לרי גלדסון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5928/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5928/99 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' עדיאל המערער: לרי גלדסון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 28.7.99, בתיק פ"ח 4008/98, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' אבן-ארי, ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב תאריך הישיבה: ב' בניסן תשס"ה (11.4.2005) בשם המערער: עו"ד סיגל עפרוני, עו"ד דן גלעד בשם המשיבה: עו"ד רחל שיבר, עו"ד שאול אבינור פסק-דין השופט א' א' לוי: האישום 1. המערער הועמד לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אותה ביצע, על פי הנטען, בברלין, גרמניה. על פי האמור בכתב האישום, נהג המערער להכות את אשתו, טטיאנה (ויטוביץ) גלדסון (להלן: "טטיאנה"), אותה נשא בשנת 1989. בשנת 1992 נפרדו דרכיהם של בני הזוג, אולם לא לאורך זמן, הואיל ועל פי טענת המשיבה הוסיף המערער להטריד את טטיאנה ולאיים עליה. בעקבות כך היא התלוננה בפני רשויות החוק, ולבית המשפט בברלין אף הוגש כתב אישום בו היתה אמורה טטיאנה להעיד ביום 9.5.96. בנוסף לכך, התנהלו בין בני הזוג הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בברלין. באותה תקופה היה המערער מיודד עם סוכן ביטוח בשם מיכאל מרקולוביץ (להלן: "מרקולוביץ"), שפעל ממשרד שהיה מצוי בבניין ברחוב mauerstrasse בברלין. על פי גרסת המשיבה, פנה המערער למרקולוביץ בתאריך 2.5.96 וטען בפניו כי החשמל בביתו נותק. הוא ביקש ממרקולוביץ כי יתיר לו ללון באותו סוף שבוע במשרדו, ומרקולוביץ נעתר לו ומסר לידיו את מפתחות המשרד ואת הכרטיס המגנטי המאפשר לפתוח את שער הכניסה לבניין. אולם, בפיו של המערער היתה בקשה נוספת. הוא טען כי נפרד מאשתו עקב מריבה שפרצה ביניהם, ומאז היא מסרבת לפגוש אותו ולשוחח עמו, אף שהוא אוהב אותה ומתכוון לפייסה. על כן, ביקש המערער ממרקולוביץ להתקשר לטטיאנה ולהזמינה לבוא למשרד באמתלא של הצעת עבודה. המערער ביקש כי המפגש ייקבע בימי סוף השבוע כאשר יימצא לבדו במשרד, וכך היה. מרקולוביץ התקשר לטטיאנה על פי מספר טלפון שהמערער מסר לו, הציע לה עבודה, והזמינה לפגוש אותו במשרדו ביום שבת, 4.5.96 בשעה 18:00. לטענת המשיבה, משהגיעה טטיאנה למשרדו של מרקולוביץ, היא פגשה שם את המערער שבנסיבות לא ידועות גרם בכוונה תחילה למותה, ואחר כך גם העלים את גופתה שלא נמצאה עד היום. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי 2. המערער הכחיש את שיוחס לו בכתב האישום, ומסר גרסאות רבות ושונות. בעדותו בבית המשפט הוא צבע את מערכת יחסיו עם טטיאנה בצבעים ורודים, ותיאר את חייהם המשותפים כמאושרים עד מאוד (עמ' 2224, 2328 לפרוטוקול הדיון). באשר להליכים המשפטיים שנוהלו נגדו על ידי טטיאנה, טען המערער, כי הוא אינו זוכר אותם (עמ' 2289-2291, 2932), והוסיף והסביר כי לא זו בלבד שלא היה לו כל קושי להיפגש עם טטיאנה, אלא שהוא אף ידע לאורך כל התקופה (בין השנים 1992-1996), היכן היא מתגוררת ומהו מספר הטלפון שלה. על רקע כל אלה, הכחיש המערער את הטענה לפיה ביקש ממרקולוביץ את מפתחות המשרד כדי ללון בו בסוף השבוע, וגם את הטענה לפיה ביקשו להתקשר לטטיאנה ולהזמינה לראיון עבודה. בשלב מאוחר יותר העלה המערער גרסה נוספת ולפיה, לא זו בלבד שטטיאנה עודנה בחיים, אלא שהוא אף פגש אותה לאחר המועד בו נטען כי היא מצאה את מותה. בעדותו טען, כי ביום 28.6.96 קיבל הזמנה מחברה בשם "רוסקויה ווידאו", להגיע לרוסיה כדי לדון במיזם עסקי. לטענת המערער, מאחורי הזמנה זו עמד קרוב משפחה שבבעלותו עסקים שונים, ושזהותו נותרה עלומה עד לסופו של המשפט. בעקבות כך הגיע המערער לסנט פטרסבורג, ובאחד הימים כאשר התעוררו קשיים בנוגע לאשרת הביקור שלו, הוא פנה למשרד הפנים הרוסי, ושם שמע מפיו של אחד הפקידים כי שבועיים קודם עוכבה בתחנת המשטרה אישה העונה לשם טטיאנה גלדסון. ביום 10.7.96 פנה המערער לעורכת דין מקומית בשם גוזיבה יוריבנובה (להלן "גוזיבה"), והסביר לה כי אשתו עוכבה וכי הוא מבקש לאתר אותה. לטענתו, ביום המחרת (11.7.96) מסרה לו עו"ד גוזיבה אישור, ובו נאמר כי טטיאנה אכן ביקרה בתחנת המשטרה. המערער הוסיף וטען, כי גם לאחר שנעצר בקשר לפרשה הנוכחית (ביום 16.7.96), הוא הופגש עם טטיאנה במקום מעצרו, ואף בילה עימה במשך לילה שלם. 3. