דוידוב ברוך נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5930/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער: ברוך דוידוב נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.3.1999, בת"פ 151/98 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' שטמר. תאריך הישיבה: י"ח באדר תשס"א (13.03.01) בשם המערער: עו"ד משה גלעד עו"ד מיכאל ורבל בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בחודש מרץ 1999, בשעה 04:00 לערך, חדרו שלושה אנשים לדירתו של המתלונן בקרית ביאליק. שניים מהם ניגשו אליו, הכו אותו באגרופיהם בגופו ובעינו השמאלית, חסמו את פיו, הפילו אותו על המיטה, והצמידו סכין לצווארו. הם דרשו ממנו כסף, ולבסוף נטלו מהדירה שקית שהכילה 900 ש"ח וכן גנבו את שעונו של המתלונן. 2. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בשאלת אירוע השוד, והשאלה היחידה בה נתבקשה הכרעתו של בית המשפט המחוזי הייתה אם המערער נמנה על מבצעיו של המעשה. בסוגיית זיהוי המערער כמי שהיה אחד השודדים, סמך בית המשפט את הכרעת דינו, בה הרשיע את המערער, על עדות המתלונן. התברר, שהמתלונן נהג להסב בעסקו של אבי המערער, ומכאן ההיכרות הממושכת, ולמעשה הוא מכיר את המערער מאז היה ילד. ועוד התברר, כי במהלך השוד קרא המתלונן למערער בשמו "ברוך, ברוך" והוא טען כי הצליח לזהות את אחד מתוקפיו על אף שחבש כובע שהיה שמוט על פניו, אותם הסתיר גם בחולצתו. המתלונן זיהה את המערער גם במסדר זיהוי בתמונות, אף שלזה אין ערך של ממש הואיל, וכאמור, אין מחלוקת כי קיימת היכרות ממושכת בין השניים, ולפיכך השאלה היחידה הייתה אם המתלונן לא נקלע לזיהוי שגוי במהלך האירוע, ומי שזיהה כמערער הוא למעשה אחר. התשובה לשאלה זו הייתה קשה במיוחד לנוכח מצב בריאותו של המתלונן, שבעת האירוע היה בן 75 שנים. הוא נושא בראשו קליע של כדור אשר פגע בו במלחמת העולם השניה, ובנוסף לכך הוא חולה אפילפסיה, וכנראה גם עבר אירוע מוחי. כל אלה השפיעו על יכולתו לדבר ולבטא את עצמו, ועל כן נתקלה חקירתו בקשיים. חרף כל זאת, התרשם בית המשפט מהמתלונן כך: "הנכות של המתלונן לא פגעה בזיכרונו אלא ביכולתו לדלות את המלים מתוך מוחו. הוא לא הצליח להעלות את המלים הנכונות, על אף שהבין את השאלות, וכאשר הצליח להביע את עצמו היו תשובותיו קצרות, מגומגמות, אך לעניין" (עמ' 6 להכרעת הדין). ובשאלת מהימנותו של המתלונן הוסיף בית המשפט : "על אף מגבלה חמורה זו, וכשאני ערה לה היטב ולכך שיש להתייחס בזהירות מרבית לזיהוי על ידי עד, כאשר זהוי זה הינו הראיה היחידה במשפט להוכחת זהותו של מבצע העבירה, אני קובעת, כי שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר, כי המתלונן זיהה את הנאשם, כמי שהשתתף בשוד" (עמ' 6). 3. לאותה מסקנה של בית המשפט המחוזי תרמה העובדה' שהשודד אותו זיהה המתלונן וקרא לו "ברוך", לא נותר אדיש לזיהוי והשיב למתלונן שהוא אינו "ברוך", ובצדק תהה בית המשפט, מדוע יטרח שודד שהמתלונן טעה בזיהויו, להעמיד את הקורבן על טעותו. זאת ועוד, התברר כי בין המתלונן למערער התקיים מפגש אקראי בתחנת המשטרה, והמתלונן החל לגדף את המערער. כאשר נשאל זה האחרון אם הוא מכיר את האדם שקילל אותו, היתמם וטען שהוא לא הבחין באדם מקלל כלשהו; אך הכל היו משוכנעים כי לא יתכן כלל שהמערער לא הבחין במתלונן, ועל כן לא נותר אלא לקבוע כי תשובת המערער בעניין זה היא תמוהה, במיוחד לנוכח ההיכרות הממושכת בינו למערער. ואם באלה לא די, התברר כי כאשר נחקר המערער לראשונה, התגונן בטענת אליבי לפיה שהה בביתה של חברתו לחיים, שם התארחו גם מספר מחבריו, ובשעה 03:30 עד 04:00 עלה על יצועו וישן. המערער הוסיף וטען, כי באותו לילה עזב את הבית פעם אחת, ולדקות ספורות בלבד, על מנת ללוות את אחיו. אך גרסה זו של המערער נסתרה בהודעות שנרשמו מפיהם של עדי הגנה. אחד מהם טען, כי המערער יצא עם אחיו בשעה 24:00, ולא שב עד שהעד עצמו עזב את הבית, והיה זה בשעה 03:00 לערך. גם חברתו של המערער דבקה בגרסה דומה, לאמור, שהמערער יצא מהבית בשעה 01:00 לערך, ולא חזר עד לשעה 03:45 -עד 04:00, ואת הענין הזה היא יודעת משום שהמתינה לו ערה. בהמשך חקירתו שינה המערער את גרסתו, וניסה להשלים את החסר בטענה, כי בשעות שלא היה בביתה של חברתו, הוא התארח בביתה של אחותו, אך בית משפט קמא לא האמין לגרסה זו, וראה בכך חיזוק לראיות המאשימה בדבר מעורבותו של המערער במעשה השוד. 4. עינינו הרואות, כי ההכרעה בבית המשפט המחוזי הייתה בשאלות של עובדה ומהימנות, ובממצאים מסוג זה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. יותר מכך, אנו מסכימים עם הערכאה הראשונה, שלנוכח הראיות שהובאו על ידי המשיבה, התוצאה המרשיעה הייתה בלתי נמנעת. אמנם, לנוכח מצב בריאותו של המתלונן אסור היה לבסס על עדותו בלבד את ההרשעה, גם אם בית המשפט התייחס אליו באמון, אך כפי שהובהר, עדותו נתמכת בראיות נוספות, ואלו מבססות, ובמידת הביטחון הנדרשת בפלילים, את המסקנה המרשיעה. 5. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ח באדר תשס"א (13.3.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99059300.O02אז