כל לילה עם הוריו ופוחד לצאת ממפתן הבית. בהקשר זה יוזכר כי המערער גר בשכנות למתלונן, ומשפחתו של המערער עודנה גרה שם. העובדה כי הפגיעות בוצעו בביתו ובחדרו, מקום שהיה אמור להיות מקום מבטחו, מראה אף היא את אותותיה – המתלונן ביקש מהוריו לשנות את חדרו ואינו מסוגל לאכול סביב שולחן האוכל, המקום בו בוצע המתואר באישום השלישי. הוריו של המתלונן חשים אשמה כבדה על כך שנתנו אמון במערער והכניסו אותו לביתם, וכן על כך שלא זיהו את הפגיעה בבנם. כמובן שעל פני הדברים, עמדתם אינה נכונה מבחינה אובייקטיבית. הניסיון מלמד כי התייסרות כזו מלמדת על היפוכו של דבר. ועדיין, התחושה הסובייקטיבית בשלה. לדבריהם, האמון שנתנו בבני אדם אבד להם. המגורים בסמיכות למשפחתו של המערער מקשים עליהם, עד כדי כך שהם שוקלים לעבור דירה. אביו של המתלונן, אשר נחשף בעיניו למעשים של המערער, אינו יכול להשתחרר מהמראה הקשה. הוא בוכה ללא סוף ומתקשה להתרכז. מבחינה בריאותית, מאז החשיפה הוא סובל מלחצים בחזה ומטופל תרופתית. אימו של המתלונן הייתה בהריון כאשר המעשים נחשפו והפילה את העובר. בעקבות המעשים היא מתקשה להמשיך בעבודתה, בשל טיבה המיוחד, ואמנע מלפרט מפאת החשש לחשיפת זהותה וזהות המתלונן עקב כך. אף מבחינה כלכלית נפגעה המשפחה – אביו של המתלונן התקשה לשוב לעבודה לאחר החשיפה ופוטר. מצבו הנפשי אף לא איפשר לו לצאת ולחפש עבודה, עד אשר לא היה מנוס מכך, והוא מצא עבודה המתבטאת בירידה בהכנסה החודשית. בנוסף, ישנן הוצאות רבות על הטיפול הרגשי במתלונן ואביו, שנמצא אף הוא בטיפול פסיכולוגי. אכן, מדובר בנסיבות חריגות וקשות. מורכבות החיים מלמדת כי מוטב ונכון שלא להטיל את כל המטען על כתפי המערער. הדברים הובאו מטעם אחר – כדי להדגיש עד כמה חשוב להתחשב בנפגע, כל נפגע, בין אם הפגיעה כתוצאה מהמעשים היא רחבת היקף ובין אם היא צרה הרבה יותר מהמתואר במקרה הנידון, והצלקות אינן 'צועקות' ואינן נראות לעין. כפי שכל נאשם הוא עולם ומלואו – כך גם כל נפגע. בעבירות מין חובה להתחשב בנפגע – אף אם לא נערך תסקיר בעניינו – כשיקול מרכזי בענישה. ובחזרה למקרה שבפנינו, חומרת המעשים של המערער מקשה על תוצאה לפיה הוא ירצה את עונשו במסגרת עבודות שירות. וכפי שיובהר, אף מקשה על הקלה באורך תקופת המאסר שנגזרה עליו. 8. שלישית, השאלה היא האם יש מקום להקלה נוספת בעונשו של המערער. מקריאת גזר דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי הוא התחשב בנכונותו של המערער להשתלב בהליך שיקום ובסיכויים הקיימים לשיקומו. בית המשפט התייחס מפורשות לשיקול זה, ובחינת העונש שהושת על המערער בסופו של יום מראה כי השיקול משתקף בתוצאה. ההתחשבות באה לידי ביטוי במספר מישורים. בית המשפט המחוזי נדרש למדיניות הענישה הנהוגה הן באשר למעשים מגונים בקטין והן בניסיון למעשה סדום, וגזר את עונשו באשר לכל אחת מן העבירות ברף הנמוך עד לרף הבינוני. באשר לעבירות המעשים המגונים נקבע שהמתחם נע בין 6 ל-18 חודשי מאסר, ועל המערער הוטלו 7 חודשי מאסר בגין נישוק המתלונן בפיו ובלחיו, ו-12 חודשי מאסר בגין יתר העבירות. באשר לניסיון למעשה סדום נקבע מתחם בין 3 שנים לבין 5 שנים והוטלו על המערער 3 שנות מאסר וחצי. בנוסף, בל נשכח כי עונשי המאסר הקבועים בצד העבירות שביצע המערער הם 7 שנים בגין מעשה מגונה בקטין ו-16 שנים בגין ניסיון לביצוע מעשה סדום בקטין, כאשר סעיף 355 לחוק העונשין קובע עונש מינימום של רבע מהעונשים המירביים האמורים. עינינו הרואות כי מבחינה זו מתחמי הענישה שנקבעו אינם נוטים לחומרה. בית המשפט המחוזי אף התחשב במערער כאשר קבע שהעונשים ירוצו בחלקם בחופף. העונשים המצטברים שהושתו על המערער מגיעים לכדי עונש מאסר בפועל של 7 שנים וחודשיים. לפיכך העמדת עונש המאסר הכולל על 5 שנות מאסר בפועל מבטאת חפיפה שאינה מבוטלת. 9. לבסוף, באשר להצעת הסנגור לדחות את הדיון עד לתום הטיפול אותו עובר המערער בין כתלי הכלא – אינני מוצא לנכון לקבלה. משמעות הבקשה היא כי הערעור על גזר דינו של המערער יוכרע סופית רק בחלוף כשנתיים ממועד תחילת ריצויו, כאשר יוותרו לו עוד כשלוש שנים, באם עונשו לא יקוצר על ידי ועדת השחרורים. מדובר אפוא בבקשה כי בית משפט זה ילווה את ההליך במשך תקופה ממושכת, המהווה חלק נכבד מהעונש שהוטל על המערער מלכתחילה. ליווי שכזה מכרסם משמעותית בשיקולי הענישה ובכוחו של העונש שהוטל על המערער. דומה כי צעד כזה יעלה את שיקול השיקום על נס, וידחק הצידה את יתר שיקולי הענישה. זאת מקום בו העונש שהוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי לקח כבר בחשבון את מכלול השיקולים. יתרה מזאת, יהא מדובר בפגיעה קשה בעקרון סופיות הדיון. במקרה דנן אין מדובר בעקרון ערטילאי, המנותק מהמעורבים בפרשה עצובה זו. סופיות ווודאות אלו חשובות במיוחד במקרים כגון דא, בהם המתלונן ומשפחתו מבקשים גם הם להשתקם. זאת בייחוד בנסיבות המקרה כפי שתוארו, מקום בו המתלונן ומשפחתו גרים בשכנות למערער ולמשפחתו. לאמור, ישנם מקרים בהם טוב יעשה בית המשפט, ולעתים אף ערכאת הערעור, אם ילווה את ההליך במשך זמן. אך במקרים רבים ומגוונים, וודאי בערכאת הערעור, גישה זו אינה רצויה. הטיעונים לכך אינם נעוצים רק בהגדרת התפקידים מבחינה דיונית, אלא בהכרה כי מלאכת גזר הדין, שהיא מהמטלות הקשות שמוטלות על בית המשפט, ניתנת בעיקר, ובראש ובראשונה, לערכאה הדיונית. 10. הייתי מציע לחבריי לדחות אפוא את הערעור. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ה (‏14.1.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13059360_Z05.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il