פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

8 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 59354-09-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי – ירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אברהם אטיאס פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו עתירה המכוונת נגד החלטת המשיב 1, בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 26.8.2025, בגדרה נדחתה בקשת העותרת להפסיק את עבודתם של המומחים שמונו על ידי בית הדין, ונגד החלטת המשיב 2, בית הדין הרבני הגדול, מיום 28.8.2025, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (להלן, בהתאמה: בית הדין האזורי, המומחים ו-בית הדין הגדול). העותרת והמשיב 3 (להלן, בהתאמה: האם ו-האב, וביחד: ההורים) נישאו בשנת 2011 ונולדו להם תאומים, בן ובת (להלן: הקטינים). ביום 19.11.2015 השניים התגרשו, וביום 7.5.2018 פסק בית הדין הגדול כי המשמרות על הקטינים תימסר לאם, וקבע הסדרי שהות בין האב והקטינים. כחמש שנים לאחר מכן, ביום 2.4.2023, הגיש האב תביעה לבית הדין האזורי (תיק 1027470/24). בתביעה טען האב כי הקשר בינו ובין הקטינים נותק למשך חודשיים, וביקש כי בית הדין האזורי יורה על חידוש הקשר באופן מיידי. לאחר שקיבל תסקיר בנושא מטעם שירותי הרווחה, מינה בית הדין האזורי פסיכולוג חינוכי, ד"ר יעקב סגל, במטרה לבחון את חידוש הקשר בין האב לקטינים. פסיכולוג זה המליץ על קיום "תהליך טיפולי" שיערך בידי גוף ציבורי העוסק במקרים בהם מועלות טענות לניכור הורי. ביום 5.6.2023 אימץ בית הדין האזורי המלצה זו, אך קבע שהטיפול לחידוש הקשר בין האב לקטינים לא יעשה באמצעות גוף ציבורי אלא באמצעות גורם פרטי – עו"ס חנה סימקין (להלן: עו"ס סימקין). לאחר מינויה הציעה עו"ס סימקין תוכנית טיפולית לקיום "תהליך פסיכו משפטי מפוקח ברמה גבוהה. מטרתו להשיב קשר תקין ונורמטיבי בין הורים לילדים תחת מוגנות ובקרה גבוהים". לאחר שבית הדין האזורי אישר את הצעתה, היא החלה לקיים פגישות רבות, חלקן בהשתתפות הקטינים, וחלקן עם ההורים בלבד, והיא ממשיכה לעשות זאת (בעתירה פורטו 81 פגישות שקיימה עו"ס סימקין במסגרת ההליך. ראו: נספח 14 לעתירה). במקביל מסרה עו"ס סימקין עדכונים עיתיים לבית הדין האזורי, ובמסגרתם התמקדה בטיב הקשר בין האב לקטינים, וכן במידת שיתוף הפעולה בין ההורים בנושאים שונים הנוגעים לטיפול בקטינים. ביום 8.11.2024 הודיעה עו"ס סימקין כי בפגישה שערכה עם האב דיווח לה האחרון כי הקטין התבטא באופן המעורר חשש כי יש לו כוונות אובדניות. עו"ס סימקין סברה כי בשל מצוקה זו ראוי להתחיל תהליך אינדיבידואלי עם הקטין, שייערך בידי גורם מקצועי אחר. עו"ס סימקין הציעה כי התהליך יעשה על ידי עו"ס בועז אלוש (להלן: עו"ס אלוש), וביום 10.11.2024 אישר בית הדין האזורי המלצה זו והורה על הפנייתו לאלתר של הקטין לעו"ס אלוש. בתוך כך, יצוין כי מאז מינוי עו"ס סימקין ניתנו החלטות נוספות של בית הדין האזורי, בגדרן חייב הלה את האם מספר פעמים בהוצאות לאוצר המדינה בגין אי-ציות להוראות שונות. ביום 25.12.2023 נדחה ערעור