פלוני נ. בית הדין השרעי לערעורים

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5933/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ח' כבוב העותרים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי לערעורים 2. בית הדין השרעי 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד מהא חאסקיה בשם המשיבים 2-1: עו"ד מוחמד דיק פסק-דין השופט ח' כבוב: לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי, בגדרה התבקשנו "להתערב ולבטל את פסק דינו של כבוד המשיב 1, ולהורות לכבודו לעיין מחדש בערעור על תוכנו ומהותו תוך הקניית סמכות מפורשת לכבוד המשיב 1. כמו כן, ומטעמי זהירות מתבקש כבודו לאשר לעותרת אורכה להגשת הערעור שהוגש לידי כבוד המשיב 1 בתאריך 23.5.2022". הרקע לעתירה בתמצית, בין עותרת 1 (להלן: העותרת) ובין משיב 3 (להלן: האב) נערך הסכם גירושין אשר, בין היתר, הסדיר נושאים הנוגעים לילדיהם המשותפים – הם עותרים 3-2 (להלן: הילדים). להסכם זה ניתן תוקף של פסק-דין ביום 09.01.2020. ביום 22.10.2020, הגיש האב שתי תביעות נגד העותרת למשיב 2 (להלן: בית הדין): הראשונה, תביעה להפסקת תשלום דמי מזונות לילדים (להלן: תביעת המזונות); והשנייה, תביעה לקבלת משמורת מלאה ובלעדית על הילדים. ביום 23.11.2020 התקיים דיון בתביעה, במסגרתו הגיעו העותרת והאב להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, לפיה המשמורת על שני ילדיהם תהא משותפת. לאור הסכמה זו, השתנתה מהותה של תביעת המזונות – מתביעה להפסקת תשלום מזונות, לתביעה להפחתת סכום המזונות. ביום 24.04.2022, נתן בית הדין את פסק-דינו בתביעת המזונות, בגדרו הורה על הפחתת דמי המזונות לילדים; ועל חלוקת קצבאות שהילדים זכאים מהמוסד לביטוח לאומי, בין העותרת והאב. עוד נקבע, כי הן המועד ממנו יופחתו דמי המזונות, הן המועד ממנו יחולקו הקצבאות, יהיה יום הגשת התביעה – 22.10.2020. ביום 23.05.2022, הגישה העותרת ערעור למשיב 1 (להלן: בית הדין לערעורים) על פסק-דינו של בית הדין. בכתב ערעורה השיגה העותרת על תוצאות פסק-דינו של בית הדין, ובראשם – חיובה באופן רטרואקטיבי להשיב כספי מזונות שכבר נצרכו על-ידי הילדים; וחיובה באופן רטרואקטיבי להתחלק בקצבאות הילדים עם האב, כאשר סעד זה כלל לא התבקש על-ידו. ביום 28.06.2022, דחה בית הדין לערעורים את הערעור על הסף, וזאת – מן הטעם שהערעור הוגש ארבעה ימים לאחר שחלף המועד האחרון בו ניתן היה להגישו. משנדחה הערעור, הגישו העותרים את העתירה שלפנינו, במסגרתה התבקשנו להורות את אשר פורט לעיל. העתירה והתגובה לה לטענת העותרים, שגה בית הדין לערעורים באופן שחישב את 20 הימים שעמדו לעותרת לשם הגשת הערעור. לעמדתם, לאור חג עיד אל-פיטר, המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 22.05.2022; ולמועד זה איחרה העותרת בכ-12 שעות בלבד. בתוך כך, טוענים העותרים, כי היה על בית הדין לערעורים לסטות מכללי סדר הדין ולאפשר לעותרת להגיש את ערעורה באיחור. זאת, מטעמי צדק ונוכח סיכויי הערעור הטובים, שכן, לטענתם –בית הדין סטה מהלכה מחייבת של בית הדין לערעורים, בקבעו כי המועד ממנו יופחתו דמי המזונות הוא מועד הגשת התביעה. עוד טוענים העותרים, כי הטעות בחישוב מניין 20 הימים לשם הגשת הערעור נבעה מהתרשלות של הנהלת בתי הדין, אשר לא פרסמה מודעה בדבר המועדים בהם יצאו בתי הדין לחופשת החג. כן טוענים העותרים, כי בית הדין לערעורים חרג מסמכותו שעה שדחה את הערעור מבלי שאפשר לאב להשיב לו, כמצוות סעיף 9 לפקודת הקמת בית הדין השרעי לערעורים 1925-1918 (להלן: הפקודה); ומשדחה את הערעור בדן יחיד, בניגוד להוראה הקבועה בסעיף 6א(א) לחוק הקאדים, התשכ"א-1961 (להלן: חוק הקאדים). לבסוף טוענים העותרים, כי החלטתו של בית הדין לערעורים לדחות את הערעור על הסף נוכח האיחור בהגשתו, נגועה בחוסר סבירות ומידתיות. וזאת, עקב סיכויי הערעור הטובים, הנזק המשמעותי שצפוי להיגרם לילדים מהותרת פסק-דינו של בית הדין על כנו, ובשים לב לכך שמדובר באיחור שאינו משמעותי. בהתאם להחלטותיי מימים 07.09.2022 ו-06.10.2022, ביום 18.10.2022, הגישו משיבים 2-1 (להלן: בתי הדין) את תגובתם המקדמית לעתירה, במסגרתה טענו כי יש לדחותה הן על הסף, הן לגופה. אשר לטענות הסף – לעמדת בתי הדין, דרך העתירה, מבקשת העותרת לתקוף את האופן שבו יישם בית הדין לערעורים את סדרי הדין לפיהם הוא עובד; כאשר ביחס לכך נקבע זה מכבר, כי בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהחלטות מעין אלו. עוד טענו בתי הדין, כי לא קמה עילה להתערבות בפסק-דינו של בית הדין לערעורים, וזאת, בין היתר, משום שבית הדין לערעורים לא חרג מסמכותו שעה שדחה את הערעור על הסף; ומשום שלא נגרם לעותרת עיוות דין. אשר לגוף העתירה – בפתח הדברים ציינו בתי הדין, כי בהתאם לסעיף 8 לפקודה ותקנה 1(3) לתקנות בתי הדין השרעיים (פגרות), התשע"ו-2016, העותרת הגישה את ערעורה באיחור של 4 ימים מהמועד האחרון בו היה ניתן להגישו. ואולם גם לפי דרך הילוכם של העותרים – ממילא הערעור הוגש באיחור של יום, ומבלי שהוגשה בצדו בקשה למתן ארכה להגשתו עד למועד הגשתו בפועל. אשר על כן, בדין נדחה הערעור. עוד נטען, כי בית הדין לערעורים פעל במסגרת סמכותו שעה שדחה את הערעור. בתוך כך, צוין, כי כאשר מדובר בדחייה על הסף, לא נדרש לקבל את תשובת המשיב לערעור; וכי היות שמדובר "בדחייה טכנית של הערעור", בסמכותו של נשיא בית הדין לערעורים לעשות כן בדן יחיד. סמכות זו, לעמדת בתי הדין, קבועה בסעיף 6א(ג) לחוק הקאדים, שקובע כי נשיא בית הדין או מי שהוסמך על-ידו רשאים, בין היתר, לדחות בקשה למתן ארכה בדן יחיד. לעמדתם, יש להשוות בין מעמדו של ערעור שהוגש באיחור מבלי שהוגשה עמו בקשה למתן ארכה לשם הגשתו, ובין מעמדו של ערעור שהוגש באיחור שבצידו בקשה כאמור. שכן, לעמדת בתי הדין, לא ייתכן כי ניתן לדחות את הבקשה למתן ארכה במקרה האחרון בדן יחיד (שמשמעות דחייה זו היא דחיית הערעור), אך לא את הערעור במקרה הראשון. לבסוף נטען, כי בהתאם לסיפא של סעיף 8 לפקודה, כברירת מחדל – לא יבחנו סיכויו של ערעור שהוגש באיחור טרם דחייתו על הסף. אולם, נטען, כי בלאו הכי סיכויי ערעורה של העותרת אינם טובים, שכן הוא מתבסס על טענה עובדתית שלא נטענה וממילא לא הובררה בבית הדין – כי דמי המזונות שקיבלה מהאב נוצלו. ביום 06.11.2022, בהתאם להחלטתי מיום 19.10.2022, הודיעו העותרים כי הם עודם עומדים על עתירתם, על אף האמור בתגובתם המקדמית של בתי הדין. בהודעתם טענו, כי נוכח הפגיעה הקשה בזכויות הילדים, אשר צפויה להתרחש ככל שלא יתאפשר לעותרת להגיש ערעורה, קמה עילה להתערבות בית משפט זה בפסק-דינו של בית הדין לערעורים, וזאת – "מטעמי ושיקולי צדק". כמו כן חזרו העותרים על עיקרי טענותיהם שפורטו בהרחבה בעתירתם, ובכלל זה, כי הפגמים שנפלו בהתנהלותו של בית הדין לערעורים, מצדיקים את התערבותנו. דיון והכרעה לאחר עיון מצאתי כי דין העתירה להידחות, בשל היעדר עילה להתערבות. הלכה ידועה היא, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי דין דתיים; וכי התערבותו של בית משפט זה בהחלטות של בתי דין דתיים תיעשה במשורה, וזאת – אך במקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית דין אחר ליתן (ראו: בג"ץ 4727/21 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקה 5 (08.08.2021); בג"ץ 8510/21 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 8 (11.01.2022); בג"ץ 634/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (01.02.2022)). העתירה דנן אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים, ועל כן דינה דחייה. הגם שככלל אין מקום להתערב באופן שבו "שרטט בית הדין את השתלשלות האירועים על ציר זמן" (בג"ץ 1488/19 פלונית נ' בית הדין השרעי בירושלים, פסקה 10 (20.05.2019)), הרי שגם לפי עמדתם של העותרים, ערעורה של העותרת הוגש באיחור, וללא שהוגשה עמו בקשה למתן ארכה. במצב דברים זה, כפי שצוין בתגובה המקדמית של בתי הדין, בסמכות בית הדין לערעורים לדחות את הערעור, וזאת – מבלי לבחון את סיכויו. כידוע, "נטייתו של בית משפט זה להתערב בהחלטותיו של בית דין דתי שעניינן סדרי דין תהא מצומצמת במיוחד" (בג"ץ 2695/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקה 12 (27.05.2018)). כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה, כי גם אם היה בסיס לעמדת העותרים, לפיה נדרש היה לדחות את ערעורה בהרכב של שלושה, הרי שאין בכך כדי להצדיק היעתרות לסעד המבוקש בעתירה, שהוא, כאמור לעיל – להורות לבית הדין השרעי לערעורים "לעיין מחדש בערעור על תוכנו ומהותו". לבסוף יוער, כי אף אם היה מקום לאמץ עמדה גמישה יותר כלפי העותרת, ולאפשר לה להגיש ערעורה באיחור, הרי שאין בכך כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה בהחלטת בית הדין לערעורים. נוכח האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ל' בחשון התשפ"ג (‏24.11.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22059330_C06.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1