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הינה מפורטת ומקיפה ביותר. השופטים טרחו לנתח כל ראיה שבאה בפניהם, והקדישו דיון גם להליך של חיקור דין שנערך בעיר סנט פטרסבורג שברוסיה, אשר תועד בצילום, ובמסגרתו העידו 8 עדים. מתוך הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא עלה, כי טטיאנה היתה אמורה לחגוג את יום הולדתה במסיבה שעתידה היתה להיערך בביתו של בן-זוגה, דוד סלוטניצקי. עד זה היה האחרון שראה את טטיאנה, והיה זה כאשר יצאה מביתו בדרכה לפגישה המתוכננת עם מיכאל מרקולוביץ, ביום 4.5.96, בשעה 17:00 לערך. משלא שבה טטיאנה עד לשעה 21:00, החל סלוטניצקי בחיפושים אחריה, ובין היתר שוחח עם מרקולוביץ. זה האחרון אישר כי היה אמור לפגוש את טטיאנה, אולם טען כי הפגישה לא היתה מתוכננת להתקיים במשרדו, אלא במסעדה יוונית כלשהי בברלין. מרקולוביץ התמיד בגרסה זו עד ליום 23.5.96, כאשר בבדיקה נתגלו כתמי דם במשרדו. בשלב זה החל מרקולוביץ לשתף פעולה עם החוקרים, וטען בפניהם כי שיקר עד אז מחשש שיבולע לו. העד חשף בפני החוקרים את העובדה שהוא הזמין את טטיאנה למשרדו על פי בקשת המערער, והוסיף ותאר את הדו-שיח שהתנהל בינו לבין המערער, שעה שהוא (מרקולוביץ) הבחין כי הוסר קטע מהשטיח שבמשרדו. מרקולוביץ ביקש לדעת מפיו של המערער כיצד התנהלה השיחה עם אשתו, והמערער טען כי היא לא באה כלל לפגישה, והוסיף (בלשונו של מרקולוביץ בעמ' 292, 293): "היא לא באה שתלך לעזאזל. אם היא תתקשר אליך תשאל מדוע היא לא באה. ובכלל אם יתקשר מישהו, אז בכלל תגיד שאתה לא קבעת איתה כאן ... שאתה לא קבעת איתה כאן להיפגש, אלא שקבעת איתה להיפגש בצ'ק פוסט צ'רלי – מול המסעדה היוונית ... הוא אמר שאם מישהו בכלל ישאל, תגיד שאתה לא קבעת לפגוש אותה פה". בית המשפט המחוזי קבע, כי טטיאנה אכן הגיעה למשרדו של מרקולוביץ בעת שהמערער שהה בו. ממצא זה התבסס, בין היתר, על ההתאמה שנתגלתה בבדיקות מעבדה בין הפרופיל הגנטי של כתמי דם אשר נמצאו במשרד, לבין הפרופיל הגנטי של שורשי שערות שנלקחו מ"רולים" (אביזרים לעיצוב שיער) אשר נמצאו בביתה של טטיאנה. לאותה מסקנה הובילה גם עדותו של מארק מישאלוב, שהכיר את המערער בעת ששהה בישראל, ושניהם הועסקו בעבודות שמירה. עד זה מסר, כי שמע מפיו של המערער שהוא מסוכסך עם אשתו, שהוא פגש אותה במשרד של אחד מחבריו, ולאחר אותו מפגש לא הוסיף לראותה עוד. זאת ועוד, נמצא כי האפשרות שטטיאנה החליטה להסתלק מבלי להשאיר עקבות, אף היא אינה סבירה, הואיל ובביקור שערכו החוקרים בדירתה נמצאו בגדיה מסודרים, ולא ניכרו בדירה סימנים של עזיבה בהולה. יתרה מכך, באותה תקופה החל להסתמן אופק חיובי ומעודד בחייה של טטיאנה, כאשר נקלטה חברתית ואף זכתה במשרה מעניינת ששכר נדיב בצדה. מכל אלה למד בית המשפט כי טטיאנה נעלמה מאונס, ולא מרצון, ובאשר לגרסתו של המערער לפיה פגש את טטיאנה במהלך מעצרו, קבע בית המשפט : "לאור העדויות ששמענו וכל יתר הראיות שהובאו בפנינו, שוכנענו, ולא נותר בלבנו כל ספק, כי מדובר בסיפורי מעשיות פרי המצאת דמיונו הפורה של הנאשם. ייאמר מפורשות כי הנאשם שיקר לאורך כל עדותו ואין כל אפשרות להאמין לו, אלא אם דבריו זוכים לתמיכה על ידי עדותו של עד אחר כלשהו, ושום עדות כזו לא הובאה" (עמ' 6180 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה לחובת המערער את העובדה שהוא לא גילה להיטות-יתר, וזאת בלשון המעטה, לסייע לחוקרים ולאחרים לאתר את טטיאנה, את המניע שהיה לו לגרום למותה, ולנוכח הגרסאות המתחלפות שמסר חדשות לבקרים, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח בפניו כי המערער רצח את אשתו. נימוקי הערעור 4. הערעור המונח בפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ובטרם אפנה לנימוקי הערעור אקדים מספר מלים. הודעת הערעור הוגשה בשנת 1999 על ידי הפרקליט שייצג את המערער בבית המשפט המחוזי, עו"ד א' פלדמן. בשנת 2000 שוחרר עו"ד פלדמן מן הייצוג, ובמקומו באו עו"ד ס' עפרוני ועו"ד ד' גלעד מטעם הסנגוריה הציבורית, אשר הגישו לבית המשפט, בחודש ינואר 2004, נימוקי ערעור מפורטים ביותר. אולם, בשלב זה טען המערער כי הסנגורים לא יצרו עמו קשר במשך תקופה ארוכה, ולא מסרו לו את חומר הראיות הדרוש לו לצורך הטיעון בערעור, ועל כן ביקש כי ימונה לו סנגור אחר. בקשתו הופנתה לסנגוריה הציבורית, אשר הודיעה כי לא מצאה הצדקה להיעתר לה, לאחר שהסנגורים שמונו למערער עשו את מלאכתם נאמנה, והשקיעו זמן ועמל ללימוד החומר. משהתחדש הדיון בערעור, שב המערער וטען כי יתקשה להביא את השגותיו בפני בית המשפט, הואיל וחומר החקירה לא הועמד לרשותו. בעקבות ברור שערכנו עם באת-כוח המשיבה, הוסכם לשוב ולהעמיד לרשות הסנגורים את כל החומר המצוי בידיה. וכאן המקום להדגיש, כי המערער נשאל וחזר ונשאל אם הוא מבקש להעמיד סנגור אחר מטעמו, ועל כך השיב בשלילה. על כן הבהרנו בהחלטתנו מיום כ"ז בחשון תשס"ה (11.11.2004), כי לא נתיר עוד למערער לשוב ולהידרש לשאלת הייצוג. בחודש ניסן תשס"ה (אפריל 2005) התחדש הדיון בפנינו, וגם הפעם חזר המערער וטען כי לא קיבל לידיו את כל חומר הראיות. אולם, מפיהם של הסנגורים הבנו כי בטענה זו אין