שהגישה האם לבית הדין הגדול ביחס לשתי ההחלטות האחרונות שעסקו בעניין. בין היתר, דחה בית הדין הגדול את טענת האם לפיה אין תימוכין למסקנה כי מתקיים ניכור הורי כלפי האב; וכן דחה את השגותיה בדבר מינוי עו"ס סימקין, חלף מינויו של גוף ציבורי לטפל בצדדים. מכל מקום קבע בית הדין הגדול כי על בית הדין האזורי לתחום את משך הזמן בו תלווה עו"ס סימקין את הצדדים, ובהתאם, נקבע כי על בית הדין האזורי לחזור ולבחון בתוך כחצי שנה את הצורך בהמשך מעורבותה בהליך. ביום 25.8.2025 הגישה האם "בקשה להפסקת טיפול" אצל המומחים, וכן לקיום דיון פרונטלי בנושא בפני בית הדין האזורי (להלן: הבקשה). בבקשה נטען כי המטרה שעמדה בבסיס הפניית הצדדים לעו"ס סימקין הייתה חידוש הקשר בין האב לקטינים – אך קשר זה חודש זה מכבר, וזמני השהות של האב והקטינים מתקיימים כסדרם. לפיכך טענה האם כי המשך קיום הפגישות אצל עו"ס סימקין עולה כדי "כפיית טיפול פסיכולוגי על האם – בניגוד לדין, ובמטרה להחזיק את האם בשבי טיפולי" (סעיף 18 לבקשת האם, שצורפה כנספח 21 לעתירה). האם טענה כי המומחים מעניקים טיפול פסיכולוגי למשפחה; כי הם אינם מוסמכים לעשות כן (שהרי הם עובדים סוציאליים, ולא פסיכולוגים קליניים); כי הדין אינו מכיר באפשרות לכפות על בגיר טיפול פסיכולוגי, ואף שניתן לעשות כן ביחס לקטין – התנאים להפעלת סמכות חריגה זו לא התקיימו בענייננו; וכי בית הדין האזורי אפשר לעו"ס סימקין להכריע במחלוקות עובדתיות בין הצדדים, תוך התפרקות מסמכותו. למחרת, ביום 26.8.2025, דחה בית הדין האזורי את הבקשה. בית הדין הטעים כי מדיווחיה של עו"ס סימקין עולה כי האם מרחיקה את הקטינים מהאב, נמנעת מלקיים את הנחיות בית הדין, ואינה משתפת פעולה עם המומחים. משכך, נקבע, אין מקום להיענות לבקשת האם בשלב זה. בית הדין האזורי דחה גם את בקשת האם לקיים דיון פרונטאלי בעניין, והדגיש כי זמן קצר לפני כן, בהחלטה מיום 10.8.2025, נדחתה בקשה דומה של האם לקיום דיון, והובהר כי דיון כזה ייערך רק לאחר שעו"ס סימקין תדווח על שיפור בקשר של האב והקטינים. על החלטת בית הדין האזורי הגישה האם בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול, ובה חזרה על טענותיה בבקשה, וכן שבה וביקשה לקיים דיון בעל-פה בפני בית הדין האזורי. ביום 28.8.2025 דחה בית הדין הגדול את בקשת רשות הערעור. בית הדין הגדול סבר כי אין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי שלא לקיים דיון בעל-פה, שהרי מדובר בהחלטה ניהולית הנתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית, בפרט כאשר הטענות שהעלתה האם בבקשה אינן טענות חדשות. עוד ציין בית הדין הגדול כי בית הדין האזורי קבע, כמסקנה עובדתית שאין מקום להתערב בה, שהקטינים חווים ניכור הורי, וכי מאז שנפתח ההליך ניתנו לפחות שש החלטות המחייבות את האם בתשלום הוצאות בשל חוסר שיתוף פעולה עם עו"ס סימקין ועם החלטות בית הדין. נוכח חובתם של בתי הדין להילחם בתופעת הניכור ההורי באמצעים העומדים לרשותם, נפסק כי אין הצדקה להתערב בהחלטות בית הדין האזורי, ובהתאם נדחתה בקשת רשות הערעור. האם משיגה לפנינו על החלטות