עמי שירי נ. מדינת ישראל [שירות בתי הסוהר]

פסק-דין בתיק רע"א 5932/08 בבית המשפט העליון רע"א 5932/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקש: עמי שירי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.6.08 בע"א 4323/07 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' וסרקרוג – סג"נ, י' כהן ור' שפירא תאריך הישיבה: כ"ו בסיון התש"ע (8.6.2010) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד מיכל שרביט פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 4323/07 (כבוד השופטים: ש' וסרקרוג – סג"נ, י' כהן ור' שפירא), מיום 2.6.2008, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על פסק דין בית משפט השלום בחיפה מיום 8.3.2007 (ת"א 24894/01, כב' השופט ש' לבנוני). העובדות הצריכות לענין 1. המבקש הורשע ביום 9.6.1994 בת"פ 1845/93 בבית משפט השלום בחיפה, כאשר במסגרת עבודתו כנהג גרר, גרר משאית אחרת ללא שלט מתאים (להלן: עבירת התעבורה). בגין עבירה זו נגזר על המבקש קנס בסך 1,000 שקלים, או 30 ימי מאסר תמורתם. בנוסף, ביום 31.10.1995, הורשע המבקש בת"פ 5207/94 בגין התנגדות למעצר. על עבירה זו נקנס המבקש בסכום של 1,500 שקלים או 30 ימי מאסר תמורתם. 2. המבקש בחר שלא לשלם את סכומי הקנסות הנזכרים, ועל כן, ביום 24.3.1996, החל לרצות את עונשי המאסר לתקופה מצטברת של 60 ימים. ביום 14.5.1996 שוחרר המבקש ממאסרו. 3. דע עקא, ביום 3.12.1997, נאסר המבקש בשנית (להלן: המאסר השני) כאשר לטענתו לא ידע מהי סיבת המאסר, אך לא התנגד לו בשל "נסיון העבר". תקופת מאסר זו נמשכה עד ליום 1.1.1998, בה שהה המבקש רוב הזמן בבית הסוהר "ניצן". 4. ביום 6.11.2001, הגיש המבקש תביעה כנגד המדינה בעילה של כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). בכתב ההגנה שהגישה טענה המדינה, כי פקודת המאסר בגינה נאסר המבקש הוצאה כדין, בשל "עבירה אחרת" שביצע. ברם, בפני בית המשפט הוצג מכתב אישור (המוקדם לכתב ההגנה) מטעם שירות בתי הסוהר בו מודה המדינה למעשה כי פקודת המאסר השניה הוצאה שלא כדין, מאחר ופקודה זו הוצאה בטעות בשל עבירת התעבורה בגינה כבר ריצה המבקש עונשו. לפיכך, המשיכה המדינה וטענה כי עומדת לה ההגנה האמורה בסעיף 27(1) לפקודה, הקובע הגנה מיוחדת שיכול ותקום למדינה כאשר צו מאסר ניתן על ידי בית המשפט כרשות מוסמכת. 5. ביום 8.3.2007 קבע בית משפט השלום כי קמה למדינה חבות בגין כליאת השווא. בפסיקתו, דחה בית המשפט את טענת ההגנה שהציגה המדינה לפי סעיף 27(1) לפקודה, בין היתר, בשל היותה שינוי חזית בהגנת המשיבה. בית המשפט מתח ביקורת על ניהול ההליך מטעם המדינה שבחרה לטעון כי מדובר בפקודת מאסר בשל עבירה אחרת תוך התעלמות מן האישור שניתן על ידי שירות בתי הסוהר. מאחר ולא היתה כל התייחסות בסיכומי המשיבה לשיעור הנזק שנתבע, אישר בית משפט השלום את הפיצוי המלא שנדרש בעבור הכליאה, בתוספת הפסד השתכרות לתקופת הכליאה. יחד עם זאת, דחה בית המשפט הנכבד את טענת המבקש בדבר אובדן כושר השתכרות בעתיד בהסתמכו על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בענין זה. בסופו של יום, חייב בית המשפט את המשיבה בפיצוי של 15,000 ש"ח לכל לילה בו שהה המבקש במאסר, ובסך הכל 435,000 ש"ח. לסכום האמור הוסף פיצוי על סך 4,532 ש"ח בשל הפסד ההשתכרות והוצאות בסך 2,000 ש"ח נוספים. 