ממש, הואיל וכל חומר החקירה והראיות נמסר למערער. במצב זה הורינו לצדדים לטעון לערעור לגופו, ובעקבות כך ביקש המערער לצאת מן האולם ולא ליטול חלק בהמשך הדיון. משסיימו הצדדים את טיעוניהם, שבנו והזמנו את המערער לאולם בית המשפט, ולבקשתו העמדנו לרשותו את פרוטוקול הדיון וכן הענקנו לו ארכה של 60 ימים כדי להוסיף על הטיעון על-פה בדרך של השלמות בכתב. דא עקא, גם מועד זה חלף מבלי שהמערער עשה דבר, ועל כן לא נותר לנו אלא לגשת ולהכריע בערעור גופו. 5. כאמור, הגישו באי-כוחו המלומדים של המערער נימוקי ערעור מפורטים ביותר, החובקים 128 עמודי דפוס, ולמעשה לא הותירו עורכי הדין עפרוני וגלעד טענה כלשהי שלא עסקו בה, ניתחו אותה לעומקה, וביקשו להפיק ממנה את המרב להגנת לקוחם. בבסיסם של נימוקי הערעור עומדת ההשקפה, כי לא היה די בראיות המשיבה כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, ולעניין זה הופנינו, בראש ובראשונה, לכך שגופתה של טטיאנה לא נמצאה עד היום. כן הודגש, כי כל הראיות עליהן נסמכת הכרעת הדין הנן נסיבתיות, ומגרעתן בכך שאין הן מובילות לתוצאה מרשיעה בלבד. להלן אביא את תמציתם של נימוקי הערעור : א. עדותו של מרקולוביץ היא העדות היחידה הקושרת את המערער להיעלמותה של טטיאנה, ולולא עדות זו היו חיצי האשם מופנים כולם כלפי מרקולוביץ עצמו. לפיכך, סבורים באי-כוח המערער, כי לא ניתן היה לבסס על עדותו של עד זה את ההרשעה, באשר היה לו מניע מובהק לפרוק משכמו את נטל האשם ולהעבירו לשכמו של אחר. לעניין זה הדגיש המערער את אלה: בגרסתו הראשונה הכחיש מרקולוביץ כי קבע מפגש עם טטיאנה, ורק לאחר שנתגלו כתמי הדם במשרדו והוא נעצר, שינה את טעמו וקשר את המערער לאירוע; למרקולוביץ לא היה אליבי ליום 4.5.96, הוא המועד בו קבע את הפגישה עם טטיאנה; בניגוד לגרסתו של מרקולוביץ אשר הכחיש קשר כלשהו עם טטיאנה, חבריה של המנוחה העידו כי קשר שכזה היה קיים. ב. פגמים בבדיקת הדנ"א – המערער מלין על שלושה פגמים עיקריים שנפלו, לטענתו, בבדיקת הדנ"א ראשית, מומחי המשיבה ניצלו עד תום את כתמי הדם שנמצאו במשרדו של מרקולוביץ לצורך בדיקתם, ובכך מנעו ממנו את האפשרות לערוך בדיקה באמצעות מומחים מטעמו. שנית, המומחים שהעידו מטעם התביעה לא היו שותפים בהפקת הדנ"א, אלא ניתחו את התוצאות אשר התקבלו על ידי מומחים אחרים. שלישית, לא נערך רישום מסודר לגבי השימוש שנעשה במוצגי הדם מרגע הגעתם אל מעבדת הדנ"א . ג. קביעתו של בית משפט קמא כי אישה אחרת ולא טטיאנה היא שעוכבה בתחנת המשטרה ביום 24.6.96, אין לה אחיזה בחומר הראיות. לשיטתו של המערער, אכן עולות מספר תהיות באשר לעיכוב, אולם, אין ראיה לכך שאישה אחרת ולא טטיאנה היא שעוכבה לחקירה. כן נטען, שאף כי הועלו שאלות באשר לשני השוטרים שהיו מעורבים בעיכובה של טטיאנה (סברדליקוב ופוקין), הרי שלא נטען בפניהם כי שיתפו פעולה עם המערער. ד. קביעתו של בית משפט קמא, לפיה ההליכים הפליליים שטטיאנה ניהלה נגד המערער שימשו מניע לרצח, אינה מעוגנת אף היא בחומר הראיות. אדרבא, למערער, גם אם היה מורשע, לא היה צפוי עונש משמעותי, ומכל מקום לנוכחותה של טטיאנה במשפט לא הייתה צפויה להיות השפעה על משפטו של המערער, הואיל וכפי שנהוג בישראל ניתן היה להגיש לבית המשפט בברלין את האמרות שנרשמו מפיה כראיות מטעם התביעה. ה. באשר לעדותו של מארק מישאלוב, חברו לעבודה של המערער - נטען כי הלה לא הפריד בין דברים שנאמרו לו על ידי המערער, ובין נתונים שהעד קרא בתיק החקירה שהמערער העמיד לרשותו. ו. לחלופין, טען המערער, כי גם אם ייקבע כי נפגש עם טטיאנה במשרדו של מרקולוביץ, לא הוכח שמותה נגרם על ידי תכנון מוקדם מצידו. דיון 6. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הכרעה עובדתית היא, וכידוע ההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מתחום זה, הואיל ולערכאה הדיונית יתרון בולט בכל הנוגע להערכתן של הראיות, עקב ההזדמנות שניתנה לה להתרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 165; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 918, 924), אולם לאחר שבחנתי את עניינו של המערער שוכנעתי כי הוא אינו נמנה על חריגים אלה. עובדה נוספת אשר תנחה אותנו בהילוכנו בערעור זה, היא שראיות המשיבה ראיות נסיבתיות הן, וביחס לאלו כבר נקבע כי רק כאשר משקלן המצטבר מצביע על מסקנה הגיונית אחת, ומאידך, הן מאיינות את הסבריו של הנאשם, ניתן לבסס עליהן הרשעה בפלילים (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565, 570; חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477, 484). מטבע הדברים, הכלים המשמשים אותנו לבחינתן של הראיות הנסיבתיות, כל אחת בפני עצמה וכולן כמקשה אחת, הוא ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. אולם דווקא עובדה