ראשיד שתיאווי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5923/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5923/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערער: ראשיד שתיאווי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.5.07 בב"ש 91420/07 שניתנה על-ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' תשס"ח (3.3.08) בשם המערער: עו"ד מ' שטיינברג בשם המשיבה: עו"ד ג' שפירא פסק-דין השופטת ע' ארבל: ביום 22.02.07 קיבל בית משפט זה (כב' הנשיאה ד' ביניש והשופטים ס' ג'ובראן וד' ברלינר) את הערעור שהגיש המערער על הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בעקבות קבלת הערעור, עתר המערער להחזר הוצאות הגנתו ולקבלת פיצוי בגין מאסרו ומעצרו לפי סעיף 80 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) קיבל את בקשת המערער באופן חלקי ופסק לו פיצוי בגובה 50,000 ₪. סכום הפיצוי לא השביע את רצון המערער, שביקש להעמידו לבחינתה של ערכאה נוספת. מכאן הערעור שלפנינו. המסכת העובדתית וההליכים שנוהלו 1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, בתאריך בלתי ידוע עובר ליום 19.11.03, פנה למערער אדם שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר) , אשר קשר קשר עם מוחמד גראוובה (להלן: מוחמד), בבקשה כי יפגע באחד, נידאל סולטאן (להלן: המתלונן). הבקשה נבעה מרצונו של מחמד למנוע מן המתלונן, הנשוי לבתו, להתארס לאישה אחרת, ולאחר שאיומיהם של מוחמד ושל האחר לא הצליחו לשנות את החלטתו של המתלונן בעניין זה. ביום 19.11.03, בסביבות השעה 14:30, התקשר האחר למתלונן, בירר את מקום הימצאו ומסר את הפרטים למערער. בהמשך אותו יום, בסביבות השעה 16:00, הגיע המערער אל הבית בכפר קאסם שבו שהה המתלונן באותה עת ודפק על הדלת. המתלונן פתח את הדלת, ולאחר שהמערער בירר את זהותו, שלף זה האחרון אקדח וירה במתלונן מטווח קצר. המתלונן אמנם נפגע מן הירי באמה השמאלית ובברכו הימנית, אך עלה בידו לקפוץ על המערער שהמשיך לירות. בין השניים התפתח מאבק, שבסופו הכה המערער בראשו של המתלונן עם האקדח ונמלט מן המקום. 2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט ח' כבוב) מצא כי אף שקיימות ראיות לכאורה הקושרות את המערער לעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, עוצמת הראיות אינה מצדיקה את מעצרו וניתן להסתפק בשחרורו ממעצר בתנאים ובערבויות, ובכלל זה מעצר בית מלא. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאור סתירות ופרכות מהותיות שמצא במסכת הראייתית, במיוחד ביחס למסדר זיהוי התצלומים שנערך למתלונן ולשיחה בין המערער למדובב משטרתי, אשר לקביעת בית המשפט המחוזי, העלתה תמונה בלתי ברורה באשר למידת ידיעתו של המערער את אשר ארע. יצוין, כי עד להחלטת בית המשפט המחוזי בבקשת המעצר עד תום ההליכים, היה המערער עצור למשך 44 ימים. 3. בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בהצביעו על ראיות כבדות משקל הקושרות אותו לאירוע, ועל כך שגרסת המערער הינה רבת סתירות ואי דיוקים. לפי קביעת בית המשפט, השילוב שבין זיהוי תמונת המערער במסדר התצלומים לבין הודאתו בפני המדובב אינו מותיר ספק באשר למעורבותו של המערער באירוע. בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט על המערער עונש של 4 שנות מאסר בפועל ועוד 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של אלימות כלפי אדם אחר שתוצאתה חבלה של ממש. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. 4. בית המשפט העליון קיבל כאמור את ערעורו של המערער וזיכהו מחמת הספק. ספק זה התעורר לאחר בחינת שני האדנים עליהם השתית בית המשפט המחוזי את ההרשעה: זיהוי המערער במסדר התצלומים על-ידי המתלונן ודברי המערער בשיחה עם שותפיו לתא המעצר ובכללם המדובב. כך, האופן בו זיהה המתלונן את תמונת המערער, המעידה על האפשרות שהמתלונן לא היה בטוח בזיהוי שביצע; העובדה שלפני העיון באלבום התמונות, לא ידע המתלונן למסור פרטים מזהים של ממש אודות האדם שירה בו; הפער בין תיאורו של המתלונן את אירוע הירי במשטרה לבין התיאור שמסר בעדותו בבית המשפט; ודבריו של המתלונן כי האדם שירה בו דיבר בעגה של תושבי השטחים כשאין מחלוקת כי המערער הוא ערבי-ישראלי, וכי אינו דובר עגה זו; הפחיתו בהצטברם יחדיו, לפי קביעת בית המשפט, את משקל זיהויו של המערער על-ידי המתלונן במסדר התצלומים. באשר לשיחות בין המערער לשותפיו לתא המעצר, סבר בית המשפט, כי אין לראות בדבריו של המערער במסגרתם משום "הודאה" באשר הם אינם תואמים את אירוע הירי כשם שהתרחש במציאות ואינם כוללים פרטים מוכמנים כלשהם. בית המשפט נמנע מלהכריע בטענת המערער כי דבריו בפני שותפיו לתא נאמרו מתוך התרברבות, ובמטרה להרשים, אך ציין בכל זאת כי "טענה זו איננה נראית בלתי-סבירה על פניה". בעקבות קבלת הערעור עתר כאמור המערער לבית המשפט קמא בבקשה לקבלת פיצוי בגין ימי מאסרו ומעצרו, בגין מעצר הבית ובגין הוצאות הגנתו בשלב הליכי המעצר. פסק דינו של בית המשפט קמא 5. בית המשפט המחוזי בחן האם עניינו של המערער נכנס בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 80 לחוק העונשין המאפשרות מתן פיצוי: החלופה לפיה "לא היה יסוד להאשמה" והחלופה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" תשלום פיצוי. בנוגע לחלופה הראשונה, פסק בית המשפט כי במקרה דנן היו קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המערער לביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב באישום בגינו זוכה וראוי היה כי חקר האמת יתבצע בבית המשפט ולא ברשויות התביעה. את ניתוח החלופה השנייה חילק בית המשפט לשלושה רכיבים מרכזיים: נסיבות שעניינן הליכי משפט; נסיבות הקשורות באופי זיכויו של המערער; ונסיבות אישיות של המערער. במסגרת הרכיב הראשון מצא בית המשפט כי התנהלות המדינה בתיק