אלו, וטוענת כי הליך זה מעלה מספר סוגיות עקרוניות: השאלה האם ניתן להורות על טיפול פסיכולוגי כפוי לקטינים ולבגירים, ואם כן, מהי הערכאה המוסמכת לעשות כן; וכן השאלה מהי ההסמכה הדרושה מאנשי המקצוע המעניקים טיפול זה. האם מציינת כי מדיווחיה של עו"ס סימקין עולה כי, מאז שהתחדשו הסדרי השהות של האב והקטינים, מטרת הפגישות עם ההורים היא להביא לשינוי התנהגותי ותפיסתי אצל האם, בדומה למטרתו של טיפול פסיכותרפי. לשיטת האם לא קיימת כל הסמכה חוקית המתירה לבית הדין לכפות על אדם בוגר, שאינו רוצה בכך, טיפול פסיכולוגי, והדבר מנוגד להוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 ולזכות האם לאוטונומיה על גופה ועל נפשה. עוד גורסת האם כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בכפיית טיפול פסיכולוגי עליה, שהרי סוגיה זו לא נכרכה בתביעת הגירושין (ולא הייתה יכולה להיכרך בתביעה כזו). האם מוסיפה כי הפרשנות הראויה לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977 (להלן: חוק הפסיכולוגים) היא שעובדים סוציאליים, ובהם המומחים שמונו, אינם רשאים להעניק טיפול פסיכותרפי. לחלופין טוענת האם כי גם אילו הייתה לבית הדין סמכות לכפות עליה טיפול – אין מקום להמשיך ולכפות עליה טיפול זה, לאחר שעו"ס סימקין ערכה בסך הכול 81 מפגשים עם הצדדים להליך, שהרי בשלב זה נעשה הטיפול כ-"אקט עונשי", כאשר גם עו"ס סימקין מאשרת כי האם אינה מסוגלת לשתף פעולה עם התהליך הטיפולי ולהפיק ממנו תובנות נוספות. אשר לקטינים, טוענת האם כי בית הדין האזורי אינו מוסמך לכפות עליהם טיפול פסיכולוגי שכן גם נושא זה אינו ניתן לכריכה בתביעת גירושין. אף אם בית הדין האזורי מוסמך לדון בנושא, האם טוענת כי החלטתו אינה עומדת בתנאים הנוקשים שנקבעו לצורך כפיית טיפול פסיכולוגי על קטין במסגרת בע"מ 5710/05 פלוני נ' פלונית, פ"ד סא(2) 663 (2006) (להלן: בע"מ 5710/05). כך, לדוגמה, בטרם תתקבל החלטה מסוג זה יש לשמוע את עמדת הקטין, ולקבל חוות דעת של פסיכולוג מומחה – דברים שלא נעשו בענייננו, לפני הפנייתו של הקטין לעו"ס אלוש. לאחר עיון בעתירה על נספחיה אני סבור כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, התערבות בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים היא מוגבלת, ושמורה למקרים נדירים, בהם נפל בהחלטה פגם כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המסדירות את פעילות בתי הדין הרבניים (ראו, מיני רבים: בג"ץ 4502/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (18.6.2023); בג"ץ 55406-07-25 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 4 (30.7.2025) (להלן: בג"ץ 55406-07-25); בג"ץ 17174-08-25 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי – ירושלים, פסקה 2 (11.8.2025) (להלן: בג"ץ 17174-08-25)). במוקד עתירתה הציבה האם את הטענה כי פעילותם של המומחים עולה כדי טיפול פסיכולוגי, וכי בית הדין אינו מוסמך לכפות טיפול כזה. ברי כי טענות הנוגעות לסמכות בתי הדין הרבניים להורות על טיפול פסיכולוגי הן טענות הראויות להישמע בבית משפט זה, ואשר עשויות להצדיק