6. המדינה ערערה על פסק דינו של בית המשפט השלום לבית המשפט המחוזי, ומיקדה את ערעורה אך ורק על גובה הפיצוי שנפסק בגין ראש הנזק של כליאת שווא. לעמדת המדינה – הפיצוי שנפסק מוגזם ואינו משקף את הנזק שנגרם למבקש עקב המאסר השני. 7. ביום 2.6.2008 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה, והפחית את סכום הפיצוי שנפסק תחת ראש הנזק של כליאת השווא. סכום הפיצוי שהוטל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפסק בדעת רוב (בפסק דינה של ס' הנשיאה השופטת ש' וסרקרוג לו הסכים כב' השופט י' כהן) והועמד על 3,000 ש"ח לכל יום כליאה, ובסך הכל 87,000 ש"ח, בתוספת הסכום שנפסק כבר בגין הפסד השכר בבית משפט השלום. בית המשפט עמד על כך שמדובר בנזק לא ממוני המערב פגיעה בזכות חוקתית – חירותו של אדם – ובחר לבחון את הפיצוי במסגרת המשפט הפרטי של דיני הנזיקין, תוך התאמת עקרונות המשפט הציבורי לעקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין. בקביעת שיעור הפיצוי נעזר בית המשפט בהסדר דומה מן התחום הפלילי, אשר נקבע בסעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והמאפשר פיצוי בגין ניהול הליך פלילי כאשר לא היה יסוד לאשמה או כאשר מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. במסגרת סעיף 80(ב), מסמיך חוק העונשין את שר המשפטים לקבוע בתקנות (באישור וועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת), סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. ואכן, בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות הפיצויים) – הוגבל הפיצוי בעד יום מעצר או מאסר לחלק ה-25 של השכר החודשי הממוצע במשק (תקנה 8(א) לתקנות הנ"ל). מנקודת מוצא זו, ולאור העובדה ששיקולים רלוונטיים, הן מתחום המשפט הפרטי והן מתחום המשפט הציבורי לא הובאו בחשבון על ידי בית משפט השלום – בחר בית המשפט המחוזי להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק. כך, בחר בית המשפט לייחס חשיבות לעובדה כי המבקש בחר בעבר לרצות עונשי מאסר במקום לשלם קנסות שעה שלדעת בית המשפט היה ביכולתו לשלמם. בנוסף, המבקש לא טרח לברר את סיבת מאסרו, ולפעול בענין לאורך כל תקופת המאסר, ועל כן מצא בית המשפט כי המבקש נושא באשם תורם, ובחובה בשל אי-הקטנת הנזק. ועוד – התשתית הראייתית שהוצגה, כמו גם חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, לא הצביעה על נזק שנגרם כתוצאה מהמאסר השני דווקא, והפיצוי שניתן על ידי הערכאה הדיונית, לא הביא בחשבון את מצבו הנפשי של המבקש טרם מאסרו השני, ואת המשמעות הציבורית הנרחבת שיש בפסיקת פיצוי בשיעור כה גבוה. למרות האמור, ולאור הפגיעה החוקתית בחירותו של המבקש, פסק בית המשפט פיצויים "מוגברים" לשיטתו, אך בסיכומו של דבר צומצמה באופן משמעותי מסגרת הפיצוי שנפסקה על ידי בית משפט השלום. 8. השופט ר' שפירא, בדעת מיעוט, סבר כי יש לצמצם את הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום עוד יותר, לסכום של 50,000 ש"ח. לשיטתו, הסכום הקבוע בתקנות הפיצויים, צריך להנחות את בית המשפט גם כאשר לפניו המקרה הפלילי הרגיל המפורט בתקנות שם, וגם בתיק אזרחי נזיקי שעניינו מאסר או מעצר שווא, וזאת – כסכום מינימום (אשר יתכן ויופחת עוד בשל אשם תורם). על הטוען לנזק ממשי גדול יותר, כך על פי דעת המיעוט, להרים את נטל ההוכחה ולהביא ראיות להוכחת נזקיו. בקשת רשות הערעור 9. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, בגדרה טוען המבקש, שיצג את עצמו בהליך, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את ערעור המשיבה והפחית את סכום הפיצוי המגיע לו. בין היתר, עולה מטענותיו כי תחשיב המבוסס על תקנות הפיצויים הינו שגוי ואינו מתאים לפיצוי במקרה דנן. 10. המדינה מצידה טוענת, כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. לטענתה, אין בשאלות המתעוררות במקרה דנן בכדי לאפשר מתן רשות ערעור למבקש. לגופו של ענין, נסמכת המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי והנמקותיו. עוד טוענת המדינה, כי הסכום שנפסק עומד ברף העליון של פיצויים אשר ניתנו בערכאות הדיוניות במקרים דומים, ופיצויים גבוהים מאלו שניתנו כאן, הוענקו דווקא במקרים בהם התקיימו רכיבי נזק נוספים. דיון והכרעה 11. כבר בפתח הדברים ייאמר – כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. מן המפורסמות היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. 12. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אין להיענות לבקשת רשות הערעור אף לגופו של ענין. אמנם יתכן וניהול ההליך על ידי המדינה היה מיותר, ואין ספק כי היה על הרשות ליטול אחריות למעשיה החמורים ולהימנע מגרירת ההליך תוך טענות שונות. ברם, אין בביקורת זו די בכדי לשנות את קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לסכום הפיצויים המגיע למבקש. אין להתעלם מהעובדה כי זהו לא מאסרו הראשון של המבקש. המבקש כבר בחר בעבר לרצות שני עונשי מאסר מצטברים ולא לשלם קנסות שהצטברו לסך של 2,500 ש"ח בלבד. המבקש לא טרח לנסות ולברר מהי סיבת מאסרו לאורך כלל התקופה בה שהה בבית הסוהר, על אף שהבין לטענתו כי נעצר לצורך חקירה בעבירת תעבורה בלבד. השלמה עם התנהגות שכזו עלולה לגרום לניזוקים עתידיים בכוח שלא למהר ולהעמיד את הרשות על טעותה בהקדם האפשרי, בשל הכדאיות הכלכלית הטמונה בכך. לפיכך, אין להסכין עם פטירת ניזוק שכזה מאחריותו לעמוד על זכותו לכבוד ולחירות, ולאפשר לו לנקוט ב"שב ואל תעשה". רכיב זה, שלא נכלל בפסיקת בית משפט השלום, מביא בחשבון עקרונות נזיקיים של אשמו התורם של המבקש ואי והקטנת נזק על ידיו (ראו: ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתיות ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, בסעיף 13 (לא פורסם, 21.11.2006). בנוסף, המבקש לא הוכיח כי נותרה לו נכות נפשית כזו או אחרת, ואף לשיטתו, כך על פי ממצאי בית המשפט המחוזי, חל אצלו משבר עוד קודם למאסרו השני וללא קשר עמו. 13. כנגד שיקולים אלו להפחתת שיעור הפיצוי המגיע למבקש, עומדים שיקולים מנוגדים כבדי משקל. כאמור, חירותו של אדם היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה (ראו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 633 (1995)). קשה להפריז בחומרת מצב בו נלקח אדם ומושם מאחורי סורג ובריח, ואף נשאר שם משך 30 ימים, על לא עוול