לא התאפיינה בהשתהות, וכי התנהגות המערער, ובכלל זה מסירת האליבי השגוי במשטרה ומסירת האליבי הנוסף רק בבית המשפט, כמו גם הימנעותו של המערער מלשתף פעולה בחקירותיו, סיכלה את פעולות הרשויות בחשיפת חפותו. גם בחינת אופי זיכויו של המערער על-ידי בית המשפט לא נשאה עמה בשורות עבורו, שכן בית המשפט פסק כי בזיכויו של המערער מחמת הספק יש כדי להקטין את גובה הפיצוי שראוי כי ייפסק לו. לגבי הרכיב השלישי בדבר נסיבותיו האישיות של המערער, מצא בית המשפט כי על רקע ביטול אירוסיו ושהותו הממושכת במאסר, סבל המערער פגיעה קשה בחייו הפרטיים והכלכליים המצדיקה פיצוי. במסגרת קביעת גובה הפיצוי, פסק בית המשפט, כי מחישוב ימי מאסרו יש לנכות את תקופת המאסר שריצה בחופף בגין תיק אחר שבו הורשע. עוד קבע בית המשפט, כי אין מקום להשיב למערער את הוצאות שכר טרחת עורך דין בהן נשא בגין הליך המעצר, לאור קיומן של ראיות לכאורה להגשת כתב אישום ולאור התנהלותו של המערער בפרשה, ובעיקר הטעיית הרשויות בדרך של הבאת גרסת אליבי כוזבת. לבסוף קבע בית המשפט, בהתבסס על הלכות קודמות, כי בחישוב גובה הפיצוי אין מקום לקחת בחשבון את התקופה בה שהה המערער במעצר בית. לאור כל האמור, ולאחר ששקלל את כל הרכיבים הרלוונטיים לעניין, קבע בית המשפט קמא את גובה הפיצוי על סך של 50,000 ₪. טענות המערער 6. המערער מעלה שורה של טענות המלמדות, לדידו, כי הרשויות התרשלו בחקירת עניינו וכי לא היה יסוד להאשימו מלכתחילה. כך, גורס המערער כי אילו נבדקה לעומקה טענתו לאליבי בעת שנטענה לראשונה, היה נמנע ההליך הממושך שהוביל לבסוף לזיכוי, שכן כבר בחקירתו הראשונה טען כי שהה בבית ארוסתו בשעות הרלוונטיות לאירוע. לדבריו, החלטת המשטרה כלל לא לבדוק את הטענה גרמה לו עיוות דין. עוד טוען המערער כי השתהותה של המשטרה בביצוע המעצר הסבה לו נזק ראייתי שכן חלוף הזמן הקשה עליו לזכור לפרטיהם את קורותיו ביום האירוע. המערער ממשיך ופורס מספר טרוניות ביחס למסדר התצלומים שנערך לו: ראשית, גורס הוא, לא היה מקום להסיק דבר מזיהויו על-ידי המתלונן שכן תמונתו שורבבה למסדר התצלומים אך כניצב, בלא שנפל כל חשד לגביו עובר למסדר, זאת בניגוד לתמונות בני משפחת חרירי ששולבו במסדר לאחר ששמם הועלה על-ידי המתלונן. שנית, גם לאחר שנטל את תמונתו של המערער והניחה בצד, טען המתלונן, בתשובה לשאלת חוקר שנשאלה במהלך מסדר התצלומים, כי עד לאותה נקודת זמן טרם זיהה את המערער. רק בהמשך שינה המתלונן את טעמו והביע ביטחון מלא בזיהוי המערער כיורה; שלישית, תיאור המערער על-ידי המתלונן בפני חוקרי המשטרה מלמד כי המתלונן לא זיהה באמת את המערער כמי שירה בו. באשר לדבריו לחבריו לתא אשר היוו נדבך מרכזי בהרשעתו בפני בית המשפט המחוזי, טוען המערער, כי כשם שנקבע על-ידי בית משפט זה, היות שפרטים רבים מאלה שסיפר לחבריו לתא אינם תואמים את האירוע עצמו כפי שהתרחש במציאות, אין לראות בהם משום הודיה במעורבותו באירוע. לצד זה טוען המערער כי בהתנהלות הרשויות נפלו מחדלי חקירה נוספים המצביעים על הפעלת שיקול דעת בלתי סביר בהחלטת התביעה להגיש נגדו כתב אישום ועל שכך שלא היה כל יסוד להאשמתו. לגופו של פיצוי, סבור המערער כי בחישוב הפיצוי יש לשקלל גם את 11 החודשים בהם שהה במעצר בית לנוכח הפגיעה הקשה בחירותו ובתאו המשפחתי שהייתה כרוכה בתקופה זו. כן טוען המערער כי אף שנגזרה עליו שנת מאסר כתוצאה מהרשעתו במסגרת הסדר טיעון בתיק אחר, אין לנכות תקופה זו מחישוב הפיצוי, שכן סביר שלולא הרשעתו בעבירה דנן לא היה נגזר עליו עונש מאסר בגין עבירת המס בה הורשע בתיק האחר, וממילא לא היה ניאות לחתום על הסדר הטיעון אילולא ידע כי תקופת המאסר עליה הוא מסכים במסגרת ההסדר חופפת ממילא תקופה בה ירצה עונש מאסר. לבסוף גורס המערער, כי היה מקום לפסוק לזכותו פיצוי בגין הוצאות הגנתו להן נדרש בעקבות הליכי המעצר. טענות המשיבה 7. בתגובה לטענות אלה, טוענת המשיבה, כי התשתית הראייתית שעמדה נגד המערער ערב הגשת כתב האישום הצדיקה ואף חייבה הגשת כתב אישום בעניינו. כך, הצבעתו נטולת הספקות של המתלונן על המערער כמי שירה בו בעת האירוע; אמירותיו המפלילות בפני שותפיו לתא, אשר לא הוכחשו ולא הוסברו באופן מספק; וטענת האליבי אשר התייחסה לפגישה שקיים המערער ברעננה, שהופרכה בחלקה ועל-כן לא הצדיקה בחינה מעמיקה; מלמדות כי בהחלטתה להגיש כתב אישום פעלה המשיבה באופן סביר. בעניין זה מוסיפה המשיבה, כי על בסיס ראיות אלה הורשע המערער בבית המשפט המחוזי וזוכה בבית משפט זה, אך מחמת הספק. עוד גורסת היא כי זיכויו של המערער בבית המשפט העליון נשען, בין היתר, על התפתחות מאוחרת להגשת כתב האישום, שעניינה הגרסה שמסר המערער במסגרת עדותו בבית המשפט בנוגע לדברים שאמר בפני שותפיו לתא המעצר, וטענתו כי הדברים נאמרו מתוך רצון להתרברב בפניהם. לאור זאת, וכשם שעולה מן הפסיקה בנושא, אין בזיכויו של המערער, הנסמך על התפתחות מאוחרת זו, כדי להשליך על הקביעה כי היה יסוד להאשמה מלכתחילה. בנוגע לגובה הפיצוי, סבורה המשיבה כי צדק בית משפט קמא כשמצא לנכות מחישוב זה את שנת מאסרו החופפת של המערער בגין תיק נוסף. עוד מטעימה היא כי בהיעדר הוכחה בדבר קשר בין המאסר שהוטל על המערער לבין הנזקים האישיים שנגרמו לו, די היה בפיצוי שנפסק בגין עילה זו בבית המשפט המחוזי. לבסוף טוענת המשיבה, כי אין מקום לתשלום הוצאות הגנתו של המערער בגין הליכי המעצר, ובכל מקרה לא בגובה לו עתר; וכי יש לדחות את עתירתו לפסוק לו הוצאות בגין שהותו במעצר בית לאור ההלכות הברורות בנושא. דיון 8. תנאי הסף לאפשרות מתן פיצוי או שיפוי לנאשם מטעם המדינה, הינו כי יזוכה בדינו או כי כתב האישום נגדו יבוטל בהסכמת הצדדים עובר למתן הכרעת הדין (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 556-555 (2003) (להלן: עניין חמדאן); ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.07) (להלן: עניין גואטה)). עם זאת, בזיכוי