את התערבותו. כפי שציינתי בעבר, סוגיה זו מעוררת שאלות כבדות משקל. סמכות בית המשפט להורות על איבחון וטיפול פסיכולוגי בקטין מוסדרת בשני דברי חקיקה – חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן, בהתאמה: חוק הנוער ו-חוק הכשרות והאפוטרופסות), אך ספק אם מכוח חוקים אלה מוסמכים בתי הדין הרבניים להורות על איבחון וטיפול פסיכולוגי בקטין אגב דיון במשמורת על הקטין. הדברים מוקשים אף יותר ביחס לאפשרות לגזור סמכות זו מהסכמת הצדדים להתדיין בפני בית הדין הרבני או כחלק מסמכויות העזר, הנלוות להכרעה בסוגית המשמורת – והאמור לעיל חל מקל וחומר בכל הנוגע לכפיית טיפול פסיכולוגי על ההורים (ראו: בג"ץ 2138/21 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 21 (19.8.2021) (להלן: בג"ץ 2138/21)). עם זאת, ההנחה העומדת ביסוד העתירה היא כי המפגשים של המומחים עם ההורים והקטינים הוא אכן טיפול פסיכולוגי – קרי, טיפול שנועד לאבחן בעיות בתחום הנפשי וההתנהגותי, ולהדריך את ההורים והקטינים בהתמודדות עמן (ראו: סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים. כן השוו לבג"ץ 2138/21, בפסקה 4 ולסעיף 347א לחוק העונשין, התשל"ז-1977). ככל שהמומחים אינם מעניקים טיפול פסיכולוגי, אזי לא ניתן לומר כי פעילותם מעוררת קושי דומה במישור הסמכות. כידוע, בהליכים העוסקים בטענות לניכור הורי ובקביעת הסדרי המשמורת על קטינים בית הדין אינו יכול לפעול לבדו, והוא מוסמך – ולא אחת, אף מחויב – לפנות לאנשי מקצוע על מנת לקבל את חוות דעתם, בטרם ייתן את החלטתו (ראו: בג"ץ 4238/03 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1) 481, 489-488 (2004); בג"ץ 7098/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (30.8.2005); בג"ץ 5507/22 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות, פסקה 16 (9.11.2022)). אין גם קושי בכך שבמסגרת תהליך חידוש קשר בין הורה לקטין ייעזרו בתי הדין (או בתי המשפט לענייני משפחה) בגורמי מקצוע, יקבלו מהם דיווחים עיתיים וינחו אותם לפי מיטב שיקול דעתם (למקרים בהם נעשה הדבר ראו, לדוגמה: בע"מ 421/17 פלונית נ' פלוני (21.3.2017); בג"ץ 17174-08-25). בית משפט זה עמד לא אחת על חשיבותם של גורמי מקצוע אלה בהתמודדות עם מצבים בהם נקטע הקשר בין הורה לקטין, שהרי "טובתו של ילד אינה מושג תאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים שבעובדה [...] וראיות לענייננו פירושן הינו – בעיקרם של דברים – חוות דעת של מומחים" (בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(1) 453, 462 (2001). כן ראו: בג"ץ 3972/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 18 (2.8.2023)). במוקד טיעוני האם עומדת התנהלותה של עו"ס סימקין, שנטען כי המפגשים עמה הם בגדר טיפול פסיכולוגי כפוי. אלא שלמרות ההיקף החריג של המפגשים במקרה דנן, לא השתכנעתי כי זהו המצב, ומשלא מתקיימת הנחת המוצא הנמצאת ביסוד העתירה, לא הונח הבסיס לטענת החריגה מסמכות. אשר לטענות הנוספות שהעלתה האם, בקשר למעורבותו של עו"ס אלוש בתהליך – מצאתי כי גם להן אין תמיכה מובהקת