דוד עבדולייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5931/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5931/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: דוד עבדולייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.6.11 בת"פ 34766-02-11 שניתן על ידי כבוד השופט א' אליקים תאריך הישיבה: י"ב בתשרי התשע"ד (16.9.2013) בשם המערער: עו"ד סימי פלג-קימלוב בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' אליקים) בת"פ 34766-02-11 מיום 27.6.2011, במסגרתו הושתו על המערער שש שנות מאסר בפועל; הופעלו שנתיים מאסר על תנאי מהרשעתו הקודמת בת"פ (מחוזי חיפה) 3198/04 מדינת ישראל נ' עבדולייב (26.6.2005) (להלן: ת"פ 3198/04) כך שעונשו בפועל הוא שמונה שנות מאסר; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי סימן ג' או ד' לפרק י"א לחוק העונשין; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי סימן א' לפרק י"א לחוק העונשין, או עבירה לפי חוק כרטיסי חיוב; וכן פיצוי לכל אחת מהמתלוננות בסך 14,000 ש"ח. כתב האישום 2. המערער (יליד 1984, עלה לישראל בגיל 9) הורשע על פי הודעתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן בו שני אישומים – הראשון, בגין עבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (להלן: האישום הראשון) והשני, בגין עבירת גניבה, לפי סעיף 383 ו-384 לחוק העונשין ועבירת הונאה בכרטיס חיוב – עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב) (להלן: האישום השני). 3. האישום הראשון מתאר אירוע שוד מיום 31.1.2011. המערער שהה בסניף בנק לאומי בקריית אליעזר בחיפה. באותה השעה, המתלוננת הראשונה, ילידת 1935 (להלן: המתלוננת הראשונה) הגיעה לסניף הבנק וקיבלה מקופאי הבנק 4,000 ש"ח במזומן. המערער עקב אחריה עם צאתה מהבנק, כל דרכה, עד למעלית ביתה. שם, עם היכנסה למעלית, תפס את דלת המעלית, אחז בחוזקה את התיק ומשך אותו בכוח מידיה וברח. כתוצאה מעוצמת המשיכה נחבט ראשה של המתלוננת בדלת המעלית ונגרמה לה המטומה גדולה במצח הימני. 4. האישום השני מתאר אירוע מיום 6.1.2011, שהתרחש באותו סניף בנק בו התרחש האירוע הראשון. המערער שהה גם באירוע זה בסניף הבנק, כאשר הבחין במתלוננת השנייה, ילידת 1941 (להלן: המתלוננת השנייה) שאותה שעה משכה סכום של 3,770 ש"ח מחשבונה. המערער עקב אחריה עם צאתה מהבנק עד אשר הגיעה לדלת דירתה בבנין מגוריה. במהלך מעקב זה אף פנה אליה בשאלה. בעת שהניחה את תיקה על הרצפה והוציאה את המפתח לדירתה, חטף המערער את התיק אשר הכיל 3,700 ש"ח וחפצים שונים, ביניהם כרטיס אשראי אשר באמצעותו משך, יום לאחר מכן, סכום של 2,500 ש"ח. 5. יצוין כי המערער הורשע בעבר בת"פ 3198/04 בעבירות דומות. בגינן, ריצה שש שנות מאסר, והשתחרר ביום 19.9.2010. ההליך בבית המשפט המחוזי 6. ביום 27.6.2011 נגזר דינו של המערער. בית המשפט המחוזי ציין, כי עובדות כתב האישום חמורות, ומלמדות על מי שפעל בצורה מחושבת ומתוכננת נגד המתלוננות, נשים מבוגרות בשנות ה-70 לחייהן. כן ציין בית המשפט את הרשעתו הקודמת של המערער; את התקופה הקצרה שחלפה מיום שחרורו ועד ביצוע העבירות בערעור שבפנינו; ואת סמיכות הזמנים בין שני האישומים. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בתופעת הפגיעה בקשישים וחסרי ישע, תוך שהוא סומך על פסיקתו של בית משפט זה. מנגד, ציין בית המשפט המחוזי את הודייתו המהירה של המערער, ואת החרטה שהביע, אך קבע שיש להעדיף את ההגנה על קשישים בחברה, ועל הציבור כולו, באמצעות ענישה מרתיעה ופיצוי למתלוננות. עוד ציין בית המשפט המחוזי את התמכרותו של המערער לסמים ואת טענותיו שהתמכרות זו היא שהובילה לאירועים שבכתבי האישום. 