אחרונה זו היא החושפת אותנו, שופטים של בשר ודם, לטעויות אפשריות. על כן מלאכתו של בית המשפט בתחום זה קשה היא, וראוי לה שתיעשה בזהירות מופלגת, כדבריו של השופט י' טירקל בע"פ 9724/02 אבו-חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 71, 93-94 (להלן : "פרשת אבו חמאד") : "יפה לו לשופט שיהיה עליו מורא הדין, שמא ירשיע את הזכאי ושמא יזכה את החייב, שמא ייטול מזה וייתן לזה שלא כדין. וגדול מורא זה ותלוי מעל ראשו כחרב בבואו להרשיע על-פי ראיות נסיבתיות ... המורא מפני הרשעה על-פי ראיות נסיבתיות - שהיא בגדר 'אומדן' ו'דמיון' של השופט - עולה מדבריו הידועים של אדוננו הרמב"ם בספר המצוות (תרגום י' קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ח), לא תעשה, רץ [ב] : 'האזהרה שהזהרנו מלהוציא לפועל את הענשים על פי אמד חזק ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להרגו ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג מפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו שהסכין בידו ושניהם מגאלים בדם - הרי אין הסנהדרין הורגים רודף זה על דרך קיום הענש כיון שאין שם ברור בעדים שראו את הרציחה... ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוֶל - לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאוד, ומהם בינוניים בין אלו, וה'אפשר' רחב מאד. ואלו הרשתה תורה לקים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחֻיב המציאות כדֻגמת מה שהזכרנו - כי אז היו מקימים את הענשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקימו את הענשים וימיתו בני אדם בעוֶל באמדן קל לפי דמיון השופט". נסכם ונאמר, כי הליך הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות הינו תלת שלבי: תחילה נבחנת כל ראיה לגופה, אחר כך נבחן מארג הראיות כולו, ולבסוף מגיע תורו של הנאשם לשכנע באמיתות גרסתו ולהפריך את החשד הכבד שאותן ראיות ביססו נגדו (ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, סעיף 3 לחוות דעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, טרם פורסם). 7. נקודת המוצא להכרעה בערעור זה, היא שמתוך הראיות אשר היו בפני בית המשפט המחוזי, שוב אין ספק כי המערער נהג באלימות בטטיאנה ורדף אחריה, עד שהחליטה להימלט ממנו. לעניין זה היו ראיות למכביר, ואזכיר אחדות מהן, והרשימה אינה ממצה. אביה של טטיאנה, אולג קיריל ויטוביץ, מסר כי בתו התלוננה באוזניו על האלימות בה נוהג המערער כלפיה, ובאחד המקרים היה האב עצמו עד לתקיפתה של בתו על ידי בן-זוגה. אולג מסר עוד, כי בעת שהמערער הגיע לרוסיה, הוא דרש ממנו לגלות לו היכן מסתתרת טטיאנה, ומשסרב הגיב המערער באיומים והוא אף תקף אותו. תמונה דומה הצטיירה גם מעדותה של הלנה אחמינובה וסיליבנה. עדה זו מסרה, כי בבואה לבקר את חברתה טטיאנה, ראתה לפניה אשה נפחדת עם מבט כבוי, והיא אף נכחה באחת המריבות שפרצו בינה לבין המערער, במהלכה הוא הכה אותה. לאור העדויות שמניתי, מסקנתו של בית המשפט המחוזי (עמ' 6065) היתה כי ברור שה"תיאוריה אשר פותחה על ידי הנאשם לגבי החיים הטובים של טטיאנה במחיצתו בברלין, אין לה כל אחיזה במציאות. העדים השונים העידו בפה מלא על המרורים אשר הנאשם השביע את טטיאנה, ובמיוחד רדיפתו את טטיאנה והעיקובים אחריה – לאחר פרידתם". במסקנה זו אינני סבור כי הוכחה עילה להתערבותנו, ומכאן ההנחה הנוספת אשר תהיה לנגד עיני בהמשך הדיון, לאמור, למערער היה גם היה מניע אפשרי לפגוע בטטיאנה, אם כדי לאלצה לשוב לחיקו או כדי למנוע את עדותה בפני בית המשפט בהליכים שנפתחו בעקבות תלונות שהגישה לרשויות החקירה בברלין. עדותו של מרקולוביץ 8. הראיה המרכזית אשר היה בה כדי לסייע בפענוח סוגית העלמה של טטיאנה, היתה עדותו של מיכאל מרקולוביץ, ולהלן תמציתה. מרקולוביץ הכיר את המערער שעה שזה הגיע למשרדו בחודש אוגוסט 1995, במטרה לבטח אופנוע שהיה בבעלות בנו, ומאז הוא נהג לפקוד את המשרד לעתים מזומנות. מרקולוביץ מסר כי ביום 2.5.96 פנה אליו המערער וטען כי אין לו מקום ללון, ולאחר הפצרות הסכים מרקולוביץ להתיר לו ללון במשרדו. בהמשך הוא מסר לו את מפתחות המשרד, ואף הדריכו בנוהלי פתיחת הדלתות ונעילתן. ברם, זו לא היתה בקשתו היחידה של המערער, אשר הוסיף והפציר במרקולוביץ לסייע לו להתפייס עם אשתו. בעקבות כך התקשר העד לטטיאנה, בנוכחות המערער, והציע לה עבודה ששכר נאה בצידה. הוא קבע לראיין אותה ביום שבת, בשעה 18:00, והכל מתוך ידיעה כי מי שיפגוש בה יהיה המערער. זה האחרון היה אמור להחזיר למרקולוביץ את מפתחות המשרד ביום ראשון, ומשלא עשה זאת ניסה העד להתקשר אליו ואחר כך נסע למשרד. בבואו לשם הוא פגש את המערער, ונחרד לגלות כי הוסר חלק מהשטיח שהיה מונח בו. לשאלתו השיב המערער, כי נאלץ להסיר את אותו חלק של השטיח מאחר והוכתם בצבע שנשפך עליו. מרקולוביץ הוסיף ושאל אותו מה התרחש בפגישה עם אשתו, והמערער טען כי טטיאנה לא הגיעה כלל, והנחה את העד להשיב אם ישאל על כך בעתיד, כי הפגישה נועדה להתקיים במסעדה יוונית הנמצאת מול צ'ק-פויינט צ'ארלי בברלין, וכך נהג מרקולוביץ בפועל. 