בחומר שצורף, וזאת אף מבלי שאדרש לאפיין את טיב התהליך שהוא מבצע. אנמק. הטעמים המעידים, לשיטת האם, כי המפגשים עם עו"ס סימקין הם בגדר טיפול פסיכולוגי כוללים את העובדה שהמפגשים ממשיכים אף שמטרתם המקורית – חידוש הקשר בין האב לקטינים – הושגה. כן מפנה האם לקטעים בעדכוניה של עו"ס סימקין, בהם היא ציינה כי האם אינה נכונה להשתתף בתהליך טיפולי ואינה מגיעה ל-"תובנות אמיתיות" במסגרת המפגשים. לדבריה, התבטאויות כאלה מוכיחות כי כוונתה של עו"ס סימקין, בשלב הנוכחי, היא לכפות עליה טיפול פסיכולוגי (ראו: סעיפים 56-50 לעתירה). אלא שעיון בדיווחיה המלאים של עו"ס סימקין אינו מספק תימוכין מספיקים לעמדתה של האם – הן באשר לשאלה האם מטרתם הראשונית של המפגשים הושגה, והן באשר לשאלת אופי התהליך אותו מקדמת עו"ס סימקין. ראשית, הדיווחים של עו"ס סימקין (ויתר החומר שצורף לעתירה) אינם תומכים בטענת האם, לפיה היה על בית הדין האזורי לקבוע כי מטרת המפגשים הושגה במלואה. כך, לדוגמה, בשני העדכונים האחרונים שמסרה עו"ס סימקין לבית הדין האזורי היא ציינה כי "המצב הנוכחי בו ה[קטינים] לכודים בסכסוך שבין הוריהם גורם לילדים סבל רב ומזיק להם מאד מבחינה נפשית", וכי, לפי האב, בחלק מהמקרים הקטינים לא הגיעו לביתו במועד בו תואם כי יעשו זאת, או שהם הגיעו אך עזבו מוקדם משהוסכם. עוד מסרה עו"ס סימקין כי האם ביצעה מספר פעולות הנוגעות לקטינים (כגון העברתם מקופת חולים אחת לאחרת) מבלי ליידע את האב, ובניגוד להסכמות שהושגו בעניין זה (ראו: עדכוני עו"ס סימקין מיום 22.7.2025 ומיום 26.6.2025, שצורפו לעתירה כחלק מנספח 19). גם בתי הדין הבהירו, בהחלטות מהעת האחרונה, כי יחסי האב והקטינים עדיין אינם מתנהלים על מי מנוחות, והאם ממשיכה להערים קשיים בעניין זה (ראו: החלטת בית הדין הגדול מיום 15.7.2025, שצורפה לעתירה כנספח 24 בעמ' 8-7 (להלן: ההחלטה מיום 15.7.2025); והחלטת בית הדין האזורי מושא העתירה, בעמ' 1). אכן, נראה כי ההליך עבר כברת דרך ארוכה מאז תחילתו, אז טען האב כי הקשר בינו ובין הקטינים נותק כליל. עם זאת, בתי הדין הרבניים, לפי חוות דעתה של עו"ס סימקין, לא מצאו כי הקשר בין האב לקטינים התייצב. לא מצאתי עילה להתערב במסקנה זו, שהיא ביסודה מסקנה עובדתית (ראו, מיני רבים: בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בת"א, פסקה 10(ב) (8.7.2009); בג"ץ 6288/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (8.3.2017); בג"ץ 5289/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 9 (3.7.2024)). מקל וחומר לא מצאתי מקום לקבוע כי המשך קיום הפגישות של עו"ס סימקין עם ההורים עולה כדי "אקט עונשי" או "שבי טיפולי", כדברי האם (סעיפים 32 ו-119 לעתירה). שנית, בניגוד לטענת האם, עיון בדיווחיה של עו"ס סימקין אינו מלמד כי היא מבקשת להשתמש במפגשים עם האם כדי לבצע הליך כפוי של טיפול פסיכולוגי. נהפוך הוא. מעדכוניה לבית הדין האזורי עולה כי עו"ס סימקין אומנם הציעה לאם את האפשרות לעבור טיפול, שיש לו מאפיינים של טיפול פסיכולוגי, אך כיבדה את רצונה של האם שלא ליטול חלק בטיפול כזה (ראו, לדוגמא: עדכוניה של עו"ס סימקין מיום 27.6.2024, עמ' 3 ומיום 7.7.2024 בעמ' 2-1)). וביתר פירוט – על פי דיווחיה, עו"ס סימקין, לאחר שניסתה אמצעים אחרים בארגז הכלים המצוי בידה, הציעה לקיים תהליך טיפולי מעמיק, הכולל שיח אודות הגורמים הנפשיים המניעים את התנהגותה של האם. ייתכן כי תהליך כזה, אילו הייתה האם מסכימה לקיימו, היה עולה כדי טיפול פסיכולוגי (ואיני רואה צורך להכריע בכך), אך ממילא לא מדובר בטיפול פסיכולוגי כפוי, אלא בהצעה להסכים לקיום טיפול כזה. האם דחתה הצעה זו, וכך אכן התייחסה לכך עו"ס סימקין בעדכונים מאוחרים יותר (כך, לדוגמה, בעדכון מיום 17.1.2025 הסבירה עו"ס סימקין כי "הניסיונות לייצר תהליך טיפולי שהאם תהיה שותפה פעילה בו אינם צולחים היות והיא אינה מעוניינת בכך וכפי הנראה גם לא מסוגלת לכך מבחינה נפשית", ומשכך השיח איתה הוא "טכני וקונקרטי" (שם, בעמ' 2. ההדגשות נוספו)). ויובהר, מתווה המפגשים במקרה הנוכחי אינו שגרתי, וחורג באופן ניכר מההיקף המקובל במסגרת הליכים משפטיים מהסוג בו עסקינן. כך, במיוחד בשים לב למספר הפגישות הרב שערכה עו"ס סימקין עם ההורים והקטינים (81 פגישות בסך הכול, מתוכן 35 פגישות בהשתתפות האם, לפי הרשימה שצורפה לעתירה כנספח 14). ככלל, יש להניח כי בהליכי ניכור הורי יידרש מתווה מפגשים מצומצם יותר, הכולל מספר פגישות קטן באופן משמעותי. זאת שכן במצבים שבהם נדרשות פגישות רבות כל כך, הנפרסות על פני כשנתיים, עשוי לגבור ההיבט הפסיכותרפי שבמפגשים, ואף ייתכן כי ייווצר לחץ מסוים להביע הסכמה לטיפול פסיכותרפי על מנת לקצר את תהליך הליווי. עם זאת, לא ניתן לקבל את טענת האם, ולקבוע קו גבול חד וברור בנושא זה, ולפיו חריגה ממספר מפגשים מסוים הופכת את המשך הקשר עם הגורם המקצועי ל-"אקט עונשי" או מוציאה את הסמכות להורות על עריכת המפגשים מידיו של בית הדין. ברי כי בכל הליך יש להכריע לפי נסיבותיו, ונוכח התנהלות הצדדים, ובמקרים המתאימים ייתכן שהכרעה זו תהיה כי ראוי להמשיך במפגשים, אף אם הם מתארכים. כך, כאשר בית הדין סבור כי המשך הקשר האינטנסיבי עם הגורם המקצועי הוא מועיל, ובהיעדר אמצעי מספק אחר להתמודדות עם הניכור ההורי הנטען. בענייננו, ראה בית הדין עד כה כי קיימת תועלת בתהליך הממושך, בפרט משעה שמטרתם של המפגשים לא הושגה במלואה, כפי שפורט לעיל. התרשמות מסוג זה, המתייחסת למקרה פרטני ומוגדר, מצויה בתחום סמכותו של בית הדין הרבני, ולפיכך אין בה כדי להצדיק התערבות בית משפט זה. לא התרשמתי, אם כן, כי הונח בסיס משכנע לטענה כי פגישותיה של עו"ס סימקין עם האם מהוות כפיית טיפול פסיכולוגי, חרף היקפו החריג של התהליך. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע כי בית הדין האזורי חרג במקרה זו מגדר סמכותו, בכך שהורה לאם ליטול חלק במפגשים אלה. טענותיה של האם ביחס לעו"ס אלוש ממוקדות בשתיים – ראשית, היא טוענת כי לבית הדין האזורי לא הייתה סמכות למנותו, מכיוון שסוגית הטיפול הפסיכולוגי בקטין לא נכרכה, ולא הייתה יכולה להיכרך, בתביעת הגירושין בין הצדדים. שנית, היא טוענת שאף אם ניתן היה למנותו – הדבר נעשה בניגוד לתנאים שנקבעו לעניין זה בבע"מ 