בכפו וללא הסמכה מפורשת כדין, שכן – "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם" (ראו: בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 765 (1993)). אמנם ברור כי המדינה לא פעלה בכוונה תחילה לפגוע בניזוק, אולם אין לאפשר רשלנות וחוסר שימת לב כגון אלו, בהן הרשות, ללא הקפדה יתרה הנדרשת ממנה, מוציאה שתי פקודות מאסר בגין אותו מעשה עבירה. שיקול נוסף לחומרא, הוא אופן ניהול המשפט על ידי המדינה, שראוי היה שתודה באחריותה, ותפצה את הניזוק מבלי שהדברים יגיעו לפתחן של ערכאות משפטיות, ובוודאי שלא היה מקום לקיים הליך בשאלת עצם קיומו של מאסר השווא. יפה קבע בית המשפט המחוזי כי "משהועלתה טענה על ידי אדם, כי מדובר בשלילת חירותו, אין המדינה יכולה להסתפק בבדיקה 'שגרתית' פשטנית, ואין היא יכולה לקבל 'כזה ראה וקדש' בדיקה שנעשתה על ידי הרשות הנוגעת בדבר. האחריות היא על שירות בית הסוהר ועל הפרקליט המטפל בנושא, לא לחסוך מאמצים כדי לבדוק ולוודא כי המידע המובא לבית המשפט אינו נגוע עוד בטעויות". 14. בשולי הדברים ראיתי לנכון להעיר עוד, כי במקרים כגון דא, בהם קם צורך לכמת סעד בשל עוולת כליאת השווא, רצוי להימנע מלהשתמש בתקנות הפיצויים ובסעיף 80(א) לחוק העונשין כאינדיקציה לסכום הראוי. סעיף 80 לחוק העונשין עוסק במקרה פרטני מהמשפט הפלילי, ובנאשם שהובא בפני בית משפט שלאחר מכן הובהר כי לא היה יסוד להאשמתו, או שזוכה. שונים הדברים במקרה שבפנינו, החמור יותר, בו באופן שרירותי וללא הפעלת כל שיקול דעת אסרה הרשות אדם ושללה את חירותו, מבלי למסור לו מידע בענין. לפיכך, שימוש בתקנות אלו כאינדיקציה לעוולה אזרחית אינו במקומו, ועלול להקהות את חומרת המעשים ועומק הפיצוי, כך שיהפוך לפיצוי אחיד או נומינלי. נקודת המוצא של הוראת סעיף 8 לתקנות הפיצויים, המקנה פיצוי מקסימאלי שלא יעלה על החלק ה-25 של שכר חודשי ממוצע – מבוססת על אבדן יום עבודה (והרי במסגרת זו כבר חויבה המדינה כאן לשלם למבקש הפסד השתכרות), ונעדר ממנה המימד של הצער, הבושה וחוסר האונים הנלווים למאסר או מעצר (בתי המשפט בערכאות הנמוכות בחרו לעיתים להתעלם מהוראה זו, או נתקלו בקשיים שונים ביישומה, בין היתר, כשניסו להקיש ממנה לפיצוי בשל מעצר הנגזר מסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996; השוו: ת"א (ת"א) 46575/01 רוה נ' מדינת ישראל, פ"מ, תשס"ב(3) 445 (2003); ת"א (חי') 30145/99 עווזנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.7.2002)). על כל פנים, על בית המשפט הדן במקרה, לבחון את סוגיית הפיצוי במנותק מתחשיבים שונים המותווים בתקנות לענין אחר, ובהתאם למכלול השיקולים הפרטני שהובא בפניו (במקרה דנן, למרות השימוש בתקנות הפיצויים כאינדיקציה מרכזית, הועמד הפיצוי על סכום הגבוה בכ-890% אחוזים מהמפורט בתקנות הפיצויים). 15. לאחר שבחנתי את כלל השיקולים שתוארו לעיל, נחה דעתי כי הפיצוי שהוענק למבקש על ידי בית המשפט המחוזי הינו ראוי והוגן. אשר על כן, דין בקשת הערעור להדחות. בנסיבות הענין אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ט"ו באלול התש"ע (25.8.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08059320_H09.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il