9. אקדים ואומר כי מקובלת עלי השקפתם של באי-כוח המערער, שאת עדותו של מרקולוביץ צריך היה לבחון בזהירות רבה, הואיל ואם אכן נגרם מותה של טטיאנה במשרדו, נמנה עד זה על אלה שניתן היה לחשוד בהם כמבצעיו של הרצח. חשד זה במרקולוביץ התעצם לנוכח הגרסה הראשונית אותה מסר בחקירתו, ובה לא היה זכר לגרסתו המאוחרת לפיה מסר את מפתחות המשרד למערער, ואף שיתף עמו פעולה כדי להביא את טטיאנה לשם באמתלת שווא. עם זאת, מרקולוביץ נתן הסבר לאותה גרסה כוזבת שמסר בתחילת חקירתו, לאמור, כאשר הבין כי אפשר שבמשרדו התבצע פשע - והחסר בשטיח תמך באפשרות זו - עלה בלבו חשש שהוא ייחשד כמי שהיתה לו יד בהעלמה של טטיאנה, ועל כן בחר שלא לספר על חלקו של המערער בפרשה. אולם, לאחר כשבועיים לא יכול היה עוד מרקולוביץ להתמיד בגרסה זו הואיל ובמשרדו נתגלו כתמי דם, ומכאן ואילך סיפר לחוקרים את כל הידוע לו, ובין היתר, על מסירת מפתחות המשרד למערער, ואת ארגון המפגש בינו לטטיאנה בנימוק של ראיון עבודה. אכן, מרקולוביץ כבש את עדותו במשך ימים לא מעטים, ועובדה זו יש בה כדי לפגום במשקלה של גרסתו. במצב זה, כך מורה ההלכה הפסוקה, היה על העד להציע הסבר אשר יניח את דעתו של בית המשפט ויסלק מלבו חשש שאין מדובר בגרסה בדויה (ע"פ 358/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 221, 261; ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 541, 550; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 249, 260; ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 293, 297; ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 673, 688). כך עשה מרקולוביץ, שגרסתו זכתה לחיזוק ממקורות נוספים, אותם אפרט להלן. 10. דוד סלוטניצקי היה ידידה הקרוב של טטיאנה במשך כשלוש שנים, ובביתו היתה אמורה להיערך ביום 5.5.96 מסיבה לכבוד יום הולדתה. סלוטניצקי, ששמע מפיה של חברתו על פחדה מהמערער ועל הטרדותיו, מסר כי הוא גם שמע מפיה שאדם העונה לשם "מיכאל" התקשר אליה, והציע לה עבודה תמורת שכר גבוה. ביום בו נעלמו עקבותיה של טטיאנה, היא יצאה מביתו של העד בשעה 17:00 לערך במטרה להיפגש עם "מיכאל", ומאז נעלמו עקבותיה. בשעה 21:00 לערך, משטטיאנה לא שבה, התקשר סלוטניצקי למרקולוביץ ושמע מפיו כי הוא היה אמור לפגוש את טטיאנה, אולם לא במשרדו אלא במסעדה כלשהי, ולשם היא לא הגיעה. משהחלה החקירה ביקרו שוטרים בדירתה של טטיאנה, ומצאו אותה מסודרת, ובגדיה היו מונחים במקומם. בכך היה כדי לשלול את האפשרות שהיא החליטה לעזוב את ברלין בצורה בהולה, ולמעשה במהלך המשפט לא הוכחה עילה כלשהי שהיא תנהג כך. בדיקת הדנ"א 11. עובדת ביקורה של טטיאנה במשרדו של מרקולוביץ עובר להעלמה, נתמכת בממצאי הזירה, וכוונתי בעיקר לכתמי הדם שהתגלו ביום 23.5.96 על רגליו של השולחן שהיה מוצב במשרד. לכתמים אלה נערכה בדיקת דנ"א תוך השוואת הפרופיל הגנטי שלהם לזה של שורשי שיער אשר נלקחו "מרולים" שנמצאו בדירתה של טטיאנה. ביחס לשערות, קבעה בדיקה מורפולוגית כי מדובר בשערות של נקבה, ומקור כולם אחד. הממצא האחר היה שהפרופיל הגנטי של כתמי הדם והשערות זהה, ומעדות שהיתה בפני בית המשפט המחוזי עלה, כי שכיחותה של התאמה מסוג זה היא אחד לשבעה מיליארד. על רקע כל אלה תהה בית המשפט המחוזי, אם "ניתן לומר שאותו אדם ממין נקבה היא טטיאנה דווקא", ועל כך השיב בחיוב, ובלשונו (עמ' 6084): "שתי עובדות שלובות מובילות לתשובה חיובית בדרגה מאד גבוהה של הסתברות. האחת, היא העובדה כי השער שנדגם נלקח מרולים לשער שהיו בדירתה של טטיאנה, בה היא התגוררה בגפה. השנייה, העובדה שהשיער שנדגם מקורו באדם אחד בלבד, זאת לאור ההתאמה המלאה לפרופיל ה-DNA של כתמי הדם". רבות נכתב על ראיית הדנ"א, ולאחרונה מפיו של המשנה לנשיא בע"פ 9724/02 מוראד אבו-חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 71: "בדיקת דנ"א נחשבת אמנם כראיה מדעית חדשה - בדיקות דנ"א הוחל בהן בשנת 1985 - ואולם נעלה מספק כי בדיקה זו מקובלת כיום הן על הקהילייה המדעית הן על בתי-המשפט. כך בישראל וכך בארצות אחרות, בראשן בארה"ב ... נוכל אפוא לקבוע - ללא כל היסוס - כי בדיקת הדנ"א ראיה קבילה וראויה היא, ובית-המשפט יכול ורשאי לראותה כראיה מהימנה בלא לבדוק מחדש בכל פעם את עיקרי השיטה המדעית. כל זאת, כמובן, בכפוף לשני תנאים עיקריים אלה: אחד, כי עיקרי השיטה ועיקרי הבדיקה יהיו נתונים לבחינה ולהפרכה בכל עת ובכל דרך לגיטימית, ושניים, יוכח כי הבדיקה