7. נוכח האמור, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את דינו, כפי שפורט בפסקה 1 לעיל. נימוקי הערעור 8. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל מספיק להודייתו המהירה ולהחלטתו שלא לנהל הליך הוכחות, שהביאו לחסכון זמן שיפוטי, וחסכו גם את הטרחה והסבל של העדת המתלוננות. זאת בניגוד להלכה הקיימת לפיה התנהלות זו מביאה להקלה בענישת נאשמים. המערער גם טוען שבית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס משקל מספיק לחרטתו, ומאיסתו בדרך העבריינית. כן תואר גם סיפור חייו הקשה, לרבות ילדותו בצל אביו המכה והמצוקה הכלכלית של משפחתו, כאחת הסיבות להתמכרותו לסמים ולמעשיו הפליליים, ונטען כי גם לנסיבה זו לא נתן בית המשפט משקל מספיק. 9. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לרמת האלימות הנמוכה בה נקט. לטענתו, באישום השני לא הופעלה אלימות כלל, ואילו באישום הראשון, אף שנסיבותיו מגלמות עבירת שוד, בפועל משיכת התיק מידי המתלוננת הראשונה נעשתה בלא כוונה לגרום לה לפגיעה פיזית. מעבר לכך, המערער מוסיף כי המשיבה לא הביאה כל ראיות לפגיעות שספגה המתלוננת הראשונה. 10. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בהוראתו להפעיל את המאסר על תנאי שעמד לחובתו במצטבר ולא בחופף לעונש המאסר שהושת עליו. כך, בצירוף לשאר רכיבי העונש, וביחס להרשעתו הקודמת (שם הושתו עליו שש שנות מאסר בעקבות שבעה מקרים שונים) הענישה לא פרופורציונאלית לנסיבות המקרה. 11. מעבר לחומרת העונש, טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא שקל את אפשרות שילובו בהליך טיפולי של גמילה מסמים, ושלא הורה על קבלת תסקיר מבחן בעניינו, למרות בקשתו. 12. במהלך הדיון לפנינו מיום 16.9.2013, ציינה באת כוחו של המערער כי הוא השתלב בהליך טיפולי מיום מעצרו. במסגרת ההליך הוא נעשה חבר בקבוצות טיפוליות שונות, ואף מפגין שיפור ממשי. באשר לפיצויים אשר הושתו על המערער, הודיעה באת כוחו כי הוא מצוי בשלבי הסדרת התשלום עם המרכז לתשלום קנסות. תשובת המשיבה 13. המשיבה סומכת ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, גם אם חל שינוי ממשי, שאינו מינורי, בהתנהגותו של המערער, אין הציבור צריך לשאת בסיכון כתוצאה מהקלה בעונשו. העונש מהווה, על פי המשיבה, ביטוי למעשים המכוערים שלו כלפי קשישות, לאופי השיטתי שלהם, ולעצם כך שהוא חזר על עבירה שכבר ביצע בעבר, הורשע בגינה וריצה עונש כבד. לגישת המשיבה, הקלה בעונש תהווה מסר שלא יתפרש כראוי על ידי המערער ועבריינים פוטנציאליים אחרים. ביחס לטענת המערער לעניין אופי הפגיעה במתלוננת הראשונה (פסקה 9 לעיל), טוענת המשיבה כי העובדה שנגרם לה נזק הוסכמה בין הצדדים וקיבלה ביטוי בכתב האישום המתוקן שבעובדותיו הודה המערער, ולכן לא הובאו ראיות לעניין זה. התסקיר 14. ביום 5.3.2013 הוגשה לבית משפט זה בקשה בהסכמה לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער, בטרם שמיעת הערעור, אשר נתקבלה על ידינו ביום 10.3.2013. מהתסקיר שהוגש וכן מדברי נציגת שירות המבחן בדיון שהתקיים ביום 16.9.2013, עולה כי המערער אכן השתלב במסגרת טיפולית בבית הסוהר "שיטה", משתף פעולה במסגרתה, ובעל מוטיבציה להמשך הטיפול. שירות המבחן גם התרשם מיכולותיו ואופיו של המערער, מרצונו הכן לטפל בהתמכרותו, וכמו גם מהאחריות שלקח על מעשיו. עם זאת, שירות המבחן הזכיר כי למערער היו ניסיונות גמילה לא