או בביטול כתב האישום לבדם אין די, ועל מנת שתיבחן האפשרות להעניק לנאשם פיצוי, עליו להראות כי מתקיימות אחת מן העילות הקבועות בחוק. סעיף 80 לחוק העונשין מורה אותנו בזו הלשון- 80 (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים מנוסח הסעיף עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה אחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השנייה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט "רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו". מתן הפיצוי נתון איפוא לשיקול דעתו של בית המשפט, הגם שזה ייטה שלא למנוע פיצוי מנאשם שנמצא כי הוא מקיים את יתר התנאים הקבועים בסעיף (ראו עניין חמדאן, בעמ' 559; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 491-490 (1997) (להלן: עניין רייש)). לבסוף, גם מי שמקיים את כל שלושת התנאים: זיכוי או ביטול כתב האישום; היעדר יסוד להאשמתו או קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת; ושיקול דעת בית המשפט; ייאלץ להסתפק בפיצוי ששיעורו מוגבל לסכומי מקסימום (ראו: תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982). גישה זו משקפת איזון בין שיקולים נוגדים העומדים ביסוד אפשרות מתן פיצוי לנאשם וגובהו. 9. הצד האחד למשוואת השיקולים מטיל זרקור על הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו. אכן, יהיו תוצאות ההליך אשר יהיו, עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר- גם בחירותו (ראו למשל ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 518-517 (1999) (להלן: עניין יוסף); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 603 (2004) (להלן: עניין עסאף); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 100 (להלן: עניין דבש)). הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו (עניין גואטה; ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436 (2003) (להלן: עניין מנצור)). במקרה שבו מסתיים ההליך בהרשעת הנאשם, ניתן לומר כי למצער חלק מן הנזקים הוא בבחינת "רע הכרחי", ותוצר לוואי בלתי נמנע של חובת מדינה להביא לדין את אלו שפרעו את חוקיה. אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו מצדיקה במקרה שכזה כי נזקי הלוואי של האינטרס הציבורי הטמון בהליך הפלילי יוטלו על כתפיו של מי שהביא במעשיו להתקיימותו של הליך זה (עניין דבש, בעמ' 101; עניין יוסף, בעמ' 518). ואולם, במקרה שבו מזוכה הנאשם מן ההאשמות נגדו תתעורר השאלה מדוע יגולגלו העלויות הנלוות לאינטרס הציבורי בדבר אכיפת החוק דווקא על הפרט הבודד, הנקי מאשמה, ולא על הקופה הציבורית, כך במיוחד לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עניין דבש, בעמ' 105; עניין יוסף בעמ' 519-518). במצב דברים זה מתעורר צורך לעשות כדי להשיב את מצבו של הנאשם שזוכה, ככל הניתן, לקדמותו, לאחר ששגרת חייו הופרעה ונתערערה מחמת ההליך שנוהל נגדו. 10. הצד השני במשוואת השיקולים המתגלמת בסעיף 80 לחוק העונשין, עניינו בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק. הדין העניק לגורם המוסמך שיקול דעת בהחלטה אם די בראיות הקיימות כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של חשוד ולהעמדתו לדין (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). במקרים מסוימים עלול שיקול הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו. בסוג שלישי של מקרים עשויים השופט או ההרכב היושבים בדין להתבונן בחומר הראיות בדרך שונה מזו שננקטה על ידי התובעים. באלה, באלה וגם באלה, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין הייתה בלתי סבירה בהינתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות (ראו עניין גואטה, סעיף 6 לפסק הדין; ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 לפסק הדין (לא פורסם, 8.1.07) (להלן: עניין שלומוב)). כלל הקובע פיצוי אוטומטי כל אימת שמשפטו של נאשם מסתיים בזיכוי עלול להביא, נוכח המשאב התקציבי המוגבל, להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת כתבי אישום גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות (עניין דבש, בעמ' 102; עניין גואטה, סעיף 6 לפסק הדין; עניין שמולוב, סעיף 11 לפסק הדין; עניין מנצור, בעמ' 443). חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה (עניין יוסף, בעמ' 519-518). 11. לצד שיקולי "גג" אלו, העומדים ביסוד "שיווי המשקל" הגלום בסעיף, קיימים שיקולים נוספים בכל אחד מצדי המתרס. כך, חיוב המדינה בפיצוי מקדם גם את האינטרס הציבורי בפיקוח ובקרה על שיקול דעתם והתנהלותם הראויה של הגורמים בעלי הסמכות לקבוע בדבר העמדתם לדין של חשודים (עניין דבש, בעמ' 102). בפיצוי גם יש כדי לאזן במעט את הנחיתות המובנית של בעל הדין הבודד הניצב מול המנגנון המדינתי המשומן ולעודדו להסתייע בייצוג ביודעו כי אם יזוכה, עשוי הוא לזכות בהחזר הוצאותיו על-ידי הגורם המאשים (עניין דבש, שם). מנגד, אין להתעלם משיקולים תקציביים, ומכך שחובת פיצוי הנקבעת חדשות לבקרים עלולה להכביד על הקופה הציבורית ולפגוע ביכולתה של המדינה לממן פעולות חיוניות אחרות לטובת הציבור (בג"צ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, פ"ד נב(2) 222, 235-234 (1998); עניין רייש, בעמ' 491). כן יש לתת את הדעת לתוספת הדיונית הנגזרת מאפשרות חיוב המדינה בפיצוי ולהגברת העומס המוטל ממילא על בית המשפט עקב כך (עניין דבש, שם). תמהיל השיקולים הנוגדים מגדיר את התכלית שביסוד סעיף 80. על יסוד תכלית זו יבחן בית המשפט היושב על מדוכת הבקשה לפיצוי, האם נכנס מבקש הפיצוי בגדר איזו מן העילות הקבועות בסעיף. לכך נעבור עתה. "לא היה יסוד להאשמה" 12. עילה זו מוגדרת ומתוחמת בגבולות צרים ברורים, ובמסגרתה יבחן בית המשפט, האם חומר הראיות שהיה בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום אמנם הצדיק את העמדתו לדין של הנאשם. לשון אחר: האם התשתית הראייתית הייתה מביאה תובע סביר למסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה. (עניין עסאף, בעמ' 604; עניין יוסף, בעמ' 519; עניין גואטה, סעיף 7 לפסק הדין; עניין חמדאן, בעמ' 557. וראו, באופן כללי, בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1), 199 (2004)). הבחינה הנעשית בהתבסס על יסוד זה הינה בחינה אובייקטיבית, ואמת המידה הננקטת הינה אמת מידה של סבירות, ואולם על מנת להוכיח כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בחוסר סבירות סתם אלא יש להראות "מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" (עניין דבש, בעמ' 106; עניין גואטה, סעיף 7 לפסק הדין; על שיקול דעת התביעה, ראו בכלליות גם בג"צ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 19.4.07) (להלן: עניין נאסר)). במסגרת בחינת התשתית הראייתית, לא יסתפק בית המשפט בבדיקת הראיות שהיו בפני התביעה בפועל, כי אם יוסיף ויבחן בנוסף גם את חומר הראיות בכוח, קרי את הראיות שהיו צריכות להיות, באופן סביר, בידי הרשות המעמידה לדין. במילים אחרות, העילה של "לא היה יסוד להאשמה" תתקיים גם אם היה יסוד להאשמה על בסיס התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה קודם להגשת כתב האישום, אלא שמתשתית זו נפקדו, מחמת התרשלות המדינה, ראיות שלו היו ידועות לתביעה, הייתה נמנעת היא מלהביא את הנאשם לדין (עניין חמדאן, בעמ' 557; עניין גואטה, סעיף 7 לפסק הדין; עניין מנצור, בעמ' 445). יצוין עם זאת, כי העילה של "לא היה יסוד להאשמה" אינה יכולה להיבנות על יסוד התפתחויות מאוחרות במשפט אשר צבעו בצבעים חדשים את חומר הראיות שהיה קיים בטרם משפט. על מבקש הפיצוי להוכיח כי גם בהסתמך על החומר שהיה לנגד עיני התביעה, בכוח או בפועל, לפני שעבר תחת מנגנון הבירור הדיוני, לא היה מקום להגשת כתב האישום נגדו (עניין שלומוב, סעיף 15 לפסק הדין). המערער בענייננו השליך את מרבית יהבו בערעור על עילה זו. כבר בפתיחה ייאמר כי עניינו של המערער לא הצליח לחדור דרך הסדק הצר שהותירו אופייה הדווקני של העילה; הנטייה המצומצמת להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט שלדיון בסוגיית הפיצוי (עניין דבש, בעמ' 109; עניין גואטה, פסקה 6 לפסק הדין); ושיקול הדעת הרחב המוקנה לתביעה להחליט מתי חומר הראיות מצדיק הבאת עניינו של חשוד תחת שבט הביקורת השיפוטית לשם גילוי האמת. יצוין גם כי הרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי על אדני חומר הראיות הקיים, ואופי זיכויו שהיה אך מחמת הספק, מקשים אף הם על הקביעה כי התביעה לקתה בחוסר סבירות כה קיצוני כשמצאה להגיש כתב אישום בעניינו של המערער. ואולם משנטענו הטענות, אעמוד על כמה מהן ביתר הרחבה, תחילה באופן פרטני, ובהמשך כמכלול. (א) מסדר זיהוי התמונות 13. כשם שצוין, כבר בראשית מסדר זיהוי התמונות הצביע המתלונן על אחת מבין 107 התמונות שהוצגו לו, היא תמונת המערער, כשייכת לאיש שירה בו, וזאת בוודאות ובביטחון מלא, וללא כל ספק. פליאתם של השוטרים, עורכי מסדר התמונות, על בחירתו דווקא בתמונת המערער והשאלות החוזרות שהופנו למתלונן בדבר ביטחונו בבחירה זו, שנענו בחיוב על-ידו, מסירות את החשש כי הופעל על המתלונן לחץ לבחור דווקא בתמונתו של המערער. בית המשפט שלדיון מצא להרשיע את המערער, בין היתר, בהסתמך על זיהויו של המערער כיורה במסדר התמונות. בית משפט זה, אשר קיבל כאמור את הערעור, אימץ את קביעת בית המשפט שלדיון בדבר זיהוי המערער כיורה, אף שמצא להעניק לזיהוי משקל ראייתי פחות המקים ספק באשר לנכונות הזיהוי, לאור גורמים מצטברים שסבבו אותו, כמתואר בסעיף 4 לפסק דין זה. יצוין עוד, כי לצד קשיים והסתייגויות, אין בפסיקה מחלוקת באשר לעצם קיומו של ערך ראייתי לזיהוי על בסיס מסדר זיהוי תמונות (ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.06)). (ב) דברי המערער בפני שותפיו לתא 14. בשיחותיו עם שותפיו לתא המעצר, ביניהם מדובב, פרס המערער גרסה באשר לסיבה שבעטיה נעצר. חלק מן הדברים שאמר המערער אינם עולים בקנה אחד עם האירועים כשם שהתרחשו במציאות. חלק אחר של הדברים כולל פרטים עובדתיים המתיישבים עם שארע. כך, טען המערער כי אירוע הירי התרחש בלילה וכי במהלכו ירה במתלונן שבעה כדורים אשר הביאו למותו. את עצמו הציג המערער בפני שותפיו לתא, כמי שישב בעבר פעמיים בבית הסוהר. כל הפרטים הללו נטולי כל אחיזה במציאות והם בעלי מגמה אחידה של ניסיון המערער להציג עצמו כעבריין בעל משקל. מאידך גיסא, בהמשך שיחתו עם שותפיו לתא, סייג המערער את גרסתו וטען כי "אני לא ידעתי אם הוא מת או לא מת, הלכתי". אציין בעניין זה כי לאחר עיון בנספחים שצורפו לתיק לא עלה בידי להגיע למסקנה ברורה בשאלה האם מבצע העבירה היה מודע לתוצאות המאבק בינו לבין המתלונן מבחינת זה האחרון, שכן המאבק הסתיים כאמור בהכאה בראשו של המתלונן באמצעות אקדח ובהימלטות מבצע העבירה מן המקום. עוד ייאמר, כי המערער ידע לספר לשותפיו כי "הבעיה" אירעה בכפר קאסם, כי עסקה ב"בעיה של משפחות" וכי המתלונן גרוש ויש לו ילדים - פרטים העולים בקנה אחד עם עובדות המקרה ונסיבותיו. בחקירתו במשטרה נשאל המערער פעמים מספר האם ייתכן שסיפר למישהו כי ירה במתלונן, ולו "בצחוק" והמערער חזר ושלל אפשרות זו. כשעומת המערער אל מול הקלטות שיחותיו עם המדובב, הכחיש בתחילה כי מדובר בקולו (לאחר שזיהה את קולו קודם לכן), ובהמשך פרץ בבכי וסירב להמשיך לדבר עם השוטרים או להאזין להקלטות נוספות. כשנשאל אחר-כך אם שיקר כשאמר את הדברים, השיב "לא שיקרתי, אין לי תשובה", ובהמשך שב והכחיש כי הקול בהקלטה, קולו הוא. רק בעת עדותו בבית המשפט העלה המערער את הטענה כי פחדו משותפיו לתא והתרברבות הניעוהו לספר להם דברים שאינם אמת. בית המשפט המחוזי מצא כי דברי