הקונקרטית העומדת לדיון נערכה בהתאם לכללים הנדרשים על-פי השיטה המדעית שלעניין". כאמור, טען המערער כנגד פגמים שנפלו, להשקפתו, בראיית הדנ"א, ולשיטתו די היה באותם פגמים כדי לפגוע בקבילותה. הפגם הראשון עליו הצביע הוא שעדותה של ד"ר הרמן נסמכת על בדיקות שעשו אחרים, ועל כן עדותה היא בבחינת "עדות שמיעה". דינה של טענה זו להדחות. הלכה היא כי חוות דעתו של מומחה המשמש כראש מחלקה ומעיד על פעולות שבוצעו על ידי אנשיה, קבילה כראיה. ד"ר הרמן עומדת בראש המחלקה הסרולוגית במשטרת ברלין, ועדותה עומדת בתנאיו של החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ע"פ 566/89 מרציאנו נגד מדינת ישראל, פ"ד מו(4), 539, 545). בית המשפט המחוזי מצא, ובכך לא מצאנו פגם, כי נהלי העבודה ואופן הפיקוח שהיו נהוגים אותה עת במחלקה של ד"ר הרמן, היו לפי שיטת ה-Reporting Officer המקובלת במעבדות דומות באירופה, "ומשכך, עדותה, גם אם עדות מפי השמועה היא, קבילה לכל עניין" (עמ' 6087 להכרעת הדין). 12. גם בהשגות כנגד "שרשרת" הפעולות שקדמו לבדיקת הדנ"א, לא מצאתי ממש. אכן, נתגלו ליקויים בהליך הפיקוח על אותה ראייה, אולם מסקנתו של בית המשפט היתה שלא נמצא כי: "קיימת הסתברות מספקת לקיומה של אפשרות פוטנציאלית לטעות בתוצאות בדיקות ה-DNA כתוצאה מפגם בשרשרת הראיות. מהנימוקים שציינו ודווקא משום שתוצאות הבדיקה ההשוואתית של ה-DNA הראו על התאמה, נדמה שהסיכוי שהפגם בשרשרת הראיות פגע במהימנות התוצאות שהתקבלו הוא אפסי" (עמ' 6099). ממצא זה של בית המשפט המחוזי הוא ממצא שבעובדה, ולא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לדחותו. אדרבא, ההלכה הנוהגת כיום בדיני ראיות היא כי יש להעתיק את מרכז הכובד משאלות של קבילות לכללים של משקל, ובלשון דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נגד חג' יחיא, פ"ד מז(3), 661, 671: "המגמה אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל, כמו גם בארצות אחרות שבהן נוהגת תפיסת המשפט האנגלו-אמריקני, היא של צמצום הסייגים החלים על קבילותן של ראיות כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווי אומר, במקום מחסום הקבילות, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, התפתחה בעולם המשפט האנגלו-אמריקני הגישה, המבכרת בדיקה עניינית של כל ראיה רלוואנטית על-ידי הערכאה השיפוטית. במקום סייגים פורמאליסטיים באה בדיקת האמינות (trustworthiness)". (וראו גם ע"א 6205/98 אונגר ואח' נגד עופר, פ"ד נה(5), 71, 86; ע"פ 7293/97 עאמר ואח' נגד מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 460, 473 וע"פ 6613/99 סמירק נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 529, 555). 13. הסוגיה הנוספת עליה מלין המערער, מקורה בכך שבמהלך הבדיקות אותן ביצעו גורמי החקירה בגרמניה, מוצה כל הדנ"א שהופק מכתמי הדם אשר נתגלו במשרדו של מרקולוביץ, וכתוצאה מכך נמנעה מההגנה האפשרות לקיים בדיקה בעזרת מומחים מטעמה. על כך השיב בית המשפט המחוזי, כי תוצאה זו לא נגרמה בזדון אלא עקב מה שהגדיר כ"סיבה אובייקטיבית", ועל כן גם הפעם מבחנה של תוצאת בדיקת הדנ"א ראוי שיצטמצם למשקלה של הראיה ולא לשאלת קבילותה. השקפתה זו של הערכאה הראשונה, בנסיבותיו של ערעור זה, מקובלת עלי. מטעם המערער לא הועלו במהלך הדיון טענות קונקרטיות אשר נועדו לקעקע את אמינותם של תהליכי בדיקת הדנ"א במקרה הנוכחי, הפיקוח עליה, שיטת הפעולה והמכשירים בהם בוצעה. מכאן, שאף כי מיצוי הדנ"א שהופק מכתמי הדם שנמצאו במשרדו של מרקולוביץ, מבלי להותיר להגנה אפשרות לערוך בדיקה משלה, הוא בבחינת מחדל, בסופו של יום רמת אמינותה הגבוה של הבדיקה שנערכה מאיינת הלכה למעשה כל סיכוי שבדיקה מטעם ההגנה, אם היתה נערכת, היתה מעלה תוצאה שונה. מסקנה זו מתחייבת גם מעדותה של ד"ר הרמן אשר פסלה כל תרחיש של טעות אפשרית, ואלה היו דבריה: ש. ... אם היית משווה את כתמי הדם מתיק אחר לשיער שב-reference, מה היה הסיכוי שאת תקבלי תוצאה זהה לזו שקיבלת? ת. זה לא יתכן. ש. ... מה היה קורה אם היית משווה את כתמי הדם הנכונים עם שיער שגוי? שוב, על סמך אותם 11 אתרים ו-1 ל-7 מיליארד. ש. מה הסיכוי לזהה? ת. הייתי מקבלת שלילה. ש. ... בואי ניקח עוד אפשרות תיאורטית ... לקחו גם כתמי דם מתיק אחר וגם שיער מתיק אחר... ... ... ... ת. אני לא יכולה להעלות על דעתי שהאפשרות הזאת תתרחש, לטעות פעמיים ולקבל התאמה זה בלתי אפשרי. ... ש. ... אנחנו מדברים על מה שנקרא אצלכם זיהום ... של החומר הנבדק. מה הסיכוי, שהיא תקבל בבדיקת הכתמים תוצאה שהיא בעצם זיהוי של ה-reference של השיער? ... ת. צריך יהיה למצוא את הזיהום בכל אחד מהכתמים, משום שהם נתנו את אותה תוצאה. ... ש. ... עובדה שבבדיקות נפרדות היא קיבלה את אותה תוצאה. מה