אחמד סלאמה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5920/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5920/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: אחמד סלאמה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 6.3.05, בת.פ. 40294/04, שניתן על ידי כבוד השופט ד' רוזן תאריך הישיבה: ד' באדר התשס"ז (22.02.07) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד אוהד גורדון גב' אדווה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוען של שתי עבירות – נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 144(ב) ו-329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער לשמונים חודשי מאסר, מתוכם 65 בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 2. העובדות אשר עמדו בבסיסו של כתב-האישום שהוגש נגד המערער היו אלו: על פי גרסתו של המתלונן בפרשה זו, מאהר גמהור, חייב לו אחיו של המערער, חאלד סלאמה, סכום ניכר של כסף. בתאריך 20.10.04, בשעות הבוקר, ובעודו מסב במסעדה בקלנסווה, התקשר המתלונן לחאלד ודרש את תשלום החוב. בתגובה השיב חאלד כי המתלונן מפריע לו בחייו, וביקשו להמתין במסעדה הואיל והוא מגיע לשם כדי ליישב את העניין. לאחר זמן קצר הגיעה למסעדה מכונית מסוג "מזדה" ממנה ירד המערער, וכאשר המתלונן יצא לקראתו, הוא ירה לעבר רגליו שלושה כדורים. כתוצאה מהירי נפגע המתלונן, בין היתר, בברכו בה נגרם לו שבר מרוסק. 3. במהלך משפטו כפר המערער בעובדות שיוחסו לו, וטען כי היה בשעת הירי במקום אחר. נוכח עמדה זו של המערער זימנה המשיבה את עדיה לבית המשפט, ולכל היה נהיר כי זיהויו של המערער כמי שירה באקדח מבוסס על גרסה שמסר המתלונן בחקירתו. דא עקא, המתלונן לא שש להתייצב בבית המשפט, והוא עשה זאת רק לאחר שהוצא נגדו צו-הבאה. יתרה מכך, גם כאשר התייצב מיהר להצהיר "אני לא רוצה להעיד במשפט" (ראו עמ' 27 לפרוטוקול הדיון). משנטען בפניו כי בחקירתו נקב בשמו של המערער כמי שירה לעברו, השיב המתלונן: "אמרתי את זה, אבל לא בטוח שזה הוא... אני לא יודע אם זה הוא או לא הוא" (ראו עמ' 29). בעקבות הכרזתו כעד עוין, הוסיף המתלונן ואמר (ראו עמ' 31): "הסיפור היה לפני 4 חודשים, נפגעתי ועכשיו אני בהלם, הייתי בטיפולים רפואיים, אתה שואל אותי שאלות קשות, אני אומר לך שאני לא רוצה להעיד ואני לא יודע לאן שאתה רוצה שאני אגיע. חאלד היה חייב לי כסף זה נכון, אבל חוץ מזה אני לא יודע מי ירה". המתלונן הרבה להשיב במהלך עדותו במלים: "אני לא זוכר", אולם בחקירתו הנגדית היה נחרץ בכל הנוגע לחשד כי המערער הנו היורה, ובלשון המקור: "עכשיו אני אומר ובטוח שזה לא הוא... מיליון אחוז". (עמ' 37). בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בעדותו של המתלונן בבית המשפט, הואיל (כהגדרתו) הוא "עלה לדוכן העדים לאחר שגמר אמר שלא להעיד נגד האיש שמולו. כל תנועה מתנועות גופו העידה על החלטתו". בית המשפט התרשם באופן דומה מעדות אחיו של המתלונן, זאהר גמהור, ולהשקפתו התכחשו השניים לדבריהם בחקירה מתוך חשש כי יבולע להם. 4. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים של עובדה המבוססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו ברוב קשב לטיעונו של בא-כוחו המלומד של המערער, לא מצאנו מקום לדחות את התרשמותו של בית המשפט המחוזי מעדות המתלונן בפניו. אדרבא, אנו סבורים כי בדין נהג כאשר החליט להעדיף על פניה את דברי המתלונן כפי שתועדו בהודעות שנרשמו מפיו. נרחיב מעט בעניין זה: א) זמן קצר לאחר הירי נרשמה הודעה מפיו של המתלונן בבית החולים "מאיר", הוא סיפר על שיחתו עם חאלד סלאמה, שהסתימה באיומו של האחרון: "תחכה לי אני בא לעשות איתך חשבון" (ראו ההודעה ת/41, עמ' 1). על אשר התרחש בהמשך סיפר המתלונן כך: "אחרי כמה דקות הגיע אח שלו אחמד במזדה לבנה והתחיל לצפצף, יצאתי בחוץ הוא אמר לי אתה תבוא, שיצאתי אליו הוא יצא מהאוטו הוציא אקדח בצבע שחור והתחיל לירות עלי". החוקר ביקש לדעת כיצד זיהה המתלונן את המערער, ועל כך ניתנה התשובה הבאה: "אני מכיר אותו הוא בן הכפר שלי" (עמ' 2 להודעה). כאן המקום להוסיף, כי אותה חקירה הוקלטה בלי ידיעתו של המתלונן, וקריאת התמליל אינה מותירה ספק כי המתלונן זיהה היטב את המערער כמי שירה לעברו (במיוחד ראו עמ' 3 ו-4 לתמליל ת/19). ב) זאהר גמהור, אחיו של המתלונן, הגיע לזירה וראה את אחיו מוטל על הרצפה פצוע. בהודעה שנרשמה מפיו (ראו ת/13) הוא מסר כי שוחח עם המתלונן, ובלשונו (ראו עמ' 1 להודעה) "אמרתי לו מה קרה מה קרה, והוא אמר לי שירו עליו, והוא אמר לי שאחמד סלאמה ירה עליו". ג) בתאריך 24.11.04 נרשמה מפיו של המתלונן הודעה נוספת, וגם בה לא היתה הסתייג מהפללתו של המערער כמבצעו של הירי. אדרבא, נראה כי בהודעה זו ניתן למצוא את ההסבר לאי רצונו של המתלונן להעיד בבית המשפט ולשינוי שחל בגרסתו. וכך נרשם בהודעה ת/15: "אני רוצה להוסיף ששלשום ואתמול הגיע אלי בחור בשם מחמוד זמירו בן סעיד שהוא חבר של חאלד סלאמה... הוא בא אלי לדבר אתי שנעשה סולחה ושאני אגיד למשטרה שזה לא חאלד, הדיבור היה יותר על חאלד... אני שאלתי אותו אם הוא בעצם בא לאיים עלי ולהפחיד אותי ואת משפחתי שלי שאנחנו נרד מהסיפור ושנשנה את הגרסה במשטרה, והוא אמר לי שאני לא אשכח שהגיסים שלו הם משפחת חרירי וחאלד לא רוצה לערב את הגיסים שלו" (עמ' 2 להודעה). במהלך גבייתה של ההודעה ת/15 נשאל המתלונן על המרחק שהיה בינו ליורה, והוא השיב: "2-3 מ' אני זיהיתי אותו בוודאות". לאור תשובה זו ונוכח דבריו הברורים והנחרצים של המתלונן בחקירתו, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי היה רשאי גם רשאי להעדיף את אמרותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, ומכל מקום לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להתערבות בסוגית הזיהוי. העולה מכך הוא כי דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וכך אנו עושים. 5. גם בערעור כנגד העונש לא מצאנו ממש. אכן, המערער הינו אדם צעיר, ללא עבר פלילי, אולם מנגד ניצבת חומרתם המופלגת של המעשים בהם חטא. על רקע של מחלוקת כספית, שהוא כלל לא היה צד לה, הגיע לזירה עם נשק חם ממנו ירה ופצע את המתלונן פציעה קשה. במעשה זה גילה המערער עד כמה חמורה היא הסכנה הנשקפת ממנו לציבור, ועל כן גזירתו של מאסר ממושך התחייבה הן מנסיבותיו של הערעור והן כדי להרתיע את הרבים. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ד' באדר התשס"ז (22.02.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05059200_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il