המערער בהקשר זה מהווים הודאה שיש בה תיאור המעשה על פרטיו. בית משפט זה סבר כי קיים ספק לגבי האפשרות לראות בדברי המערער משום הודאה במעשים שיוחסו לו לאור היעדרה של זיקה הדוקה ביניהם לבין האירוע נשוא האישום, זולת עצם העובדה כי המערער סיפר לשותפיו לתא שירה באדם תוך שימוש באקדח. (ג) אי בדיקת טענת האליבי 15. טענת האליבי שמסר המערער בחקירתו הראשונה העלתה שני מקומות שבהם שהה בחלקיו השונים של היום: פגישה ברעננה עד השעה 14:00 ובית ארוסתו החל משעה זו ועד שעות הערב המאוחרות. המערער דבק בגרסה זו גם בחקירתו השנייה. רק בתשובתו לאישום סיפר המערער לראשונה כי ביום האירוע סיים לעבוד מוקדם והלך לבית ארוסתו לרגל חג הרמדאן. המשטרה בדקה את טענת המערער בנוגע לפגישתו ברעננה ומשמצאה כי זו אינה נכונה, לא הוסיפה לבדוק את הטענה כי שהה בבית הארוסה, אף שכבר בגרסתו הראשונה טען המערער כי נכח במקום זה בשעה בה התרחש אירוע הירי. יצוין עוד, כי מיום האירוע נשוא האישום ועד חקירתו הראשונה של המערער חלפו כמעט שלושה חודשים, דבר שעשויה להיות לו השפעה על יכולתו של המערער לזכור את השתלשלות מעשיו ביום לגביו נשאל. (ד) הערכת הראיות כמכלול- האם לא היה יסוד להאשמה? 16. חזרה לצומת הדרכים בו ניצבה הפרקליטות עת החליטה על הגשת כתב האישום ואל המידע שהיה ידוע וגלוי כשעמדה באותו צומת, מעלה כי החלטתה להגיש כתב אישום נגד המערער לא הייתה חסרת בסיס בחומר הראיות, וממילא גם לא חרגה ממתחם הסבירות הרחב העומד לתביעה בהחלטות מעין אלה. אין זהו המקרה שבו "שום משפטן בר דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו" (ע"פ 269/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד, פ"ד ט(3) 1823, 1825 (1955)). בפני התביעה עמדו זיהוי ברור של המערער במסדר התצלומים; אמירות מסוימות שנאמרו על ידו שניתן לראותן כקושרות בינו לבין האירוע נשוא האישום; אי אמירות אמת בהזדמנויות שונות הקשורות לשאלת אשמתו, היכולות להצביע על מהימנותו של המערער; והתנהלות כללית המחזקת את החשדות נגדו. זיכויו של המערער בבית המשפט העליון נסמכה, בין היתר, על התפתחויות שאירעו לאחר הגשת כתב האישום. כך הוא הפער בין תיאורו של המתלונן את אירוע הירי בחקירתו במשטרה לבין התיאור שמסר בעדותו בבית המשפט, ששימש אחד מארבעת הגורמים שהביאו את בית משפט זה להטיל ספק בזיהויו של המערער על-ידי המתלונן במסדר התצלומים. כך היא גם, במידה פחותה, טענתו של המערער כי התרברבות היא שהניעה אותו לומר את הדברים שאמר לשותפיו לתא, שאף שאמיתותה לא נידונה על-ידי בית משפט זה בהכרעת דינו בערעור, ראה בה בית המשפט הסבר שאיננו בלתי סביר על פניו להתנהלות המערער. באשר לטענת האליבי אותה נמנע בית משפט זה מלנתח בהכרעת דינו בערעור, ייתכן שהיה על המשטרה לבחון טענה זו ביתר קפדנות, במיוחד לאור פרק הזמן שחלף מאז האירוע ועד מסירת ההודעה מטעם המערער. פרק זמן זה, אשר עמד בקירוב על שלושה חודשים, עשוי, בהיעדר טעמים טובים, להילקח בחשבון בבחינת טענת האליבי שמסר המערער ומהימנותה (ראו ע"פ 303/80 סינוואני נ' מדינת ישראל, דף לפרקליט 216 (1980)). ברם, המערער בענייננו דבק בגרסתו כי אמנם התקיימה פגישה ברעננה בתאריך האירוע, ללא היסוס, בשתי חקירותיו. רק לאחר שהובהר לו כי הדבר נבדק ונסתר, העלה המערער את האפשרות כי זיכרונו לגבי המועד המדויק של הפגישה לא עמד לו. לאחר שמצאו שהמערער לא אמר אמת לגבי חלקה הראשון של טענת האליבי, נמנעו גורמי החקירה מבדיקת חלקה השני. כאמור, אף שייתכן שהיה מקום לבדוק בכל זאת את טענתו של המערער בדבר הימצאותו בבית ארוסתו בשעת האירוע, אין להתעלם מהשפעת סתירת חלקה הראשון של הטענה, עליה התעקש המערער לאורך זמן, על מידת המהימנות שניתן היה לייחס לטענת האליבי בכללותה. במאמר מוסגר יצוין, כי בית המשפט שלדיון מצא שלא להעניק כל משקל ראייתי לעדויות שניתנו על-ידי ארוסתו של המערער ואמה, שנועדו לבסס את טענת האליבי לפיה שהה בבית הארוסה בשעות האירוע. 17. כך או כך, לשם קביעה האם היה מקום להגשת כתב האישום יש להתבונן בתמונה הכוללת העולה מחומר הראיות ובהימצאות גרעין של אמת במסכת הראייתית (ראו והשוו ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.07)). בקיומן של סתירות ותמיהות בחומר הראיות אין כדי להשמיט בהכרח את הבסיס מתחת לתשתית הראייתית המספיקה להגשת כתב אישום (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.94). הוא הדין ביחס לקיומם של מחדלים בעבודת התביעה, שיבססו טענה כי "לא היה מקום לאישום" רק כשברור כי בהיעדרם הייתה משתנה מסקנת המאשימה להעמיד את הנאשם לדין. נכון הוא כי הצטברות סתירות, תהיות, אי דיוקים ונסיבות אחרות, עשויה, כשם שאירע בענייננו, לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם במיוחס לו בשלב המשפט, אך בכך אין כדי ללמד בהכרח על כך שלא היו בנמצא ראיות לכאורה להאשמתו של המערער מלכתחילה. אכן, אין דינן של הראיות הגולמיות בשלב ההחלטה על הגשת כתב אישום, כדינן של ראיות לאחר שעברו את המסננת המשפטית ואת כור ההיתוך של שלב הדיון. התובע נדרש בשלב הטרום משפטי להעריך סיכויים וסיכונים על בסיס החומר שלפניו בטרם זה עבר את משוכות החקירה הנגדית, הראיות שכנגד ושיקול הדעת השיפוטי. לצד זה יש לזכור, כי קביעות ומסקנות הנוגעות לחומר ראיות נסמכות במובהק על הערכה עובדתית ומשפטית ומעצם טיבן תיתכנה לגביהן עמדות והערכות שונות (עניין נאסר, סעיף 8 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי מצא כי על אף שקיימות ראיות הקושרות את המערער לביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום ממנו זוכה, ראוי היה כי חקר האמת יתבצע בבית המשפט ולא ברשויות התביעה. לאחר שעיינתי ובחנתי את חומר הראיות הלכאורי שהיה בידי התביעה עובר להגשת כתב האישום, כשם שפורט, מצאתי לאמץ את הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. מסקנתי