המשמעות שלה?... ת. זה מאשר שלא היו טעויות" (עמ' 1294-1298 לפרוטוקול). ולא למותר לשוב ולהדגיש, כי השכיחות שנמצאה במקרה הנוכחי היא 1 ל-7 מיליארד, שבמובן המעשי היא זהות וודאית בין הפרופיל הגנטי של כתמי הדם והשערות. עדותו של מארק מישאלוב 14. סיכום האמור עד כה חייב את המסקנה כי טטיאנה הגיעה למשרדו של מרקולוביץ באותו סוף שבוע בו נעלמו עקבותיה, ושם היא הותקפה. השאלה הנוספת היא כמובן מי היה התוקף, ומאחר והחוקרים לא גילו סימני פריצה למשרד, היו יכולים להיות שני חשודים אפשריים: האחד הוא מרקולוביץ, אשר החזיק באותו משרד והזמין את טטיאנה לפגישה. החשוד האחר הוא המערער, ובלבד שגרסתו של מרקולוביץ לפיה התיר למערער ללון במשרד, תימצא נכונה. התשובה לשאלה זו מצויה בעדות נוספת שהובאה בפני בית משפט קמא, וכוונתי לעדותו של מארק מישאלוב. עד זה, שהוגדר על ידי בית משפט קמא כ"חברו הטוב" של המערער, הכיר אותו בישראל בעת ששניהם הועסקו בשמירה. בשיחות שקיימו השניים שמע מישאלוב מהמערער, כי הוא ביקש להיפגש עם אשתו כדי להתפייס עמה, ולחלופין, כדי להסדיר את הגירושין ביניהם, אולם היא סירבה לפגוש אותו. בסופו של דבר אורגנה פגישה בין השניים בתווכם של מי שהוגדרו כ"חברים", והיא התקיימה במשרדו של אחד מהם, ובלשון העד: "הוא אמר לי שהם נפגשו ושכתוצאה מהפגישה הזאת הם לא הגיעו לשום הסכמה" (עמ' 738 לפרוטוקול); "הוא אמר לי שמכר שלו נתן לו מפתח בשביל להיפגש עם טטיאנה במשרד" (עמ' 739). ואם נותר ספק באיזה משרד פגש המערער את טטיאנה, העיד מישאלוב כי שמע מהמערער כי באותו משרד נתגלה במועד מאוחר יותר כתם של דם (עמ' 744). בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו של מישאלוב, אותה הגדיר כ"עדותו של עד המשיח לפי תומו" (עמ' 6071 להכרעת הדין). מכאן התבקשה מסקנה נוספת, לאמור, עתה שוב אין ספק כי גרסתו המאוחרת של מרקולוביץ היתה גרסת-אמת, והחשד שהוטח בו על ידי המערער כמי שאפשר כי היה מעורב בהעלמה של טטיאנה, הוא חשד שווא הפועל לחובת המערער באשר הוא בבחינת "התנהגות מפלילה" (למשמעותה ומשקלה של זו ראו ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 359, 373; ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' אהרוני, פ"ד מ(1), 617, 621). 15. עדות נוספת המשתלבת היטב בתמונה המפלילה כנגד המערער, היא עדותו של ליאוניד בלן. עד זה, הגר בגרמניה, התבקש על ידי המערער, ככל הנראה בחודש אפריל 1996, לרכוש עבורו טלפון נייד, הואיל והוא עצמו לא יכול היה לעשות זאת מאחר ולא החזיק בכרטיס אשראי. בתאריך 25.5.96 (יומיים לאחר שנתגלו כתמי הדם במשרדו של מרקולוביץ!), החזיר המערער את מכשיר הטלפון לעד וביקשו למהר ולנתקו. יתרה מכך, בלן מסר כי כשבוע לפני השבתו של מכשיר הטלפון, הציג בפניו המערער עיתון בו הופיעה הידיעה על העלמה של טטיאנה, ואמר לו שהוא אינו חושב שימצאו אותה. לאותה תמונה מפלילה מצטרף נתון נוסף, וכוונתי למה שנראה כבריחתו של המערער מגרמניה. כבר בתאריך 28.5.96 חידש המערער את תוקף דרכונו הישראלי, לטענתו, משום שהחליט לנסוע לרוסיה למטרה עסקית. אותה נסיעה היתה, ככל הנראה, במחצית חודש יוני 1996, דא עקא, חרף ההזדמנויות שהיו לו כדי להוכיח כי יש ממש בטענתו בדבר המניע העסקי שבנסיעתו, נותר עניין זה לוט בערפל עד לסופו של המשפט. זאת ועוד, ההיגיון מחייב כי גם אם יחסיו של המערער עם טטיאנה עלו על שרטון, הוא היה נזעק כדי לסייע בידי המחפשים אחריה. ולא רק שלא נהג כך, אלא נראה כי המערער עשה כל שיכל כדי להתחמק מחקירה. "עיכוב" טטיאנה בתחנת המשטרה בסן-פטרסבורג 16. על פי גרסת המערער, עוכבה טטיאנה ביום 24.6.96 בתחנת המשטרה בסן-פטרסבורג, ולעניין זה נקדים ונאמר כי מהראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי, עלה כי באותה עיר פועלות למעלה מ-100 תחנות משטרה. לנוכח נתון זה תהה בית המשפט כיצד ידעו המערער או מי שפעלה מכוחו, עו"ד גוזיבה, לפנות דווקא לתחנת משטרה מס' 79 כדי לגלות כי טטיאנה ביקרה שם מספר ימים קודם. בסוגיה זו נחלקו המערער ועו"ד גוזיבה בגרסאותיהם. בעוד שהמערער טען כי את מלאכת האיתור ביצעה עבורו פרקליטתו, מסרה עו"ד גוזיבה בחקירתה, כי היה זה המערער שהפנה אותה לאותה תחנת משטרה, והוא אף נלווה אליה בביקורה שם. כדי ליישב מחלוקת זו יכול היה המערער להסתייע בעדותה של עו"ד גוזיבה, שהתייצבה לחיקור הדין שהתקיים ברוסיה, אולם למרבה ההפתעה היה זה דווקא המערער שהבהיר כי הוא מתנגד להשמעת עדותה של עו"ד גוזיבה, ונימק זאת בחיסיון החל על יחסיו עם עורכת דינו. כך או כך, ברור עתה כי ההנחה כי טטיאנה עוכבה באותה תחנה בחודש יוני 1996, מתבססת על הרישום בספרי התחנה בלבד (עדותו של מלגין אלכסנדר פטרוביץ), באשר הניסיון להיעזר בשוטרים שלכאורה היו מעורבים באותו עיכוב, לא צלח. אדרבא, השוטר אלכסנדר סוודליקוב שהביא את אותה אשה לתחנת המשטרה בעקבות תלונה שהיא רוכשת מטבע חוץ מעוברים ושבים, מסר בחקירתו כי יוכל לזהותה, אולם משנערך לו מסדר זיהוי בתמונות והוצגה בפניו תמונתה של טטיאנה, הוא עמד על דעתו כי מעולם לא ראה אשה זו. תשובה ברוח זו נשמעה גם מפיו של מיכאל פוקין אשר היה השוטר אשר חקר את אותה אשה. גם לעד זה נערך מסדר זיהוי בתמונות, וגם בפניו הוצגה תמונתה של טטיאנה, ותשובתו היתה נחרצת: "זו לא אותה האשה שאיתה שוחחתי". להשקפתי, כל אלה חייבו את המסקנה כי לא ניתן היה לתת אמון בטענה לפיה עוכבה טטיאנה בחודש יוני 1996 בתחנת משטרה ברוסיה. יתרה מכך, סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע (ראו פסקה 178 להכרעת הדין) כי: "כל עניין העיכוב של טטיאנה במשטרה הוא מעשה הונאה ברור ... אין באפשרותנו לקבוע בוודאות כי כל סיפור המעשה לא היה ולא נברא וכי הרישומים אשר נעשו ביומני המעצר הם – כוזבים לחלוטין. קביעתנו היא כי אשה כלשהי שיחקה את תפקידה של טטיאנה והטעתה את השוטר ואת החוקר גם יחד". 17. סיכום האמור עד כה מחייב מסקנתו אלו: א) המערער נהג באלימות בטטיאנה, עד שקמה ונמלטה מפניו; ב) היא סירבה לפגוש אותו ואף התלוננה נגדו, ובעקבות כך נפתחו הליכים משפטיים בהם היתה אמורה טטיאנה להעיד ימים ספורים לאחר היעלמה; ג) המערער שכנע את מרקולוביץ להתיר לו ללון בסוף השבוע הרלבנטי לענייננו במשרדו; ד) מרקולוביץ הזמין את טטיאנה לפגישה במשרד, תוך שהוא יודע כי מי שיפגוש בה יהיה המערער; ה) הפעם האחרונה בה נראתה טטיאנה בחיים היתה כאשר יצאה לפגישה שהתקיימה במשרדו של מרקולוביץ; ו) טענתו של המערער לפיה לא שהה באותו סוף שבוע במשרדו של מרקולוביץ ולא פגש את טטיאנה, הופרכו כליל בעדותו של מישאלוב; ז) על רגליו של שולחן שהיה מוצב במשרדו של מרקולוביץ נמצאו כתמי דם, ובדיקת דנ"א העלתה כי הפרופיל הגנטי של כתמים אלה זהה לפרופיל הגנטי של טטיאנה, וברמת שכיחות שמשמעותה המעשית היא זהות מוחלטת; הימצאותם של כתמי הדם יש בה כדי להסביר גם את אותו חלק שהמערער חתך משטיח המשרד; ח) המערער, לא זו בלבד שלא סייע בניסיון לאתר את טטיאנה, אלא עשה הכל כדי להתחמק מחקירה, ולבסוף נמלט לרוסיה, כאשר ההסבר שנתן לכך היה רחוק מלשכנע; ט) מטעמים השמורים עם המערער ואשר לא קשה לעמוד על טיבם, הוא או אחר מטעמו אלתרו את אותה טענה לפיה נראתה טטיאנה בחודש יוני 1996 בתחנת משטרה ברוסיה; בפנינו הונח מקבץ נדיר של ראיות נסיבתיות שכל אחת מהן בפני עצמה, ומקל וחומר בהצטרפן זו לזו, מצביעות על המערער כמי שבידו המפתח לתעלומת העלמה של טטיאנה. אכן, גופתה של טטיאנה לא התגלתה עד היום, אולם כבר נקבע לא אחת כי "ניתן להרשיע נאשם ברצח אף ללא מציאת גופת הנרצח, ובלבד שעובדת מותו של הקורבן הוכחה כדבעי באמצעות ראיות אחרות" (ע"פ 1688/99 הוכברג נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 356, 366; וכן ראו ע"פ 609/86 אלג'ים נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2), 541, 549; ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 573, 586; ע"פ 543/79, 622, 641 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 113, 136). על פי הראיות שהובאו לבית המשפט המחוזי, לטטיאנה לא היו סיבה או מניע להיעלם מבלי להותיר עקבות. אדרבא, לאחר שנים בהן ידעה תלאות רבות, החלה ההצלחה להאיר לח פנים באותם ימים של אמצע שנת 1996. שילוב של כל אלה עם העובדה כי כתמים מדמה של טטיאנה נתגלו במשרד בו פגשה את המערער, חייבו את המסקנה כי היא הותקפה ונפגעה באותו מפגש. העובדה כי המערער התגונן בגרסה מתפתלת ובדויה, מלמדת כי נהג כך משום תחושת אשם שמקורה בכך שהיה מעורב באותה תקיפה. יתר על כן, המערער אמור היה לדעת מה עלה בגורלה של טטיאנה בעקבות אותו מפגש, ושתיקתו מחד, ואי-גילוי גופתה של טטיאנה גם משחלף מאז נעלמה כמעט עשור, מאידך, היא הראיה הניצחת לכך שטטיאנה שוב אינה בין החיים, ושמותה נגרם מידיו של המערער. באשר לרכיביה האחרים של עבירת הרצח – בהעדר גרסה מפיו של המערער לאשר התרחש באותו מפגש בינו לטטיאנה, ולנוכח העובדה כי זו האחרונה לא הגיעה לאותו מפגש מתוך כוונה ליטול חלק בעימות פיסי או מילולי, שוב אין מנוס מהמסקנה כי המשיבה הוכיחה את העדרו של קינטור בתכוף למעשה ההמתה. כך היא השקפתי גם ביחס ליסוד "ההכנה", באשר התמונה העולה מהראיות היא שהמערער הקדיש מחשבה רבה ותכנון מדוקדק לקראת פגישתו עם טטיאנה, אשר כלל ככל הנראה גם את האמצעים שאפשרו לו להמית את קורבנו. 18. לנוכח כל האמור, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז באב תשס"ה (1.9.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99059280_O26.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il