5710/05. איני סבור כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך למנות את עו"ס אלוש. כפי שצוין לעיל, קיימות ספקות באשר לשאלת סמכותו של בית הדין האזורי להורות על אבחון וטיפול פסיכולוגי לקטינים (פסקה 8 לעיל). עם זאת, בענייננו לא מדובר על החלטה עצמאית להפנות את הקטין לאבחון פסיכולוגי, או בהכרעה באשר למתכונת הקבועה של טיפול נפשי בקטין. הפנייה לעו"ס אלוש נעשתה בזיקה לאירועים ספציפיים שאירעו בין האב לקטין במסגרת תהליך חידוש הסדרי השהייה, והטיפול בקטין נעשה כחלק, ובתיאום מלא, עם עבודתה של עו"ס סימקין. מהעדכונים של עו"ס סימקין עולה כי היא המליצה לבית הדין האזורי למנות את עו"ס אלוש, בין היתר, בשל התמחותו במקרים של ניכור הורי (ראו: עדכונים מטעם עו"ס סימקין מיום 8.11.2024 ומיום 18.5.2025). כן עולה כי המפגשים של עו"ס אלוש והקטין נעשים תוך תיאום מתמיד עם עו"ס סימקין, והיא זו שמדווחת לבית הדין האזורי על מצב התהליך שמבצע עו"ס אלוש (ראו בעדכוניה מיום 17.1.2025, יום 20.2.2025 ויום 9.5.2025. יצוין כי לעתירה לא צורפו עדכונים ישירים לבית הדין האזורי מטעמו של עו"ס אלוש, הגם שבהחלטה מיום 10.11.2024 קבע בית הדין האזורי כי עו"ס אלוש ימסור לו עדכון כאמור). משכך, איני סבור כי במקרה פרטני זה יש צורך להכריע אם עו"ס אלוש מעניק לקטין טיפול פסיכולוגי, אם לאו. זאת שכן, בענייננו, עולה מדיווחיה של עו"ס סימקין כי המפגשים מתקיימים באופן מלא בגדרי תהליך חידוש הקשר, ועוסקים בנדבך מסוים בו (יחסי הקטין והאב), ואין מדובר במצב בו מקבל בית הדין הרבני החלטה עצמאית הנוגעת למכלול הצרכים הנפשיים של קטין (השוו להחלטה בבג"ץ 2138/21, בפסקאות 4 ו-18 וכן לתוכניות הטיפול שנקבעו במקרים אחרים של תביעות בטענה לניכור הורי: בע"מ 8086/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 1 (5.12.2019); בע"מ 6778/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 2 (24.10.2022); בג"ץ 57593-02-25 פלוני נ' פלונית, פסקאות 6-5 (26.2.2025); בג"ץ 29480-10-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 10 (18.5.2025) (להלן: בג"ץ 29480-10-24)). בשולי הדברים אציין כי בשים לב לצירוף נסיבות זה לא ראיתי מקום להידרש בהרחבה לטענה שהעלתה האם בתמצית, ולפיה מפגשיו של הקטין עם עו"ס אלוש, שאינו פסיכולוג קליני, מפרים את הוראת ייחוד המקצוע שבחוק הפסיכולוגים (וראו את ההגדרה הרחבה שנקבעה בסעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, בצירוף סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים. כן עיינו: בג"ץ 1347/18 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 18 (3.7.2019)). יתרה מזאת, הטענות שמעלה האם עתה ביחס לאפשרות לכרוך את סוגית הטיפול בקטינים בתביעת הגירושין של ההורים לא הועלו בבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי (למעט הפניה לבג"ץ 2138/21 בפסקאות 71-70 לבקשה), ואף מטעם זה אין מקום לקבל את טענות האם בסוגיה (ראו: בג"ץ 6073/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (12.11.2018); בג"ץ 