היא, איפוא, כי בהערכתה את חומר הראיות ובהחליטה כי היה מקום להגיש כתב אישום נגד המערער, לא חרגה התביעה ממתחם הסבירות הרחב העומד לה בשאלות אלה. "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" 18. בעוד העילה לפיה "לא היה יסוד להאשמה" הינה צרה ודווקנית וגבולותיה ברורים, עילת "הנסיבות האחרות המצדיקות" פיצוי מתאפיינת בעמימות מכוונת שנועדה להקנות לבית המשפט גמישות בהפעלת שיקול דעתו אם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה (עניין רייש בעמ' 499-498; עניין עסאף, בעמ' 607-606; עניין שלומוב, סעיף 18 לפסק הדין; עניין גואטה, סעיף 11 לפסק הדין; ע"פ 12003/05 חמודה נ' מדינת ישראל, סעיף 18 לפסק הדין (טרם פורסם, 18.9.08) (להלן: עניין חמודה). בהיעדר גבולות וסייגים ברורים, שואבת העילה את כוחה משיקולים כלליים של צדק, משיקולים של מדיניות משפטית; מאפשרות גרימתו של עוול לנאשם; ומן העיקרון בדבר השבת המצב לקדמותו (עניין דבש, בעמ' 92; עניין חמודה, שם; עניין חמדאן, בעמ' 559). בעניין רייש עמד בית המשפט על שיקולים שונים בהם ניתן להתחשב בעת בחינת קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי לפי הסעיף- "האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה" (שם, בעמ' 198). עוד הוסיף בית המשפט בעניין רייש כי רשימת השיקולים הנבחנים לצורך בחינת הפיצוי אינה רשימה סגורה או מחייבת, וכי טיב השיקולים ומשקלם ישתנו לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. 19. ובכל זאת, על מנת להציב ולו רמה עקרונית של סטנדרטיזציה בעילה אמורפית זו, ולהדריך את בית המשפט, חילק השופט חשין בעניין דבש את העילה לשלושה סוגים של נסיבות: "נסיבות שעניין הליכי המשפט בכללם; אופיו זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)" (עמ' 118). כשם שצוין, חלוקה זו ננקטה גם על-ידי בית משפט קמא בדונו בבקשת המערער לפיצוי, ועל בסיסה נקבע כי המערער זכאי לפיצוי בשיעור של 50,000 ₪ מחמת הנסיבות האישיות שהיו מנת חלקו עקב ההרשעה. הצודק המערער בטענתו כי היה מקום לפסוק לו פיצוי גם בגין נסיבות אחרות? (א) נסיבות שעניינן הליכי המשפט 20. בבחינת נסיבות שעניינן הליכי המשפט מושם הדגש על אופן התנהלותה של התביעה במהלך המשפט ועל עניינים נוספים הקשורים בהליך עצמו. כך לדוגמא, התנהלות רשלנית של התביעה שהתבטאה בהימנעות מבדיקת ממצאים המצביעים על תמונה שונה מזו שנקבעה בכתב האישום, אף שלא היה בהם בהכרח כדי למנוע את עצם הגשת כתב האישום; או פגם אשר הביא לעיוות דין לנאשם בשל התמשכות ההליכים; עשויים להצדיק פיצוי מכוח קבוצת המקרים הראשונה של העילה השנייה של סעיף 80 (עניין יוסף, בעמ' 524; עניין חמדאן, בעמ' 558). ואולם, כשאפשרות מתן פיצוי נגזרת משיקולים של צדק, אין להסתפק רק בבחינת התנהלות התביעה ויש לעמוד גם על התנהגות הנאשם בהליך. במקרה שבו התנהגותו של הנאשם בטרם הגשת כתב האישום או במהלך המשפט תרמה להעלאת החשדות נגדו או פגמה ביכולת להגיע חקר האמת, עשויה להישלל זכותו לפיצוי (עניין יוסף, בעמ' 525-524; עניין דבש, בעמ' 91). 21. התנהלותן של הרשויות בענייננו לא הייתה נקייה מפגמים. כך הוא פרק הזמן בן שלושת החודשים בקירוב אשר חלף בין זיהוי המתלונן במסדר התצלומים לבין מעצרו וחקירתו. במסגרת טענות המערער הובאו דבריו של סעיד סלימאן, חוקר בימ"ר צפון, שהעיד בבית המשפט בעניין זה כי- "למרות שהייתה לי תמונה ממסדר הזיהוי, הוא נעצר רק כמה חודשים לאחר מכן, כי אני, עשיתי את שלי מתוקף תפקידי, אך מאחר והוא לא זוהה כמי ממשפחת חרירי אמרתי זאת למפקדי, שהיו צריכים להתארגן כדי לעצור את הנאשם, העניין נדחה, עד שלבסוף התיק הועבר לימ"ר שרון. התיק שכב אצלי בארון ללא טיפול" (עמ' 34 שורה 12 לפרוטוקול הדיון מיום 14.09.04). לפרק זמן זה, הנעדר, כך נראה, טעמים טובים, עשויות היו להיות השלכות על יכולתו של המערער לזכור את שעשה ביום האירוע לצורך טענת אליבי, ולפגוע בהגנתו. 22. טענת האליבי של המערער הייתה גם המקור לפגם נוסף בהתנהלות הרשויות כלפיו. כשם שהוסבר, סתירת חלקה הראשון של טענת האליבי שהעלה המערער, אשר לא נגעה לשעה בה התרחש אירוע הירי, לא הצדיקה את הותרת חלקה השני של הטענה כאבן שאין לה הופכין, כך במיוחד לאור פרק הזמן שחלף מאז קרות האירוע ועד קיום החקירה. אי בדיקת טענת אליבי הוכרה בפסיקה כגורם שעשוי להצדיק בנסיבות מתאימות מתן פיצוי לנאשם (ראו למשל ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653, 659 (1990)). אין לכחד כי למערער אשר התבטא בביטחון מלא ובלא היסוס לגבי קיומה של הפגישה ברעננה, אמירה שנמצאה חסרת אחיזה במציאות, היה חלק מרכזי בהחלטתן של הרשויות שלא להוסיף ולחקור את טענת האליבי, והדבר יילקח בוודאי בחשבון בבחינת אפשרות מתן הפיצוי וגובהו. ואולם למרות התנהגותו של המערער, ועל אף העובדה שחובתן של הרשויות אינה מגיעה כדי חקירת כל כיוון אפשרי ודי בביצוע חקירה סבירה והוגנת שלפי שיקול דעתן יש בה כדי להביא לחקר האמת, נדמה כי היה במקרה זה מקום למצות גם את כיוון החקירה הזה. חרף כל האמור, במסגרת השקלא וטריא בשאלת הפיצוי יש לתת את הדעת גם לכך שהפגם שנפל בהתנהלות הרשות בעניין האליבי לא גרם נזק למערער, באשר כשם שצוין, בית המשפט שלדיון לא ייחס משקל לעדות ארוסתו של המערער ואמה, שבאו כתמיכה לטענת האליבי. 23. האליבי שנטען על-ידי המערער והופרך מצטרף לקושי נוסף הטמון בהתנהגותו, אשר היה בו כדי להשפיע על חקר האמת בתיק. כפי שפורט, המערער מסר לחבריו לתא המעצר פרטים שונים בנוגע לסיבות מעצרו, חלקם מתיישבים עם אירוע הירי במתלונן, חלקם נטולי יסוד. דבריו של המערער במסגרת זו, בהצטרפם לזיהויו במסדר התמונות, נטעו בתביעה את התחושה כי קיימות ראיות לכאורה היוצרות סיכוי סביר להרשעה. מעשיו של המערער לאחר מכן, ובכלל זה הכחשותיו כי הוא הדובר בשיחות אלה, בכיו לשמע הדברים וסירובו לשתף פעולה עם חוקריו, הידקו אף הם את טבעת החשדות סביב המערער בשלב שלפני הגשת כתב האישום. אף אם התרברבות ופחד הם שעמדו מאחורי דברי המערער בפני המדובב, דבר שלא הוכרע על-ידי בית משפט זה בהכרעת הדין, אין בכך כדי להצדיק את התנהגותו אשר תרמה להעלאת החשדות נגדו ופגמה ביכולת להגיע חקר האמת. 24. מצב הדברים שתואר מביאני למסקנה כי חרף הפגמים שנתגלעו בהתנהלות הרשויות, נוכח התנהלותו של המערער בתיק, אין באלה כדי להצדיק את התערבותנו בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו, אשר שללה את תביעתו לפיצוי. (ב) אופי זיכויו של המערער 25. כאמור, זיכויו של המערער בבית משפט זה היה מחמת הספק שנתגלה בחומר הראיות באשר לזיהויו כיורה. לפי קביעת בית המשפט, משנמצא- "כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן ישנם גורמים שונים, המפחיתים ממשקלו הראייתי של זיהוי המערער על ידי המתלונן, וכי אין לראות בדבריו לשותפיו לתא המעצר משום הודאה במעשים המיוחסים לו, המסקנה המתבקשת היא כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעבר לספק סביר כי המערער הוא האדם שירה במתלונן". בפסיקה הובעו דעות שונות בנוגע לנפקותו של סוג וטיב הזיכוי, כשבקוטב האחד עומד הזיכוי המוחלט, ובאחר- זיכוי מחמת הספק, על שאלת הפיצויים (ראו עניין דבש, בעמ' 117-110). מבלי להיכנס למחלוקת הפוסקים בשאלה זו, כבית המשפט קמא סבורני אף אני כי בתוצאת ההליך, ובאופן ספציפי, בזיכוי שכל כולו בשל ספק מה בזיהויו של המערער, יש כדי להמעיט מפוטנציאל זכאותו של המערער לפיצוי (ראו ע"פ 870/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 445, 447 (1982); עניין חמודה, סעיף 21 לפסק הדין; עניין גואטה, סעיף 11 לפסק הדין). (ג) נסיבותיו האישיות של הנאשם 26. סוג הנסיבות השלישי, המשלים את עילת "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, עניינו בנסיבותיו האישיות של הנאשם. השיקולים העומדים ביסוד רכיב זה פונים פעמים רבות אל מידת החסד והרחמים של השופט היושב בדין ובגדרם תיבחן השפעת ההליך הפלילי, לרבות מאסר או מעצר אם אלו הוטלו במסגרת ההליך, על הנאשם הספציפי. במסגרת זו יילקחו בחשבון, בין היתר, תוצאות ההליך על בריאות הנאשם, על התא המשפחתי ועל מצבו הכלכלי; ותינתן הדעת לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם עקב ההליך (ראו עניין חמדאן, בעמ' 559; עניין שלומוב, סעיף 24 לפסק הדין). ברור הוא כי ככל שמשך מאסרו או מעצרו של נאשם ארוך יותר, יקרין הדבר על מידת הפגיעה בו במסגרת עילה זו. המערער בענייננו לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנזקים האישיים והכלכליים להם טען, ובכלל זה ביטול אירוסיו, לבין ההליך הפלילי שנוהל נגדו, לרבות תקופות מעצרו ומאסרו. חרף כך, הניח בית המשפט כי קיימת סיבתיות בין נזקים אלה לבין עובדת מאסרו, שכן ביטול האירוסין אירע תוך כדי ההליכים המשפטיים, ו-הפגיעה הכלכלית הינה אינהרנטית לאדם השוהה במאסר, אינו מתפרנס ורצף חייו המקצועיים נקטע. 27. בחישוב פרק הזמן שבו שהה המערער במעצר לא שקלל בית המשפט את התקופה בה שהה המערער במעצר בית ולא את פרק הזמן בן השנה שבו שהה המערער במאסר בחופף לעונש מאסר נוסף שנגזר עליו בגין תיק אחר. בית משפט זה פסק בעבר כי סעיף 80 אינו מזכה נאשם בפיצוי שנועד להשתלם עבור מעצר בגין התקופה בה שוחרר בתנאים מגבילים ובכלל זה תקופה בה שהה במעצר בית (ראו ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734, 748-747 (2003) (להלן: עניין עשור); ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' פדרמן (לא פורסם, 18.11.07)). בעניין עשור ציין בית המשפט כי תוצאה זו, לפיה נאשם או חשוד אינו יכול לזכות בפיצוי בגין התקופה שבה היה משוחרר בתנאים, ואפילו יהיו קשים הם, אינה קלה, וקרא למחוקק כי ישקול להרחיב את ההסדרים החקיקתיים הקיימים כך שיכללו אפשרות לפסוק פיצוי גם במצבים בהם חירותו של חשוד או נאשם הוגבלה, בלא שנעצר. אכן, ככל שגובה הפיצוי הניתן למערער נגזר ישירות ממספר הימים ששהה במעצר, לא ניתן לכלול בגדר ימים אלה את התקופה שבה שוחרר נאשם או חשוד בתנאים מגבילים, ובכלל זה שהה במעצר בית, בהיותם של אלה תנאי " שחרור" ולא תנאי "מעצר" (עניין עשור, בעמ' 748). עם זאת, סבורה אני כי במסגרת שיקולי הצדק הנשקלים בעילה השנייה הכלולה בסעיף 80, ובמסגרת הערכת הסבל שהיה מנת חלקו של נאשם שזוכה, ניתן לתת את הדעת גם להשלכותיהם של תנאים מגבילים שהוטלו על נאשם, לרבות מעצר בית, כך במיוחד כשמשך חלותם של התנאים או של מעצר הבית, ממושך הוא. אכן, תנאים מגבילים עלולים לטמון בחובם פגיעה בחירותו של הנאשם או החשוד. במעצר בית, לדוגמא, יש כדי לנתק בין הנאשם או החשוד לבין שגרת חייו וסביבתו הטבעית, ופעמים רבות, אף כדי למנוע ממנו את היכולת להתפרנס. משכך, אף שאין דין שחרור בתנאים כדין מעצר במתקן כליאה לצורך מתן פיצוי לפי תנאי סעיף 80, סבורה אני כי לאור מעמדה המרכזי של הזכות לחירות, אין מניעה לתת את הדעת, בין יתר השיקולים הנשקלים במסגרת עילת ה"נסיבות האחרות", גם לתוצאות הנובעות מהגבלות חירות הפחותות ממעצר. 28. כאמור, לטענת המערער היה מקום לפצותו גם על התקופה בה ריצה עונש בגין תיק אחר. לדידו, סביר שלולא הרשעתו בעבירה דנן לא היה נגזר עליו עונש כה חמור בתיק האחר, וממילא לא היה ניאות לחתום על הסדר הטיעון בתיק האחר אילולא ידע כי תקופת המאסר שתיגזר עליו במסגרת הסדר הטיעון חופפת את תקופת המאסר בתיק זה. דין הטענה להידחות. ראשית ייאמר, כי הודעת הערעור נעדרה כל פירוט באשר להסדרי טיעון חלופיים מקלים עליהם עשוי היה המערער לחתום לולא הרשעתו בתיק זה או על מדיניות ענישה בעבירות מן הסוג בהן הורשע בתיק האחר המעמידה את העונש שנגזר עליו ברף גבוה כלשהו. טענות המערער בעניין זה נטענו בעלמא וכבר מטעם זה יש לדחותן. שנית, יש להזכיר כי הסדרי טיעון מבוססים על רף ענישה ההולם את חומרת העבירה שבוצעה על-ידי הנאשם בנסיבותיה, ותוך התייחסות לנתוני אמת הרלוונטיים לאותו תיק (עניין שלומוב, סעיף 28 לפסק הדין; על השיקולים בהסדרי טיעון ראו בכלליות ע"פ 2153/02 אידלברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.06)). חזקה שעונש המאסר שנגזר על המערער לפי הסדר הטיעון שקלל במסגרתו את הנתונים הרלוונטיים לעבירה ואת נסיבותיו האישיות של המערער. אם נלקח עברו הפלילי של המערער בחשבון העונש שנגזר עליו לאור הסדר הטיעון, ודאי שוקללה במסגרת זו גם האפשרות שערכאת הערעור תהפוך את הרשעתו של המערער במקרה דנן. בהתממשות אפשרות שהייתה ידועה, גם למערער, כבר בעת החתימה על הסדר הטיעון, אין כדי להביא למסקנה כי תוצאת ההליך האחר הייתה שונה אילו דבר הזיכוי בתיק זה היה ידוע עוד במהלכו. אם בכל זאת נניח כי יכולת המיקוח של המערער נפגמה לאור מעצרו, הרי שיכולת מיקוח אינה זכות הראויה לפיצוי (עניין שלומוב, שם). דין טענה זו להידחות איפוא. 29. "ראש הנזק" האחרון לו טען המערער היה הוצאות ההגנה שהוציא בגין הליכי המעצר, אותם העריך המערער בסכום של 50,000 ש"ח. בית משפט קמא מצא כי את אפשרות פסיקתן של הוצאות אלה יש להגביל לעילה הראשונה המצויה בסעיף 80, קרי למקרה שבו מלכתחילה לא היה כל יסוד להאשמה. לאור קביעתו זו, ושמשנדחתה הטענה כי לא היה יסוד להאשמה במקרה דנן, מצא בית המשפט כי אין לפצות את המערער בגין הוצאות הגנתו בשלב המעצר. כשלעצמי, לא ראיתי מדוע לא יתאפשר מתן פיצוי בגין הוצאות הגנה שהוצאו עבור הליכי המעצר גם במקרים בהם נקבע כי היה יסוד להאשמה. כשם שהוסבר, העילה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" מתן פיצוי, שורשיה נטועים באדמת הצדק ובשיקולים רחבים שרשימתם פתוחה, ואיני רואה מדוע ייקבע באופן קטגורי כי הוצאות שהוצאו על-ידי נאשם בשלב המעצר לצורך הגנתו, יושבו לו רק אם חוסר הסבירות של התביעה בהגשת כתב האישום ובהליכי המעצר הגיע לדרגה כה גבוהה שהצדיקה הימנעות מהעמדתו לדין מלכתחילה. חרף כך, איני סבורה כי במקרה זה היה מקום לפיצוי המערער בגין הוצאות הגנתו בהליכי המעצר. כששיקולים של צדק הם העומדים על כפות המאזניים נדרשת התבוננות רחבה בנסיבות בעטין נדרשו הליכי המעצר ולבחון מה הייתה מידת חלקו של המערער בהוצאות שנאלץ לשאת בהן. כאמור, התנהלותו של המערער, ובעיקר התעקשותו על האליבי שהופרך, דבריו בפני המדובב ותגובתו לאחריהם, היוו נדבך מרכזי בראיות הלכאוריות עימן ניגשה התביעה לבקשת המעצר. בהחלטתו בשאלת מעצרו של המערער עד תום ההליכים, מצא בית המשפט המחוזי כי היו בנמצא ראיות לכאורה הגם שעוצמתן לא הצדיקה מעצר. התנהלותו של המערער לא סייעה איפוא לגילוי האמת, סרבלה את ההליכים ותרמה להתמשכותם. התנהלות זו אף הביאה למצער לחלק מן ההוצאות בהן נאלץ המערער לשאת, וגרמה לבזבוז כספי ציבור. במצב דברים זה, איני סבורה כי יש מקום לפצותו בגין ההוצאות שהוציא בעבור הגנתו המשפטית בשלב המעצר. סוף דבר 30. בבסיס העילה בדבר "נסיבות נוספות המצדיקות" פיצוי עומד מכלול של שיקולים. במלאכת הערכת ההצדקה לפיצוי וגובהו מוטל על השופט לקבוע מהו המשקל שיש להעניק לכל שיקול במקרה נתון ולבצע שקלול של המרכיבים השונים לכדי תוצאה אחת. התוצאה המשוקללת אינה יציר כפיו של חישוב מדעי מדויק במסגרתו ניתן משקל קבוע וידוע מראש לכל נסיבה אפשרית, אלא עניין שבשיקול דעת, הנסמך על הנסיבות האינדיבידואליות של כל מקרה ושל כל נאשם, ועל יחסי הגומלין בין נסיבות אלה לבין השיקולים הכלליים שביסוד מתן פיצוי (השוו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979), במסגרתו דן הנשיא ברק בשיקולים העומדים ביסוד גזירת דינו של נאשם). לאחר שקלול מרכיבים אלה בענייננו, מוצאת אני כי סכום הפיצוי שנפסק למערער בבית המשפט המחוזי איזן כראוי בין הנסיבות השונות ואין מקום להתערב בו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביסס את הפיצוי על נסיבותיו האישיות של המערער ועל הנזקים הלא מוכחים שסבל. אף אם ייתכן וניתן היה לחשב את גובה הפיצוי בדרך מעט שונה ותוך שימת דגש על רכיבים אחרים, כשם שפירטתי בהחלטתי, סבורה אני כי בסופו של יום, הסכום שנפסק מבטא שיווי משקל נכון בין המרכיבים השונים ואין להתערב בו. אשר על-כן, דין הערעור להידחות. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מצטרפת לעמדת חברתי השופטת ארבל לפיה יש לדחות את הערעור, שכן סכום הפיצוי שנפסק למערער בערכאה קמא משקף איזון ראוי בין השיקולים השונים הפועלים בתחום סעיף 80 לחוק העונשין, כפי שהובהרו היטב בפסק דינה, וכי אין להתערב בשיקול הדעת השיפוטי הרחב הנתון לערכאה קמא בענין זה. כשלעצמי, הייתי מותירה ב"צריך עיון" את שאלת האפשרות לפסוק פיצוי בגין הוצאות הגנה במקום שעילת הפיצוי אינה נסמכת על העילה לפיה "לא היה יסוד להאשמה" אלא על עילת "הנסיבות האחרות" המצדיקות פיצוי. לכאורה, עשוי להיות הבדל לענין זה בין הוצאות הגנה המוצאות בגין ניהול משפט שהוא משפט-סרק, לבין מצב שבו הוצאות ההגנה מושקעות בגין משפט הראוי להידון ולהתברר, והפיצוי על פי סעיף 80 ניתן לנאשם בשל נסיבות אחרות שהמשפט גרמן, ובכללן השפעתו על מצבו האישי של הנאשם, או על פגיעה או מצוקה קשה שנגרמו לו. במקרה הראשון הפיצוי ניתן בשל משפט שלא היה מקום כי יתנהל כלל. במקרה השני, הפיצוי ניתן בגין "עוגמת נפש" במובנה הרחב, ויש, לכאורה, הבדל בין השניים לענין מרכיב פיצוי הנשען על החזר הוצאות הגנה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים לעמדת חברתי השופטת ע' ארבל כי בנסיבות המערער והערעור דנן, כפי שפורטו בהרחבה בפסק דינה, אין מקום להתערבותנו בפסיקת בית המשפט קמא, ועל כן דין הערעור להידחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ג בניסן תשס"ט (6.4.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07059230_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il