מוצלחים בתקופת מאסרו הקודמת. שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו של המערער. דיון והכרעה 15. דין הערעור להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009)), ומקרה זה אינו נמנה עם אותם המקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן. 16. לא ניתן לומר כי השיקולים שהעלה המערער, הקשורים בהודייתו המהירה, ויתורו על ניהול הוכחות, החרטה שהביע, וברקע הקשה ממנו הגיע, נעלמו מעיניו של בית המשפט המחוזי בבואו לגזור את דינו, וניכר שהוא נדרש להם בפועל. מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש מקום לתת משקל משמעותי לצורך בהרתעת המערער ולאינטרס ההגנה על שלום הציבור בכלל ועל הקשישים בפרט. 17. בית משפט זה כבר עמד פעמים רבות על הצורך להגן ביתר שאת על אותם חלקים חלשים בחברה שקולם אינו נשמע, ביניהם גם הקשישים (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, פסקה ו' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (12.12.2005); ע"פ 55213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל (9.5.2007) (להלן: עניין וונדמו); ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל (5.9.2008) (להלן: עניין ללוש); ע"פ 8788/08 זיאד נ' מדינת ישראל (4.7.2011); ע"פ 6202/10 מדינת ישראל נ' ישראילוב (15.3.2011) (להלן: עניין ישראילוב); ע"פ 5063/10 מדינת ישראל נ' איסאקוב (29.5.2011) (להלן: עניין איסאקוב)). 18. אכן, בחברתנו קיימת תופעה מכוערת של פגיעה בחסרי ישע, כגון קשישים, בעלי מוגבלויות וכו', מתוך הנחה כי יהיו טרף קל, שלא יתנגד ולעיתים אף אינו יכול להשמיע קול, פשוטו כמשמעו. לפגיעות אלה צורות שונות, בין במעשי שוד, בין בהונאות מסוגים שונים וברמות תחכום משתנות. המשמעות של פגיעות אלה, במופעיהן השונים, היא פגיעה חזקה וקשה בביטחונם האישי של הקורבנות ושל קבוצות שלמות, החשות שאין להן עוד מקום מבטחים בו יוכלו להמשיך ולהתקיים בכבוד וללא חשש. 19. המגמה בה נקט בית משפט זה היא מגמה מחמירה ביחס לעבירות מסוג זה, המבכרת את ההגנה על החיים והגוף של קבוצות אלה על פני נסיבות אישיות ומקלות של נאשמים (ראו גם: עניין איסאקוב, פסקה י"ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). מגמה זו נכונה וראויה היא. בידינו חרב הענישה, אותה יש להניף במקרים המתאימים. קבוצות אלה של קורבנות אינן זוכות לתהודה ציבורית או לקול במרחב הציבורי באופן תדיר, ומגמת ענישה אחרת, עשויה לפגוע בתחושת הביטחון שלהן, ולעודד עבריינים פוטנציאליים להמשיך ולנצל קורבנות "קלים" מסוג זה. 20. לפיכך, אין בידינו גם לקבל את הטענה לפיה רף האלימות של המעשים היה נמוך ולכן יש להפחית מהשפעת מגמה זו על עניינו של המערער. אכן, מעשי המערער לא כללו אלימות קשה, אך חומרתן של העבירות רבה היא ולא בכדי בחר המערער קשישות כקורבנותיו. מדברי המערער בבית המשפט המחוזי עולה כי מ"ניסיונו", הוא סימן את הקשישות כמטרותיו, כיוון שהיוו "יעד קל", כלפיו לא יאלץ להשתמש באלימות. ואם לא די בכך, הרי גם אם לא נגרם נזק פיזי לקשישות, נגרם להן נזק נפשי, נפגעו ביטחונן האישי ויכולתן להסתובב כרצונן ברחובות, תוך ניהול שגרת חייהן ללא חשש, וללא סיוע מאחרים (דעה דומה הביעה חברתי, השופטת ע' ארבל. ראו: עניין וונדמו, פסקה 14 לפסק דינה; עניין ללוש, פסקה 7 לפסק דינה). 21. מעבר לטענות בדבר האיזונים שביצע בית המשפט המחוזי, גם לא מצאתי ממש בטענת המערער באשר לחוסר פרופורציה בין העונש ביחס למאסר הקודם שנגזר עליו בשל עבירות רבות יותר, אך דומות באופיין, ולכך כמה טעמים. ראשית, העונש שהושת על המערער נמצא בתחומי רף הענישה שנקבע לעבירת שוד שהאלימות שננקטה בגדרה אינה ברף העליון, כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, טרם תיקון 113, שגם אינו חל בענייננו (עניין ישראילוב, פסקה 26 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). שנית, בעת גזירת עונשו של המערער בהרשעתו הראשונה (ת"פ 3198/04), התחשב בית המשפט, בנוסף לשיקולים לקולה שיש גם בעניין שלפנינו (הודיית המערער וחרטתו), גם בכך שמדובר בהרשעתו הראשונה של המערער בפלילים ובגילו הצעיר (לשיקולי הענישה המיוחדים שלטעמי יש לבחון בקבוצה זו, ראו: ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2013)). שיקולים אלה כבר לא היו רלוונטיים בגזירת הדין בענייננו. שלישית, המערער ריצה כאמור שש שנות מאסר, ואך חודשים ספורים ממועד שחרורו שב וביצע את אותה העבירה בגינה הורשע (לפסיקה דומה רק לאחרונה ראו: ע"פ 2688/13 אלאטרש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (29.9.2013)). יתר על כן, מעיון בפסק הדין בת"פ 3198/04 עולה התחושה כי מיתון רף האלימות, המוצג כשיקול לקולה על ידי המערער, נבע מ"שכלול" ב"שיטת עבודתו". בת"פ 3198/04 תואר כי כלפי המתלוננות הצעירות יותר אותן תקף המערער ב"ספונטניות", נדרש הוא להשתמש באלימות לביצוע השוד. בענייננו, כל המתלוננות היו נשים קשישות אשר המערער ארב להן ועקב אחריהן, תוך שהמתין ל"שעת כושר" בה האלימות הנדרשת ממנו לא תהא ברף הגבוה. לטעמנו, זו שיטת פעולה של עבריין מנוסה, הפועל בצלילות, ומתכנן צעדיו. לא נעלמה מאיתנו הטענה של המערער על ה"חובבנות" במעשיו, לאור העובדה שארב לקורבנותיו בבנק, לעיני מצלמות אבטחה, אך אין בכך כדי להפחית מה"שכלול" שצוין, הניכר מהשוואת שני גזרי הדין של בתי המשפט קמא. רביעית, יש להוסיף כי שירות המבחן, בניגוד לת"פ 3198/04, לא ראה לנכון לצרף המלצה לתסקיר שהוגש לבית משפט זה, על אף שציין את רצינותו של המערער ואת רצונו להיגמל מהתמכרותו. גם בכך יש לראות שיקול לחומרה (ראו גם: ע"פ 4906/13 ווסה נ' מדינת ישראל (14.1.2013); ע"פ 13/30 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (17.6.2013)). חמישית, סמיכות הזמנים היחסית בין שני האישומים אף היא ברת משקל לעניין הטענה לחוסר הפרופורציה. המערער טען בת"פ 3198/04 כי סמיכות המעשים אז (שבעה מקרים שנפרשו על פני כשבועיים, חלקם באותו היום ממש) היא תוצאה של התמכרותו, "והצורך לרכוש את הסם, לו היה זקוק, כאוויר לנשימה" (ת"פ 3198/04, בעמוד 5). בענייננו, טענה זו אינה יכולה לעמוד. אמנם המערער לא נגמל מהתמכרותו, אך לא מדובר כאן באירועים צמודים. העובדה כי באירוע הראשון בזמן (המופיע בכתב האישום השני) לא ננקטה אלימות, ובעקבותיו ננקטה שיטת פעולה דומה – במאפייני המקום והקורבן, מלמדת על "שיטת פעולה" ולא על תוצאה של צורך מיידי. 22. אמנם, התסקיר ודברי באת כוחו של המערער באשר להשתתפותו בתהליך גמילה מעודדים. אך לאור עברו, וחזרתו לשימוש בסמים קשים ולעבריינות אחרי שעבר גמילה במהלך מאסרו הקודם, לא מצאנו שדי בכך בשלב זה, כדי להפחית מעונשו. אנו מקווים כי את תקופת מאסר זו ינצל המערער לגמילה מהתמכרותו לסמים ולתהליך שיקום משמעותי, אשר יסייע לו להימנע מביצוע עבירות נוספות בעתיד ולבנות את חייו מחדש בדרך הישר, כפי שהוא מצהיר שברצונו לעשות. 23. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ח בחשון התשע"ד (22.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11059310_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il