14545-11-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (18.11.2024); בג"ץ 17174-08-25, בפסקה 3). טענתה הנוספת של האם ביחס לעו"ס אלוש נוגעות לכך שבית הדין האזורי לא פעל בהתאם להנחיות שנקבעו בפסק דינה של השופטת עדנה ארבל בבע"מ 5710/05. לפי פסק דין זה, בטרם יורה בית משפט על מתן טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות, עליו לפעול, ככלל, לפי הפרוצדורה שנקבעה בחוק הנוער בנוגע למתן טיפול פסיכולוגי לקטין נזקק (ראו: שם, בעמ' 704-703), ואמנם, נדמה כי יישום המגבלות הקבועות בחוק הנוער הוא דרך המלך – אך האם מבקשת להסיק מפסק הדין יותר משנקבע בו. בפסק הדין סברה השופטת אסתר חיות, בהערה שאליה הצטרפה השופטת מרים נאור, כי ניתן להיעזר במגבלות שנקבעו בחוק הנוער גם בהליכים לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות – אך עם זאת, "מן הראוי להותיר לבית המשפט הדן בעניין שיקול דעת רחב בשאלה אם – ועד כמה – יש לשאוב פתרונות כאלה מן ההסדר הסטטוטורי שבחוק הנוער, תוך בחינת כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו" (שם, בעמ' 705). קיים קושי, לפיכך, בטענת האם, לפיה מדובר במגבלות קשיחות, אשר הפרתן מקימה, מיניה וביה, בעיה במישור הסמכות, ויוצרת עילה להתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים. האם לא הציגה כל נימוק המתמודד עם קושי זה, ולא הבהירה מדוע דווקא בהליך שבפנינו "על פי נסיבותיו" מוצדק להחיל את מלוא תנאיו של ההסדר שבחוק הנוער. לצד טענותיה נגד עצם מינוי המומחים טענה האם, לחלופין, כי אף אם היה מקום בעבר למנותם – יש לבחון עניין זה מחדש, בשים לב לחלוף הזמן, ולריבוי המפגשים שכבר התקיימו. בית הדין האזורי מצא כי אין מקום להידרש, בשלב זה, לסוגיה מחדש, תוך שהדגיש כי הדבר יעשה רק לאחר שיחול שיפור נוסף בקשר של האב והקטינים. כפי שציין בית הדין הגדול, מסקנה זו נטועה בהיכרותו של בית הדין האזורי עם הנפשות הפועלות בהליך, ומבוססת על הכרעות עובדתיות, ומשכך אין מקום להתערב בה, לא כל שכן במסגרת עתירה לבית משפט זה (ראו והשוו: בג"ץ 57593-02-25, בפסקאות 6-5; בג"ץ 29480-10-24, פסקה 21; בג"ץ 55406-07-25, בפסקה 4). עם זאת, כפי שהבהיר בית הדין הגדול, יש להמשיך ולבחון באופן עיתי את התועלת המושגת ממתווה המפגשים הנוכחי, והצדדים רשאים לפנות לבית הדין האזורי בעניין ככל שהם סבורים שאירע שינוי נסיבות רלוונטי (ראו: ההחלטה מיום 15.7.2025, בעמ' 8 והחלטת בית הדין הגדול מיום 25.12.2023, שצורפה לעתירה כנספח 23, בעמ' 2). הצורך בבחינה עיתית הוא נכון ככלל בהליכים העוסקים בניכור הורי, והוא נכון מקל וחומר בהליך דנן נוכח היקפו החריג, ובשים לב להתארכות תהליך הליווי של עו"ס סימקין (כמפורט בפסקה 14 לעיל). בהתחשב בכל האמור, ראוי שבית הדין האזורי, ככל שתוגש בקשה כזו, ישקול בכובד ראש לקיים בה דיון בעל-פה, במיוחד אם נכונה טענת האם כי הדיון האחרון בפני בית הדין האזורי נערך ביום 19.4.2023. נוכח כל האמור לעיל העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ו (26 נובמבר 2025). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט